אני נהנית לקרוא את הפוסטים הישנים שלי. כמעט כל יום פייסבוק מזכיר לי פוסט מלפני שנה וזו חוויה מעניינת להיות עדה לתהליך שעברתי. רמת הכנות הבלתי מתפשרת שלי והעומקים שהגעתי אליהם, מרשימים את אני של היום. כי אני של היום מעורפלת, צעיפים כבדים מונחים על תודעתי. אני חווה את עצמי של לפני שנה מפוקחת, מפוקסת, בהירה, חדה, בעלת מודעות עצמית גבוהה, תובנות עמוקות, בקיצור משהו-משהו! ומשהו שעכשיו אני ממש לא. כל כך לא, שזה מתנגש לי. אין לי את אותה בהירות מחשבתית, אני מרגישה מרגישה במצב הישרדות שוב. אין פנאי, אין מקום, הכל דחוס ולחוץ.
עזבנו את הבית לפני 21 ימים. מאז עברנו עם מזוודות, תיקים ויותר מדי ארגזים להרצליה. דירה מהממת עם מטבח מפנק ברמות מטורפות, אבל פחות מותאמת לילדים קטנים. היה הרבה סטרס סביב ניל והדברים שהוא הורס, שובר, מקלקל ומשמיד. התברכנו בילד מוכשר במיוחד, שהצליח לשבור זכוכית עבה של שולחן קפה עם ספר. אני נאבקת בנטיה שלי לתייג אותו כנזק, בינתיים ללא הצלחה…
ופאקינג אוגוסט! גם מחוץ למטריקס אוגוסט הוא חודש בלתי נסבל. חם מדי לצאת החוצה ברוב שעות הערות של הילדים. אז ניל משתולל בדירה, יולי משתעממת ואני מתחרפנת. ניק עובד בחצי משרה, דבר שהתברר לי כיותר שעות ממה שציפיתי. בכלל הבנתי שהציפיות שלי לא מציאותיות בתחום הזה. למעשה, נדמה שאהיה מרוצה רק אם ניק לא יעבוד בכלל, דבר שמתנגש הן עם הצורך בפרנסה והן עם האהבה של ניק לעבודה שלו. הבנתי שגם אם אמצא איזה צ'יט יקומי להוריד מעלינו את הצורך בפרנסה, עדיין ניק ירצה לעבוד בהיקף כזה או אחר. הוא ממש נהנה מהעבודה שלו, מוצא בה אתגר וסיפוק, הוא ממש טוב בה! ואני לא יכולה ולא רוצה לרצות למנוע זאת ממנו.
אז אני מוצאת את עצמי במלאכת הנמכת ציפיות. איך ייראו החיים שלנו במהלך המסע? אין לי מושג. אבל אני כבר מתחילה לשחרר את התמונה הנוצצת שהחזקתי בראשי, ואני מפנה קצת יותר מקום למה שהמציאות תביא. בינתיים המציאות הביאה לנו בית מושלם ביקנעם. הכל מאוד ידידותי לפעוטות, שפע הצעצועים מעסיק את הילדים שעות ארוכות ואני טיפה יותר פנויה – לא להתרווח, להירגע ולהתפנן, אלא לדאוג לשלבים הבאים במסע. יש תוכנית חומש לתכנן, עמוסת פרטים ואתגרים לצלוח; כרטיסי טיסה, ויזות, יעדים, ביטוחים, רשיונות, אריזות. ולמצוא לנו בית חדש לגור בו בספטמבר, ולצמצם את כמויות הדברים שאנחנו עדיין נסחבים איתם, וכל תלאות היומיום שבגידול ילדים בחינוך ביתי; קניות אוכל, בישולים, ניקיונות, כביסות, לשחק בפליימוביל, להקריא ספרים, לעשות אמבטיות, לצאת לגינות, לעשות יצירות, לקפוץ על מיטות, לרקוד ולשמוח ולאהוב כשאני הכי לא פנויה לזה בעולם. אבל אלה החיים האמיתיים, אלה החיים עצמם. זה מה שאני מתאמצת כל כך לפנות אותנו לעשות, לא?
לא ברור. זה עניין לא פתור עבורי עדיין. אני עדיין מנסה למצוא את האושר שלי בחיים האלה שלנו, ומתקשה במשימה הזאת. עם האוכל בא התיאבון, אומר לי ניק בהקשרים אחרים, אבל אני תוהה אם זה לא מתאים פה יותר. עם הריקודים עם הילדים, תבוא השמחה האמיתית. שווה לנסות. אני מקווה לחזור לדווח על הצלחה, ולא להישאב לעולם הדאגה והתכנון והעייפות. לפחות לא יותר מדי.
המסע האמיתי שלי 
הנמכת ציפיות זאת עבודה עצמית והיא לא פשוטה אך אני חווה אותה כמתגמלת( בצורת מציאות אפרורית שכזו, סטייל החיים זה לא פיקניק, שוין) ! תודה לוטן, על שיתוף המחשבות והכנות. סיימת את הפוסט עם טעם מתוק בפה 💜
אהבתיLiked by 1 person
אני אמביוולנטית לגבי עניין הנמכת הציפיות, כי אם לא נצפה להרבה, איך נקבל הרבה? אז אולי עדיף לקרוא לזה התאמה זמנית של הציפיות למציאות, לזמן ולתהליך 🙂
אהבתיאהבתי
חחחח וניל ממש מוכשר!!
אהבתיLiked by 1 person
התאמה זמנית, זאת מחשבה אופטימית, אהבתי!
אהבתיLiked by 1 person