מכירה את זה שאת מתחילה משהו חדש וכולך בהתלהבות ויש לך מלא מוטיבציה לעשות את זה מעל ומעבר להיקף שתיכננת, אז את בולמת את ההתלהבות שלך בכוח ואומרת לעצמך "לא, אל תכתבי פוסט חדש כל יום. זה יותר מדי. זה ירוקן אותך. ייגמר לך על מה לכתוב. זה לא יהיה מעניין יותר. את תישחקי את עצמך. עדיף לפעול לאט ובטוח, slow and steady wins the race". מכירה? וול, פאק דאט! אולי יש אנשים שזה יותר נכון להם לשמור על קצב קבוע, to pace themselves, אבל למדתי על עצמי שזה ממש לא נכון לגביי. הקצב הטבעי שלי הוא פרצי אנרגיה קצרים ועוצמתיים וביניהם תקופות ארוכות של מוות קליני 😳🤷♀️
חיפשתי תמונה שלי שוכבת ולא עושה כלום, זה הכי קרוב…
התרבות מוכוונת-הגברים שלנו מצפה מאיתנו לפעול באופן קבוע ורצוף, להיות על זה כל הזמן, בלי הפוגות. אני לא אומרת שככה כל הגברים באופן טבעי ונשים אינן, אלא שהתכונות הזיכריות המואדרות בחברה שלנו הן יאנגיות של אקטיביות, מהירות, עשייה. והתכונות הנקביות פחות מוערכות, ואני בתקופה בחיי בה אני מבקשת להתחבר לנשיות ולמחזוריות שבי, למצוא הרמוניה בתוך הניגודיות שמרכיבה אותי. מעניין שהדרך בה אני טוענת שאני מתחברת לנקביות שלי היא במה שאני מגדירה כפעילות יתר מפתיעה. אבל זה הגיוני מבחינתי כי אני כבר צופה את דעיכת האנרגיה לתוך חורף קיומי של אי כתיבה ואי עשייה, ובאיפשור שלי עכשיו את עודף העשייה, אני מקבלת מראש באהבה את היעדרה הצפוי.
יולי מחברת אותי לנשיות עם תסרוקת
וגם לא. אני גם מקבלת מראש את האפשרות שאני ארצה להתמיד בכתיבה ואמשיך לכתוב כל יום. חוסר הוודאות המופלא, היא נאנחה בדרמטיות. אבל זה לא חייב להיות ככה. הרי יש הרגלים שאני מצליחה לשמר כבר לאורך שנים, אז כתיבה יכולה להצטרף אליהם. חזרנו לתמה הקודמת של חופש הבחירה. שיעור נצחי בהבנה שאני למעשה חופשיה, וההגבלות שאני נתקלת בהן הן מעשה ידי ואני יכולה לבחור אחרת. איזו מחשבה משחררת!
למה בעצם אנחנו כל כך מגבילות את עצמנו? טוב, זה ברור, כי הגבילו אותנו בילדותנו, כמו הפילים שקושרים בשלשלאות ליתד ברזל בתור גורים ואז שוברים את רוחם והם מפסיקים לנסות להשתחרר. מפסיקים לכל החיים. כמה טרגי! זה נוגע באחת הנקודות החשובות ביותר שלמדתי במסע הזה, שלכל דבר מתרגלים. זה שיעור מפחיד בעוצמתו ותדירותו, כי הנה אני כבר חודש בביקור בארץ והתרגלתי. ואני כמעט ולא זוכרת למה ולאן ביקשתי להמשיך, איך מרגישים החיים במקומות אחרים, מה הכסף שלי יכול לקנות לי במדינות שונות בעולם. פתאום זו עלות המחיה, זו רמת הסטרס וזה מה יש. והאמת היא שאני יכולה לחיות עם זה. וזה מה שמפחיד אותי. לשכוח שאני יכולה להיות חופשיה, שאני כבר לא קשורה בשלשלאות ליתד ברזל, שיש לי בחירה חופשית.
תמונה עם פיל מתבקשת
זה אותו אתגר באנסקולינג. יש בחירה חופשית, אבל צריך לצקת לתוכה המון תוכן ואפשרויות לבחור מתוכן, אחרת זו ריקנות והליכה לדיפולט הקל ביותר – מסכים… אני חושבת שזאת התרמית הגדולה בשיטת הממשל המקובלת בעולם כיום. הדמוקרטיה טובה רק כהיצע אפשרויות הבחירה שהיא מספקת, והדמוקרטיות ברחבי העולם לא מציעות מספיק היצע. זה ממש לא שלטון העם (וטוב שכך). השיטה נכשלה ואני ממש מצפה לדבר הבא שיחליף אותה (אולי סוג של מטריארכיה מתקדמת?).
זהו, נגמר לי פרץ האנרגיה לכתיבה להיום, וגם ככה יצא פוסט מפוזר ומקוטע, עם כל מיני נושאים שלא קשורים. זה מה יש וגם לזה נתרגל…
אחרי ההחלטה הנועזת לחזור לכתוב, קיבלתי מתנה. גיליתי שזה היה הפוסט המאה בבלוג שלי! ניק לא האמין שאשכרה כתבתי 100 פוסטים (וגם אני לא הייתי בטוחה), אז ספרתי אותם. באמת כתבתי 100 פוסטים בבלוג שלי. המקריות הזאת, שהפוסט בו הצהרתי שאני חוזרת לכתוב יצא הפוסט המאה שלי, ריגשה והדהימה אותי. והראתה לי שאולי אני נוטה לעזוב בקלות (פרויקטים, חברויות…), אבל אני גם יודעת לחזור. לחזור כאילו כלום לא קרה, כאילו לא עבר שום זמן, לחזור עם כל הלב. ואולי אעזוב שוב, אבל הידיעה שיש לי תמיד דרך חזרה עושה את זה פחות מאיים עבורי.
אני מזהה בי את הדפוס הזה של להיעלם במערכות היחסים שלי. שבוע בו אני אוהבת ונוגעת ומקשיבה ומשתפת, ואז שבוע שאני מרוחקת וקרה וסגורה וקשה. אני חושבת שזה בטח קשור למחזוריות שלי כאישה ולאופן בו אני משתנה במהלך החודש. ואולי גם למחזוריות הלבנה והשפעת שלל הכוכבים. ואולי גם לאיזשהו מדד פנימי, מעין מיכל אנרגטי שמתמלא ומתרוקן לסירוגין. אני לומדת לחיות עם האיכות הבלתי צפויה הזאת שלי, לפעמים מנסה לזהות בה דפוסים שיעזרו לי לצפות את השינויים, ולפעמים מקבלת את חוסר הוודאות. לפעמים זה מרגיש כמו הפכפכות מייאשת, ולפעמים השתנות טבעית. מה שזה לא יהיה, ובין אם כדאי שאני אעבוד על זה או לחגוג את זה, קבלה עצמית זה הצעד הוודאי הבא.
