על קריאות וטיסות: שבועיים לתוך המסע

שבועיים לתוך המסע. הזמן חולף במהירות, אנחנו עסוקים בהסתגלות למה שזה לא יהיה שאנחנו מנסים לעשות פה, ולא נשאר לי זמן לכתוב. תיכננתי לכתוב כל יום כמובן, לעדכן ממש בלייב לטובת הזיכרון המשפחתי בעיקר, אבל זה לא זורם לי. לא מפתיע. מה שכן, זה תוקע אותי בכתיבה. כי יש לי כל כך הרבה לכתוב כבר, אבל הרצון שזה ייצא מסודר ומלא בכל הפרטים המדויקים תוקע אותי אי שם חודשיים לפני היציאה לטיול. טיול? האם זו הגדרה נכונה? בינתיים ככה זה מרגיש, ואולי פה טמונה בעיה. כי זה אמור להיות אורח חיים חדש, שכולל איזושהי שגרת עבודה ופנאי הגיונית, אבל בינתיים אנחנו בהסתגלות כנראה. מה גם שעוד לא הגענו ליעד התמקמות הראשון שלנו, פאי שבצפון תאילנד. אני עדיין שואפת לכתוב משהו יותר מסודר על החודש וחצי של לפני הטיסה ועל השבועיים הראשונים למסע/טיול, אבל בינתיים מגרד לי לשפוך את החוויה הרגשית נקרא לזה. אז מה היה לנו בינתיים?

מתרגשים בדרך לשדה התעופה

התחלנו את המסע בעשרה ימים גדושים ועמוסים ברוסיה. למה רוסיה? שאלה מצוינת. ובכן, בן זוגי היקר נולד בסנט פטרסבורג, שם נשארו כל שאר בני משפחתו כשהוא עלה לארץ בגיל 7 עם אימא שלו. כל שאר בני המשפחה כוללים דוד (אח של אימא שלו) שהיה עבורו יותר כמו אבא, דודה (אשתו), שני בני דודים, חצי אחות ושני ילדיה האחיינים ואבא (שהיה יותר כמו דוד) ואשתו. קצת טלנובלה, אבל ברוסיה זה הסטנדרט. בכל אופן, הטיסה שרצינו להזמין לתאילנד הייתה עם עצירה במוסקבה, וחשבנו לנו אם כבר עוצרים ברוסיה, למה לא לשלב ביקור קצר אצל המשפחה? עכשיו, הקשר של ניק עם אבא שלו הוא רופף במקרה הטוב. הם מדברים בטלפון פעם בשנתיים ונפגשים פעם בעשור בערך. אז מה, לא נקפוץ לביקור? נקפוץ.

קופצות לביקור

רק אחרי שכבר דיברנו עם אבא שלו והתחלנו להתרגש מהטוויסט בעלילת המסע למזרח שלנו, קלטתי שהקפיצה הקטנה שלנו לסנט פטרסבורג מכפילה לנו את עלויות הטיסות, ועולה לנו כאלף דולר נוספים, לפני שעוד לקחנו בחשבון את עלויות המחיה שם היקרות בטירוף. אבל שמענו את הקריאה, ואחרי ששומעים, קשה מאוד עד טעות פאטלית להתעלם ממנה. (נפתח רגע סוגריים על קריאה: אם יש משהו עיקרי שקורה במסע הזה, או יותר נכון מוביל אותו, זה עניין הקריאה. אני מרגישה שאני נקראתי לעזוב את החיים שלי בארץ ולעבור לתאילנד, סוג של "לך לך לארצך". לא יודעת להסביר את זה באמת. גם לא התעמקתי בזה יותר מדי, שזה מעניין כשלעצמו. לא חושבת שממש עצרתי לשאול את עצמי למה אני עושה את המהלך הזה, ברמה העמוקה יותר. נשארתי על פני השטח הבטוחים והמוכרים של "יאללה תאילנד, מגניב, יהיה כיף!" אבל הייתה קריאה. ואני נשמעתי לה. וזה חשוב שיאמר. אז אמרתי 😜)

מגניב בתאילנד!

אז העצירה ברוסיה לא הייתה הגיונית מבחינה כלכלית (אלף דולר, לסבר אוזניכם, שווי ערך לכחודש מחייה בתאילנד), וגם לא מבחינה משפחתית בתיאוריה, כי מה לנו ולמשפחה הרחוקה של ניק ברוסיה? באמת שלא היה ביננו שום קשר משמעותי או אחר. אבל, כאמור, קריאה. בסוף לא הסברתי ממש מה זו קריאה, נכון? אז קריאה זה כשאת מרגישה שאת חייבת לעשות משהו מסוים, שלא נראה הגיוני במבט ראשון, וגם לא בשני ושלישי. אבל את ממש מרגישה שאת מוכרחה לעשות את זה, ואין לך שקט עד שזה לא קורה. זה יכול להיות איזה קורס שלא קשור לתוכנית הקריירה הנוכחית שלך, איזו נסיעה, איזה קשר עם מישהי, אפילו ברמה של ללכת לסופר הרחוק כשיותר הגיוני ללכת לקרוב. זו קריאה, ואני מאמינה שזה מה שמוביל אותנו במסלול החיים שלנו, וחשוב להקשיב לקריאות האלה כי הן הנווטים הטובים ביותר שיהיו לנו, יותר מהגיון בריא, עצות מבוססות ואוטומט החיים. הן מובילות אותנו לייעוד שלנו, למפגשים עם אנשים שאנחנו חייבות להכיר, לשיעורים שאנחנו צריכות לעבור.

הקריאה של ניל

בקיצור, טסנו לסנט פטרסבורג, רוסיה. באוקטובר. מובן שההחלטה התקבלה אחרי שכבר מסרנו את רוב בגדי החורף שלי וכל בגדי החורף של הילדים. אז אין לנו בגדי חורף ואנחנו טסים לרוסיה באוקטובר. נשמע כמו מתכון למחלות… (ספויילר: לא חלינו!) קוששנו כמה בגדים חמים לילדים מחברה, ארזנו את הבגדים החמים שלי (שהיו אמורים להישמר לי בארץ ולא להיזרק בהוסטל במוסקבה, אבל אני לא מרירה) וקיווינו לטוב. ניק, אגב, הוא רוסי, אז הוא לא צריך בגדים חמים, זה קטע כזה לא ברור. אין לו חולצה ארוכה אחת לשמו. נו מילא, קצת מסתורין זה טוב לזוגיות.

קר ברוסיה

בסוף יוצא שאני בכל זאת כותבת מסודר. מעניין. יש לציין שאני כותבת בשש בבוקר כשכולם סביבי ישנים במלון בבנגקוק, אחרת מתי בדיוק אני אמורה להספיק לכתוב?! חזרה לרוסיה. על הטיסה אני יכולה ומקווה לכתוב פוסט שלם. היו לי תובנות מעניינות לגבי טיסות עם ילדים קטנים. זה התחיל בתור האינסופי לבידוק הראשוני של לפני הצ'ק אין. באמת תור מטורף, לקח לפחות שעה. עכשיו, לילד קטן שאמרו לו (בתקווה) שנוסעים לשדה תעופה לטוס במטוס, כל עניין השעות הארוכות בתורים הוא פשוט לא לעניין. ילדים קטנים לא מסוגלים לעמוד בשקט ולחכות בתור! הם לא בנויים לזה. והנה סביבי מלא משפחות עם ילדים קטנים מחכים המון זמן בתור וכצפוי מתחרפנים. הם מתבכיינים, משתעממים, זזים באי נוחות, צועקים, בוכים, סובלים. גם לנו ההורים זה על גבול הבלתי נסבל כל התורים הארוכים האלה. זה קטע שיציאה מהארץ, יציאה לחופשה, כרוכה בסבל רב כל כך.

אז הילדים סובלים, ההורים סובלים, ההורים צועקים על הילדים שיפסיקו לסבול בקול ובתנועה, תענוג. ואנחנו, שועלי טיסות עם קטנטנים שכמונו, כבר ערוכים לכל העסק הזה. הכל מתחיל כמה זמן לפני הטיסה (תלוי גיל; לקטנטנים ממש מספיק יום-יומיים לפני, לגדולים יותר 4-6 אני מספרת שבוע לפני), כשמתחילים לספר לילדים שאנחנו נטוס במטוס ליעד כלשהו. אז לא נשארים בטיסה וביעד, אלא מפרטים כל שלב בדרך למטוס. כמה שיותר פרטים, כמה שיותר פעמים. אלף בית של הכנת ילדים למשהו גדול. אז דיברנו על כמה תורים יהיו, וכמה ארוכים הם יהיו, ומה המטרה של כל תור כזה.

