החיים הם מסע של דיוק

זה מסע של דיוק, החיים האלה. המסע הזה שלנו בעולם הגדול, הקטן. כמו קליעה למטרה, דיוק לתוך עיגולים הולכים וקטנים. לא ככה, כן ככה, יותר כזה, פחות מההוא. כל יום אנחנו מקבלים הזדמנויות לשינויים עדינים, שמקרבים אותנו ליעד הגדול הבא. היעד הגדול הקודם שלי היה לצאת למסע בעולם עם משפחתי. היעד הגדול הבא הוא לעשות את אותו הדבר בדיוק, רק עם קהילת משפחות תומכת, שנודדת איתנו. צריך כפר, זה כבר ידענו. רק לא ידענו שאפשר לבקש כפר נודד.

הרגשנו היטב במהלך המסע את הצורך בקהילה, באנשים קרובים לחלוק איתם את רגעי החיים הקטנים והגדולים, היפים והמכוערים. אז נדדנו בין קהילות ובכל מקום התחברנו מיד, הצטרפנו לפעילויות הקיימות, הקמנו פעילויות חסרות, הרגשנו קירבה ואהבה ושייכות. אבל הרצון לנוע הלאה, לנדוד עם עונות השנה והחשקים הפרטיים שלנו, הרצון הזה עוד בוער בנו. 

כחלק ממלאכת הדיוק שלנו, היקום מספק לנו השראה מחברים שאנחנו מכירים בדרכים. משפחה אחת מצאה מורה שהיא אישה מדהימה, והם עושים מהלך גאוני של לקחת אותה איתם למעין בית ספר נודד, יחד עם עוד כמה משפחות, כל 3 חודשים במקום אחר. 

אז הרעיון של קהילה נודדת נבט ונשתל באדמת חיינו, ועכשיו אני מחכה ומצפה לראות מה יצמח, אילו שותפים למסע היקום ישלח לנו, איך בדיוק הוא מתכנן להגשים איתנו את החלום הגדול החדש הזה.

מעניין מה נעלה בחכתנו…

איפה אנחנו מבחינה רגשית

העולם השתגע והכל באוויר, במין עצירה בלתי נתפסת של החיים כפי שהכרנו אותם. החיים שלנו הם חיי נדודים, מעברים תכופים בין קהילות, בין מדינות, בין יבשות. ועכשיו אין. נגמר. אי אפשר לטוס לשום מקום, כל מדינות העולם סגרו את גבולותיהן.

זה עושה לי תחושה של קשה לנשום. אנחנו רגילים לרמת חופש אדירה כל כך, שזו ממש נפילה קיצונית בשבילנו. מילא זה שכל התוכניות שלנו התנפצו לנו בפנים, אבל אי אפשר לתכנן שום דבר חדש. אנחנו תקועים בסוג של לימבו, של חוסר ודאות מוחלט לגבי כל החיים שלנו וההיתכנות שלהם. וזה פאקינג מפחיד.

כמה זמן זה יימשך? מתי מדינות יתחילו לפתוח גבולות ולאפשר לזרים להיכנס? האם ידרשו בדיקות נוגדנים? האם יהיה חיסון חובה? מלא שאלות, וכל אחת מלחיצה יותר מהשניה. אני נותנת לזה להציף אותי. לשטוף אותי ואת כל התפיסות שקיבעתי לגבי אורח החיים שלנו. הזהות שלי במשבר. כי אם העולם סגור, איך נהיה אזרחי העולם? אם כולנו כלואים בבתינו, איך אנחנו חופשיים?

אני נדרשת לשחרר את כל הציפיות שיש לי, לשחרר את ההיאחזויות ברעיונות היפים שלי. אני נדרשת לוותר על כל מה שחשבתי ולקבל את אי הידיעה. להסכים לריק הזה לתפוס את מקומו של הביטחון.

אז כרגע אנחנו בספרד. בהסגר מוחלט כבר מעל חודש. איפה נהיה עוד חודש/חודשיים? אנחנו לא יודעים.

אהבה בימי קורונה

או, קורותינו בקורונה

הגיע הזמן לעדכון איפה אנחנו ומה קורה איתנו. הקורונה פגשה אותנו בפברואר, כשנפרדנו מביתנו המושלם בפאי וירדנו לחופי תאילנד לנופש קצר, לפני ביקור מתוכנן בארץ במרץ. העזיבה של פאי נדחתה כי חטפנו איזו שפעת חביבה שהשביתה אותנו לכמה יממות. לימים נחליט שזאת הייתה הקורונה ואנחנו כבר חסינים 😂

בתקופה הזאת הסגר היה רק בסין והורגש רק בריבוי מסכות בשדות התעופה. על החופים של קראבי לא היה שום זכר לפאניקה גלובלית, ורק האיומים בהסגר לכל מי שמגיע לישראל מתאילנד הפרו את שלוותנו. התחלתי לעקוב אחר החדשות, בתקווה שירגיעו את העניינים בארץ ונוכל להגיע לביקור המתוכנן ל-3 שבועות, בלי שנצטרך לשהות בבידוד שבועיים מתוכם. 

קראבי חלומית

אבל העולם רק הלך והשתגע יותר. בתחילת מרץ ביטלנו את הטיסה לארץ והחלטנו לטוס לספרד מוקדם מהמתוכנן. קפאנו כמה ימים במדריד, לא מבינים מה היה לנו רע על החוף בתאילנד. כשהגענו ליעד האמיתי שלנו, עיירת חוף מקסימה שנקראת לה הרדורה בדרום ספרד, היה לנו שבוע של חסד להנות מהחזרה לקהילה המדהימה ומימים שטופי שמש על החוף, לפני שספרד התחילה לככב בסטטיסטיקות ההידבקויות.

קר לנו במדריד

ככה שיצאנו לכאורה מובסים: עשינו שמיניות באוויר כדי להימנע מבידוד של שבועיים בארץ, רק כדי לקבל אותו בריבוע בספרד. משפחות (מטיילות כמונו) רבות בחרו לחזור הביתה, למקום הבטוח שלהם, בתקופת טירוף גלובלי כזאת. לנו לא הייתה בכלל התלבטות או מחשבה לחזור לארץ. מדינת ישראל היא לא ביתנו כבר שנתיים וחצי. שזה גם עצוב וצובט בלב, אבל גם משחרר. אנחנו לא מפחדים. אנחנו מרגישים מוגנים ובטוחים בעולם. אנחנו שמחים שויתרנו על הביקור בארץ, ולו בגלל שכך ניצלנו מלהיתקע בה לתקופה הארוכה הזאת שסופה עוד לא נראה באופק.

אז התחיל הסגר בספרד, ואנחנו בדירה חמודה עם נוף לים. אבל אסור לצאת מהבית, אסור ללכת לחוף, סגרו את גני השעשועים והמרפסת שלנו פונה מערבה ולא מקבלת מספיק שמש. לא תנאים אידיאליים עבורנו. אבל היקום אוהב אותנו ודואג לנו ושלח לנו את יונתן ואיה, חברים טובים שחיים פה בלה הרדורה.