קבלה עצמית רדיקלית
טוב, הפוסט הזה נהיה משעמם אז אני חותכת לעדכון תכלסי יותר, ההחלטה להשתקע. מדהים אותי לחשוב שכבר 5 שנים שאנחנו עושים את הדבר הגדול הזה שחלמתי אותו לכדי מציאות פה בבלוג הזה ממש. 5 שנות נדודים שחלפו כהרף עין מצד אחד, ומצד שני היו חיים שלמים. אני כל כך אוהבת את סגנון החיים הזה! חוץ מהיותו glamorous ומרשים כלפי חוץ, הוא ענה לי על צורך מהותי בחופש שלא ידעתי שיש לי. כי הצורך בביטחון היה כל כך חזק כל חיי במדינת ההישרדות שלנו, עד שלא היה מקום לצרכים אחרים, חשובים ועמוקים ככל שיהיו. ועם ההורות דרגות החופש שלי הלכו ונעלמו עוד יותר, עד ששכחתי מי אני ומה אני רוצה ומה אני צריכה ומה החלומות שלי.
וזה היה החלום הגדול שלי. והגשמתי אותו. והוא היה מופלא מעבר לחלומותיי הפרועים (כמו גם איום ונורא, משמים, מפחיד ועוד, לפוסט אחר אולי). ועכשיו אני עומדת מול סופו וזה גדול. זה הרבה רגשות וחששות. גיליתי שהנדודים ממכרים. הריגוש של להגיע למקום חדש, תרבות חדשה, אוכל חדש, אנשים חדשים. ואיך הכל הופך מוכר ונעים וביתי תוך כמה שבועות. ואיך אחרי כמה חודשים יצר הנדודים מתחיל לדגדג שוב, והויזה תכף נגמרת, והחברים האלה סיפרו לנו על המקום ההוא, ואלה ממשיכים לשם, והדרך עודנה נפקחת לאורך.
סתם תמונה מגניבה באשקלון האקזוטית
אבל אני לא לבד במסע הזה. יש לי שלושה שותפים אהובים ונפלאים, ואם לאחד מאיתנו לא טוב, אז כולנו צריכים לבדוק מה אפשר לעשות כדי שיהיה לכולנו טוב. ליולי כבר לא טוב. כבר מעל שנה שהיא מבקשת לעצור, להפסיק לטוס, להשתקע במקום אחד, לחוות שנה שלמה של עונות משתנות ולא רק קיץ נצחי. היא גדלה והצרכים שלה משתנים. היא צריכה יציבות, חברה, לפתח תחומי עניין, חדר משלה עם כל הדברים שלה. ואני רוצה לתת לה את כל זה. האושר שלה חשוב לי. הצרכים שלה חשובים לי. היא חשובה לי.
מבינים למה? 😍
וזה מתיישב טוב גם עם העייפות המצטברת שלי. לנדוד זה פאקינג מעייף! המחקר המתמיד על יעדים, מלונות, מזג אוויר, השכרת רכב, ויזות, קהילה, פעילויות, למצוא דירה, עוד פעם קניות של הצטיידות ראשונית, עוד פעם לקנות רק מה שממש חייבים, עוד פעם לארוז את כל השיט שלנו לכמה מזוודות, עוד טיסה, עוד זוג מספריים הולכים לאבדון הבידוק הבטחוני… זה מעייף. בא לי להתיישב, להתרווח, להתפזר במרחב משלי. בא לי להעמיק קשרים, תחומי עניין, חיבור למקום. מונוגמיה גאוגרפית, אם תרצו.
אז זה איפה שאני עכשיו. משלימה עם ההחלטה להשתקע. לוקחת את הצעד הבא במסע. מתה מפחד מצד אחד, אבל יודעת שהכל הפיך מצד שני. יודעת שאני יודעת לעזוב אם צריך. יודעת שאני יכולה לבחור להישאר אם אני רוצה. ואני רוצה. (רק לא בארץ, למרבה הצער, אבל גם זה לפוסט אחר).
בא לי לחזור לכתוב בבלוג שלי באופן קבוע. איך יכול להיות שמאחורי רצון כל כך פשוט מתבחבשות כל כך הרבה מורכבויות?! אני רוצה לחזור לכתוב. אני רוצה להתחיל פוסט בלי שום רעיון או השראה, ולסיים עם משהו משמעותי, מעניין, עמוק, שמפתיע אותי כל פעם מחדש. אני רוצה למצוא את עצמי נפתחת ונחשפת דרך המילים, מגלה את עצמי לעצמי ולאחרות.
ואז נכנסים הפחדים למרכז הבמה ומפרקים את כל הטוב והיפה הזה לגורמים. מי אני שנדמה לי שיש לי משהו חכם ומעניין להגיד? בליל השטויות שיוצא תחת ידי לא חשוב או מעניין אף אחד. אין לי שום דבר ראוי להגיד, הקול שלי פתטי, ואפילו כבר אין לי בכלל חברות שיקראו את הגיגי הנבובים כי כל מה שאני יודעת זה לעזוב.
אני בשוק
וואו. מאיפה זה בא? טוב, ככה זה עובד. אני מתחילה לכתוב וכאב כלשהו מתגלה, ואני מקבלת הזדמנות לבחון אותו. "כל מה שאני יודעת זה לעזוב". כלומר, אני לא נשארת. אני נוטשת. אני לא מתמידה. בכל מיני אספקטים בחיי. עם חברויות, תחומי עניין, מערכות יחסים. אני זוכרת שגיליתי את המושג של serial monogamist, מונוגמיה סדרתית: מישהי שעוברת בין מערכות יחסים, קצרות או ארוכות, בלי להיות לבד כמעט בכלל. ופתאום היה שם והגדרה לדפוסים שלי, וזה היה מנחם במידה, כי זה עזר לי להבין את עצמי יותר טוב. אבל כמובן שזה גם שם אותי בתוך תבנית, דבר שהנטיות המרדניות שלי לא יכולות לשאת. וגם זה לא מה שרציתי יותר. זה לא מה שאי פעם רציתי. רציתי אהבה. אבל לא חונקת. אבל כן מחבקת. אבל לא יותר מדי. אבל לא מעט מדי. אבל לא ככה. אבל שיהיה בדיוק כמו שאני רוצה, אפילו שאני לא יודעת מה אני רוצה, אפילו שמה שאני רוצה סותר ומשתנה ומתחלף. ג'יז, ככה זה לחיות איתי? #מפתחת_הערכה_מחודשת_לניק
הוא אפילו קנה לי פרחים ליומולדת!