מוכנים לטיסה

בתורים עצמם אני ממליצה להתפצל. הורה אחד נשאר עם המזוודות בתור המושמץ, וההורה השני מעסיק את הילדים, ויש המון מה להעסיק ילדים בשדות תעופה! עלינו אהובים במיוחד הטלפונים הציבוריים, זה שוס. מושיבים את הילד על המדף שיש בדרך כלל מתחת לטלפונים, ונותנים לו ללחוץ על כל הכפתורים ולדבר שיחות חשובות עם יצורים דמיוניים. חוץ מזה אפשר כמובן לרוץ, לקפוץ, לזחול, ואחד הטריקים המוצלחים של יולי בשביל ניל; לעשות כמו חיות שהוא אוהב, לקפוץ כמו צפרדע, ארנב, פרה, חתול… דרכים מצוינות להוציא את הצורך של ילדים בתנועה.

ילדים בתנועה גם ברכבת

זה אולי הזמן להבהרה קלה; אני ממש לא מצפה מילדים קטנים להיות שקטים ורגועים בשדות תעופה או בכלל. זו לא המטרה שלי. אני מרוכזת בעיקר בכך שהם לא יסבלו מהחוויה וקצת בכך שאנחנו ושאר הנוסעים לא נסבול מהם. אבל אם בכל זאת נתקלנו במצב שבו צריך להיות יותר שקטים ורגועים, אז אני מביאה מראש חוברות ציור, מדבקות וטושים, ותודה לגיסתי המוכשרת שלימדה אותי את השיעור הזה בארוחות משפחתיות במסעדות. כמה שצריך יותר זמן שקט, ככה החוברות והמדבקות צריכות להיות שוות. תוסיפו על זה נרתיק קטן עם מכוניות, עוד אחד עם פליימוביל, וזה אנחנו מסודרים לכל דיליי בלתי צפוי. אני גם מגוונת בתכולת הנרתיקים בין טיסה לטיסה, שתמיד יהיה משהו מפתיע וחדש לשעה קשה.

משהו חדש ושווה לטיסה באדיבות סבא

דבר נוסף חשוב מאין כמוהו בטיסות עם ילדים קטנים זה נשנושים. ילדים זקוקים למנות סוכר תדירות, למקרה שלא שמתם לב, אחרת הם הופכים לגרמלינס חדי שיניים ורמי צווחות. אז תמיד שיהיו עליכם מגוון נשנושים, בלי קשר לטיסות, זה ממש משדרג את החיים עם ילדים קטנים, כי הרבה פעמים נהיה להם קשה בגלל רעב או ירידת סוכר. אנחנו טבעונים, מה שעלול להקשות עלינו למצוא נשנושים במדינות זרות, וגם על זה אני אכתוב בהזדמנות. מה שאנחנו מביאים איתנו זה בדרך כלל סנדוויצ'ים, ירקות ופירות חתוכים, עוגות, עוגיות, אגוזים ופירות יבשים, חטיפים וסוכריות. כמובן שבעודי כותבת על ילדים רעבים בטיסות, יולי מגיעה ומבקשת משהו לאכול…

נום!

אז אני עוצרת פה ומקווה לחזור לכתוב בקרוב מאוד! כי זה ממש עושה לי טוב לצאת רגע משצף החיים, להסתכל על הכל מלמעלה ולקבל פרספקטיבה.

מודעות פרסומת

מה שלמדנו בבתים של אחרים

לחיות בבתים של אחרים הייתה חוויה מאירה ומעניינת. למדנו מה חשוב לנו ואיך להסתדר כשזה חסר, למדנו דברים שלא ידענו שהיו לנו חסרים, ובעיקר למדנו שאנחנו יכולים להסתדר במגוון תנאים. התנסנו בגמישות, עמידות, חוסן ושחרור.

הרצליה, שבועיים וחצי:

התחלנו את תקופת הנדידה שלנו בארץ בדירה יוקרתית בהרצליה, שם למדנו את השיעור הראשון והחשוב ביותר; להתארח רק בבתים ערוכים לילדים קטנים. בדירה בהרצליה מתגוררת משפחה עם נערים גדולים וכל הפסיליטיז בהתאם. המון פיצ'יפקס קטנים ושבירים שיולי מאוד נהנתה לשחק איתם, אבל ניל היה עלול להשמיד, מצאו את מקומם על מדפים גבוהים. בקבוקוני לק בשלל צבעים ניתחו על הרצפה, מזל שזה פרקט! אבל לשולחן הזכוכית בסלון לא היה מספיק מזל. ידעתם שפעוט בן פחות משנתיים מסוגל לשבור פלטת זכוכית עבה עם ספר? גם אנחנו לא ידענו. אז למדנו. למדנו גם שלהחליף פלטת זכוכית לשולחן עולה כ-300 שקל. לא נורא.

עוד למדנו בהרצליה זה איך לסדר מטבח בצורה מקצועית. מדובר במטבח המאובזר ביותר שראיתי, עם כל כלי, מכשיר ופריט בישול שאפשר לדמיין, וגם כמה כאלה שלא יכולתי לדמיין. כמויות אדירות של כלים, סירים, מחבתות, כוסות, ספלים, קופסאות, תבניות – והכל מסודר למשעי! לכל חפץ יש מקום. כל מגירה עמוסה עד אפס מקום, כל ארון מלא עד שאין מקום להכניס סיכה, לא כל שכן את הפריט שהוצאתי ממנו בתמימותי לפני רגע. סדר מופתי ומעורר הערצה ממנו למדתי איך להחזיק מטבח, לכשיהיה לי שוב בחיי מטבח משלי. לבשל ולאפות בדירה בהרצליה היה תענוג אדיר!

תענוג נוסף שהעשיר את חיינו בהרצליה הייתה הטלוויזיה. אנחנו חיים ללא טלוויזיה כבר שנים רבות. מורידים וצופים על המחשב במה שבא לנו, אבל מכשיר טלוויזיה וכבלים/לוויין מעולם לא היה לנו בחיינו המשותפים. וגם לא באמת חסר לנו. אבל בהרצליה הייתה טלוויזיה והיה VOD והיה לי מרתון מהנה של האנטומיה של גריי. בכל רגע נתון בו הילדים ישנו, אני הייתי דבוקה למסך, משלימה חסכים של חצי חיים וחוזרת להיות טינאייג'רית בקטנה.

P70801-084520
וכל פעם הייתי צריכה להזיז את יצירות המופת של יולי מלפני המסך…

פלוסים נוספים בהרצליה היו הקרבה לחברות טובות, 3 גני שעשועים נחמדים במרחק יריקה ועוד כמה וכמה במרחק הליכה קצת יותר רצינית, כלבלב מתוק שהילדים נהנו לשחק איתו, וגולת הכותרת עליה אני עוד אחלום הרבה: הזיוה הטבעונית הטעימה ביותר שאכלתי! ביום האחרון שלנו בדירה בהרצליה, הזמנתי 5 זיוות לקחת איתנו הלאה. זה כמה טעימות הן היו. גם ניק נהנה מהמיקום הספציפי הזה, שהיה קרוב מאד למשרדים של מקום העבודה החדש שלו. אמנם הוא רשמית עובד מרחוק, אבל תקופת ההסתגלות הזאת שהקרבה למשרד איפשרה הייתה לו לדעתי מאוד נוחה. הוא יכל להגיע למקום פיזית, להכיר את האנשים איתם הוא מתחיל לעבוד, לפני שהוא ממש חייב לעבוד מהבית. אז תודה רבה לך, הרצליה, נעמת לנו מאוד!

IMG-20170801-WA0006
ליצ'י המתוק

יקנעם, שבועיים:

מהרצליה עברנו ליקנעם, שבמקרה בה ממוקמים המשרדים הנוספים של החברה החדשה שניק התחיל לעבוד בה, וגם שם הוא יכל להמשיך לעבוד במשרד, בתנאים אופטימליים, לפני שהוא יצטרך לקפוץ למים הפחות נוחים של עבודה מהבית. גם מכל בחינה אחרת הבית ביקנעם היה פשוט מושלם! מדובר בבית פרטי ענקי, 5 חדרים, חצר מקסימה וירוקה, נוף מדהים לטבע, והיתרון הגדול ביותר הוא חדר המשחקים השווה בטירוף! חדר שלם מלא בכמויות בלתי נתפסות של פליימוביל; יולי לא ידעה נפשה מרוב אושר. בגדול, היא לא יצאה מהחדר הזה במשך כל השבועיים בהם גרנו שם.