חינוך לאנרכיזם, שבירת הסגר

הם הציעו לנו לעבור לגור איתם לתקופה. הם גרים בבית ענק עם חצר עצומה עם בריכה, בתוך שטח מהמם של טרסות עם פרחי בר, עצים ונחל קטן. הם זוג מקסים, אנשים טובים וכיפים, מעניינים ומצחיקים. והם אפילו הפכו לטבעונים לפני כמה חודשים. הילדים מסתדרים יחד מדהים. יש להם בת 4, שהיא וניל הפכו בלתי נפרדים, כל היום משחקים וחופרים אחד לשנייה בראש. ובן שנה וחצי מתוק שמאוהב נואשות ביולי המהממת, שמטורפת עליו בחזרה. האידיאליה פה ממש צריכה להיות לא חוקית, כמה שטוב לנו!

פעילות קורונה מועדפת

כל היום אנחנו מבשלים ואופים ואוכלים כמויות של אוכל טעים ומגוון ומשמח. החלטתי שאני רוצה שוב לגדל בייבי מחמצת, אז רצות פה פיצות, פוקצ'ות, מאפי קינמון, חלות ואל תשאלו מה עוד. איה אוהבת לעבוד במטבח ומבסוטה על ההשראה והתמיכה הרגשית שאני מספקת לה בבישולים. כל ערב אנחנו יושבים יחד עד הרבה יותר מדי מאוחר, כי פשוט כל כך נעים.

אני זוכרת שכשיולי הייתה תינוקת, בתקופה הבודדה של אחרי לידה-לפני חזרה לעבודה (שלא התרחשה), חברותיי למצב ואני היינו חולמות על חיים אחרים. חיי שיתוף וחלוקה בנטל. דמיינו את עצמנו חיות יחד בכל מיני קונסטלציות. כל אחת עושה מה שהיא אוהבת טובה בו, משלימות אחת את השניה. תמיד יש מישהי עם ידיים פנויות להחזיק תינוק או לבדוק את העוגיות בתנור או לטאטא משהו שנשפך. קומונה קטנה של אנשים שחולקים גורל משותף וערכים דומים. היו לנו טעימות של האידיליה הזאת בטיולי קמפינג קסומים עם החבר'ה.

ועכשיו, פתאום, זה מתגשם בנסיבות הכי הזויות ובצורה הכי מושלמת. עברנו לגור עם חברים בזמן הסגר וזה הכי כיף בעולם! אמרנו שנבוא ננסה את העניין ליום-יומיים, נעשה הפוגה לילדים. בינתיים אנחנו פה כבר שבועיים ואני לא רואה איך אי פעם נעזוב 😳 ממש יותר מדי טוב לנו פה!

לפעמים אנחנו גם מתחרפנים

אז זה איפה שאנחנו עכשיו. תיכננו להגיע ללה הרדורה ולעשות מלא דברים. היו לנו תוכניות לצאת לטיולים בטבע כל שבוע, ליצור פעילויות חינוך ביתי משותפות עם עוד משפחות, לערוך מעגלי נשים, מפגשים על הורות מקושרת, ארוחות ומסיבות עם חברים. קיבלנו הסגר שלא מאפשר לנו לצאת מהבית (מלבד לסופר) או לפגוש חברים (מלבד יונתן ואיה), אבל אנחנו הכי מאושרים שיש.

אנחנו מקווים שהכל ירגע מספיק כדי שנוכל להמשיך בתוכנית שלנו לבקר בישראל ביוני ואז לטוס ללונדון ביולי-אוגוסט, לחזור לפאי בספטמבר וחוזר חלילה. נחיה ונראה. בינתיים אנחנו פה וטוב לנו. אני מקווה שהסגר מצליח להביא מתנות קסומות כאלו גם אליכם, איפה שלא תהיו. אוהבת ומתגעגעת לכולם!

יולי 😍

פרידה מפאי

(פוסט שנכתב לפני שנה וחצי, 3 חודשים לתוך המסע, עוזבים את היעד הראשון והאהוב עלינו כל כך; פאי 💜)

9.01.2017

הו פאי, נכנסת לנו עמוק ללב. אחרי חודשיים וחצי של נסטינג ( או קינון, ככה קוראים ללהישאר במקום אחד לזמן ממושך בז'רגון המטיילים), הפרידה קשה, משאירה טעם מריר-מתוק בלב. מעבר לנופים, טעמים ואטרקציות, מה שנותן למקום מסוים את הקסם שלו אלה האנשים, והאנשים בפאי מדהימים. התאספה פה חבורה מיוחדת של בני אדם קסומים, בעלי ראש פתוח, לב חם, אהבת טבע ורצון משותף בחיים טובים ושלווים. והאנשים האלה הכניסו אותנו לקהילה שלהם, פתחו בפנינו את ביתם ואימצו אותנו ללבם. הרגשנו בבית פה. הרגשנו שמצאנו את מה שחיפשנו; חיים טובים, פשוטים, קרוב לטבע ולעצמנו. וכאמור, קשה לעזוב. אבל הידיעה שנחזור מקלה על העניין.

בערב האחרון שלנו בפאי הייתה מסיבה אצל זוג הולנדים בני 50 פלוס, שחיים לסירוגין בפאי ובהולנד כבר כמה שנים, וחוגגים 8 וחצי שנים יחד. היפים מזדקנים חמודים. התזמון המושלם של המסיבה (זימונים, זימונים) איפשר לנו להיפרד מכולם כמו שצריך, להשאיר לנו בפה טעם מתוק של עוד, תחושה שיש לאן לחזור, תחושה של שייכות. המסיבה הייתה בחצר ביתם, שהוא בעצם בית של משפחה אחרת שלא נמצאת כרגע בפאי, לנוף ההרים הירוקים שתמיד פותח לי את הלב. כל אחד הביא משהו לאכול, יושבים על שמיכות צבעוניות, מחצלות וכריות, מדברים, מנגנים, שרים. שלווה. נינוחות. כיף.

המסיבה המדוברת

תחושה של שייכות בתוך נוף של גלויה

קשה להיפרד מכל הירוק הזה

בשבע בערב נהיה חושך, מדליקים נרות ומדורה. הילדים עייפים. יולי רוצה הביתה, ניל רוצה למדורה ("א-גון!" אש ברוסית, אחת המילים החדשות והחמודות שלו). החלטנו לקחת אותם לסיבוב הרדמה באוטו החדש (פרטים מלאים בהמשך), במטרה לחזור למסיבה עם ילדים ישנים זרוקים על שמיכה בדשא בצד. אחרי עשר דקות של להכניס עצים למדורה, מצליחים לקחת את ניל בהסכמה, טוב שהוא מתרגש מהג'יפ ששכרנו.

(סוגריים ארוכים על הזימון הזה: הדרך לפאי מאתגרת, בלשון המעטה. 3 שעות של מיליון סיבובים חדים, עיקולים חובקי הרים, עליות, ירידות, כביש צר על שפת תהום ותאילנדים שנוהגים במהירות בלתי סבירה ועוקפים כמו רק מי שמאמינים בקארמה וגילגול נשמות… בקיצור, זו דרך המפורסמת באכזריותה לבעלי רגישות לנסיעות, להלן עבדתכם הנאמנה. גם בכבישים הכי קלים בארץ אני לא יכולה לנסוע בלי לקבל בחילה, אלא אם כן אני נוהגת. יש פה איזה עניין עם שליטה, וניסיתי לעבוד עליו לקראת הנסיעה, מתוך ידיעה שיהיו לה הרבה נסיעות שבהן לא אני נוהגת. ובאמת השתפרתי פלאים! אבל לא מספיק בשביל הדרך לפאי. את הדרך הלוך עשינו עם נהג פרטי חמוד ביותר (בעלות של 2,500 באט), שכמה שהוא נסע בעדינות וזהירות, עדיין סיימתי עם בחילה נוראית. וגם יולי סבלה נורא. את הדרך הדומה בהמשך, מפאי לאזור המערות, כבר נהגתי בעצמי ברכב שכור, והיא עברה בקלי קלות.