אוקיי, איפה הייתי? איכשהו הגעתי מ-לרצות לחזור לכתוב (היי, אני כבר עושה את זה! 🥳) ל-כל מה שאני יודעת זה לעזוב. יש שם פצע עמוק, אני מזהה. סדרה של נטישות. שנטשו אותי, שאני נטשתי. שאני נטשתי את עצמי. יש קסם כזה שלמדתי, של לחזור בזמן לכל אותן הנטישות, ולתקן. להחזיק את עצמי הקטנה הזאת חזק חזק וללחוש לה דרך ערפילי הזמן: "את לא לבד. לעולם לא תהיי לבד. אני איתך. אני גדולה וחזקה ואני שומרת עלייך, ואת תהיי בסדר גמור."
אני חושבת שזה אחד הדברים האיומים שאנחנו עושים לילדים ומלמדים אותם, לנטוש את עצמם ברגעי כאב. זה יכול להיות שריטה בברך שאומרים לך "כלום לא קרה" כי לאף אחד אין זמן או כוח להתמודד עם הבכי שלך עכשיו. זו יכולה להיות מכה בראש ואומרים לך "תראי, ציפור", מסיחים את דעתך ממה שקרה לך, כך שהם לא איתך ואפילו את כבר לא איתך. כל השנים בבית הספר הרחיקו אותך מעצמך, הרחיקו אותי מעצמי. לא היה שם מקום בשביל הרגשות שלי, בשביל הכאב שלי, בשבילי. אז לא הייתי. למדתי להתקיים בלעדיי. אולי זו המשמעות של דיכאון, קיום ריק שכזה. אולי ככה למדתי לעזוב.
אבל אני כבר לא עוזבת. מצאתי בתוכי את חופש הבחירה, את היכולת להחליט לעצמי מה אני רוצה, לבחור בי ולהישאר גם כשקשה. לבחור בניק ולהישאר גם כשקשה. לבחור ביולי ולהישאר גם כשקשה. לבחור בניל ולהישאר גם כשקשה. כשאני יוצאת בהכרזות גרנדיוזיות כאלו, אני נוטה לצפות מעצמי שזה יהיה ב-100%, תמיד תמיד, כל הזמן. ואם זה לא ככה, אז לא ההפך, זה כלום, זה שקר גס ואשליה עצמית. ברור שאני לא ככה תמיד, זה לא אנושי. ברור שלפעמים אני עוד נעלמת (לניק אחרי ריב, לילדים כשהם מעצבנים במיוחד, לעצמי כשאני מסיחה את דעתי עם משחקים מטופשים בטלפון…). וזה בסדר. כי אין מושלם. זוכרות שאני פרפקציוניסטית בהחלמה? אני כבר לא צריכה להיות מושלמת. בין 60 ל-80% זה טוב מספיק. לא, זה מדהים! זה אדיר! זה הישג! אני בוחרת לראות את ההצלחות. הרי יש שם בחירה. אני בוחרת לחזור לכתוב. עם הפחדים וחוסר הביטחון. יהיה בסדר. אני של העתיד באה ולחשה לי, היא איתי.
אני מתנשאת. לא קל לי להודות בזה. אני רוצה לחשוב שאני נעימה, נגישה, חמה ומקבלת. ואולי אני כל הדברים הנפלאים האלה לפעמים. אבל בפעמים אחרות אני מתנשאת. וקרה. מורמת מעל העם. קצת סנובית. וזה טיפה בעייתי בהקשר של קהילה. זה קצת חוטא למטרה. זה לשים לעצמי מקלות בגלגלים.
אבל אני יודעת. אני יודעת! שיש לי סיבה טובה. אני יודעת שמה שאני ואיך שאני זה טוב, תמיד. זה בסדר, זה מותר. ומתוך האישור הזה אני יכולה להתחיל לחפש בתוכי את הסיבה הטובה. למה אני מתנשאת? למה אני מתרחקת, כשאני לכאורה מבקשת קרבה? לא תמיד אפשרי לי, אני כבר יודעת. לפעמים אני צריכה לשמור על עצמי. לפעמים הקיבולת של לקרבה מוגבלת יותר מהרצון הפשוט בה. אני רוצה, אבל לא מסוגלת. וזה בסדר. זה בסדר שיהיו לי צרכים סותרים, רצונות מתנגשים. אני הרי מלכת הגם וגם (הכתרתי את עצמי, כיאה למתנשאת).
בממלכת הגם וגם מותר לי לרצות ולא לרצות באותו הזמן. מותר לי להיות לא הגיונית. מותר לי לאכזב אנשים. וואו, אני צריכה להגיד את זה שוב: מותר לי לאכזב אנשים! אבל זה כל כך קשה! אני רוצה שכולם יאהבו אותי ויהיו מרוצים ממני, וזה כואב נורא כשלא קורה. עוד דוגמא לסתירות הפנימיות. הרצון הכה מושרש שיאהבו אותי מתנגש בידיעה העמוקה שאני טובה בדיוק כמו שאני. שזה בסדר שלא כולם אוהבים אותי.
מבין השורות אפשר להבין שיש בכינוס משפחות שלא מרוצות ממני. ואני בהתבוננות על הדבר הזה. הציפייה שלי מעצמי היא להיות לא פחות ממושלמת כל הזמן. ואני הרי פרפקציוניסטית בהחלמה! פרפקציוניזם זה לגמרי אחד מתחומי העבודה שלי פה. אז אני מקבלת עוד הזדמנות לפגוש את המקום הזה בתוכי ולהביא אליו קבלה, אהבה וריפוי. אני לא חייבת להיות מושלמת. מותר לי לפשל. מותר לי להרים פרויקט ענק ושלא כולם יהיו מבסוטים. מותר לי להזמין משפחות אלינו ושלא כולם יאהבו אותי.
ממש כיף פה בכינוס!
מה זה אומר המותר הזה? זה אומר שזה בסדר. שאני בסדר גם אם לא מרוצים ממני. שזה לא פוגע בי, לא משפיע על תחושת הערך העצמי שלי. שאני יכולה להתבונן בדבר הזה, לבחון את האחריות שיש לי בשתלשלות הדברים ולשחרר. לשחרר ממני את כובד הציפיות (של עצמי ושל אחרים), לשחרר את האחריות המדומיינת שלי על חוויות של אחרים, לשחרר את נקודת המבט הנאחזת בשלילי, ולהחליף אותה בבחירה מודעת להתמקד בטוב.
אני לא מתנשאת. אני לא קרה וסנובית. אני לפעמים ככה ולפעמים אחרת, וזה תלוי בכל כך הרבה גורמים ונסיבות, ביניהם מי עומד מולי. לפעמים אני לא מתקרבת למישהו כי משהו עמוק בתוכי יודע שזה לא יהיה חיבור מיטיב. אני סומכת על הידיעה הפנימית שלי. אני סומכת על ההתנהלות האינטואיטיבית שלי. אני סומכת על הטוב והאור שקיימים בבסיס ההוויה שלי. באומץ ובחמלה ובאהבה ובעיניים מפוקחות אני מתבוננת באפלה ובצללים שמרכיבים אותי.