P70901-143046
טוב נו, מדי פעם היא יצאה לאכול…

יקנעם גם איפשרה לנו לבלות המון זמן איכות עם חברים יקרים שגרים במרחק רבע שעה בטבעון. אחד הקשיים שגילינו בתקופת הנדודים הוא הבדידות. אנחנו כולנו מאוד חברותיים ונהנים להיפגש עם חברים על בסיס יומיומי. אבל לא בכל מקום יש לנו מספיק חברים… אז הכרנו מקרוב (ועדיין בתנאים מיטיבים) את הבדידות של המשפחות המטיילות. התחלתי לכתוב על זה פוסט ביקנעם, אבל לא התקדמתי איתו לשום מקום ונראה לי שאולי המקום שלו הוא פה בסוגריים:

(יש הרבה יותר שקט בקיום הנודד שלנו. הרבה פחות חברה לכולנו. גם זו הכנה לקראת המסע. נהיה הרבה לבד שם, בלבד המשפחתי שלנו. שהוא יכול להיות סוער לפעמים, אבל לרוב הוא רגוע. אנחנו יצורים חברתיים במהותנו. אנחנו לא צריכים הרבה חברה, אבל כן אוהבים מעט חברה איכותית. וזה עלול להיות לנו חסר. אני לא באמת יודעת לקראת מה אנחנו הולכים, מה מידת הלבד שנפגוש בדרכנו ועד כמה היא תנעם לנו. מה גם שהאנחנו הזה מורכב מארבע נפשות שונות, שלכל אחת צרכים שונים. האם יהיה לילדים טוב?)

אז יקנעם הביאה עמה מעין התכנסות לתוך הלבד/יחד המשפחתי. כן בילינו מלא עם החברים מטבעון, אבל לא בתדירות היומיומית אליה היינו רגילים, וטוב שכך. להתנסות על יבש בימים שלמים של רק אנחנו. להתחרפן קצת אחד מהשני, מהשהות הממושכת סגורים בבית (בכל זאת מדובר היה באוגוסט הלוהט), ממעט שעמום בריא. הכל זה הכנה למסע. זו המנטרה שמלווה אותי בחודשים האחרונים בכל פעם שאני נתקלת בקושי. זה הכל הכנה.

ביקנעם גם הייתה לנו אמבטיה, לראשונה בחיינו המשותפים (לא כולל מלונות בחו"ל וסבתא באשקלון), והילדים עפו עליה! ניל חובב מים אדיר והאמבטיה הייתה פינוק נהדר בשבילו. אה, והייתה להם מערכת סאונד בסלון עם אוסף דיסקים משובח; זה היה חידוש מרענן! סלון בלי טלוויזיה, אבל עם מוסיקה, זה להיט. נהנו לשמוע דיסקים ישנים אהובים, ולהכיר מוסיקה חדשה, לרקוד יחד בסלון. זה דבר מקסים שלמדנו ביקנעם. עוד במסגרת מה למדנו ביקנעם זה כמה זה נוח שיש פח בכל חדר. זה נשמע משני, אבל בשבילי זה הרגיש ממש פינוק. מי שמכיר אותי יודע שיש לי הרגל כפייתי-משהו להעביר את הידיים בשיער במקום להסתרק, ולעשות כדורים קטנים מהשיער שנושר לי. כדורי השיער הידועים לשמצה שלי, שניק כל כך שונא למצוא בכל מיני מקומות ברחבי הבית; פתאום היה להם מקום! בכל חדר יכולתי לשבת ליד הפח ולזרוק אותם ישר לתוכו. דברים קטנים שעושים את ההבדל.

אחד הדברים הקטנים האלה שעושים את כל ההבדל, שהיו חסרים לנו גם בהרצליה וגם ביקנעם זה בר מים. אנחנו רגילים שיש לנו מים קרים וחמים זמינים מיידית בלחיצת כפתור, מבלי שצריך לעבוד קשה בשבילם. ופתאום יש הרעה בתנאים! בהרצליה היה עוד סביר, ברז מים קרים במקרר וקומקום חשמלי, אבל ביקנעם נאלצנו להסתדר עם כדי מים שממלאים מהבריטה שממלאים מהברז ושמים במקרר וקומקום מים שמרתיחים על הגז. תכלס זה היה בקטנה, אבל זה היה מעניין לראות אילו דברים קטנים חסרים לנו, שעושים את החיים שלנו לקצת יותר נוחים וקלים. כמובן שגם על זה אמרנו שזו הכנה למסע.

עוד זכורים לי לטובה מיקנעם שלושת גני השעשועים הקרובים לבית, מבחר הבימבות המסחרר ששימח את ניל ושאר הנוחיות של בית מותאם לפעוטות, כמו כיסא אוכל, צלחות וכוסות פלסטיק ומיליוני צעצועים שווים (נתגעגע לכינור המנגן…). בקיצור, גן עדן! לא יכולנו לבקש בית יותר מושלם, גם המיקום, גם האיבזור, הכל פשוט מושלם! תודה רבה רבה, יקנעם, נהנו מאוד!

20170825_214230.jpg
ניל מאכיל את בוטן

פתח תקווה, 3 לילות:

אחרי יקנעם היה לנו חור קטן ששמחנו לנצל לביקור חטוף אצל ההורים. במינונים קטנים כאלה הקשר שלנו פשוט נפלא! אצל ההורים שלי תמיד נוח לנו; הבית פתוח, הכל חופשי, הנוחות מירבית. יש לנו פה את המיטה האהובה שלנו (מזרון קשה ברוחב 2 מטר, מושלם ללינה משפחתית), צעצועים וספרים, וכמובן את סבא וסבתא האהובים והחברים ושגרת המפגשים המוכרת. ויש בר מים!

במהלך הביקור בפתח תקווה, קיבלנו הצעה שאי אפשר לסרב לה, עליה כתבתי בהרחבה בפוסט הקודם, לבוא להתארח בצימרים בצפון עם חברים פוטנציאלים חדשים. אז ארזנו את עצמנו ושמנו פעמינו צפונה להרפתקה לא צפויה. בדרך עצרנו להשאיר את רוב מטלטלינו בבית הבא שלנו בבנימינה, ואחרי עצירה נוספת ביקנעם להשבת אבדות (הילדים גנבו בטעות כמה מזכרות…), נסענו לנו לנפוש במושב חד נס.

חד נס, 3 לילות:

(ברשותכם, אני מעתיקה לפה את התיאור מהפוסט הקודם, שיהיה ככה מסודר יפה, מי שקרא כבר מוזמן לדלג הלאה ליעד הבא שלנו)

אז שינינו תוכניות, הזזנו כמה דברים ונסענו לבלות 3 לילות עם אנשים שמעולם לא פגשנו, שאני מכירה בקושי שבועיים דרך האינטרנט, בצימר בחינם. זו הייתה למעשה הטעימה האמיתית הראשונה שלנו ממה שהמסע הזה הולך להיות, לדעתי. כי זו מהותו; לזרום עם מה שהחיים מציעים לנו, להגיד כן להצעות, להסכים לקפוץ לתוך הלא נודע באמונה פשוטה שזה יהיה טוב. וכמה טוב זה היה! קודם כל, כמו שהרגשתי כבר בהתכתבות ובשיחה שלנו, מדובר במשפחה לגמרי "מהשבט שלנו". בחינוך ביתי, הורות מקרבת, מטיילים בעולם. אחלה אנשים שהיה לנו איתם חיבור נהדר ותחושת חברות מיידית. שנית, הצימר היה מושלם! לא ידעתי למה לצפות מהצעה חינמית כזאת, והופתעתי לטובה בענק. חדר ענק עם סלון ומטבח ופינת אוכל ואמבטיה וחדר שינה נפרד וספה נפתחת בסלון בשביל יולי ועוד ספה נפתחת קטנטנה שנכנסת בדיוק ברווח בין המיטה לקיר בשביל יולי באמצע הלילה ופינת ישיבה מקסימה בחוץ עם ערסל ונדנדת עץ. מושלם. אה, וגם אוכל. אימא שלו פתחה בפנינו את ביתה הצמוד, האכילה אותנו בשלוש ארוחות מעולות ביום, כולל להכין לנו הכל טבעוני בנפרד! אני כותבת ולא מאמינה לעצמי על כל הטוב הזה, כל השפע הזה שמגיע לנו! והילדים הסתדרו מצוין! הילד שלהם קטן מיולי ומיד "נדלק" עליה. הם טיפסו יחד על כל דבר אפשרי, שיחקו והשתוללו והיה ממש תענוג לחוות את הדבר הזה שמשפחות מטיילות מספרות עליו ומחפשות ללא הרף; החיבור הפשוט והמיידי בין ילדים. היה להם פשוט כיף יחד, לשחק וללמוד וללמד אחד מהשניה. טעימה משובחת ממה שהמסע צופן לנו.

בנימינה, שבוע:

בבנימינה נהננו מעוד בית מותאם לילדים, כולל צעצועים חדשים ומרגשים לניל (וואו, המקדחה הייתה להיט מטורף!), אמבטיה עם צעצוע מגניב של צוללת שמשפריצה מים מצינור, חצר גדולה וכיפית שיצרנו בה בריכת בוץ ומזרונים קשים נהדרים על הרצפה. עד אז בעצם ישנו בכל מיני קונסטלציות של תוספות מזרונים מסביב למיטה הזוגית. המטבח היה קצת קטן אבל פיצה על גודלו בכך שיש בו בר מים! שכמעט פיצה על היעדר המיקרו… אנשים שחיים בלי מיקרוגל… קשה קשה. אפילו טוסטר אובן לא היה! נו מילא.

נראה לי שבבנימינה הרגשנו הכי בבית. שני הבתים הקודמים בהרצליה ויקנעם היו מפוארים ממה שאנחנו מורגלים בו, והבית בנימינה הרגיש כמו הבית הישן שלנו מבחינת רמת האחזקה, שמי שביקר אצלנו יודע שהיא אינה גבוהה. מדובר בבית ישן מאוד שלא עבר שיפוץ מספק, אבל לנו זה מצוין. הרגיש כמו בבית. כלקח מיקנעם, ניק התעקש שאני אדאג לי לחברה בבתים הבאים, אז הצטרפתי למפגשי החינוך הביתי באזור והיה לנו ממש נעים לפגוש חברות חדשות וישנות באזור. אה, והתחלתי לקרוא ספר חדש מהספרייה של הבית, בתקווה למצוא אותו ולהמשיך את הקריאה בבית הבא. תודה, בנימינה, היה לנו נהדר!

editedP70913-165525_1.jpg
בריכת בוץ!

 

פתח תקווה, 2 לילות:

עוד חור קטן לסתום בין בתים.

אבן יהודה, 5 ימים:

הבית היפה ביותר שהיינו בו, ללא ספק! מהבתים האלה שיש בהם כל כך הרבה נשמה, שמרגישים כמה אהבה ותשומת לב הוכנסו בכל פרט; בית של אמנית. חוץ מהיופי האסתטי, זה גם היה בית מפנק לילדים ולהורים. פליימוביל, לגו ותיבת תחפושות עשירה, טרמפולינה ענקית בחצר, וגולת הכותרת; 11 ארנבונים במתחם סגור, במיוחד בשביל ניל חובב החיות חסרות הישע…

P70919-184337
רגע רגיל בחיינו, ציצי מתחת לשולחן האוכל באבן יהודה

זה גם היה אחד הדברים המבאסים בבית, כי בתכלס כל העסק היה די דוחה, עם הקקי של הארנבים בכל מקום, וניל כל הזמן רצה להיכנס למתחם שלהם, לרדוף אחריהם ולכווצ'ץ' אותם. לא נעים. אבל היתרונות האפילו על העניין הפעוט הזה, במיוחד הקירבה הגדולה לחברה יקרה (3 דקות הליכה!). וגם בבית הזה התחלתי לקרוא ספר חדש ומרתק, בכלל החשיפה לספריות וספרים של אחרים הייתה לי ממש מענגת. כי זה לא רק להציץ בספריה כשאני מבקרת, אלא היה לי מלא זמן אשכרה לבחור לי ספר ולשבת לקרוא! טוב, לא מלא זמן, בכל זאת הילדים על הראש שלי. אבל באמת משהו בבית חדש כל פעם משאיר את הילדים עסוקים בתגליות מרגשות. תודה לך, אבן יהודה, היית סיום מושלם לתקופה מגניבה ביותר, גם אם קצת מעייפת.

לסיכום, למדנו המון מהתקופה הזאת; למדנו שאנחנו מסתדרים נהדר בכל מיני מקומות שונים, תנאים אחרים ונסיבות משתנות. למדנו שאנחנו אוהבים חברה, לנו ולילדים. לדבריו של ניק, למדנו "כמה מעט אנחנו צריכים, כמה הרבה שיט היה לנו, ואת הערך המאוד גבוה במחקר, תכנון ותיאום". מעניין מה נלמד בהמשך המסע!

חודשיים אחרונים בארץ

לעזוב את הבית הייתה חוויה מאוד מטלטלת, לכולנו. רק בראיה לאחור אני מבינה עד כמה. לשחרר כל כך הרבה מהחיים שלי לטובת הלא נודע. הביטחון, היציבות, הנוחות, המוכר; הכל נעלם במחי יד. עברו מאז חודשיים. חודשיים עמוסים כל כך, שכמעט ולא הייתה לי הזדמנות לעצור לרגע ולהבין מה עובר עליי, להרגיש את מה שאני מרגישה. כשחברות שאלו אותי מה שלומי, עניתי בכנות שאני לא יודעת. אני לא יודעת מה שלומי. אין לי פנאי להביט פנימה ולבדוק איפה אני נמצאת מבחינה רגשית מול הטלטלה האדירה שעברתי.

ואולי טוב שכך. לכל דבר זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. אז הייתה העת לשרוד את המעבר, והנה עכשיו הזמן להתבוננות. החודשיים האחרונים האלו היו אתגר אדיר שעמדנו בו בצורה מדהימה. עזבנו את הבית השכור שלנו, בו גרנו שנתיים, מכרנו ומסרנו את רוב רכושנו, ומיד התחלנו תקופה אינטנסיבית של דוגסיטינג: גרנו שבועיים וחצי בדירת יוקרה בהרצליה, עוד שבועיים בבית מפנק ביקנעם, נפשנו 3 לילות בצימר בחד נס, העברנו שבוע נינוח בבית חמוד בבנימינה, 2 לילות אצל ההורים שלי בפתח תקווה סגרו לנו חור של געגועי נכדים, פלוסקגר 5 ימים בבית מושלם באבן יהודה סיכמו את תקופת הדוגסיטינג שלנו לעתיד הנראה לעין, ועכשיו אנחנו מקדישים את הזמן המועט שנשאר לנו לפני הטיסה למשפחה וסידורים.

הרעיון הגאוני שלי לעזוב את הבית לפני שעוד היה לנו מושג מתי בכלל נטוס, שלא לדבר על כרטיסים ביד, היה מוצלח משתי בחינות עיקריות. הראשונה, והברורה ביותר, זו הבחינה הכלכלית. בחודשיים וחצי של homelessness, של היותנו מחוסרי בית מבחירה, חסכנו כ-15 אלף שקל! זה סכום אדיר בשבילנו, שישרת אותנו היטב במזרח. אמנם הוצאות הנסיעות שלנו עלו, אבל החיסכון בשכירות, חשמל, מים, ארנונה, אינטרנט הוא מטורף. מה גם שניק התחיל בעבודתו החדשה בחצי משרה מהבית, אז הכנסו כסף וכמעט ולא הוצאנו כסף. מהלך גאוני מבחינה כלכלית, אם יורשה לי לחצרר בחצוצרה של עצמי.

הבחינה השניה בה המהלך הזה שירת אותנו היא בניסיון רב ערך בחיי הנוודות המצפים לנו. זכינו להתנסות "על יבש", כלומר בסביבה הבטוחה והמוכרת של הארץ, עם רכב צמוד, עם הרבה יותר ציוד ממה שנוכל לקחת איתנו למסע. התנסות שלמדנו ממנה כל כך הרבה! למדנו מה קשה לנו, במה אנחנו טעוני שיפור, אילו לחצים וריבים צפויים לנו. למדנו כמה המעברים קשים. כלומר, ידענו שהם קשים, זכרנו זאת מטיולים קודמים, אבל להיות בתוך החוויה, באינטנסיביות של מעבר אחר מעבר אחר מעבר, זה ניסיון יקר ערך. זו הייתה הזדמנות לקבל טעימה של מה שמצפה לנו, טעימה לא כל כך טעימה, אגב.