בקיצור (עלק קיצור! אני בסוגריים בתוך סוגריים באורך של 3 פסקאות, אבל מי סופר), הבנתי שאני חייבת לנהוג חזרה את הדרך מפאי ויהי מה. אממה, לא הייתה אפשרות לשכור רכב בפאי ולהחזיר בצ'אנג מאי, לא שאני הצלחתי למצוא. גם אין הרבה רכבים להשכרה בפאי; כולם רוכבים על קטנועים, כיאה לדרום מזרח אסיה. אין ברירה, צריך לזמן. שתי מילים על מה זה בכלל לזמן: לזמן זה לבקש מהיקום (או אלוהים/המקור/הבריאה/מה שאתם מאמינים בו) בצורה ברורה ושאינה משתמעת לשתי פנים בדיוק בדיוק מה שאתם רוצים. פשוט, קל ואפקטיבי בצורה מדהימה. הקאצ' הוא שצריך להאמין שזה יקרה, צריך ממש לראות את זה קורה, לדמיין את ההצלחה מראש, גם אם כרגע אין לכם מושג איך זה לעזאזל יכול לקרות. תסמכו על היקום שיש לו את הדרכים שלו לסדר עניינים ופשוט בקשו.

אז ביקשתי. ביקשתי שיהיה לנו אוטו לנסוע איתו חזרה לצ'אנג מאי, בלי שנצטרך לשלם אקסטרה. אה, וחשוב לציין שלזמן לא אומר שאני מחכה בפסיביות שמשהו יקרה בלי להניף אצבע בממשות. להיפך, בדרך כלל אני חייבת לפעול במציאות כדי לעזור לדברים להגיע. במקרה הזה כתבתי בקבוצת הפייסבוק של פאי ושאלתי אם יש מישהו שצריך במקרה מישהו שיביא אוטו מפאי לצ'אנג מאי ב-9 לינואר. Far fetched. מה הסיכויים? אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה שיקרה, שאני רוצה לנהוג חזרה לצ'אנג מאי, בלי להיות תלויה באף אחד, עם כמה עצירות בדרך שנצטרך, כולל להעביר לילה באמצע הדרך (הלילה המדובר הזה זה הזמן שאני כותבת את המגילה הזאת, בשלוש לפנות בוקר, אחרי שנרדמתי עם הילדים בשמונה וחצי. נראה שעליתי על הזמן האידיאלי לכתיבה…). וואי, אני עדיין בתוך הסוגריים.

בכלל כתבתי על המסיבה והערב האחרון שלנו בפאי. לא משנה. זימנתי, ביקשתי, השקעתי בזה כוחות רבים כי זה באמת היה לי חשוב, פעלתי במציאות והנה עונה לי מיסטר באנג סאוסי, מתנדב האימיגריישן החביב של פאי, ואומר שהוא צריך שמישהו יביא לו את האוטו שלו מפאי לשדה התעופה בצ'אנג מאי ל-15 לחודש. Close enough קפצתי על זה, כולל להרגיע אותו שאנחנו מהימנים מאוד וכל זה. בסוף סיכמנו על 3,000 באט עבור 3 ימים בהם אני משתמשת באוטו ועוד 4 ימי חניה שעולים 250 ליום. יצא שווה! ושוב יצאתי המומה מהחליפין הזה; בנאדם נותן את האוטו שלו לזרים מוחלטים, באמונה מלאה שהם לא יגנבו אותו, לא יהרסו אותו, לא ייעלמו איתו, אלא ישאירו לו אותו, עם המפתחות בבגאז', בשדה התעופה. הזיה! איפה בעולם נשמע כדבר הזה?! הערבות היחידה שלו היא צילומים של הדרכונים שלנו שהחברה שלו צילמה בטלפון שלה.

כתבתי שאני שוב המומה, כי אותו סיפור היה עם הרכב ששכרנו לטיול למערות. צרפתיה חמודה שחיה פה בפאי נתנה לנו את האוטו שלה, בלי שום ערבות או ביטחון שבכלל נחזור. רמת האמון פה באנשים היא בלתי נתפסת עבורנו, שעדיין טריים פה מתרבות חוסר האמון הבסיסי ההדדי ממנה באנו. כל שבוע עולים פוסטים בקבוצה של פאי על טלפון שנמצא, ארנק שאבד ועוד פריטים שונים ומשונים, שתמיד נמצאים בעליהם, או כמעט תמיד. אבל עצם זה שמישהו שיכור מאבד את הסמארטפון שלו בבר ואשכרה מקבל אותו חזרה! כל שבוע זה קורה פה. תחושת ביטחון אדירה. תחושה שהעולם מקום בטוח ואוהב. זאת פאי, חברים.

העולם מקום בטוח ואוהב, בייחוד במעיינות החמים. קרדיט צילום: אוהד לוי

תחושת ביטחון אדירה, גם בקצה הצוק בפאי קניון

איפה היינו? מותר לפתוח פסקה חדשה בתוך סוגריים? נגיד שכן ונפתח עוד כמה בדיעבד בעריכה. אז קיבלנו ג'יפ הונדה ענק, באדיבות היקום ומיסטר באנג, לדחוס בו את מטלטלינו המרובים ולהתגלגל לנו חזרה לעיר הגדולה בדרך המיטבית לנו ביותר. תודה תודה תודה! ועכשיו, לרגע שכולנו חיכינו לו (או לפחות אני, שחוקי הדקדוק מטרידים אותי באמת), נסגור את הסוגריים האלה! שאם היה לי כוח לחזור אחורה ולשכתב את כל הפעמים שהם הוזכרו, הייתי נפתרת מהם מתוך הבנה שזה לא היה הסבר לסוגריים, אלא פוסט שלם בפני עצמו. אבל אין לי כוח, אז סגור סוגריים!)

היינו במסיבת פרידה שהיקום אירגן לנו בתזמון מושלם, ובדיוק יצאנו לנסיעת הרדמה מוצלחת. תוך 10 דקות, שני ילדים ישנים! דוהרים חזרה בג'יפ המהולל, זורקים ילדים ישנים על שמיכה בצד ולכמה שעות בודדות זוכים להרגיש את החופש החמקמק והנעים של הצעירים חסרי הילדים (או המבוגרים שילדיהם מספיק גדולים להישאר בבית/בארץ, יש גם מלא כאלה בפאי).

זהו, שעתיים של כתיבה באמצע הלילה; חשוב לזהות את הגבולות של עצמנו. אחרת לא אוכל לנזוף בצדק בניק שיושב על המחשב עד אמצע הלילה, ולנזוף בדו פרצופיות משאיר טעם רע בפה. לילה טוב, עולם.