זה מסע של דיוק, החיים האלה. המסע הזה שלנו בעולם הגדול, הקטן. כמו קליעה למטרה, דיוק לתוך עיגולים הולכים וקטנים. לא ככה, כן ככה, יותר כזה, פחות מההוא. כל יום אנחנו מקבלים הזדמנויות לשינויים עדינים, שמקרבים אותנו ליעד הגדול הבא. היעד הגדול הקודם שלי היה לצאת למסע בעולם עם משפחתי. היעד הגדול הבא הוא לעשות את אותו הדבר בדיוק, רק עם קהילת משפחות תומכת, שנודדת איתנו. צריך כפר, זה כבר ידענו. רק לא ידענו שאפשר לבקש כפר נודד.
הרגשנו היטב במהלך המסע את הצורך בקהילה, באנשים קרובים לחלוק איתם את רגעי החיים הקטנים והגדולים, היפים והמכוערים. אז נדדנו בין קהילות ובכל מקום התחברנו מיד, הצטרפנו לפעילויות הקיימות, הקמנו פעילויות חסרות, הרגשנו קירבה ואהבה ושייכות. אבל הרצון לנוע הלאה, לנדוד עם עונות השנה והחשקים הפרטיים שלנו, הרצון הזה עוד בוער בנו.
כחלק ממלאכת הדיוק שלנו, היקום מספק לנו השראה מחברים שאנחנו מכירים בדרכים. משפחה אחת מצאה מורה שהיא אישה מדהימה, והם עושים מהלך גאוני של לקחת אותה איתם למעין בית ספר נודד, יחד עם עוד כמה משפחות, כל 3 חודשים במקום אחר.
אז הרעיון של קהילה נודדת נבט ונשתל באדמת חיינו, ועכשיו אני מחכה ומצפה לראות מה יצמח, אילו שותפים למסע היקום ישלח לנו, איך בדיוק הוא מתכנן להגשים איתנו את החלום הגדול החדש הזה.
העולם השתגע והכל באוויר, במין עצירה בלתי נתפסת של החיים כפי שהכרנו אותם. החיים שלנו הם חיי נדודים, מעברים תכופים בין קהילות, בין מדינות, בין יבשות. ועכשיו אין. נגמר. אי אפשר לטוס לשום מקום, כל מדינות העולם סגרו את גבולותיהן.
זה עושה לי תחושה של קשה לנשום. אנחנו רגילים לרמת חופש אדירה כל כך, שזו ממש נפילה קיצונית בשבילנו. מילא זה שכל התוכניות שלנו התנפצו לנו בפנים, אבל אי אפשר לתכנן שום דבר חדש. אנחנו תקועים בסוג של לימבו, של חוסר ודאות מוחלט לגבי כל החיים שלנו וההיתכנות שלהם. וזה פאקינג מפחיד.
כמה זמן זה יימשך? מתי מדינות יתחילו לפתוח גבולות ולאפשר לזרים להיכנס? האם ידרשו בדיקות נוגדנים? האם יהיה חיסון חובה? מלא שאלות, וכל אחת מלחיצה יותר מהשניה. אני נותנת לזה להציף אותי. לשטוף אותי ואת כל התפיסות שקיבעתי לגבי אורח החיים שלנו. הזהות שלי במשבר. כי אם העולם סגור, איך נהיה אזרחי העולם? אם כולנו כלואים בבתינו, איך אנחנו חופשיים?
אני נדרשת לשחרר את כל הציפיות שיש לי, לשחרר את ההיאחזויות ברעיונות היפים שלי. אני נדרשת לוותר על כל מה שחשבתי ולקבל את אי הידיעה. להסכים לריק הזה לתפוס את מקומו של הביטחון.
אז כרגע אנחנו בספרד. בהסגר מוחלט כבר מעל חודש. איפה נהיה עוד חודש/חודשיים? אנחנו לא יודעים.
הגיע הזמן לעדכון איפה אנחנו ומה קורה איתנו. הקורונה פגשה אותנו בפברואר, כשנפרדנו מביתנו המושלם בפאי וירדנו לחופי תאילנד לנופש קצר, לפני ביקור מתוכנן בארץ במרץ. העזיבה של פאי נדחתה כי חטפנו איזו שפעת חביבה שהשביתה אותנו לכמה יממות. לימים נחליט שזאת הייתה הקורונה ואנחנו כבר חסינים 😂
בתקופה הזאת הסגר היה רק בסין והורגש רק בריבוי מסכות בשדות התעופה. על החופים של קראבי לא היה שום זכר לפאניקה גלובלית, ורק האיומים בהסגר לכל מי שמגיע לישראל מתאילנד הפרו את שלוותנו. התחלתי לעקוב אחר החדשות, בתקווה שירגיעו את העניינים בארץ ונוכל להגיע לביקור המתוכנן ל-3 שבועות, בלי שנצטרך לשהות בבידוד שבועיים מתוכם.
קראבי חלומית
אבל העולם רק הלך והשתגע יותר. בתחילת מרץ ביטלנו את הטיסה לארץ והחלטנו לטוס לספרד מוקדם מהמתוכנן. קפאנו כמה ימים במדריד, לא מבינים מה היה לנו רע על החוף בתאילנד. כשהגענו ליעד האמיתי שלנו, עיירת חוף מקסימה שנקראת לה הרדורה בדרום ספרד, היה לנו שבוע של חסד להנות מהחזרה לקהילה המדהימה ומימים שטופי שמש על החוף, לפני שספרד התחילה לככב בסטטיסטיקות ההידבקויות.
קר לנו במדריד
ככה שיצאנו לכאורה מובסים: עשינו שמיניות באוויר כדי להימנע מבידוד של שבועיים בארץ, רק כדי לקבל אותו בריבוע בספרד. משפחות (מטיילות כמונו) רבות בחרו לחזור הביתה, למקום הבטוח שלהם, בתקופת טירוף גלובלי כזאת. לנו לא הייתה בכלל התלבטות או מחשבה לחזור לארץ. מדינת ישראל היא לא ביתנו כבר שנתיים וחצי. שזה גם עצוב וצובט בלב, אבל גם משחרר. אנחנו לא מפחדים. אנחנו מרגישים מוגנים ובטוחים בעולם. אנחנו שמחים שויתרנו על הביקור בארץ, ולו בגלל שכך ניצלנו מלהיתקע בה לתקופה הארוכה הזאת שסופה עוד לא נראה באופק.
אז התחיל הסגר בספרד, ואנחנו בדירה חמודה עם נוף לים. אבל אסור לצאת מהבית, אסור ללכת לחוף, סגרו את גני השעשועים והמרפסת שלנו פונה מערבה ולא מקבלת מספיק שמש. לא תנאים אידיאליים עבורנו. אבל היקום אוהב אותנו ודואג לנו ושלח לנו את יונתן ואיה, חברים טובים שחיים פה בלה הרדורה.