IMG-20170831-WA0001.jpg
גם גמל שלמה לא טעים

היו לי הרבה משברים בתקופה הזאת. ציפיתי להם, אך הם עדיין טלטלו אותי. זה היה ממש ממש קשה. חוסר היציבות ערער אותנו ובעיקר את הילדים, ואני שינסתי מותניים והקדשתי את מרצי להחזיק אותם מבחינה רגשית, לייצר להם תחושת ביטחון בתוך חוסר הוודאות ובעיקר להיות עוד יותר "עליהם" מכמה שאני בדרך כלל, שזה המון גם ככה. העבודה השקופה הזאת סחטה אותי ברמות. זה נושא שאני צריכה לכתוב עליו דוקטורט, העבודה השקופה של האימהות. זה לא לומר שאין לאבות ולנשים וגברים שאינם ההורים עבודה שקופה, אבל אני רק על עצמי ידעתי לכתוב.

העבודה השקופה מורכבת מכל כך הרבה עבודות קטנות וגדולות, שעשייתן אינה ברורה לעין, אינה נחשבת בהקצאת המשאבים ולרוב איננה מוערכת כראוי. אני מדברת על העבודה המנטלית של להחזיק בראש מה יש לנו, מה חסר, מה צריך לקנות, מה נאכל היום, מה נאכל מחר, מה מצבו הבריאותי של כל אחד מבני המשפחה בכל זמן נתון, מה מצבו הרגשי, האנרגטי, הפיזי, הנפשי; מאות פרמטרים עדינים שאמא מחזיקה בראשה. ניל השתעל אתמול, צריך לשים לב לזה. יולי לא אכלה מספיק פירות וירקות היום, צריך לאזן את זה מחר. הוא צריך יותר זמן משחק חופשי בחוץ, היא צריכה יותר זמן אחת על אחת עם אמא, הוא צריך מקלחת, הוא עדיין לא עשה קקי היום, היא התקשתה להירדם אתמול, צריך לאפשר לה מרחב בטוח לבטא את הדאגות שלה, כמעט נגמרו לו החולצות הנקיות, ועוד ועוד אינסוף מקום מנטלי שתופסת העבודה השקופה.

תוסיפו על זה את העבודה של למצוא/לזמן לנו בתים מושלמים לגור בהם, שיסתדרו בדיוק מבחינת תאריכים, שיתאימו למשפחה עם ילדים קטנים, שיהיו בסביבה נעימה ומעניינת. למראית עין נראה כאילו זה פשוט מסתדר ככה מעצמו, או בזכות המזל. אבל אני כבר למדתי איך היקום עובד ואני לא מוכנה לתת לעבודה שלי להישאר שקופה ומחוסרת הערכה. אני גרמתי להכל להסתדר בצורה חלקה, בצורה מושלמת, בצורה מעוררת הערצה! שני המיקומים הראשונים שלנו במקרה היו בשני המקומות היחידים בארץ בהם יש לעבודה החדשה של ניק משרדים. אמנם זו עבודה מהבית באופן רשמי, אולם היה ערך רב ליכולת של ניק להיות נוכח במשרד, להכיר פנים אל פנים את האנשים איתם הוא יעבוד, כמו גם מעין הסתגלות הדרגתית לכל עניין העבודה מהבית. זה יצא פשוט מושלם בשביל ניק להתגורר זמנית בקרבת העבודה, ולעבור בהדרגה לסגנון העבודה החדש ששינוי החיים העצום שלנו ידרוש ממנו. וזה אני יצרתי! כמובן עם עזרתו האדיבה כתמיד של היקום, הבריאה, האלות, מה שבא לכם. אבל כמו שאומרים, אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו? אני עוזרת לנו. בטירוף.

img-20170917-wa0005.jpg
אני עוזרת לנו

ניק עדיין סקפטי לגבי כל עניין הזימונים והרוחניות שמדיפה מזה, אבל אני כבר לגמרי שם. כל הדברים המדהימים שהצלחתי להביא לכדי מציאות בשנה וחצי האחרונות, שאני רואה ביתר בהירות בזכות הכתיבה והמעקב של הבלוג, אני רואה איך אני גרמתי להכל לקרות. החל מהדבר העצום של היציאה למסע הזה וכלה בדברים הקטנים שכמעט ולא מבחינים בהם. אני עכשיו מבחינה, בכוונה, בהודיה עמוקה, מבחינה בכל השפע שיש לנו, שאני מזמנת עבורנו. מבחינתי הדוגמא המוחצת, שבעקבותיה היה לנו ריב רציני כי איך לעזאזל הוא לא משוכנע בכוחות שלי אחרי דבר כזה?! זו הדוגמא של חד נס.

בתחילת כל שנה, קהילת החינוך הביתי בישראל מתאספת לשבועיים של קמפינג בספטמבר בפארק הירדן. אחרי החוויה הנפלאה של שנה שעברה, היה לי ברור ששבועיים בפארק הירדן, עם הקהילה המדהימה הזאת, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים! אנחנו גם ככה מחוסרי בית, אז לפחות שיהיה בחברה טובה, באוהל על שפת נחל, בהזמנה אישית. אז זהו שלא. ניק החליט, ובצדק, שעבדנו מספיק קשה בשבועות שלקראת עזיבת הבית, ושיהיה לנו מספיק מאתגר חיי הנוודות בארץ, שלא צריך להוסיף לזה גם לינה בשטח, על כל המאמץ וחוסר הנוחות הכרוכים בה. באסה. התבאסתי לאללה, כי חיכיתי לזה עוד משנה שעברה, כי עזיבת הארץ היא גם עזיבת הקהילה הזאת ורציתי טעימה אחרונה מכל מה שאני מוותרת עליו, רציתי פרידה משמעותית. אבל ניק התעקש, ואני כיבדתי את עמדתו וזרמתי. זה הסיפור שאנחנו לומדים בחיים האלה, לא? איך לזרום עם המציאות ומה שקורה בה, לא להיאבק ולכלות כוחותינו. אם זה דורש מאמץ נגד רב, זה כנראה לא הכיוון הנכון בשבילנו. אז הרפתי. אפילו מכרתי את האוהל והמזרונים, בתחושת מחווה רצינית לרצון של ניק.

אבל מתחת לפני השטח עדיין רציתי בזה. רציתי למצוא דרך להיות בחוויה של המפגש המיוחד הזה, בלי המאמץ של הקמפינג. רציתי את ההזדמנות להיפרד מהמקום הזה, מהקהילה הזאת, באופן קליל ונעים, בלי להשקיע את עצמי בתוך ביצה טובענית של כל מה שאני מוותרת עליו. אז ביקשתי את זה. זימנתי את זה, בז'רגון הרוחני שניק סולד ממנו. וקיבלתי יותר ממה שיכולתי לדמיין בעצמי, קיבלתי את הדבר הכי מדויק לנו.

עוד כשהיינו בהרצליה התחלתי להתכתב עם מישהי מקסימה שמטיילת עם משפחתה במזרח, בדיוק כמו שאנחנו מתכננים. היא שיתפה אותי בחוויות שלהם ונתנה לי טיפים מעולים מתוך ניסיונם האישי ויקר הערך. אחרי התכתבות לא מספקת בשל הבדלי שעות וחוסר פניות הדדי, הצלחנו לדבר בטלפון בזמן שהם הגיעו לארץ לביקור קצר. אחרי שיחה אחת הם הציעו לנו לבוא לבקר אותם. הם יגורו בצימרים של אמא שלו בחד נס, ואנחנו מוזמנים לבוא להתארח בצימר שלידם. בחינם. אה, ולמי שעוד לא עשה את הקישור, זה קורה בזמן הקמפינג וחד נס נמצאת מול הכניסה לפארק הירדן. הבנתם? זה לא ייאמן!

אז שינינו תוכניות, הזזנו כמה דברים ונסענו לבלות 3 לילות עם אנשים שמעולם לא פגשנו, שאני מכירה בקושי שבועיים דרך האינטרנט, בצימר בחינם. זו הייתה למעשה הטעימה האמיתית הראשונה שלנו ממה שהמסע הזה הולך להיות, לדעתי. כי זו מהותו; לזרום עם מה שהחיים מציעים לנו, להגיד כן להצעות, להסכים לקפוץ לתוך הלא נודע באמונה פשוטה שזה יהיה טוב. וכמה טוב זה היה! קודם כל, כמו שהרגשתי כבר בהתכתבות ובשיחה שלנו, מדובר במשפחה לגמרי "מהשבט שלנו". בחינוך ביתי, הורות מקרבת, מטיילים בעולם. אחלה אנשים שהיה לנו איתם חיבור נהדר ותחושת חברות מיידית. שנית, הצימר היה מושלם! לא ידעתי למה לצפות מהצעה חינמית כזאת, והופתעתי לטובה בענק. חדר ענק עם סלון ומטבח ופינת אוכל ואמבטיה וחדר שינה נפרד וספה נפתחת בסלון בשביל יולי ועוד ספה נפתחת קטנטנה שנכנסת בדיוק ברווח בין המיטה לקיר בשביל יולי באמצע הלילה ופינת ישיבה מקסימה בחוץ עם ערסל ונדנדת עץ. מושלם. אה, וגם אוכל. אימא שלו פתחה בפנינו את ביתה הצמוד, האכילה אותנו בשלוש ארוחות מעולות ביום, כולל להכין לנו הכל טבעוני בנפרד! אני כותבת ולא מאמינה לעצמי על כל הטוב הזה, כל השפע הזה שמגיע לנו! והילדים הסתדרו מצוין! הילד שלהם קטן מיולי ומיד "נדלק" עליה. הם טיפסו יחד על כל דבר אפשרי, שיחקו והשתוללו והיה ממש תענוג לחוות את הדבר הזה שמשפחות מטיילות מספרות עליו ומחפשות ללא הרף; החיבור הפשוט והמיידי בין ילדים. היה להם פשוט כיף יחד, לשחק וללמוד וללמד אחד מהשניה. טעימה משובחת ממה שהמסע צופן לנו.

2017-09-28 22.20.15.jpg
טעימה משובחת בים

 

 

כל כך משובחת שהיא מאפילה על כל עניין פארק הירדן. שזה בעצם בדיוק מה שהייתי צריכה. במקום להגיע לפארק כולי מבואסת מכל מה שאני משאירה מאחור, הגעתי מחוזקת ונרגשת לקראת הבאות. הפרידה הקצרה שהתאפשרה הייתה לי מדויקת. יותר מזה, והייתי נכנסת לרחמים עצמיים, פחות מזה וכנ"ל. דיוק. שוב ושוב אני מגלה שההתמסרות והאמונה בדרך שלנו מובילות אותי בדיוק למקומות הנכונים, ומתאפשר לי להתמלא בכזאת הודיה עמוקה לשפע שאני מקבלת, ולהעריך את עצמי על כל מה שאני נותנת בחזרה ליקום בכל הדרכים שלי. ההודיה מאפשרת לי להנות מהנתינה, במקום להתחשבן עם היקום על כמה קשה אני עובדת וכמה אני לא מוערכת (אמרנו עבודה שקופה?). הנה, אני מוערכת. אני מעריכה את עצמי, ואני דורשת הערכה מקרוביי, ואני מקבלת הערכה מהיקום בדמות כל הטוב שמגיע אליי.

אני אסיים את הפוסט הזה כי הוא כבר נהיה ארוך מדי, ואתחייב כאן לחזור לכתוב בתדירות הראויה להערצה בה כתבתי שנה שעברה, כתיבה ופוסטים שממלאים ומחזקים אותי כיום מבעד לערפילי הזמן. אם לא עבורי עכשיו, אז עבור לוטן של עוד שנה, שאלוהים יודעת איפה ובאיזה מצב אני אהיה כשפייסבוק יזכיר לי את הפוסט הזה של לפני שנה. מה שבטוח זה שהוא ימלא ויחזק אותי אז כמו עכשיו. אמן.

אני נהנית לקרוא את הפוסטים הישנים שלי. כמעט כל יום פייסבוק מזכיר לי פוסט מלפני שנה וזו חוויה מעניינת להיות עדה לתהליך שעברתי. רמת הכנות הבלתי מתפשרת שלי והעומקים שהגעתי אליהם, מרשימים את אני של היום. כי אני של היום מעורפלת, צעיפים כבדים מונחים על תודעתי. אני חווה את עצמי של לפני שנה מפוקחת, מפוקסת, בהירה, חדה, בעלת מודעות עצמית גבוהה, תובנות עמוקות, בקיצור משהו-משהו! ומשהו שעכשיו אני ממש לא. כל כך לא, שזה מתנגש לי. אין לי את אותה בהירות מחשבתית, אני מרגישה מרגישה במצב הישרדות שוב. אין פנאי, אין מקום, הכל דחוס ולחוץ.

עזבנו את הבית לפני 21 ימים. מאז עברנו עם מזוודות, תיקים ויותר מדי ארגזים להרצליה. דירה מהממת עם מטבח מפנק ברמות מטורפות, אבל פחות מותאמת לילדים קטנים. היה הרבה סטרס סביב ניל והדברים שהוא הורס, שובר, מקלקל ומשמיד. התברכנו בילד מוכשר במיוחד, שהצליח לשבור זכוכית עבה של שולחן קפה עם ספר. אני נאבקת בנטיה שלי לתייג אותו כנזק, בינתיים ללא הצלחה…

IMG-20170819-WA0010
ילד מוכשר

ופאקינג אוגוסט! גם מחוץ למטריקס אוגוסט הוא חודש בלתי נסבל. חם מדי לצאת החוצה ברוב שעות הערות של הילדים. אז ניל משתולל בדירה, יולי משתעממת ואני מתחרפנת. ניק עובד בחצי משרה, דבר שהתברר לי כיותר שעות ממה שציפיתי. בכלל הבנתי שהציפיות שלי לא מציאותיות בתחום הזה. למעשה, נדמה שאהיה מרוצה רק אם ניק לא יעבוד בכלל, דבר שמתנגש הן עם הצורך בפרנסה והן עם האהבה של ניק לעבודה שלו. הבנתי שגם אם אמצא איזה צ'יט יקומי להוריד מעלינו את הצורך בפרנסה, עדיין ניק ירצה לעבוד בהיקף כזה או אחר. הוא ממש נהנה מהעבודה שלו, מוצא בה אתגר וסיפוק, הוא ממש טוב בה! ואני לא יכולה ולא רוצה לרצות למנוע זאת ממנו.

אז אני מוצאת את עצמי במלאכת הנמחת ציפיות. איך ייראו החיים שלנו במהלך המסע? אין לי מושג. אבל אני כבר מתחילה לשחרר את התמונה הנוצצת שהחזקתי בראשי, ואני מפנה קצת יותר מקום למה שהמציאות תביא. בינתיים המציאות הביאה לנו בית מושלם ביקנעם. הכל מאוד ידידותי לפעוטות, שפע הצעצועים מעסיק את הילדים שעות ארוכות ואני טיפה יותר פנויה – לא להתרווח, להירגע ולהתפנן, אלא לדאוג לשלבים הבאים במסע. יש תוכנית חומש לתכנן, עמוסת פרטים ואתגרים לצלוח; כרטיסי טיסה, ויזות, יעדים, ביטוחים, רשיונות, אריזות. ולמצוא לנו בית חדש לגור בו בספטמבר, ולצמצם את כמויות הדברים שאנחנו עדיין נסחבים איתם, וכל תלאות היומיום שבגידול ילדים בחינוך ביתי; קניות אוכל, בישולים, ניקיונות, כביסות, לשחק בפליימוביל, להקריא ספרים, לעשות אמבטיות, לצאת לגינות, לעשות יצירות, לקפוץ על מיטות, לרקוד ולשמוח ולאהוב כשאני הכי לא פנויה לזה בעולם. אבל אלה החיים האמיתיים, אלה החיים עצמם. זה מה שאני מתאמצת כל כך לפנות אותנו לעשות, לא?

IMG-20170819-WA0009
אלה החיים עצמם!

לא ברור. זה עניין לא פתור עבורי עדיין. אני עדיין מנסה למצוא את האושר שלי בחיים האלה שלנו, ומתקשה במשימה הזאת. עם האוכל בא התיאבון, אומר לי ניק בהקשרים אחרים, אבל אני תוהה אם זה לא מתאים פה יותר. עם הריקודים עם הילדים, תבוא השמחה האמיתית. שווה לנסות. אני מקווה לחזור לדווח על הצלחה, ולא להישאב לעולם הדאגה והתכנון והעייפות. לפחות לא יותר מדי.

IMG-20170819-WA0005
תמונת יומולדת אופטימית, לסיים עם טעם מתוק בפה

על עבודת שורשים

היום יהיה לניק טיפול שיניים, שלאחריו אמור להיות לנו מושג לגבי מתי נוכל להזמין סוף-סוף כרטיסים, ואני חושבת על זה שזה מגוחך שאנחנו מחכים לאישור חיצוני מדמות סכמות רפואית! זה הרי כל כך ההפך מכל מה שאנחנו עושים. אנחנו יוצאים לגמרי מהמסגרת שבה אנחנו כפופים לאיזו סמכות עליונה שתגיד לנו מה מותר ומה אסור ואיך ומתי וכמה. אנחנו יוצאים לחופשי מהתפיסה שיש מישהו חיצוני שיודע מה טוב ונכון לנו, שאחראי עלינו, בטח ובטח מישהו מתחום הרפואה הקונוונציונלית שהפסקתי להאמין בה די מזמן. ועם זאת, אני יכולה לראות את ההגיון שבזה. אני יכולה לראות את התהליך התנתקות שאנחנו עוברים, ואת השלבים השונים בו ואת המקום של כל אחד מאיתנו בתהליך הזה.

IMG-20170806-WA0001
השלב של ניל בתהליך

שבוע שעבר הלכנו למפגש אחרון ומסכם בטיפול. ניק ואני היינו בטיפול פסיכולוגי זוגי/משפחתי/אישי בכל מיני קונסטלציות במהלך 5 השנים האחרונות עם מטפלת בחסד שתמכה בנו כל כך בתקופת החיים האינטנסיבית הזאת של לידות וילדים ועומס ושינויים. קשה להיפרד מהבסיס הזה שענה לנו על כל כך הרבה צרכים, חיזק וחיבר ביננו בתקופות הקשות. קשה לקחת אחריות על התפקיד הזה בעצמנו עכשיו, לדאוג לתחזק את הזוגיות, את המשפחה, כל אחד את עצמו. להתבגר. ניק תהה במהלך אותה פגישה אחרונה למה היינו צריכים לחכות שנה שלמה כדי לעשות את המהלך הזה, ואני חשבתי לעצמי על תהליך ניתוק השורשים שאנחנו עוברים, כל אחד מאיתנו בדרכו הייחודית ובאופנים השונים בהם הניתוק הבא לידי ביטוי.

20160512_195106.jpg
עובדים על הזוגיות בזמן שהילדים ישנים בהונגריה

הטיפול שיניים הזה מסמל עבורי את הדרך של ניק, את האופן המוחשי כל כך בו ההתנתקות שלו באה לידי ביטוי. דווקא במקום הכי כואב, בבסיס הקיום הפיזי שלו, שם הוא בוחר לעקור את הישן, לתת מקום וזמן לריפוי להיכנס עמוק ולשתול במקום הזה שורשים חדשים, שורשים שלו, שהוא בחר, שהוא יוכל לקחת איתו לכל מקום. כמה כאב כרוך בעבודה הזאת, בבחירה הזאת, וניק בוחר לחוש את הכאב הזה בצורה מעוררת הערכה.

IMG-20170807-WA0008
הם גם יודעים להנות בלעדיי!

ואני? באיזה אופן הניתוק הבא לידי ביטוי עבורי? אני חושבת על שורשים רגשיים, נגועים בשליליות, עם התחלה של נמק וריקבון, אותם אני תולשת אחד אחד בגיל פעם שעולים בתודעתי. עקירה כירורגית של רגשות שאימצתי מבחוץ, של עשבים שוטים שהנחתי להם לתפוס שורש באדמת לבי, שהגיע זמנם לפנות את השטח היקר הזה לשתילות חדשות, חיוביות, משמחות, מעצימות. אני עובדת קשה על זה ובוחרת בקפידה אילו מחשבות יזכו להכות בי שורש.

ובמימד החברתי? כאן הניתוק כואב לי במיוחד. אני רוצה להאמין שאין פה צורך בניתוק, שאוכל לשמר את הקשרים עם כל מי שקרובות ללבי. אולי. אולי באמת. ובכל זאת המרחק יעשה את שלו, כמו שאני מכירה אותו וחוויתי אותו עושה שמות בקשרים משמעותיים בעבר. המרחק בלתי ניתן לגישור במידה מסוימת. והלב יצטרך להגמיש את הכבלים המחברים בינינו, אלסטיות מוגברת שתאפשר לי להחזיק בכל מי שארצה ותרצה גם. הנחמה היחידה שלי למול האובדן הפוטנציאלי הזה, כמו בכל שאר הדברים שאנחנו מאבדים במעבר הזה, היא שאני יודעת רק ממה אני נפרדת, ולא מה אני מרוויחה. עדיין אין לי מושג מה צופן העתיד, אבל אני בוחרת להאמין שעל כל הקרבה, כל ויתור, כל קריעה של הלב, אני אקבל פי מאה יותר. אני שומעת רחשי לב מהעתיד, חברות שעוד לא יודעות שאני בדרך אליהן, למלא עבורנו חלל הדדי. אני בדרך. ואני מאמינה. אני מאמינה שהדרך צופנת לי רק טוב. כל הקשיים והאתגרים, כולם שווים את זה. אמן.

IMG-20170801-WA0006
ליצ'י החמוד עליו אנחנו שומרים בהרצליה

יום אחרון בבית – מסיבת פרידה/מכירת חצר

ההכנות למסע תפסו תאוצה והשתלטו לנו על החיים בימים האחרונים. אנחנו עוזבים את הבית מחר היום ונמצאים במרתון של מיון, סידור, מכירה ומסירה של כל החפצים שלנו. ממבט על, לפני שהתחלנו, ידענו שיש לנו הרבה דברים, בעיקר ספרים ובגדים שלי. אבל רק תוך כדי עבודת הפינוי, נתגלה נהיקף הבלתי נתפס של כמויות הזבל והאוצרות שבית אחד מצליח להכיל. כל ארון אמבטיה מסתיר בחובו מצבורים של תרופות, בקבוקונים, קופסאות. מה עושים עם כל השיט הזה?!

המכירה הולכת ממש טוב. פתחנו איוונט בפייסבוק, מסיבת פרידה ומכירת חצר, שנמשכת לאורך 3 ימים, וזה קורה בדיוק כמו שרציתי ותיכננתי. אנשים מגיעים בטיפין טיפין לאורך היום, אין מצב שיש יותר מדי אנשים ואני לא מצליחה להתייחס אליהם. יש לי זמן לעבור עם כל אחד על כל מיני דברים שאני חושבת שהם יכולים לרצות, ולפטפט על התוכניות שלנו, שאיכשהו אף פעם לא נמאס לי לספר עליהן. וכיף לי שחברים קרובים ורחוקים מגיעים פתאום וממלאים לי איזו פינה נשכחת בלב. וכיף לי שהם לוקחים איתם חתיכות מהחיים שלי, שישמשו אותם בחיים שלהם. פיסות ממני שימשיכו לחיות דרכם.

כל חולצה, כל ספר, כל צעצוע שעוברים לבית חדש ואוהב, ממלאים אותי בהקלה ובתקווה. הכל מסתדר. לכל דבר יש מקום. אני אהובה. דנה המדייקת ניסחה לי היטב את הפחד שביעבע לי בתחתית הבטן לקראת המכירה: " מבינה אותך…", היא כתבה לי, "זה באמת סיטואציה לא פשוטה. לשים ככה את עצמך, את כל כולך. הדברים הכי פרטיים ואינטימים לעיני כל… לראות מול העיניים אם רוצים אותם או לא…" וזו בדיוק ההרגשה! אני שמחה ומודה על כך שכל מי שמגיעה היא חברה טובה ואוהבת, שרוצה לשמור מזכרות פיזיות ממני. זה עוזר לי להרגיש אהובה, לחזק בתוכי את התדר הזה של אהבה וקבלה עצמית, גם לנוכח המעבר החד הזה, שעלול להרגיש כמו דחיה של כל מי שהייתי עד עכשיו, כל מי שאני עדיין בעצם. כי עוד אין חיים חדשים, עדיין אין לוטן חדשה. יש תקופת ביניים, שבה הכל מתערפל לי קצת, ולא ברור מה נשאר ומה הולך, ובעיקר המון המון חלקים ממני מקבלים צו פינוי ואין להם יותר מקום פיזי בחיי, ואני צריכה להשלים עם ההשלה הזאת, שאני קצת כמו נחש וגדלתי ממש הרבה ואני משאירה מאחור את הנשל שלי.

בעבר זו הייתה פעולה שלא יכולתי אפילו לדמיין, להיפרד מחפצים שלי, מהספרים האהובים שלי, מחלקים מהנשמה שלי! מה, פשוט לזחול החוצה מתוך עורי, ולהשאיר אותו שם בחול?! אז זה ממש מקל שיש מי שאוספות חתיכות ממנו/ממני, שיש לו עדיין ערך שנשמר. אז הצמיחה שלי באה לידי ביטוי גם בזה, ביכולת לשחרר את העבר, על אף הקושי העצום שמלווה לו, ולהאמין שהעתיד צופן בחובו כל טוב בשבילי. שתמיד יש לי בדיוק כל מה שאני צריכה ורוצה, כל מה שמשמח אותי נמצא בהישג יד.

חלק מאתגר נוסף בהכנות שלנו היה ללכת לעשות בדיקות דם לכולנו. החלטתי שכדאי לוודא שכולנו בריאים טיפ טופ, ואין כמו גושפנקה ממשרד הבריאות. תשמעו, זו התגלתה כמשימה בלתי אפשרית לתזמן את העניין הזה. כולנו היינו צריכים להיות בצום של 12 שעות. המעבדה נפתחת בשבע, והילדים מתעוררים בחמש וחצי-שש. אני הייתי חולה ועייפה, וכל בוקר אמרתי לניק, "לא היום, אני חייבת לישון עוד קצת". בסוף מצאנו זמן. זו הייתה בדיקת הדם הראשונה של הילדים, שבחיים כמעט ולא ראו רופא, לא כל שכן מחטים… אצל הרבה משפחות מטיילות, יש תמונת מתחסנים לקראת המסע בבלוג. ונראה לי שהיה לי תקוע איפשהו בראש שאנחנו צריכים תמונה כזאת. אז הנה:

WhatsApp Image 2017-07-29 at 10.00.22

יולי הפתיעה אותנו ממש, ועברה את הבדיקה בלי ציוץ. עשיתי לה הכנה מסיבית לפני, שהוכיחה את עצמה בגדול. היא פחדה והייתה אמיצה בצורה בלתי רגילה. אני ממש גאה בילדה המופלאה הזאת שלי! אבל אחרי הבדיקה היא נהייתה מאוד שקטה ונבולה. האחות בדקה לניל את הוורידים, והחליטה שעדיף לחכות חצי שעה לרופאה שתגיע לקחת לו דם. בזמן הזה יולי נזלה לה לאיטה אל הרצפה ופשוט נשכבה שם מתחת לוילון החוצץ. הרמנו אותה בעדינות ואהבה, והשכבנו אותה על המיטה שם. היא הייתה חיוורת כל כך… נתנו לה מים, פירות, עוגיות ופליימוביל (ערכת בדיקות דם מנצחת!), והיא התאוששה במהרה.

20170726_074049
שווה להידקר בשביל זה!

ואז הגיע תורו של ניל. הרופאה ביקשה להשכיב אותו על המיטה, האחות אחזה בזרוע שלו בחוזקה, ואני נזכרתי כמה אני לא אוהבת פרוצדורות רפואיות. יש בהן משהו שמפשיט ממך צלם אנוש, ואת הופכת להיות חפץ בידי הרופאים, לעשות בך כראות עיניהם. שכבתי לידו, וכך יכולתי להניק ולנחם אותו כשהוא התחיל לבכות בכי קורע לב. ממש שמעתי את תחושת הבגידה ביבבות שלו, כאילו הוא לא מבין למה הן מכאיבות לו. אהוב שלי.

אז זה מאחורינו. חוויה שאמנם לא הייתה קלה, אבל בהחלט הרגישה לי שחיזקה את כולנו ונתנה לי אמונה ביכולת שלנו להתמודד עם הכל. ושבוע שעבר בילינו את הבוקר במשרד הפנים, כי מסתבר שילדים מקבלים דרכון ל-5 שנים בלבד אז כבר היה צריך לחדש ליולי הטיילת המהוללת את הדרכון. והמסיבה/מכירה נמשכת עוד יום וחצי, ואז נעבור לשלב הבא בחיינו. שבועיים וחצי בהרצליה. אני מאמינה שיהיה לנו טוב. טוב.

IMG-20170713-WA0002
אחרי בילוי במשרד הפנים בפתח תקווה, חייבים לעצור לאכול בפלאפל אלי

שבוע לפני – עוד פחדים ואמונה

המסע לוקח אותי פנימה יותר ויותר, מעמיד אותי מול פחדים קמאיים, בסיסיים, ראשוניים. בראשם הפחד מהלא נודע. אני לא יודעת איך ייראו החיים שלנו בעוד שבוע, כשנעזוב את הבית, כשנעזוב את כל המוכר והצפוי, את השגרה על כל היבטיה הנוחים. אנחנו עוברים לגור שבועיים וחצי בדירה בהרצליה. דירה שצריך לשמור עליה היטב, עם כלב שיקבל טיפול מסור. וניק יתחיל לעבוד בהיקף החדש, חצי משרה. אה, כן, חדשות טובות! אחרי חודשים של חיפושים, חששות שמה שאנחנו מחפשים פשוט לא קיים והרבה אמונה שלי שנמצא בדיוק בדיוק את מה שמתאים לנו; ניק מצא עבודה בהיקף של 50 אחוז ומרחוק. אז אחרי חודש של חופש, כלומר עבודה מרובה בבית, הוא יתחיל לעבוד עוד שבוע, ואני דואגת.

20170714_220953.jpg
עבודה מרובה בבית

לתפעל את הילדים בסביבה הנוחה והמוכרת זה קל. אני יודעת לאן ללכת, מה לעשות, עם מי להיפגש. עכשיו אני נזרקת לסביבה חדשה ולא מוכרת, ומתעוררים בי חששות בהתאם: מה אני אעשה איתם שבועיים וחצי בהרצליה? מלבד שתי חברות, אני לא מכירה שם אף אחד. וזה גם אוגוסט הארור, להזכירכם! החודש הקשה ביותר בשנה למחנ"בים בפרט, ולעולם בכלל. זה מדאיג אותי. אז אני נושמת לתוך הפחד, ונותנת לאמונה להיכנס. אנחנו נהיה בסדר. אני אהיה בסדר. הכל קורה בצורה המדויקת ביותר ולטובתי. אני אהיה לבד במידה לה אני זקוקה כחלק מההכנה למסע. אני אבלה עם חברות במידה לה אני זקוקה לקראת הפרידה הגדולה מכולן.

זה מתחיל לחלחל. אני נפרדת לא רק מבית, שכונה, עיר, מדינה. אני נפרדת מאנשים. חברות טובות טובות קרובות קרובות. חברות טובות טובות קצת יותר רחוקות. חברות של כמעט, כי לא היה לנו זמן להבשיל. חברות שבחרתי בקפידה בשנים האחרונות, אחת אחת ליקטתי אותן והשחלתי למחרוזת סביב לבי. חברות לבי. כמה תחסרו לי. האמונה מבקשת להגיד שללב אין גבולות, הלב אינה יודעת מרחקים ושעות טיסה (כי הלב שלי לפחות זו נקבה). היא יודעת מי בתוכה ומחזיקה בה גם מרחוק, גם בסקייפ ובווטסאפ ובפייסבוק. וללב יש כוחות מיוחדים של משיכה ודחיפה ובריאה של מציאות. הלב תביא אליי את חברות לבי, כל הדרך לקופנגן, או איפה שלא נהיה. אולי אלו לא תהיינה מי שאני מכירה כרגע, אולי הן תהיינה חברות חדשות. אבל האמונה יודעת שאני לא אהיה לבד. שאני אף פעם לא לבד. שאני אהובה תמיד. תודה.

19693831_10156503534920200_6359632257679187745_o.jpg
חברות לבי, אני כבר מתגעגעת 😥

אז הפחד נוכח בי בעוצמה בימים אלו. אבל לשם שינוי הוא לא לבד, הוא לא משתלט וצובע הכל בשחור. האמונה מוהלת אותו באור לבן בוהק, מנחמת אותי. מעניין שאני קוראת לה אמונה. מעניין אילו עוד שמות הייתי יכולה להתאים לה. בריאה. אהבה. אור. יקום. הכוונה. אני. זו בחירה, אני מבינה. הבחירה להאמין בטוב, להתעקש עליו ולא להסתפק בפחות. כל רגע יכול להיחוות כסבל או כאושר, אני מבינה. אני בוחרת, אני מבינה. הכוח בידיים שלי, האחריות בידיים שלי. הקורבנות היא שארית ממסע קודם, אין לי צורך בה. אני בוחרת להשיל אותה מעליי, שאריות של מי שהייתי. אני אשתדל לא לתת לנוסטלגיה להכניס אותה בדלת האחורית, החמקנית הזאת.