3 חודשים לתוך החלום

(למי שלא עוקב, ביומיים האחרונים התחלתי לפרסם פוסטים, או חלקיקי פוסטים, שכתבתי במהלך המסע אבל נשארו במגירה הוירטואלית. אני חושבת שהיה לי ממש מסובך לשתף את החוויות תוך כדי, לפני שהן הספיקו לעבור איזשהו עיבוד פנימי מינימלי, והייתי צריכה את מרחק הזמן והמקום כדי להתפנות להתעסק בהן. אז כתבתי לאורך כל המסע, אבל לא פרסמתי, ועכשיו אני מרגישה בשלה להוציא אותם לאור.)

3.01.2018

כמעט 3 חודשים לתוך החלום, ואני כבר אחרי ההתפקחות הכואבת. החיים ב-vacation land דומים מדי לחיים שחשבתי שהשארתי מאחור. הרי את עצמנו אנחנו לוקחים איתנו לכל מקום. והקושי העיקרי שהיה לי בחיי הקודמים, עכשיו שאני מזקקת את זה במבט לאחור, זה מיעוט הזמן הפנוי. והקושי הזה בא איתי גם לפה, כי קשיים הם שיעורים שצריך לעבור. ופה איכשהו הוא כאב אפילו יותר. מוקפת בטבע פראי ויפיפה, בצעירים חופשיים מכל העולם, רק הרגשתי ביתר שאת את מר גורלי ונתתי לרחמים העצמיים לשטוף אותי כהוגן: "כל הצעירים האלה, הם לא יודעים כמה טוב להם! הם לא מעריכים את כמות החופש הבלתי נתפסת, שלעולם לא תחזור, שיש להם עכשיו ביד. קמים ביקיצה טבעית, מתרגלים יוגה בשקט, יוצאים לארוחת בוקר מפנקת, מבלים את ימיהם כאוות נפשם, יוצאים בלילות ורוקדים את החופש באקסטזה. ורק אני כלואה בתוך התפקיד העמוס של אימא, כובד האחריות מאיים להכפיף את כתפיי לכדי גיבנת של יאוש, להזקין אותי טרם זמני…" זה משאיר בפה טעם רע, אפילו רק לכתוב את זה, אחרי שאני כבר לא מרגישה ככה. אלה מחשבות קורבניות מרעילות.

זה אחרי שנפלה לניל הגלידה על רצפת השוק המטונפת פעמיים! כולל טנטרום מחריש אוזניים ואמא מנסה ככל יכולתה להציל ולנקות את הגלידה…

להיות עם הילדים 24/7 זה מחרפן!

שוקעת ברחמים עצמיים

אבל אחרי שאיפשרתי לעצמי את השהות במקום המעפן של רחמים עצמיים, נהיה לי מקום לפקוח עיניים ולראות את כל מה שיש לי, את כל מה שהצלחתי לקחת כמובן מאליו בזמן הקצר בו אני חיה את החלום. וזה חלק ממה שאני מתכוונת אליו בזה שאנחנו לוקחים את עצמנו איתנו לכל מקום, השקיעה הבלתי נמנעת לתוך שגרת תלונות קבועה. אין התלהבות והתרגשות מהחיים המופלאים שהצלחנו להנדס לעצמנו; מזה שאנחנו כולנו יחד כל הזמן, בלי ללכת לעבודה ולבזבז שם חצי שבוע. שאנחנו חיים בתוך השפע המטורף הזה! תאילנד הופכת את השפע למוחשי יותר, בכמות, איכות, מבחר והמחיר של כל מה שאנחנו צריכים: שייק פירות 5 שקלים, מנת נודלס/מרק/אורז מקומית 4-8 שקלים, עיסוי 20-50 שקל לשעה, שכירות חודשית נעה בין 500-3,000 שקל לחודש, תלוי בגודל, מיקום ושאר תנאים. הכל פה זול ונגיש ונעים וטעים! בקופנגן יהיה יותר יקר, זה נכון, אבל חודשיים וחצי פה בפאי היו כל כך זולים. אנחנו חיים פה על ממוצע של 200 שקל ליום, כולל לינה, אוכל, פעילויות, ביטוח וקטנוע. זה לא חוקי הדבר הזה!

תמונת אושר: הפעם הגלידה לא נפלה

חגגנו חנוכה בפאי, שפע של אור בחושך

חגגנו גם קריסטמס עם חברים גרמנים, אוסטרלים, בלגים, ארגנטינאים… הם ארגנו פעילות הכנת עוגיות קריסטמס לילדים, ודאגו שיהיה טבעוני בשבילנו 💜

טוב, עד שאני מצליחה לכתוב קצת, אני אנסה שיהיה מעניין. אני חושבת שקשה לי לכתוב בגלל הדיסוננס שאני חווה בין החיים שלנו בפועל לבין הציפיות שהיו לנו לפני ואלה שאני מדמיינת שיש לחברים ולמשפחה מאיתנו. כלומר, אני מרגישה שאנחנו אמורים להיות ברקיע השביעי, עפים על עצמנו ועל החיים, נהנים מכל רגע וכל זה, אבל אנחנו לא. ואז אני מרגישה אשמה; למה אנחנו מעפנים ולא נהנים יותר? למה אנחנו מצוברחים, עייפים או סתם אדישים באותה מידה כמו שהיינו בארץ? יש הרבה רגעי אושר והנאה, כמו שהיו גם בארץ. הנקודה היא שמידת האושר/אומללות שלנו לא השתנתה בכלל, וזה מה שמבאס. לא נסענו חצי עולם בשביל להישאר באותה רמת אושר! אז אמנם צפיתי את העניין הזה מראש, אבל זה עדיין מוריד אותי למטה. ואולי זאת הבעיה? למה החלטתי מראש שרמת האושר של אדם היא קבועה ושינויים גדולים בחיים (כמו זכייה בלוטו או מעבר לארץ טרופית מושלמת) משפיעים באופן רגעי בלבד? כי קראתי את זה איפשהו… וגם זה נשמע לי הגיוני. קיבולת האושר שלנו יכולה להשתנות, אבל זה עניין הדרגתי שיש לעבוד עליו ללא הרף. ואני קצת הרפיתי מהעבודה הזאת לטובת עבודת תחזוקת חיי הנוודות שלנו (כי מישהו צריך למצוא מקומות מדהימים לישון, לאכול ולבלות בהם).

אמורים להיות ברקיע השביעי

ארץ טרופית מושלמת גם מתחת לאדמה

יש לי טונות של תמונות של תיירות סיניות מבקשות להצטלם עם הילדים

אני מאמינה שאחרי 3 חודשי הסתגלות לכל העסק הזה, אני יכולה לחזור לעצמי, לחזור לעבודה האמיתית שלי של התפתחות אישית (או משהו שנשמע פחות פלצני מזה). לקחתי חופשה מהחיים, קרסתי לתוך דיכאון ורצף מחלות, ועכשיו הגיע הזמן לחזור. האמת שאני מרגישה ממש טוב עכשיו! ההתרוקנות איפשרה לי למלא מצברים, ואני מרגישה שוב איך מנגנון הגאות והשפל האנרגטי הפנימי שלי משפיע על הכל ואין להתחמק ממנו; צריך פשוט לזרום איתו ולחכות לפעם הבאה שתהיה עליה במפלס האושר. אה, ולהנות ממנה!