חינוך לאנרכיזם, שבירת הסגר
הם הציעו לנו לעבור לגור איתם לתקופה. הם גרים בבית ענק עם חצר עצומה עם בריכה, בתוך שטח מהמם של טרסות עם פרחי בר, עצים ונחל קטן. הם זוג מקסים, אנשים טובים וכיפים, מעניינים ומצחיקים. והם אפילו הפכו לטבעונים לפני כמה חודשים. הילדים מסתדרים יחד מדהים. יש להם בת 4, שהיא וניל הפכו בלתי נפרדים, כל היום משחקים וחופרים אחד לשנייה בראש. ובן שנה וחצי מתוק שמאוהב נואשות ביולי המהממת, שמטורפת עליו בחזרה. האידיאליה פה ממש צריכה להיות לא חוקית, כמה שטוב לנו!
פעילות קורונה מועדפת
כל היום אנחנו מבשלים ואופים ואוכלים כמויות של אוכל טעים ומגוון ומשמח. החלטתי שאני רוצה שוב לגדל בייבי מחמצת, אז רצות פה פיצות, פוקצ'ות, מאפי קינמון, חלות ואל תשאלו מה עוד. איה אוהבת לעבוד במטבח ומבסוטה על ההשראה והתמיכה הרגשית שאני מספקת לה בבישולים. כל ערב אנחנו יושבים יחד עד הרבה יותר מדי מאוחר, כי פשוט כל כך נעים.
אני זוכרת שכשיולי הייתה תינוקת, בתקופה הבודדה של אחרי לידה-לפני חזרה לעבודה (שלא התרחשה), חברותיי למצב ואני היינו חולמות על חיים אחרים. חיי שיתוף וחלוקה בנטל. דמיינו את עצמנו חיות יחד בכל מיני קונסטלציות. כל אחת עושה מה שהיא אוהבת טובה בו, משלימות אחת את השניה. תמיד יש מישהי עם ידיים פנויות להחזיק תינוק או לבדוק את העוגיות בתנור או לטאטא משהו שנשפך. קומונה קטנה של אנשים שחולקים גורל משותף וערכים דומים. היו לנו טעימות של האידיליה הזאת בטיולי קמפינג קסומים עם החבר'ה.
ועכשיו, פתאום, זה מתגשם בנסיבות הכי הזויות ובצורה הכי מושלמת. עברנו לגור עם חברים בזמן הסגר וזה הכי כיף בעולם! אמרנו שנבוא ננסה את העניין ליום-יומיים, נעשה הפוגה לילדים. בינתיים אנחנו פה כבר שבועיים ואני לא רואה איך אי פעם נעזוב 😳 ממש יותר מדי טוב לנו פה!
לפעמים אנחנו גם מתחרפנים
אז זה איפה שאנחנו עכשיו. תיכננו להגיע ללה הרדורה ולעשות מלא דברים. היו לנו תוכניות לצאת לטיולים בטבע כל שבוע, ליצור פעילויות חינוך ביתי משותפות עם עוד משפחות, לערוך מעגלי נשים, מפגשים על הורות מקושרת, ארוחות ומסיבות עם חברים. קיבלנו הסגר שלא מאפשר לנו לצאת מהבית (מלבד לסופר) או לפגוש חברים (מלבד יונתן ואיה), אבל אנחנו הכי מאושרים שיש.
אנחנו מקווים שהכל ירגע מספיק כדי שנוכל להמשיך בתוכנית שלנו לבקר בישראל ביוני ואז לטוס ללונדון ביולי-אוגוסט, לחזור לפאי בספטמבר וחוזר חלילה. נחיה ונראה. בינתיים אנחנו פה וטוב לנו. אני מקווה שהסגר מצליח להביא מתנות קסומות כאלו גם אליכם, איפה שלא תהיו. אוהבת ומתגעגעת לכולם!
(פוסט שנכתב לפני שנה וחצי, 3 חודשים לתוך המסע, עוזבים את היעד הראשון והאהוב עלינו כל כך; פאי 💜)
9.01.2017
הו פאי, נכנסת לנו עמוק ללב. אחרי חודשיים וחצי של נסטינג ( או קינון, ככה קוראים ללהישאר במקום אחד לזמן ממושך בז'רגון המטיילים), הפרידה קשה, משאירה טעם מריר-מתוק בלב. מעבר לנופים, טעמים ואטרקציות, מה שנותן למקום מסוים את הקסם שלו אלה האנשים, והאנשים בפאי מדהימים. התאספה פה חבורה מיוחדת של בני אדם קסומים, בעלי ראש פתוח, לב חם, אהבת טבע ורצון משותף בחיים טובים ושלווים. והאנשים האלה הכניסו אותנו לקהילה שלהם, פתחו בפנינו את ביתם ואימצו אותנו ללבם. הרגשנו בבית פה. הרגשנו שמצאנו את מה שחיפשנו; חיים טובים, פשוטים, קרוב לטבע ולעצמנו. וכאמור, קשה לעזוב. אבל הידיעה שנחזור מקלה על העניין.
בערב האחרון שלנו בפאי הייתה מסיבה אצל זוג הולנדים בני 50 פלוס, שחיים לסירוגין בפאי ובהולנד כבר כמה שנים, וחוגגים 8 וחצי שנים יחד. היפים מזדקנים חמודים. התזמון המושלם של המסיבה (זימונים, זימונים) איפשר לנו להיפרד מכולם כמו שצריך, להשאיר לנו בפה טעם מתוק של עוד, תחושה שיש לאן לחזור, תחושה של שייכות. המסיבה הייתה בחצר ביתם, שהוא בעצם בית של משפחה אחרת שלא נמצאת כרגע בפאי, לנוף ההרים הירוקים שתמיד פותח לי את הלב. כל אחד הביא משהו לאכול, יושבים על שמיכות צבעוניות, מחצלות וכריות, מדברים, מנגנים, שרים. שלווה. נינוחות. כיף.
המסיבה המדוברת
תחושה של שייכות בתוך נוף של גלויה
קשה להיפרד מכל הירוק הזה
בשבע בערב נהיה חושך, מדליקים נרות ומדורה. הילדים עייפים. יולי רוצה הביתה, ניל רוצה למדורה ("א-גון!" אש ברוסית, אחת המילים החדשות והחמודות שלו). החלטנו לקחת אותם לסיבוב הרדמה באוטו החדש (פרטים מלאים בהמשך), במטרה לחזור למסיבה עם ילדים ישנים זרוקים על שמיכה בדשא בצד. אחרי עשר דקות של להכניס עצים למדורה, מצליחים לקחת את ניל בהסכמה, טוב שהוא מתרגש מהג'יפ ששכרנו.