חופשה מהחיים

עוזרים לתאילנדית נחמדה לאסוף זרעים אדומים מהעץ

מפלס אושר גבוה: ערב קסום בפסטיבל אומנות מקומי בפאי

חודשיים ראשונים במסע

8.11.2017

רק חודש

היום לפני חודש עזבנו את הארץ. זה מרגיש כמו הרבה הרבה יותר, לא יודעת למה. אולי כי (כמעט) כל יום אנחנו חיים במלואו. זה אחד הדברים שהכי היכה בי; כמה מתיש זה לטייל! החיים שלי היו מתישים דיים עוד בארץ, עם כל החינוך הביתי הזה והילדים על הראש שלי כל יום כל היום. ציפיתי שפה תהיה הקלה. ציפיתי שתהיה לנו מנוחה, שניתן אחד לשניה לנוח. אבל בינתים זה עוד לא ממש קורה. אנחנו מחפשים בנרות אחר האיזון המיטבי בין טיול, מנוחה ועבודה, ואיכשהו אין מספיק מאף אחד מהם. אנחנו מטיילים בקטנה, אבל מתחשבים בשעות השנ"צ של ניל, כך שזה בדרך עניין של חצי יום, פעמיים בשבוע אולי. בגלל שזה טיול ארוך ואיטי, אין את הדחיפות להספיק אטרקציות, שזה נחמד, אבל גם עלולים להתפספס לנו דברים שאנחנו רוצים לראות ולעשות. היינו בצ'אנג מאי שבוע ועשינו רק פילים (אני עדיין תקועה בפוסט על רוסיה, אני אגיע לכתוב גם על תאילנד, בינתים פשוט נמאס לי לכתוב את פני השטח והרגשתי צורך לכתוב בנפרד יותר לעומק). רצינו לעשות גם את המפלים הדביקים, מקדשים למיניהם ועוד, אבל הרי נחזור לצ'אנג מאי מתישהו אז למה למהר.

עושים פילים בצ'אנג מאי

להתפלש בבוץ עם פילים זו חוויה מדהימה!

יולי לקחה את תפקידה כרוחצת פילים ברצינות

מה לגבי מנוחה? בתחילת הטיול זה לא היה ממש בראש מעיינינו, ההתרגשות של היציאה מילאה אותנו בכוחות, שלאט לאט אוזלים.

(הפסקה של חודש, הכוחות כנראה אזלו בדיוק…)

יולי אוכלת גלידת פיטאיה

מקדש בעיר העתיקה בצ'אנג מאי

מקדש צבעוני מהמם בצ'אנג מאי

8.12.2017

התפכחות כואבת

רק חודשיים? זה מרגיש כמו נצח. זה מרגיש כמו חיים שלמים. מעניין הסטופר הפנימי שלי, ששלח אותי הבוקר לבדוק בלוח שנה כמה זמן כבר עבר. בדיוק חודשיים. חודשיים של צורת קיום דומה, רק התפאורה השתנתה. אני אותה אני, הוא אותו הוא, הילדים, הצרכים, הדרישות זהות. חודשיים של התפכחות כואבת. אפילו הפסקנו לשאול אחד את השניה אם אנחנו כבר בחופשה. מבינים שלא, זו לא חופשה, חופשה תהיה בפנסיה אולי.

זו חופשה? מחליפים חיתול על הקטנוע

גם הילדים לא בחופשה, עוזרים לקלף שום למישהי ברחוב

עושים דברים רגילים, כמו לקרוא סיפורים במיטה

מבלים בגני שעשועים מקומיים

זו העבודה הרגילה שלי, זו לא חופשה!

אנחנו חיים בפאי כבר מעל לחודש. עיירה קטנה ותוססת, באמצע עמק קסום. מסביב הכל הרים מצופים ג'ונגלים, נחלים בכל פינה. הכל פה מים וירוק ויופי שמרחיב את הנשמה. יש פה תחושה חזקה של הגנה. אני מרגישה מוגנת על ידי ההרים הירוקים, פיסת גן עדן בטוחה, שיש בה כל מה שצריך. מלא מסעדות, בתי קפה, אוכל מעולה ומגוון, שווקים בכל יום בכל שעה בכל מיני מיקומים, המון טבע לחקור, לשהות בו, לנשום בו. והאנשים, הו האנשים. פאי מלאה בכל סוגי ההיפים שבעולם; אנשי טבע, אנשי מסיבות, אנשי קעקועים, אנשי רסטות, אנשי רוח, אנשי יצירה, אנשי קהילה, אנשי משפחות, צעירים וזקנים וכל מה שביניהם.

(כאן זה נקטע, אז קבלו הרבה יותר מדי תמונות שלנו, להמחיש את ההתאהבות העמוקה שלנו בפאי 💜)

IMG_20171130_113206.jpg
הכל פה ירוק

IMG_20171102_144300.jpg
ויש פילים מסכנים רוחצים בנהר

IMG_20171127_120641.jpg
מפלים בכל פינה

IMG_20171130_114023_01.jpg
טבע מרהיב, יולי ב-Land Split

IMG_20171106_110427.jpg
Pai Canyon

IMG_20171202_121210.jpg
מים בכל מקום

IMG_20171126_170821-1.jpg
חבר שלנו, הבודהה הלבן

IMG_20171217_173615.jpg
סלפי אושר: אולי אנחנו כן בחופשה?

IMG_20180104_111745.jpg
סתם טיול בשדה אורז

IMG_20171214_114129-1.jpg
סתם בילוי בנהר

IMG_20171124_111742.jpg
זו הייתה החצר שלנו ב-Pai Talay House

IMG_20171118_155440.jpg
סתם משחקים עם גור בופלו מים

IMG_20171118_171213.jpg
הלבוש הרישמי של ניל בפאי: עירום מלא, סנדלים אופציונליות ואוכל לפרות חובה

IMG_20171125_194649_01.jpg
פסטיבל אומנות Pittalew

IMG_20171122_121740.jpg
יום ההולדת הראשון במסע, ניל בן שנתיים!

IMG_20171105_163016.jpg
היפי תאילנדי בעל מכון קעקועים משחק עם הילדים

FB_IMG_1515468652679.jpg
מסיבה של היפים: זו תחושת הקהילתיות המדהימה

יעד ראשון: סנט פטרסבורג, רוסיה

פוסט שנכתב במקור ב-21.10.2017 וזכה להתפרסם כעבור כמעט שנתיים, בזכות חברה ששאלה מה עם הבלוג (תודה מירב 💜), ובזכות השוונג שיש לי מלעבוד על המדריך של לוטן לנסטינג למשפחות מטיילות (כל הפרטים בקרוב!), ובזכות כל הכוכבים שהסתדרו בצורה המדויקת. זה פוסט חלקי, שנכתב לפני כמעט שנתיים, כי בעצם לא הפסקתי לכתוב, רק הפסקתי לכתוב מסודר, וכל הזמן הזה פירסמתי רק פוסטים יפים ושלמים. אז החלטתי לחזור אחורה בזמן, לאסוף את כל חלקיקי הפוסטים שנכתבו בתקופה הזאת ולא זכו להתפרסם, ופשוט לפרסם אותם as is. שזה משהו לא פשוט לפרפקציוניסטית, שנמצאת יותר זמן ברגרסיה מאשר בהחלמה… אבל החיים הם עכשיו ועוד קלישאות, וגם ככה אין שום סיכוי בעולם שאני חוזרת וכותבת על תקופות פרהיסטוריות. אז זה מה יש, done is better than perfect, כמו שניק היקר אומר לי פעמיים ביום לפחות.

21.10.2017

אז איפה היינו? בסנט פטרסבורג, רוסיה. הטיסה עברה בנעימים יחסית, עד כמה שטיסה של 4 שעות עם ילדים קטנים יכולה לעבור בנעימים. בשורה מאחורינו היו שני כיסאות ריקים, אז יכולנו לשחק עם סידורי הישיבה שלנו. זה היה ממש הצלה, כי מסתבר שילד בן כמעט שנתיים אמנם לא צריך מושב במטוס, וכך חוסך לנו מאות דולרים, אבל הוא בהחלט רוצה אחד, רצוי ליד החלון… אז טיפ קטן ממומחית טיסות שכמוני, תזמינו מושבים בקרבת השורות המועדפות, שאלה השורות הראשונות ושורות יציאת החירום במטוס, שעולות כסף ובדרך כלל יהיו בהן מושבים פנויים. כך תוכלו להתרווח, אם ירצה המזל. אז המזל שלנו רצה וזה היה נחמד מאוד. רק שימו לב שתינוקות לא יכולים לשבת בשורת היציאה, אז ניל דאג בעיקר לקפוץ ולא לשבת…

הטיסה הראשונה של המסע!

טסנו עם אירופלוט, שזו חברת תעופה רוסית סבבה לגמרי, אבל עשינו טעות ולא הזמנו ארוחות טבעוניות 3 ימים מראש בטלפון, שזו מסתבר ההנחיה, אז קיבלנו במקום ארוחות כשרות, שלפחות היו בהן לחמניות וחומוס. לטיסת ההמשך לבנגקוק כבר דאגנו להזמין מראש.

הנחיתה בסנט פטרסבורג הייתה מרגשת. כל המשפחה של ניק, 6 אנשים, חיכו לנו בשדה התעופה עם מעילים חמים לכולנו ורכבים עם כיסאות בטיחות לילדים. זה היה כל כך מקסים ומביך ולא מובן מאליו ומרגש ממש. בדרך לדירה שהם שכרו לנו במרכז העיר התפצלנו ואני נסעתי באוטו עם ניל (שנרדם מיד, תודה לאלה), אחותו של ניק מצד אבא שלו, דוד, דודה ובן דוד של ניק מצד אמא שלו, ואף אחד מהם לא מדבר אנגלית כמובן. טוב, אחותו אסיה מדברת קצת… זה היה מושלם בשבילי, כי הייתי עייפה אחרי הטיסה ומעצם העזיבה הגדולה והיציאה למסע. אז נסענו בשקט, ויכולתי להתרכז במחשבות שלי ובמראות העיר החדשה הזאת שהגעתי אליה לשבוע, עיר הולדתו של ניק.

ניל עם סבא סרגיי

סנט פטרסבורג היא מסוג הערים הגדולות ומלאות ההדר של פעם. הכל בה אדיר ומפואר ומרשים. המבנים מוארים, הנהר מנצנץ; הכל נראה קסום בלילה. הגענו לדירה המושלמת עם שני ילדים ישנים, שזה תמיד טוב ומשדרג את הקיום. כולם סחבו עבורנו את המזוודות הכבדות מנשוא שלנו ואנחנו סחבנו את הילדים הישנים 5 קומות ברגל! אולי הדירה רק כמעט מושלמת… הדירה היתה מרווחת מאוד; חדר שינה ענק עם מיטה זוגית, ספה נפתחת שמיד הצמדנו למיטה והמון שטח אחסון בדמות ארון גדול ושידה עצומה. מסדרון צר מוביל לשירותים, חדר אמבטיה ומטבח חמוד. הילדים עפו על האמבטיה! אמבטיה זה מאורע נדיר בחיינו מלאי המקלחות, והילדים דאגו לנצל אותה היטב.

עיר מלאת הדר ומזרקות

תיכננתי לכתוב באופן מפורט כל יום מה עשינו, כמו שנראה לי שבלוג מסע אמור להיות. אבל תוכניות לחוד וכל זה… הצלחתי לכתוב יום אחד בפירוט, שבועיים בנקודות כלליות של מה עשינו כל יום, ואחרי זה פרשתי בשיא! אבל בטוב לבי אני אשתף אתכם בניסיון החמוד שלי לכתוב בפירוט, בעיקר כדי שתראו שאתם לא מפסידים כלום מזה שזנחתי את העניין.

יום שני בסנט פטרסבורג: הבוקר קמנו כולנו קצת חולים והרבה עייפים, אז למרות שתיכננו לבלות את היום בפארק מים (מקורה, אל דאגה), ליום היו תוכניות אחרות וזרמנו לבוקר שקט בדירה, שנצ מבריא וטיול קצר בסביבה. אחר הצהריים הלכנו לאכול במסעדה הודית צמחונית מעבר לפינה. לשמחתי היא התבררה כמוצלחת מאוד! הקירבה לדירה, המרחב המאפשר, העיצוב המהמם והאוכל החביב תרמו לכך שזו הייתה המסעדה שאכלנו בה הכי הרבה.

המסעדה נקראת לאהור Lahore ויש בה מבחר גדול מאוד של מנות טבעוניות. יולי אכלה בעיקר צ'אפטי וקצת חומוסים מהמנה שלי. ניל אכל הכל מהכל. הזמנו סלט אבוקדו, מרק ירקות איורוודי, שתי מנות כרובית בסגנונות שונים, מנת תבשיל חומוסים, תה ג'ינג'ר שווה וכדורי משהו-לא-ידוע לקינוח. הכל עלה 140 שקל.

(כאן נקטעה הכתיבה שלי, אז אני משאירה אתכם עם עוד תמונות מהעיר…)

אוקטובר ברוסיה זה ממש קר!

תופסים קצת שמש באמצע רחוב

סתיו אמיתי עם עלים צבעוניים!

קו פאיאם

יום אחרון על האי שהיה ביתנו בשלושה וחצי השבועות האחרונים. סוף סוף, אחרי כמעט שנה וחצי במסע, חופשה תאילנדית אמיתית, של רביצה אינסופית, חול, ים, שייקים.

הטבע פה מוחשי כל כך, קרוב ופראי. המקום הכי חי שהיינו בו בחיינו. כל צעד שאנחנו פוסעים, מיד נשמע רחש בעלים של חיה בורחת. העצים חיים, נוכחים ונעים בהרמוניה עם הבריזה. ציוץ ציפורים, תוכים שחורים ענקיים עם מקור צהוב בולט. יש קופים בחוף אחר, לא הספקנו לקפוץ לראות אותם. מדי פעם רואים להקת דגיגונים סביב הסלעים במים. סרטנים בשלל גדלים רצים על החוף לתוך החורים שלהם.

IMG-20190222-WA0019.jpg

20190303_180644.jpg
20190303_155636.jpg

20190217_113617.jpg
זה צולם מהמרפסת שלנו

ילדיי השזופים, with sun kissed hair, משחקים שעות בחול, בונים, חופרים, מקשטים. שוחים שעות במים הרדודים. משחקים בחדר בלגו, בובות, משחקי דמיון, צביעת מנדלות, צופים בסרטים. חופשיים כל כך, מאושרים כל כך, נינוחים כל כך, בלי שום דאגות בעולם.