(סוגריים ארוכים על הזימון הזה: הדרך לפאי מאתגרת, בלשון המעטה. 3 שעות של מיליון סיבובים חדים, עיקולים חובקי הרים, עליות, ירידות, כביש צר על שפת תהום ותאילנדים שנוהגים במהירות בלתי סבירה ועוקפים כמו רק מי שמאמינים בקארמה וגילגול נשמות… בקיצור, זו דרך המפורסמת באכזריותה לבעלי רגישות לנסיעות, להלן עבדתכם הנאמנה. גם בכבישים הכי קלים בארץ אני לא יכולה לנסוע בלי לקבל בחילה, אלא אם כן אני נוהגת. יש פה איזה עניין עם שליטה, וניסיתי לעבוד עליו לקראת הנסיעה, מתוך ידיעה שיהיו לה הרבה נסיעות שבהן לא אני נוהגת. ובאמת השתפרתי פלאים! אבל לא מספיק בשביל הדרך לפאי. את הדרך הלוך עשינו עם נהג פרטי חמוד ביותר (בעלות של 2,500 באט), שכמה שהוא נסע בעדינות וזהירות, עדיין סיימתי עם בחילה נוראית. וגם יולי סבלה נורא. את הדרך הדומה בהמשך, מפאי לאזור המערות, כבר נהגתי בעצמי ברכב שכור, והיא עברה בקלי קלות.
בקיצור (עלק קיצור! אני בסוגריים בתוך סוגריים באורך של 3 פסקאות, אבל מי סופר), הבנתי שאני חייבת לנהוג חזרה את הדרך מפאי ויהי מה. אממה, לא הייתה אפשרות לשכור רכב בפאי ולהחזיר בצ'אנג מאי, לא שאני הצלחתי למצוא. גם אין הרבה רכבים להשכרה בפאי; כולם רוכבים על קטנועים, כיאה לדרום מזרח אסיה. אין ברירה, צריך לזמן. שתי מילים על מה זה בכלל לזמן: לזמן זה לבקש מהיקום (או אלוהים/המקור/הבריאה/מה שאתם מאמינים בו) בצורה ברורה ושאינה משתמעת לשתי פנים בדיוק בדיוק מה שאתם רוצים. פשוט, קל ואפקטיבי בצורה מדהימה. הקאצ' הוא שצריך להאמין שזה יקרה, צריך ממש לראות את זה קורה, לדמיין את ההצלחה מראש, גם אם כרגע אין לכם מושג איך זה לעזאזל יכול לקרות. תסמכו על היקום שיש לו את הדרכים שלו לסדר עניינים ופשוט בקשו.
אז ביקשתי. ביקשתי שיהיה לנו אוטו לנסוע איתו חזרה לצ'אנג מאי, בלי שנצטרך לשלם אקסטרה. אה, וחשוב לציין שלזמן לא אומר שאני מחכה בפסיביות שמשהו יקרה בלי להניף אצבע בממשות. להיפך, בדרך כלל אני חייבת לפעול במציאות כדי לעזור לדברים להגיע. במקרה הזה כתבתי בקבוצת הפייסבוק של פאי ושאלתי אם יש מישהו שצריך במקרה מישהו שיביא אוטו מפאי לצ'אנג מאי ב-9 לינואר. Far fetched. מה הסיכויים? אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה שיקרה, שאני רוצה לנהוג חזרה לצ'אנג מאי, בלי להיות תלויה באף אחד, עם כמה עצירות בדרך שנצטרך, כולל להעביר לילה באמצע הדרך (הלילה המדובר הזה זה הזמן שאני כותבת את המגילה הזאת, בשלוש לפנות בוקר, אחרי שנרדמתי עם הילדים בשמונה וחצי. נראה שעליתי על הזמן האידיאלי לכתיבה…). וואי, אני עדיין בתוך הסוגריים.
בכלל כתבתי על המסיבה והערב האחרון שלנו בפאי. לא משנה. זימנתי, ביקשתי, השקעתי בזה כוחות רבים כי זה באמת היה לי חשוב, פעלתי במציאות והנה עונה לי מיסטר באנג סאוסי, מתנדב האימיגריישן החביב של פאי, ואומר שהוא צריך שמישהו יביא לו את האוטו שלו מפאי לשדה התעופה בצ'אנג מאי ל-15 לחודש. Close enough קפצתי על זה, כולל להרגיע אותו שאנחנו מהימנים מאוד וכל זה. בסוף סיכמנו על 3,000 באט עבור 3 ימים בהם אני משתמשת באוטו ועוד 4 ימי חניה שעולים 250 ליום. יצא שווה! ושוב יצאתי המומה מהחליפין הזה; בנאדם נותן את האוטו שלו לזרים מוחלטים, באמונה מלאה שהם לא יגנבו אותו, לא יהרסו אותו, לא ייעלמו איתו, אלא ישאירו לו אותו, עם המפתחות בבגאז', בשדה התעופה. הזיה! איפה בעולם נשמע כדבר הזה?! הערבות היחידה שלו היא צילומים של הדרכונים שלנו שהחברה שלו צילמה בטלפון שלה.
כתבתי שאני שוב המומה, כי אותו סיפור היה עם הרכב ששכרנו לטיול למערות. צרפתיה חמודה שחיה פה בפאי נתנה לנו את האוטו שלה, בלי שום ערבות או ביטחון שבכלל נחזור. רמת האמון פה באנשים היא בלתי נתפסת עבורנו, שעדיין טריים פה מתרבות חוסר האמון הבסיסי ההדדי ממנה באנו. כל שבוע עולים פוסטים בקבוצה של פאי על טלפון שנמצא, ארנק שאבד ועוד פריטים שונים ומשונים, שתמיד נמצאים בעליהם, או כמעט תמיד. אבל עצם זה שמישהו שיכור מאבד את הסמארטפון שלו בבר ואשכרה מקבל אותו חזרה! כל שבוע זה קורה פה. תחושת ביטחון אדירה. תחושה שהעולם מקום בטוח ואוהב. זאת פאי, חברים.
העולם מקום בטוח ואוהב, בייחוד במעיינות החמים. קרדיט צילום: אוהד לוי
תחושת ביטחון אדירה, גם בקצה הצוק בפאי קניון
איפה היינו? מותר לפתוח פסקה חדשה בתוך סוגריים? נגיד שכן ונפתח עוד כמה בדיעבד בעריכה. אז קיבלנו ג'יפ הונדה ענק, באדיבות היקום ומיסטר באנג, לדחוס בו את מטלטלינו המרובים ולהתגלגל לנו חזרה לעיר הגדולה בדרך המיטבית לנו ביותר. תודה תודה תודה! ועכשיו, לרגע שכולנו חיכינו לו (או לפחות אני, שחוקי הדקדוק מטרידים אותי באמת), נסגור את הסוגריים האלה! שאם היה לי כוח לחזור אחורה ולשכתב את כל הפעמים שהם הוזכרו, הייתי נפתרת מהם מתוך הבנה שזה לא היה הסבר לסוגריים, אלא פוסט שלם בפני עצמו. אבל אין לי כוח, אז סגור סוגריים!)