IMG-20190215-WA0012.jpg
שני קופיפים מתוקים מטפסים על עצים







יולי בת 7 פתאום. אני מרגישה שתהליך היציאה מהילדות מתקרב ואני מחזיקה חזק עוד קצת את הילדה התמימה, עודנה ישנה לכל כך הרבה מעובדות החיים, ערה לכל כך הרבה מקסמי היקום. אין לנו פה מטבח, הזמנו עוגה טבעונית בקונדיטוריה היחידה באי. עוגת לא שוקולד עם ציפוי לבן וכיתוב ורוד ויולי מאושרת. מסתבר שעוגה קנויה זה יותר שווה מעוגה שאמא מכינה בעצמה. זו הייתה חגיגת יומולדת אינטימית, ארבעתנו עם עוד משפחה של חברים שבאו בעקבותינו לאי (איזה מזל ואיזה כיף!). מתנת יומולדת שיולי בחרה לעצמה לפני כמה שבועות בנגקוק וכמה איפוק צריך כדי לחכות בסבלנות עד לתאריך היומולדת!



20190226_163032.jpg

זה יום ההולדת השני שלה שאנחנו חוגגים במסע. גם הראשון היה על אי טרופי בתאילנד. זו החגיגה השניה מתוך שלוש שנחגוג ליום ההולדת שלה השנה. הראשונה הייתה בפאי, עם כל כך הרבה חברים. השלישית תהיה בארץ, עם המשפחה.

חגיגת יומולדת משולשת עם עוד שתי חברות בפאי

גם ניל חגג שני ימי הולדת במסע, שניהם בפאי. מעניין לבחון את צירופי המקרים האלה, את המשיכה הבלתי מודעת לשחזר או לחזור למה שהיה לנו טוב. אני חגגתי יומולדת אחד בהוי אן, ויאטנם. ניק חגג יומולדת אחד בקופנגן, תאילנד. מעניין איפה נחגוג את ימי ההולדת שלנו השנה. איפשהו באירופה, לפי התוכנית הכללית מאוד כרגע. הוא בדרום ספרד אולי, אני באנגליה כנראה. נראה.

יומולדת 36 שלי עם פונדו שוקולד בהוי אן

יומולדת שנתיים של ניל, ממש בתחילת המסע בפאי

יומולדת 35 של ניק בקופנגן

יומולדת 3 של ניל בפאי

יולי הכינה לו ברכה ועוגה מפלסטלינה

אילו חיים משונים אלה, לא לדעת איפה נהיה כמה שבועות או חודשים קדימה. לעיתים זה היה גם מספר ימים בודדים קדימה. תנועה בין ריגוש לאימה. חופש מוחלט לברוא את חיינו לפי ראות עינינו, לפי גחמותינו, לפי משיכת לבנו.

קו פאיאם, נעמת לנו מאוד. הגעת אלינו בול בזמן, אחרי חודשים ארוכים של צפון והרים ולילות קרים וקהילה חמה, היינו זקוקים לפאוזה הזאת של חול וים ושום דבר מעבר. לפני הצעד המשוגע הבא, הביקור בארץ. עד לפני יומיים לא ממש חשבתי על מה מצפה לנו שם. כלומר, חשבתי על זה, אבל לא ממש הרגשתי שום דבר. זה היה רחוק, זה היה עלום, זה היה קפוא בתוכי. ועכשיו שזה קרוב כל כך, מרחק נגיעה ממש, זה התעורר וזה מציף אותי. פחד חסר צורה התיישב בתחתית הבטן, מכביד עליי את ימינו האחרונים על האי, בתאילנד, בפרק הארוך הזה של המסע. מה יהיה שם? בארץ הזאת שבה נולדתי, במדינה ההיא שבה חייתי כל חיי, במקום ההוא שבו שוכנים רובם המוחלט של בני האדם שזכיתי להכיר. רציתי לכתוב חבריי, אבל אני כבר לא בטוחה. מי הם חבריי? האנשים שהיו כל עולמי בחיי הקודמים? האנשים שחולקים איתי את דרך חיי החדשה? איך ארגיש כלפיהם? אחרי כל הזמן הזה, אחרי כל השינויים שאני אפילו לא מרגישה בעצמי, אך משוכנעת שהם יורגשו. איך הם ירגישו כלפיי? מה הרלוונטיות שלי לקיום שלהם כרגע? מי אני ומי הם ומי נהיה במפגש המחודש בינינו?

אחת החוויות שעולות בי בעוצמה לקראת השינוי הזה היא של בדידות, של חוסר יכולת ליצור קשר אמיתי, או חוסר יכולת לתחזק קשר שנוצר, להעמיק יחסים מעבר למקום הראשוני של "Hey, we vibe! Let's hang out!" אני מנסה לתת מקום לספק, שאולי חווית הקיום הנוודי צובעת את נקודת המבט שלי, משפיעה לרעה על האפשרות לזכור חוויות שונות. אולי היו/יש לי חברויות עמוקות, קשרים משמעותיים שעזבתי והזנחתי ושכחתי. אני מזהה את טעמו המר של הדיכאון בתחושות האלה, ולו רק את האופן שבו הראיה הדיכוטומית שהוא מביא איתו משתלטת על תפיסת המציאות שלי. אני מתירה את האפשרות שזה לא נכון. ושזה לא חייב להיות ככה. אני עוד לא יודעת איך זה יכול להיות אחרת, בסגנון החיים הנוכחי שלנו, אבל אני מחזיקה באמונה שהכל אפשרי.

חלפה שנה

חלפה שנה מאז שעזבנו את הארץ, ואני מרגישה שנדרש פוסט סיכום שנה. פתחתי את הבלוג הזה כדי לתעד את המסע שלנו, אבל איכשהו הוא היה הכי פעיל בשלב התכנון ורדום עד מאוד בזמן המסע. וזה בכלל לא מרגיש כמו מסע, זה מרגיש כמו החיים עצמם, כמו שהם נועדו להיות. להיות בארץ ולרקום את המהלך הזה, זה הרגיש כמו מסע. כמו חציית ים סוף. אני נזכרת ולא מאמינה כמה היה קשה לצאת מהביצה של כל ההרגלים שלנו, כל מה שחשבנו שלא נוכל לחיות בלעדיו, כל מה שחשבנו אותו לבלתי אפשרי.

עולים למטוס בבנגקוק לצ'אנג מאי

עוזבות את הארץ לפני שנה

הרים של מזוודות, מויאטנם חזרה לתאילנד

ההתרגשות של לפני שנה

לכבוד יום השנה שלנו, ולגמרי במקרה כמו שדברים כאלה קורים, מצאנו את עצמנו חוזרים לפאי, שהיתה היעד הראשון שלנו מתוך שלושה יעדים עיקריים, או מקומות קינון. לחזור לפאי הרגיש כמו לחזור הביתה. העמק הפועם מכניס שקט לנשמה שלי, ההרים הירוקים מקיפים אותי בתחושת ביטחון ושלווה. בכלל לא היינו אמורים לחזור לפאי, היינו בדרך לניו זילנד. אבל איכשהו זה קרה, וקפצנו לחודש, ואנחנו לא רואים איך אנחנו אי פעם עוזבים. עוד מוקדם (תמיד…) לצאת בהכרזות, אז כל מה שאני יכולה לומר בשלב זה הוא שפאי מרגישה כמו בית.