היינו במסיבת פרידה שהיקום אירגן לנו בתזמון מושלם, ובדיוק יצאנו לנסיעת הרדמה מוצלחת. תוך 10 דקות, שני ילדים ישנים! דוהרים חזרה בג'יפ המהולל, זורקים ילדים ישנים על שמיכה בצד ולכמה שעות בודדות זוכים להרגיש את החופש החמקמק והנעים של הצעירים חסרי הילדים (או המבוגרים שילדיהם מספיק גדולים להישאר בבית/בארץ, יש גם מלא כאלה בפאי).
זהו, שעתיים של כתיבה באמצע הלילה; חשוב לזהות את הגבולות של עצמנו. אחרת לא אוכל לנזוף בצדק בניק שיושב על המחשב עד אמצע הלילה, ולנזוף בדו פרצופיות משאיר טעם רע בפה. לילה טוב, עולם.
(למי שלא עוקב, ביומיים האחרונים התחלתי לפרסם פוסטים, או חלקיקי פוסטים, שכתבתי במהלך המסע אבל נשארו במגירה הוירטואלית. אני חושבת שהיה לי ממש מסובך לשתף את החוויות תוך כדי, לפני שהן הספיקו לעבור איזשהו עיבוד פנימי מינימלי, והייתי צריכה את מרחק הזמן והמקום כדי להתפנות להתעסק בהן. אז כתבתי לאורך כל המסע, אבל לא פרסמתי, ועכשיו אני מרגישה בשלה להוציא אותם לאור.)
3.01.2018
כמעט 3 חודשים לתוך החלום, ואני כבר אחרי ההתפקחות הכואבת. החיים ב-vacation land דומים מדי לחיים שחשבתי שהשארתי מאחור. הרי את עצמנו אנחנו לוקחים איתנו לכל מקום. והקושי העיקרי שהיה לי בחיי הקודמים, עכשיו שאני מזקקת את זה במבט לאחור, זה מיעוט הזמן הפנוי. והקושי הזה בא איתי גם לפה, כי קשיים הם שיעורים שצריך לעבור. ופה איכשהו הוא כאב אפילו יותר. מוקפת בטבע פראי ויפיפה, בצעירים חופשיים מכל העולם, רק הרגשתי ביתר שאת את מר גורלי ונתתי לרחמים העצמיים לשטוף אותי כהוגן: "כל הצעירים האלה, הם לא יודעים כמה טוב להם! הם לא מעריכים את כמות החופש הבלתי נתפסת, שלעולם לא תחזור, שיש להם עכשיו ביד. קמים ביקיצה טבעית, מתרגלים יוגה בשקט, יוצאים לארוחת בוקר מפנקת, מבלים את ימיהם כאוות נפשם, יוצאים בלילות ורוקדים את החופש באקסטזה. ורק אני כלואה בתוך התפקיד העמוס של אימא, כובד האחריות מאיים להכפיף את כתפיי לכדי גיבנת של יאוש, להזקין אותי טרם זמני…" זה משאיר בפה טעם רע, אפילו רק לכתוב את זה, אחרי שאני כבר לא מרגישה ככה. אלה מחשבות קורבניות מרעילות.
זה אחרי שנפלה לניל הגלידה על רצפת השוק המטונפת פעמיים! כולל טנטרום מחריש אוזניים ואמא מנסה ככל יכולתה להציל ולנקות את הגלידה…
להיות עם הילדים 24/7 זה מחרפן!
שוקעת ברחמים עצמיים
אבל אחרי שאיפשרתי לעצמי את השהות במקום המעפן של רחמים עצמיים, נהיה לי מקום לפקוח עיניים ולראות את כל מה שיש לי, את כל מה שהצלחתי לקחת כמובן מאליו בזמן הקצר בו אני חיה את החלום. וזה חלק ממה שאני מתכוונת אליו בזה שאנחנו לוקחים את עצמנו איתנו לכל מקום, השקיעה הבלתי נמנעת לתוך שגרת תלונות קבועה. אין התלהבות והתרגשות מהחיים המופלאים שהצלחנו להנדס לעצמנו; מזה שאנחנו כולנו יחד כל הזמן, בלי ללכת לעבודה ולבזבז שם חצי שבוע. שאנחנו חיים בתוך השפע המטורף הזה! תאילנד הופכת את השפע למוחשי יותר, בכמות, איכות, מבחר והמחיר של כל מה שאנחנו צריכים: שייק פירות 5 שקלים, מנת נודלס/מרק/אורז מקומית 4-8 שקלים, עיסוי 20-50 שקל לשעה, שכירות חודשית נעה בין 500-3,000 שקל לחודש, תלוי בגודל, מיקום ושאר תנאים. הכל פה זול ונגיש ונעים וטעים! בקופנגן יהיה יותר יקר, זה נכון, אבל חודשיים וחצי פה בפאי היו כל כך זולים. אנחנו חיים פה על ממוצע של 200 שקל ליום, כולל לינה, אוכל, פעילויות, ביטוח וקטנוע. זה לא חוקי הדבר הזה!
תמונת אושר: הפעם הגלידה לא נפלה
חגגנו חנוכה בפאי, שפע של אור בחושך
חגגנו גם קריסטמס עם חברים גרמנים, אוסטרלים, בלגים, ארגנטינאים… הם ארגנו פעילות הכנת עוגיות קריסטמס לילדים, ודאגו שיהיה טבעוני בשבילנו 💜
טוב, עד שאני מצליחה לכתוב קצת, אני אנסה שיהיה מעניין. אני חושבת שקשה לי לכתוב בגלל הדיסוננס שאני חווה בין החיים שלנו בפועל לבין הציפיות שהיו לנו לפני ואלה שאני מדמיינת שיש לחברים ולמשפחה מאיתנו. כלומר, אני מרגישה שאנחנו אמורים להיות ברקיע השביעי, עפים על עצמנו ועל החיים, נהנים מכל רגע וכל זה, אבל אנחנו לא. ואז אני מרגישה אשמה; למה אנחנו מעפנים ולא נהנים יותר? למה אנחנו מצוברחים, עייפים או סתם אדישים באותה מידה כמו שהיינו בארץ? יש הרבה רגעי אושר והנאה, כמו שהיו גם בארץ. הנקודה היא שמידת האושר/אומללות שלנו לא השתנתה בכלל, וזה מה שמבאס. לא נסענו חצי עולם בשביל להישאר באותה רמת אושר! אז אמנם צפיתי את העניין הזה מראש, אבל זה עדיין מוריד אותי למטה. ואולי זאת הבעיה? למה החלטתי מראש שרמת האושר של אדם היא קבועה ושינויים גדולים בחיים (כמו זכייה בלוטו או מעבר לארץ טרופית מושלמת) משפיעים באופן רגעי בלבד? כי קראתי את זה איפשהו… וגם זה נשמע לי הגיוני. קיבולת האושר שלנו יכולה להשתנות, אבל זה עניין הדרגתי שיש לעבוד עליו ללא הרף. ואני קצת הרפיתי מהעבודה הזאת לטובת עבודת תחזוקת חיי הנוודות שלנו (כי מישהו צריך למצוא מקומות מדהימים לישון, לאכול ולבלות בהם).
אמורים להיות ברקיע השביעי
ארץ טרופית מושלמת גם מתחת לאדמה
יש לי טונות של תמונות של תיירות סיניות מבקשות להצטלם עם הילדים
אני מאמינה שאחרי 3 חודשי הסתגלות לכל העסק הזה, אני יכולה לחזור לעצמי, לחזור לעבודה האמיתית שלי של התפתחות אישית (או משהו שנשמע פחות פלצני מזה). לקחתי חופשה מהחיים, קרסתי לתוך דיכאון ורצף מחלות, ועכשיו הגיע הזמן לחזור. האמת שאני מרגישה ממש טוב עכשיו! ההתרוקנות איפשרה לי למלא מצברים, ואני מרגישה שוב איך מנגנון הגאות והשפל האנרגטי הפנימי שלי משפיע על הכל ואין להתחמק ממנו; צריך פשוט לזרום איתו ולחכות לפעם הבאה שתהיה עליה במפלס האושר. אה, ולהנות ממנה!
חופשה מהחיים
עוזרים לתאילנדית נחמדה לאסוף זרעים אדומים מהעץ
מפלס אושר גבוה: ערב קסום בפסטיבל אומנות מקומי בפאי
היום לפני חודש עזבנו את הארץ. זה מרגיש כמו הרבה הרבה יותר, לא יודעת למה. אולי כי (כמעט) כל יום אנחנו חיים במלואו. זה אחד הדברים שהכי היכה בי; כמה מתיש זה לטייל! החיים שלי היו מתישים דיים עוד בארץ, עם כל החינוך הביתי הזה והילדים על הראש שלי כל יום כל היום. ציפיתי שפה תהיה הקלה. ציפיתי שתהיה לנו מנוחה, שניתן אחד לשניה לנוח. אבל בינתים זה עוד לא ממש קורה. אנחנו מחפשים בנרות אחר האיזון המיטבי בין טיול, מנוחה ועבודה, ואיכשהו אין מספיק מאף אחד מהם. אנחנו מטיילים בקטנה, אבל מתחשבים בשעות השנ"צ של ניל, כך שזה בדרך עניין של חצי יום, פעמיים בשבוע אולי. בגלל שזה טיול ארוך ואיטי, אין את הדחיפות להספיק אטרקציות, שזה נחמד, אבל גם עלולים להתפספס לנו דברים שאנחנו רוצים לראות ולעשות. היינו בצ'אנג מאי שבוע ועשינו רק פילים (אני עדיין תקועה בפוסט על רוסיה, אני אגיע לכתוב גם על תאילנד, בינתים פשוט נמאס לי לכתוב את פני השטח והרגשתי צורך לכתוב בנפרד יותר לעומק). רצינו לעשות גם את המפלים הדביקים, מקדשים למיניהם ועוד, אבל הרי נחזור לצ'אנג מאי מתישהו אז למה למהר.
עושים פילים בצ'אנג מאי
להתפלש בבוץ עם פילים זו חוויה מדהימה!
יולי לקחה את תפקידה כרוחצת פילים ברצינות
מה לגבי מנוחה? בתחילת הטיול זה לא היה ממש בראש מעיינינו, ההתרגשות של היציאה מילאה אותנו בכוחות, שלאט לאט אוזלים.
(הפסקה של חודש, הכוחות כנראה אזלו בדיוק…)
יולי אוכלת גלידת פיטאיה
מקדש בעיר העתיקה בצ'אנג מאי
מקדש צבעוני מהמם בצ'אנג מאי
8.12.2017
התפכחות כואבת
רק חודשיים? זה מרגיש כמו נצח. זה מרגיש כמו חיים שלמים. מעניין הסטופר הפנימי שלי, ששלח אותי הבוקר לבדוק בלוח שנה כמה זמן כבר עבר. בדיוק חודשיים. חודשיים של צורת קיום דומה, רק התפאורה השתנתה. אני אותה אני, הוא אותו הוא, הילדים, הצרכים, הדרישות זהות. חודשיים של התפכחות כואבת. אפילו הפסקנו לשאול אחד את השניה אם אנחנו כבר בחופשה. מבינים שלא, זו לא חופשה, חופשה תהיה בפנסיה אולי.
זו חופשה? מחליפים חיתול על הקטנוע
גם הילדים לא בחופשה, עוזרים לקלף שום למישהי ברחוב
עושים דברים רגילים, כמו לקרוא סיפורים במיטה
מבלים בגני שעשועים מקומיים
זו העבודה הרגילה שלי, זו לא חופשה!
אנחנו חיים בפאי כבר מעל לחודש. עיירה קטנה ותוססת, באמצע עמק קסום. מסביב הכל הרים מצופים ג'ונגלים, נחלים בכל פינה. הכל פה מים וירוק ויופי שמרחיב את הנשמה. יש פה תחושה חזקה של הגנה. אני מרגישה מוגנת על ידי ההרים הירוקים, פיסת גן עדן בטוחה, שיש בה כל מה שצריך. מלא מסעדות, בתי קפה, אוכל מעולה ומגוון, שווקים בכל יום בכל שעה בכל מיני מיקומים, המון טבע לחקור, לשהות בו, לנשום בו. והאנשים, הו האנשים. פאי מלאה בכל סוגי ההיפים שבעולם; אנשי טבע, אנשי מסיבות, אנשי קעקועים, אנשי רסטות, אנשי רוח, אנשי יצירה, אנשי קהילה, אנשי משפחות, צעירים וזקנים וכל מה שביניהם.
(כאן זה נקטע, אז קבלו הרבה יותר מדי תמונות שלנו, להמחיש את ההתאהבות העמוקה שלנו בפאי 💜)
הכל פה ירוק
ויש פילים מסכנים רוחצים בנהר
מפלים בכל פינה
טבע מרהיב, יולי ב-Land Split
Pai Canyon
מים בכל מקום
חבר שלנו, הבודהה הלבן
סלפי אושר: אולי אנחנו כן בחופשה?
סתם טיול בשדה אורז
סתם בילוי בנהר
זו הייתה החצר שלנו ב-Pai Talay House
סתם משחקים עם גור בופלו מים
הלבוש הרישמי של ניל בפאי: עירום מלא, סנדלים אופציונליות ואוכל לפרות חובה
המסע האמיתי שלי 