איזה נוף!

הבודהה הלבן

עגלה בחצר הבית שלנו בפאי

פילה רוחצת בנהר בפאי

אז מה היה לנו השנה הזאת?! זאת השאלה, לא? כמה התמודדות! מהמרפסת של הבית המושלם הזה בפאי, עם הנוף המטורף והבודהה הלבן מסתכל עליי, אני לא כל כך זוכרת היטב את האתגרים והקשיים. את התקפי החרדה המשתקים שהיו לי כמעט בכל מעבר. את נשיכת הכלב שאישפזה אותנו בבית חולים עם 5 זריקות ו-6 תפרים וכאב ופחד בלתי מדידים. את קשיי הקליטה בכל מקום חדש. את הבדידות העצומה. את הדיכאון והיעדר המשמעות. המתיחות בזוגיות והריבים. יש עוד כמובן, אלה רק ההיילייטס, וגם רק בראשי פרקים. כל אחד מהם הוא תיבת פנדורה של פוסט עגום בפני עצמו. אבל מפה הכל נראה קטן. קטן עלינו, קטן לעומת כל הטוב והמדהים שהיה ויש.

יולי עברה עקירת שן

רגעי קושי: "אין לי כוח להמשיך ללכת"

באישפוז בבית החולים אחרי נשיכת כלב רצינית

כולנו מעולפים עם בחילה איומה, פלוס שני ילדים מקיאים, במעבורת לקופנגן

הסתגלנות וההתרגלות שלנו היא ברכה ומכה. כמה מהר מתרגלים לטוב ולרע. כמה משופרים חיינו בהשוואה למה שהיו וכמה אנחנו לוקחים זאת כמובן מאליו ולא מעריכים ומודים על כל רגע. כמה בקלות אנחנו מתרגלים לכל קשת התנאים המשתנים: אין תנור, יש נמלים, המקרר קטן, אין מזגן בסלון, יש יתושים, אין מגבות, יש אמבטיה, אין מאוורר, והכל משתנה ומתחלף עם כל מעבר דירה. חיים מהמזוודה כבר שנה. פורקים רק מטבח וצעצועים וספרים לילדים. כשקשה לי להירדם, אני סופרת מיטות. בכמה מיטות ישנו מאז שעזבנו את הבית. בספירה האחרונה הגעתי ל-36 מיטות, כמספר שנותיי תחת השמש. אני לא יודעת מה זה אומר, אם זה הרבה או מעט, טוב או רע. חלק מהמיטות היו רעות ממש, זה בטוח. וגם לזה מסתגלים.

מהמיטות היותר יוקרתיות שלנו, עם ההורים במלון מפואר בצ'אנג מאי

בבנגקוק

סידור לינה נפוץ: מחברים ספה למיטה, אפשר לראות את יולי ישנה בה

בסנט פטרסבורג, רוסיה

בדירה פחות מפוארת בצ'אנג מאי

בגסטהאוס בפאי

אני מרגישה שאני כל כך בתוך זה, שאני לא יכולה להסתכל על זה מבחוץ. אני רוצה לתת תמונה משקפת של החיים שלנו ולא יודעת מה לכתוב, על מה לענות. אולי מישהי רוצה לראיין אותי? לכתוב לי שאלות שהיה מעניין אותה לדעת את התשובות להן? אני עובדת הכי טוב מתוך שיתוף פעולה והנעה הדדית. מה שבטוח זה שאני מתגעגעת נורא לכולם, ואני רוצה לכתוב יותר כי זה סוג של לשמור על קשר.

חרדות ואכזבה

המסע מביא איתו אתגרים, מעורר פחדים שהיו רדומים, שחשבתי שניצחתי כבר והם מאחורי. היו לי כארבעה התקפי חרדה גדולים ועוד כמה וכמה קטנים. יש בי מקום שמאוד מאוכזב מעצמי. חשבתי את עצמי למעבר לחרדה. טעיתי. חשבתי שעשיתי עבודה והתגברתי ושאני יכולה לכל. זה הכל נכון, אבל. זה נכון שעשיתי עבודה, זה נכון שהתגברתי בעבר, זה אפילו נכון שאני יכולה כי עובדה שאני עדיין עומדת, עדיין במסע, אין מחשבות לברוח מההתמודדות הביתה. אולי כי אין ממש הביתה? לא. כי אני יכולה לזה. אבל ציפיתי ליותר. ואני מאוכזבת.

עכשיו אמור להגיע החלק המעודד, זה שנותן השראה וכל זה. אבל לא בא לי. אני בבאסה ובא לי להישאר בה עוד. לפעמים אני יכולה לראות שהחלק החיובי, מטרתו היא להסית את מחשבותיי מהכאב הבלתי נסבל, ואילו אני מאמינה שיש ערך בנוכחות במקומות האי נוחות האלה. ולפעמים אני חושדת שהחלק המתבוסס בצער הוא לא אחר מאשר הדיכאון, במסווה של נאורות רוחנית. ואז אני חושבת שהחלק החיובי, המעודד, הוא קריטי לתהליך ההחלמה. אני לא יודעת מה אני חושבת עכשיו. הרבה מכל דבר, כנראה.

אבל היי, אני כותבת! וזה מרגיש לי העיקר עכשיו. כי תקופה ארוכה מאוד שאני לא כותבת, ומתייסרת מכך כשאני מצליחה להיישיר לזה מבט ולנסות להבין למה אני לא כותבת. כי הכתיבה היא תרפויטית בשבילי. כי שיתופה פה מקבל תגובות אוהבות שממלאות אותי וגורמות לי להרגיש פחות לבד. כי אני יודעת שיש מי שמחכות ממש לעדכונים ממני, ואני מאוכזבת מעצמי שאני לא עומדת בכוונות שהיו לי לתעד ולעדכן את המסע. והנה הטעם המר חוזר, מה שמסתמן כנושא הפוסט: אכזבה עצמית. רגש קשה קשה להכיל.

אבל אולי חשוב? אם אין בה הלקאה עצמית, אולי האכזבה תוכל להניע אותו לפעולה? אולי בשילוב עם חמלה עצמית, יהיה יותר קל לבלוע את הגלולה המרה. אני מאוכזבת מעצמי שאני לא כותבת כל יום-יומיים. אני מאוכזבת מעצמי שהרפתי מעבודת החיוביות וזה ניכר. אני מאוכזבת מעצמי שאני לא מטפלת בעצמי יותר טוב; אוכלת בריא, עושה יוגה, זמן לעצמי. אני מאוכזבת מעצמי שאני חווה התקפי חרדה עוצמתיים. אני מאוכזבת מעצמי שאני לא שומרת על קשר יותר טוב עם חברות. אני מאוכזבת מעצמי שאני לא בנוכחות יותר עם הילדים. אני מאוכזבת מעצמי שאני לא נהנית. אני מאוכזבת מעצמי שהמסע לא תיקן אותי. אבל המסע עוד לא נגמר. ואין מה לתקן, אני טובה בדיוק כמו שאני. רציתי לכתוב תשובה חומלת על כל סעיף אכזבה, אבל האכזבה יצאה משליטה. אז אני נותנת לה מקום. זה מה שעושים, ככה שמעתי. העיקר שכתבתי. זו כבר הקלה.

הנה כמה תמונות, להמתיק את הפוסט: