איך אני חולמת שיהיה במסע?

אתמול בלילה גירדה לי כף רגל ימין. בכלל אני כבר כמה ימים חולה וחסרת מנוחה ועובר עליי משהו לא ברור. אבל כף הרגל המגרדת הצחיקה אותי. באנגלית אומרים על מי שקשה לו להישאר הרבה זמן במקום אחד ורוצה לטייל כל הזמן, שיש לו כפות רגליים מגרדות – itchy feet. אפילו יש לנו סיפור ילדים מקסים של ג'וליה דונלדסון על שבלולית ים עם כפות רגליים מגרדות שרוצה להפליג מסביב לעולם ותופסת טרמפ עם לוויתן ענק. אחד הסיפורים האהובים עליי מרוב הזדהות עם התשוקה לטייל ולראות את העולם. בקיצור, אני כבר כמה ימים באובססיה קלה עם הנסיעה, חושבת עליה בכל רגע פנוי, מתכננת מה בדיוק יהיה, מפנטזת איך יהיה לנו, קוראת בשקיקה עוד בלוג של משפחה ישראלית שטיילה כמעט שנה במזרח, מציצה בבוקינג.קום ו-air bnb על מקומות לינה פוטנציאליים בכל מיני יעדים, שלא לדבר על מסעדות ידידותיות לטבעונים ב-happy cow… בקיצור, דיאגנוזה עצמית של טירוף קל עד בינוני.

אבל מה שמעניין בסיפור פה זה משהו שהבנתי על עצמי שוב, בטח בפעם המאה; אני מורכבת מסתירות ואני מביאה את עצמי לקראת אחת הגדולות. אני אוהבת שליטה. אני אוהבת לדעת מה יקרה ואיך זה יקרה ואיך זה בדיוק יראה והכל לרמת פרטי פרטים. ומה אני עושה עם עצמי חולת השליטה? זורקת אותה בטיול תרמילאים במזרח עם שני ילדים קטנים. מצב שבו שום דבר לא קורה כמתוכנן, אף פרמטר אינו ידוע מראש, הכל מועד לטעויות, פורענות ובלאגן. נשמע כיף? לא. אז מה בדיוק אני חושבת לעצמי? אני לא בטוחה. אבל אני מאמינה. בין אם האמונה היא בריפוי באמצעות תרפיית הלם או בעצמי שיכולה לזרום עם הקשיים, או שילוב? לא ברור ולא חשוב. מה שחשוב זה ששמעתי את הקריאה, חזק וברור, ובחרתי להיענות. והנעתי את גלגלי השיניים של העולם כדי לגרום לזה לקרות והנה אני בדרך. אבל ההמתנה והציפייה גומרות עליי! אז אני חולמת. חיה עם רגל מגרדת כאן וראש שם.

אז איך אני חולמת שיהיה במסע? ככה: ארוזים ומוכנים, אחרי שמכרנו, מסרנו, ארזנו וזרקנו את כל הבית שלנו, אחרי שנפגשנו, התרגשנו, בכינו ונפרדנו מכל החברים והמשפחה, אחרי שחסכנו מספיק כסף (20 אלף שקל) ומצאנו עבודה מושלמת וגמישה להתפרנס תוך כדי טיול, אחרי שביטלנו את כל ספקי האינטרנט, ירקות אורגניים ושאר הכבלים הארציים, אחרי שדאגנו לויזות לתאילנד, ביטוחי בריאות לחו"ל וכל שאר סידוריישן: אנחנו עולים על המטוס. קונקשן במוסקבה, טיסה לבנגקוק. מבלים כמה ימי התאקלמות בעיר והופ על טיסה לקוסמוי או סורטאני, כמה ימים שם והופ מעבורת לקופנגן. על האי הזכור לטובה הזה אנחנו נשתקע לחודשיים בערך. שוכרים בית קטן וחמוד על החוף ומתחילים בשגרה החדשה שלנו.

יום בשבוע מוגדר כיום מנוחה לאימא, יום בשבוע מנוחה לאבא, יומיים משפחתיים שמוקדשים לטיולים, חוויות או מה שבא לנו ועוד 3 ימים יהיו ימי עבודה. הילדים מתעוררים בשש בבוקר, כי ככה זה בלי קשר למיקום גאוגרפי או סטטוס חופש. אני נשארת לישון עד תשע, ניק קם איתם. הם אוכלים יחד ארוחת בוקר, משחקים קצת בחדר ויוצאים לסיבוב בוקר. אני קמה בעצלתיים ובאה לפגוש אותם במסעדה לארוחת בוקר, או שהם חוזרים הביתה לארוחת בוקר. ניק נשאר לעבוד קצת ואני יוצאת איתם לחוף. משחקים עם הילדים האחרים שבסביבה, או אחד עם השני, או איתי. מעבירים שלוש שעות עד ארוחת הצהריים. אוכלים כולנו יחד ואז שנצ. אחהצ מבלים יחד, ארוחת ערב במסעדה. משכיבים ילדים לישון, יושבים יחד בשקט במרפסת, מדברים על כמה טוב לנו פה.

Bliss

כשמתחיל לשעמם לנו כל השלווה הזאת, אנחנו אורזים את התיקים ונפרדים מהאי לטובת צפון המדינה. מטיילים בטבע, פוגשים אנשים מעניינים, אוכל מצויין. במקום שטוב לנו בו, נשארים לכמה שבועות, במקום פחות מוצלח, עוברים הלאה. מאזנים נסיעות ומעברים בתקופות של הישארות במקום אחד, מאזנים תקופות של טיולים ארוכים בטבע בזמן רגוע בבית. אוכלים בחוץ עד שנמאס, מבשלים אוכל ביתי עד שנמאס, מבלים רק המשפחה בבונדינג מדהים עד שנמאס, מבלים עם משפחות מטיילות אחרות עד שנמאס. זרימה הרמונית, אוטופיה לא מציאותית. אני יודעת שזה לא יהיה ככה. כלומר, זה יהיה ככה, הרבה מהזמן, אבל גם יהיה קשוח ודיסהרמוני ומתיש ומשעמם. ויתעורר צורך בקביעות, במוכר, בבית, בקהילה, בחברים. אין לי את התשובות. אבל חשוב לי לפחות לשאול את השאלות ולתת להן מקום. חשוב לי לנסות, לבדוק, להתנסות באורח חיים הזה. מה שיהיה, יהיה.

הכנות למסע משפחתי

כבר זמן מה אני רוצה לכתוב פוסט עדכון על סטטוס החלום, וחצי שנה אחרי שהתקבלה ההחלטה והוקם הבלוג זה זמן מצוין. החלום המדובר הוא מסע משפחתי מסביב לעולם, הפיכת החיים שלנו לחיי חופש, נוודות. לעזוב את הבית, למכור את כל הרכוש שצברנו במהלך חיינו, להיפרד מהמשפחה והחברים היקרים שלנו, לנופף לשלום למדינת ישראל הקטנה והלוחצת, ולצאת לחופשי! למהלך כזה יש כמה אספקטים ואני אתייחס לכל אחד בנפרד, למען הסדר הטוב.

כלכלית:
"רק לעשירים יש את הפריבילגיה לטייל בעולם", האמנם? אנחנו בהחלט לא עניים, אבל גם לא עשירים. אני מעריכה שאנחנו במצב דומה למשפחות רבות בנוף הישראלי, רואים את המינוס לעיתים קרובות מדי, יוצאים ממנו מדי פעם עד להוצאה הבלתי צפויה הבאה, שלא מאחרת להגיע. אז המון כסף אין לנו, אבל גם אין לנו חובות, שזה יתרון משמעותי. לעומת זאת יש לנו משכנתא על דירה שאנחנו לא יכולים לקבל עליה שכירות, וזו הוצאה שצריך לקחת בחשבון ולהוסיף לכל הוצאות הטיול המשוקללות.

ומה הן? בוא נראה.
ביטוח נסיעות למשפחה של 4 נפשות: 200$ לחודש
מחייה במזרח: 1,000-2,000$ לחודש, 50-150$ ליום
טיסות ונסיעות: 2,000$ בטח לא כל חודש
בגדול, טיול של שנה בישראל אמור לעלות כמאה אלף שקל למשפחה, 8,000₪ לחודש. הכל בערך, ותלוי בכמה ומה ואיך נעשה, אבל זו התמונה הכללית שקיבלתי מהמחקר שעשיתי. נעגל את זה לעשר אלף בשביל הוצאות בלתי צפויות ואנחנו מגיעים לסכום מלחיץ ממש! איך אנחנו אמורים לנפוש עם הוצאות כאלה? התוכנית היא שניק ימצא עבודה מרחוק, גמישה בשעות, שמשלמת כמאה דולר לשעה, ואז לפי החישוב הזה הוא יצטרך לעבוד כ-20 שעות בחודש, 5 שעות בשבוע. אוקיי, עכשיו זה נשמע יותר מציאותי. ואם הוא ימצא עבודה שמשלמת רק 50 דולר לשעה? אז גם 10 שעות עבודה בשבוע נשמע לא רע בכלל, בהחלט ביחס למה שקורה עכשיו, שזה 36 שעות בשבוע ועוד ב-80٪ משרה.

כי זו בעצם המטרה העיקרית של השינוי העצום הזה בחיינו; שניק יעבוד פחות. הרבה פחות. ויבלה איתנו יותר. וכמובן שלבלות עם ילדים קטנים כולל בעיקר הרבה עבודה מסוג אחר, קשה ומתסכלת ברמות אחרות, שאני עושה בעיקר לבד כיום, אבל אנחנו עדיין אופטימיים כי בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח ואנחנו טסים לתאילנד אז בכלל!

אין ייאוש בעולם

רוב המשפחות שמתכננות שנה הפסקה מהמירוץ כדי לטייל מסביב לעולם (אם בכלל אפשר למצוא רוב בקבוצה כה מורכבת מאינדיבידואלים), חוסכות סכום כסף נכבד במשך שנה של הכנות לקראת הטיול. וכך תכננתי גם שנעשה. אבל תוכניות לחוד ומציאות מנוהלת-כלכלית-גרוע לחוד, חצי שנה לתוך ההכנות ולא חסכנו גרוש. האם ניתן לדבר כזה להרתיע אותנו? הל נו! כסף שמסף! נחייה מאהבה! ועבודה… אבל הרבה פחות עבודה ממה שהיינו צריכים בארץ.

אז זה היה החלק הכלכלי של תכנון מסע שכזה, והוא החלק הקשה היחיד עבורנו. עכשיו לחלקים הקלים יותר, לפחות בשבילנו. נתחיל מהקל ביותר:

הילדים:
"איך מוציאים את הילדים מהחיים שלהם ככה פתאום באמצע החיים? הרי יש להם חברים, פעילויות, הרגלים… ואיך מסתדרים איתם כל יום כל היום?!" אז לנו יותר קל כי אנחנו כבר מראש בחינוך ביתי, אז אין הסתגלות לנוכחות הילדים בחיי היומיום ואין עזיבת מסגרת. אבל יש חברים ויש פעילויות ויש הרגלים ויש את החיים שלהם, ואין לזלזל בהם ובקשיים הצפויים להם. עם זאת, אנחנו נמצאים בנקודה בחיים שבה זה הכי קל שיהיה לשלוף את הילדים מהחיים הנוכחיים, וזה, אגב, נכון לכל נקודה בזמן שאתם נמצאים בה. עכשיו זה הזמן הכי נכון. אבל חזרה לילדים שלנו. יולי בת חמש וניל בן שנה וקצת. לניל עוד אין מי יודע מה הרגלים וחברים ופעילויות, אז לכל מקום אליו נודד הציצי הוא ידדה אחריו בשמחה.

אבל יולי כבר גדולה. והקושי העיקרי עבורה יהיה הפרידה מהמשפחה המורחבת. יולי מאוד קשורה לסבא וסבתא, רואה אותם כמעט כל יום. אני בונה על זה שיבואו לבקר פעם-פעמיים בשנה. אבל מבחינת חברים, הנסיבות מקלות במיוחד. אנחנו בתקופה בה כל החברים הקרובים ביותר של יולי עברו במהלך השנתיים-שלוש האחרונות לגור רחוק, אז היא רגילה להתראות איתם הרבה פחות. בזמן הזה לא נוצרו אף חברויות חדשות לפצות עליהם, אז למעשה מבחינה חברתית אני לא תולשת אותה משום דבר משמעותי במיוחד. זו הקלה. גם מבחינת פעילויות יולי מקלה לי על החיים. אם בשנה שעברה עוד היו לנו שני חוגים בשבוע ומפגשים קבועים פחות או יותר, השנה יולי החליטה שהיא לא מעוניינת בחוגים, וחרף ניסיונות חוזרים ונשנים, היא פשוט לא בקטע. ואני מכבדת את הבחירה הזו. אז גם אין פעילויות קבועות שהיא עלולה להרגיש שהיא מחמיצה.

ומה לגבי הרגלים? יולי ילדה נוחה וסתגלנית מהבחינה הזו, וכל מה שהיא באמת זקוקה לו יבוא איתנו, שזה בעיקר אנחנו. בתור משפחה מקושרת מאוד, אנחנו הם הבית של עצמנו, בטח ובטח של הילדים. נביא איתנו כמה צעצועים וספרים אהובים, וזה יעזור לתת תחושת ביטחון בשינויים הצפויים. אבל יולי ילדה שטסה כבר המון, וזו כבר הפכה לאהבה גדולה שלה, בדיוק כמו שלנו. היא אוהבת שדות תעופה וטיסות, היא רגילה להתמקם בנוחות במלונות או בתים זמניים, לאכול בחוץ, לחוות תרבויות שונות, להכיר אנשים חדשים. והיתרון הגדול ביותר עבור יולי הוא השפה. יולי דוברת אנגלית שפת אם, כך שיהיה לה ממש קל להסתדר בכל מקום בעולם, לתקשר עם רוב המשפחות והילדים שנפגוש. גם העברית תשרת אותה במפגשים עם משפחות ישראליות, ואולי אפילו הרוסית.

יולי בתאילנד בפעם הראשונה

אז הילדים יהיו בטוב. מה עוד נשאר? התחום החברתי עבורנו ההורים.

חברתי:
זה היה אחד החששות הגדולים שלי מפני מהלך כזה. אני אוהבת חברה, אני קשורה לחברות שלי, המשפחה חשובה לי, קהילתיות תורמת לי לרווחה, איך עוזבים את כל זה לטובת הלא נודע? אז בדיוק כמו יולי, גם החברות הכי טובות שלי עברו לגור רחוק, במקרה אלה האימהות של החברות הכי טובות של יולי… לאט לאט השבט שבניתי בתקופה של ראשית ההורות, לא התפרק, אבל כן התפזר והתרחק. והמרחק הזה מורגש היטב וחסרונו של שבט בחיי כרגע כואב לי. אבל למעשה גם מכין אותי בדיוק למסע הזה! אני מאמינה שלא יצרתי לי שבט חדש בדיוק בגלל זה. כי אני יודעת כבר שאני יכולה להקים לי קהילה, שזה רק עניין של רצון. והנה אין רצון. יש צורך, והוא מקבל מענה בכל מיני אלטרנטיבות, וימשיך לקבל מענה גם במסע. כי משפחות מטיילות הן קהילה אחת גדולה ומפוזרת, ומוצאות אחת את השנייה בכל חור נידח בעולם. ואני מאמינה שאני אמצא את מקומי בעולם הגדול והרחב הזה, ואכיר אנשים מופלאים וחברי נפש שלא ידעתי שחיפשתי.

נשארה המשפחה. זה יהיה קשה. אני בתהליכי התרחקות מהמשפחה שלי כבר שנים וזה לא קל. היינו מאוד קרובים והייתי תלויה בהם בכל כך הרבה דרכים, וזה היה נוח ונעים ומוכר. אבל גם הייתי צריכה להתרחק ולמצוא את עצמי ואת הקול שלי, להקים משפחה מדי, לנסות להסתדר בלעדיהם. וזה תהליך ארוך, עם המון צעדים אחורה בין הצעדים קדימה. אני מתרחקת וחוזרת, מתרחקת ומושכים אותי חזרה. אבל אני יודעת שהצעד הזה הוא הכרחי לי, שזה חלום שאני משתוקקת להגשים בכל מחיר. וגם עוזר לי שהיה בינינו משבר אמון רציני לפני כמה שבועות…

פחדים:
מלבד האספקטים הללו, יש עוד מיני פחדים חביבים שצצים ועולים ומלווים את התהליך שאני עוברת לקראת הנסיעה. הגדול שבהם חייב להיות הפחד שהחלום יתנפץ לי בפרצוף, שאני אגלה שזה לא בשבילי, שזה לא כיף, שזה לא נפלא כמו שדמיינתי את זה מהארץ. שזה יהיה לי קשה מדי, שניק ואני נריב המון, שלא נעמוד בזה כלכלית, שיהיו ענייני בריאות, שיהיה לנו בודד, שנתגעגע לבית. בטח יבקרו אצלי עוד פחדים ככל שהמועד המשוער יתקרב, אבל זה מספיק בשבילי לעכשיו.

אז אלה היו בגדול הדברים שמעכבים אותנו, בצורה כזו או אחרת. בפוסט הבא אני אפרט קצת יותר על איך אני מדמיינת שהחיים שלנו יראו במהלך המסע הזה. נראה לי שיהיה מעניין לקרוא את זה כשאנחנו כבר שם ולשחק במצא את ההבדלים.

קוסמת מעגלת מעגלים

כמה עוצמתי היה המעגל! אני רוצה לכתוב כשזה עדיין טרי בלב שלי, לפני שהמחשבות מכתימות את החוויה. מעגל נשים זה משהו כל כך קסום ומיוחד, באמת שקשה לי לתאר במילים. אני כל כך מרוצה וגאה בעצמי שהצלחתי ליצור את המקום המאפשר הזה, שהצלחתי לזמן את הנשים הנפלאות שהגיעו לתת מעצמן ולקבל אחת מהשניה, שהצלחתי להחזיק את המרחב באנרגיה טהורה ולתת לכל אחת לבטא את מה שהיא הביאה איתה.

כמה חששתי מזה לפני! הפחד מכישלון אמנם לא מנהל אותי כבר, אבל אני עדיין לא חסינה בפניו, וסרטים של הקיץ של אביה רצו לי בראש. אני שמחה שהצלחתי לענות לפחדים עם אמונה, אני שמחה שבאתי לזה נקייה מציפיות ואיפשרתי לקסם להתרחש.

וזה באמת קסם, איך 4 נשים זרות, שמעולם לא נפגשו בעבר, יושבות בחלל אחד ולאט לאט נפתחות כמו פרחים, משילות הגנות, פותחות את הלב, מגיעות אותנטיות, מתרווחות בתוך עצמן בנינוחות כי הן סוף כל סוף נמצאות במרחב נשי בטוח ומכיל. ואני שם, גם משתתפת וגם מנחה, שוזרת בין כולנו חוטים עדינים של הקשבה ורכות, של העמקה ונוכחות. פשוט קסם.

מרגש אותי להיות קוסמת. כלומר, אני קוסמת בכל מקרה, כבר הרבה זמן, אז מה שמרגש זו המודעות או הקבלה או האפשרות לפרגן לעצמי כזה טייטל גדול. בכלל אני מפרגנת לעצמי הרבה לאחרונה, וזה נפלא ומורגש, ואני מבינה כמה זה חלק חשוב בחיים. כי איך יכולים להגיע למקומות מופלאים אם לא נותנים לעצמנו את הרשות?

היום היה לי פרץ של הערכה ואהבה כלפי ניק. בימי שלישי אני לומדת בקורס הנחיית הורים והוא מגיע איתי ומטפל בניל כשהוא ער ועובד משם כשניל ישן, ובעיקר מאפשר לי להיות שם בלב שקט, באהבה ופירגון נדיבים. היום בדרך הביתה אמרתי כמה חבל שאין לי כוח, אחרת הייתי לוקחת את ניל לגן שעשועים עכשיו. אז הוא הציע לקחת אותו. וכך יצא שמצאתי את עצמי בשנצ ספונטני, בלתי צפוי ובעיקר לבד! וחשבתי לעצמי, "לא מגיע לי כל הטוב הזה"… עצמי מיד ענתה לי "בטח שמגיע לך כל הטוב הזה!" ודאגה שאני אחזור על זה כמה פעמים, לוודא הטמעה.

באמת מגיע לי, מגיע לי כל הטוב שבעולם, מגיע לכולנו! אסור לוותר על חלומות, אסור לתת לפחדים לנהל אותנו, אסור לתת לחששות לעכב אותנו. אלה החיים שלנו, מתנה אדירה שקיבלנו, והם שלנו והם עכשיו. ואין לחזור אחורה ולתקן, ואין החזרות או החלפות. יש את כל הטוב שבעולם, כל השפע והיופי של היקום מסביבנו, עלינו רק לפתוח את הלב ולתת להם להיכנס.

התחלות ומעגלים

הרבה התחלות חדשות ומרגשות לאחרונה, אולי הגיע הזמן לכתוב עליהן. התחלתי השבוע ללמוד הדרכת הורים בגישת בדרך הלב. כמו רוב הדברים שאני עושה בזמן האחרון, זה נעשה מתוך היענות לאיזו קריאה פנימית, בלי הרבה מחשבה ותכנון. כלומר, היו הרבה מחשבה ותכנון ודאגה סביב ניל, אבל לקורס עצמו פשוט קפצתי למים.

עוד חתיכת קפיצה מצפה לי מחר בערב. אני פותחת מעגל צמיחה לאימהות. זה משהו שנחת עליי פתאום, בעודי מנסה להירדם לשנצ לפני כמה שבועות. אני קוראת לזה קריאה, כי אני מרגישה שזה בא מאיזושהי הכוונה חיצונית, ואני לא מתווכחת עם קריאות. קוראים לי, אני באה. אז ניסחתי הזמנה והפצתי לכל עבר ואז זה שקע ודעך. מישהי אחת הביעה עניין וזהו. אז עזבתי את זה, כי לא רציתי בכוח. אבל אז הבחורה הזו שאלה אם מתחילים בראשון הקרוב, והנה שוב הקריאה. המרחב הזה שאני מחפשת ליצור אמור להתקיים. הוא אמור לעזור בדרכים שהן מעבר אליי. אז אני מקיימת אותו מחר. ואני מקווה שזה יימשך. ואני מקווה שיגיעו כל מי שזקוקה למעגל כזה בחייה עכשיו. זה מצחיק, אני יודעת שיש לי מה לתת לנשים שיבואו אליי, מלבד תה ועוגה, ועדיין חוסר ביטחון קטן מנסה לכרסם בי. אני עונה לו באמונה, חברתי הטובה, שהכל יהיה כמו שהוא אמור להיות, הכי נכון ומדויק וטוב לכולן. שאין דבר כזה כישלון, העיקר העשייה.

הרעיון של מעגל אימהות אינו חדש אצלי. כבר התנסיתי בהקמת מעגל אחרי הלידה של יולי. הייתי בודדה בעולם האימהות, וחיפשתי שותפות למסע. האמת היא ששכחתי מהמעגל הזה, ואני לא כל כך זוכרת מי ומה וכמה פעמים הוא התרחש, אבל חברה הזכירה לי את קיומו. הכרנו דרך המעגל הזה, ומסתבר שהוא ממש עזר לה. ופתאום ראיתי שוב את האופן שבו לדברים שאנחנו עושות יש השפעה הרבה יותר רחבה ועמוקה ממה שאנחנו יודעות. מעגל שנחווה על ידי כסוג של כישלון, השפיע עמוקות ולטובה על מישהי אחרת. אדוות על המים.

התחלה חדשה נוספת שמצפה לי בשבוע הקרוב היא טיפול מיני. אני בהתלבטות כבדה לגבי כתיבה על נושאים אינטימיים. אני מהלכת פה על קו דק של מה מתאים לשתף קבל עם ופייסבוק, ומה כבר פשוט מוגזם. אני שומעת את ה"פשוט מוגזם" הזה ויודעת שהוא לא שלי. ההורים שלי קוראים את הבלוג ואני לא רוצה להביך אותם. אבל אני גם יודעת שאין במה להתבייש ואין מה להסתיר בעולם החדש. כולנו בני אדם לא מושלמים, קצת פגועים, פגומים, פצועים. הריפוי שאני מבקשת לעצמי, שחלקו נעשה מתוך הכתיבה פה, גם לו אדוות. אני באמת מאמינה שהשיתוף פה יכול לעזור לעוד אנשים, וזו סיבה מספיק טובה להתגבר על העכבות של מה מקובל בחברה. הרי אנחנו פה כדי לשנות את החברה ומה שמקובל בה, לשנות את העולם במעשים הקטנים שלנו, בהשפעות מינוריות. יש לפעולות שלנו חשיבות ומשמעות. בזה אני בוחרת להאמין ומתוך זה אני בוחרת לפעול בעולם.

הרגלים ושגרה

אומרים שלוקח 21 יום של התמדה כדי ליצור הרגל חדש. אז אומרים. בתחילת הדרך שלי עם הבלוג, כתבתי יום יום במשך חודשיים. והנה אני שלושה חודשים אחרי ותדירות הפוסטים ירדה בהדרגה לפעם בשבוע. וזו התנהלות שאני מכירה היטב, הקושי להתמיד בפעילות. בכלל קשה לי להכריח עצמי לעשות דברים. אז איך זה עובד, לעזאזל? כי אני באמת רוצה לכתוב כל יום. ואני באמת רוצה לרקוד כל יום. אבל הרגלים פשוט לא תופסים אצלי. אפילו לצחצח שיניים כל יום זה בגדר נס, שמתפספס ביציאה הכי קטנה מהשגרה. שגרה, אולי כאן טמון הסוד. יש לי יחסי אהבה-שנאה עם שגרה, כמו עם הרבה מסגרות והגדרות בחיים. אמביוולנטיות קשה לגבי איך דברים אמורים להיראות, להיעשות, להרגיש. "אתם לא תגידו מה לעשות!", צועקת המורדת שבי. והיא, יש לה ווליום, זאתי.

מורדים בשקיעה

ראיתי היום סרטון של בחור שטייל באופניים מאורגון בארה"ב עד הקצה הדרומי ביותר בדרום אמריקה. מה שנשאר אצלי הכי הרבה מהדברים שלו, היה שבתחילת שנות ה-30 שלו הוא חשש שייפתח לעצמו כזו שגרה, שהוא רק ימצמץ וכבר יעבור עשור. ובאמת יש בשגרה משהו מאוד מרדים. אנחנו רצים בתוך גלגל האוגרים שלנו, והופ חלפה שנה, חמש שנים, עשור, חצי חיים. הזמן חולף בכל מקרה, חיים בלתי שגרתיים פשוט מרגישים לי מעניינים יותר. חיי שגרה חולפים מהר יותר. פחות עוצרים להריח שושנים, להנות מהשקיעה. יותר עסוקים בכל מיני חובות וכל מיני עניינים חשובים מאוד בעבודה. אבל האם הם באמת כאלה חשובים? מה באמת חשוב? אני עובדת קשה מאוד בפקיחת עיניו של ניק בן זוגי לאמת הזאת. עיקר העבודה היא המאמץ שנדרש ממני לעצור את עצמי מלהציק לו ולתת לו להגיע לזה בעצמו. לתת לו את הזמן הדרוש לו לתהליך היציאה מהמטריקס. אבל אני חסרת סבלנות. אני רוצה חיי פנאי נינוחים, ואני רוצה אותם עכשיו.

אבל האם זה בכלל אפשרי? הסקפטית שבי מרימה את ראשה מלא הספקות. האם זה בכלל מציאותי לצפות משלב זה של חיינו, עם ילדים קטנים כל כך, להיות נינוח ומלא פנאי? הרי תינוקות וילדים קטנים זה מלא עבודה, והכל כל כך רגשי ומתפרץ, אין מצב לשלווה. "אל תאמיני לה", לוחשת לי האמונה. כל מה שאנחנו רוצות יתגשם במהרה, רק צריך להאמין. המאבק המתמיד בין הספק לאמונה, בין השליליות לחיוביות. השליליות היא הרגל רע, החיוביות הרגל שאני עומלת להטמיעו. אני חושבת שהציפייה שהרגל חדש יוטמע ואז לא אצטרך להתאמץ יותר, זו ציפייה לא מציאותית. אולי צריך להמשיך להתאמץ ולהשקיע כל החיים, בילדים, בזוגיות, בעצמי, בכתיבה, במיניות. אולי שום דבר טוב לא מגיע ללא מאמץ. אני מחייכת כי אני שומעת את העולם הישן נאחז בי בשארית כוחותיו. שם היה צורך במאמץ ועבודה קשה. בעולם החדש יש רק להרפות. אם משהו הוא מדויק עבורי, הוא יקרה מאליו. זה לא אומר שאין עבודה, אלא שזו עבודה מהנה, מענגת, נעימה. כך אני בוחרת להאמין, זו המציאות שאני בוחרת ליצור.

חיי פנאי נינוחים

זה שינוי פרדיגמטי של צורת המחשבה. עשייה היא דבר מבורך. עשייה אינה מרוקנת ומעייפת. עשייה ממלאת, מזיזה את האנרגיה התקועה. הסטגנציה מעייפת, החוסר מעש מעייף. ואני רגילה לחשוב הפוך. ואני רגילה להתייחס באותה צורה גם לרגשות. להרגיש נתפס אצלי כמרוקן ומעייף, אז הייתי אוגרת את רגשותיי במאגר מים גדול, ונזהרת שלא ייראו אדוות על פני המים. סטגנציה, כבר אמרנו. והנה אני רואה שההיפך הוא הנכון. התנועה היא התשובה. אז אף על פי כן, נוע אנוע. ואכתוב, וארקוד, ואחייה חיים בלתי שגרתיים.

חזרה לשלב ההכנות

רק שתדעו, אני אף פעם לא מפסיקה לחשוב על הטיול הגדול. התחלתי את הבלוג הזה בתור פלטפורמה לעקוב אחרי ההתקדמות שלנו לקראת הגשמת החלום הזה, החלום לעזוב את הבית, המשפחה, החברים, העבודה, החפצים וכל מה שמרכיב את חיינו כרגע, לעזוב הכל ולטוס לטיול אינסופי בעולם. מסתבר שיש דבר כזה והמון משפחות חיות ככה כבר שנים, ואני בולעת בשקיקה את הבלוגים שלהן (ואולי בקרוב אכתוב פוסט עם רשימה של כל הבלוגים האלה, אם מישהו פה מתעניין). אבל הבלוג הזה קיבל חיים משל עצמו והפך למסע התפתחות פנימית שלי ביומיום, אבל עדיין חשוב לי לנער את האבק מעל הנושא הזה מדי פעם, כי אצלי בלב ובראש הוא חי ופועם בעוצמה. אז הנה עדכון לגבי מצב הצבירה של החלום:

השלב של לפני היציאה לדרך הוא שלב חשוב של הכנות ותיכנון, חששות ודאגות, התרגשות והתכווננות. אבל כמה שהוא חשוב, ככה הוא קשה. אנחנו רגילים בתרבות האינסטנט שלנו לקבל הכל מיד, לדלג על הקטעים המשעממים, להסיח את דעתנו מאזורי האי נוחות. ואני באמת מוצאת את עצמי באי נוחות מול רצף הזמן הארוך שעומד ביני לבין העלייה למטוס, רוצה לזרז את התהליכים המשעממים האלה של לחסוך כסף, להתעמת עם פחדים, לתת מקום לדאגות. אני רוצה לקפוץ ישר לתוך המים, רצוי של מפרץ תאילנד. התהליך מתסכל אותי ואני חסרת סבלנות. אבל אני גם מבינה את חשיבותו, ומבינה שאי אפשר לדלג עליו. ההימנעות ממנו רק מרחיקה אותי מהגשמת החלום, אז הגיע הזמן לצלול לתוכו באומץ.

עברו כבר חודשיים וחצי מאז שהכרזתי על התוכנית לעזוב הכל ולטייל בעולם עם המשפחה הקטנה שלי, ולא נעשה שום צעד מוחשי במציאות. נעשו ודאי המון צעדים סמויים בעולם הרוח, העיקרי בהם הוא להכניס את ניק למוד הגשמה והסכמה. אבל בעולם החומר דבר לא השתנה, ואני מתייחסת בעיקר למצבנו הכלכלי. זה הזמן להכניס עזרה חיצונית, בדמות יועצת לכלכלת המשפחה, שתעזור לנו לחסוך מלא כסף ולקרב אותנו לשלב הבא של קניית כרטיסי הטיסה. איזה כיף שיש לי את ניסיונם של כל קודמיי במסע הזה, ובניתי לי בראש מפת דרכים ברורה של כל הצעדים והשלבים שבדרך.

יולי קטנה בקופנגן

ברמת התכנון, יש לנו כבר יעד ראשוני, תאילנד. זהר כבר שבחה אותה כיעד מועדף לנחיתה רכה למשפחות, וזה מצטרף להעדפה האישית שלי להתחיל במקום מוכר. זה הופך את הקפיצה אל הלא נודע שבחיי נוודות לקלה יותר, לפחות בהתחלה. היינו בתאילנד לפני שנתיים וחצי, עם יולי קטנה בת פחות משנתיים, בעיקר באי קופנגן המושלם. ועכשיו מסתבר שיש קהילה שלמה של משפחות מטיילת (יותר או פחות) שהשתקעו בגן העדן הזה וחיים שם באושר רב, ואני מתכוונת להגיע לבקר אותן, ולגלות אם גם אנחנו נרגיש שם בבית. בכל מקרה אנחנו נרצה להמשיך לטייל, יש לנו את כל העולם לראות! אבל גם יכול להיות נחמד אם יהיה לנו בסיס נחיתה בקהילה של אנשים טובים, בין לבין המסעות שלנו.

טיול תרמילאים במזרח הרחוק עם ילדים חייב להיות טיול איטי כדי להיות נעים. המחשבה שלי היא לנדוד בין מקומות שמושכים אותנו, להישאר בכל מקום שטוב לנו בו, כמה זמן שנרצה, ולהמשיך הלאה כשתאוות הנדודים תשתלט עלינו. קשה לי לחכות ולהתאפק, קשה לדחות סיפוקים, אבל זה חלק מההתבגרות, הקבלה של התהליכים, של הזמן שהם לוקחים. בפוסט הבא אני אתחיל לגעת קצת בחששות ובפחדים שלי ממסע כזה, אבל בינתיים נמשיך לחלום ולרקום תוכניות, כמו טיול רכבות באירופה וטיול קרוואן בארצות הברית וקרוז מפנק בין היבשות. גם מרכז ודרום אמריקה על המפה, ואוסטרליה וניו זילנד ואפריקה. בקיצור, לא חסר מה לראות בעולם, לא חסר זמן לטייל בעולם ובהחלט לא חסר רצון. הנה אנחנו באים!

הצב מוכן לטיול איטי בעולם

המפלצת/לוחמת מוצאת את מקומה

אז חזרה למאמץ הרב שאני משקיעה בניסיונות שווא לשלוט בכל אספקט של חיי. זה עניין מתעתע, כי כאילו אין לי שליטה על מה שקורה ואני צריכה להרפות ולזרום ולקבל את המציאות כפי שהיא. אבל מצד שני, כל העבודה העכשווית היא בהבנת טיבה של המציאות כנזילה וניתנת לעיצוב, כמו חימר או פלסטלינה. המציאות היא השתקפות של המחשבות, ובכך היא ניתנת לשליטה. וזה המאמץ הנכון, שליטה בשצף המחשבות, רתימתן לטובתנו. זו מדיטציה, לא?

לא, בעצם לא. מדיטציה היא השקטת תנודות התודעה, התבוננות במחשבות ובדפוסי החשיבה. מספיק כבר עם אובססיית השליטה הזו. נדרשת ממני ירידה לעומקו של העניין. בשלב בסיסי יותר, שליטה נובעת מפחד. הצורך לשלוט בסיטואציות, באנשים, בעצמי, נובע מתוך פחד עמוק מכוחות בלתי מרוסנים שמסתתרים בהם, מסתתרים בי. להלן המפלצת. אני לא יודעת איך זה אצל אחרים, אבל בתוכי מסתתרת מפלצת, שהשתלטה עליי יותר מדי השבוע. אני מניחה שהיא קיימת בכולם, אני פשוט תוהה עד כמה אנשים מצליחים לחיות בשלום עם המפלצות שלהם.

דיוקן משפחתי חלקי, ללא המפלצת

כי אצלי יש הדחקה מוחלטת. אני לא מוכנה להכיר בקיומה, ובטח שלא בכך שהיא חלק ממני. אז היא מוזנחת, דחוקה לשוליים, חסרת זכות קיום. עד שהיא מתפרצת. כמו הר געש פעיל, היא פתאום יורקת לבה רותחת על כל האומללים שבסביבתה. אני חושבת שמה שהכי מפחיד אותי במפלצת זה אובדן השליטה. השבוע היה לי כל כך רע, הצרכים שלי לא מולאו, וזה יצר מצב של היעדר שליטה וריסון רגשי. פשוט לא הצלחתי לשלוט בעצמי, במה שאני אומרת ועושה. זה היה נורא. בדרך כלל, גם כשאני ביום רע, יש מרווח של כמה שניות בין התגובה האוטומטית שעולה לי לבין מה שאני בוחרת לומר ולעשות בפועל. כל ההורות המהוללת שלי מתבססת על הרגע הקטן הזה שיש לי בו אפשרות בחירה. ופתאום זה לא היה. לא היה לי מרווח הנשימה הדרוש כדי לתפקד בצורה נסבלת, והפכתי לבלתי נסבלת. צעקתי על הילדים על כלום, העלבתי את יולי על ימין ועל שמאל, יצאו ממני כאלו אלימות ואגרסיביות שאיכזבו והפחידו אותי ממש.

אני נזכרת במה שמורן ציירה ותיקשרה עבורי, המסר היה אחדות בין כל החלקים שבי. והנה יש בי חלק שמפחיד אותי, שאני שומרת לבד בחשכה במעמקי גופי, מתעלמת מקיומה במפגין. כמה מעליב! ועוד קוראת לה מפלצת… אז אני מנסה לרכך את עצמי כלפיה. מפחדים מהלא נודע, אז אני מנסה להכיר אותה. זו תהיה דרך ארוכה, אני מעריכה, כי מדובר בשנים של הדחקה ופחד גדול באמת, וככל הנראה גם באיזו טראומה. בייבי סטפס. ממה מורכבת המפלצת הזאת? רגע, צעד לפני, אולי נזכה אותה בשם פחות מעליב… ממה מורכבת הדמות הזאת? מתוקפנות. היא הלוחמת שבי. כשאני בשליטה, ומופעל אצלי מנגנון הלחימה או בריחה, אני נוטה כמעט תמיד לבריחה או קיפאון. למדתי מתישהו בחיי שהלוחמת לא מתקבלת יפה. או שהיא לא מספיק חזקה לנצח. או שהיא מסוכנת מדי. למדתי להדחיק את החלק הזה בי. והחלק הזה הוא כל כך הרבה יותר מלחימה ותוקפנות! זו האש שבי, זו התשוקה הבוערת, זו היצירה ושמחת החיים והרגשות העזים. ואני רוצה אותם בחזרה!

לוחמת קטנה מטפסת על עצים

 

אם אתן ללוחמת מקום של כבוד בתוכי, מוצאים (outlets) הולמים לאש שהיא, היא לא תהיה מסוכנת. אני אמיצה מספיק להתעמת עם כל מה שהיא אגרה בתוכה, כל מה שהיא ספגה כל השנים האלה בשבי. אני חזקה מספיק להיות שלמה, להכיל את כל חלקיי, לתת להם מקום באור. אם לא כרגע, אז בהמשך הדרך. כי זו נסללת מכוח מחשבותיי, ואני צועדת בה. כל צעד מקרב אותי לשלמות, לאחדות, להיותי אני במלואי. ענקית, מאירה, בוערת. אמן.

על רעב וריפוי

מכרסם בי רעב אינסופי, ולפעמים אני ממלאת אותו באוכל. זה לא רעב לאוכל, אבל אוכל הוא מילוי מצויין. משקיט, משתיק, מנחם. מה עוד אפשר לעשות עם רעב כזה שאינו יודע שובע? כי הוא באמת לא נגמר. ניסיתי הכל ואין לו סוף ואין בו שובע. בור שחור ללא תחתית.

אבל אולי זה לא רעב. אולי אני קוראת לו רעב כי זה כל מה שאני מכירה. אולי הוא תשוקה, אש שורפת מבפנים. אולי הוא הנעה קדימה, לעבר כל חלומותיי. אולי לא כדאי שיהיה לו סוף, אולי הוא מושך אותי הלאה, אל עבר ההגשמה. אולי עומקו של הבור הוא מאפיין חיובי. אולי עוצמתו היא בנצחיותו. אולי עומקיי הם מאפיינים חיוביים. אולי עוצמתי היא בנצחיותי.

חברה אמרה לי שהרגישות שלי היא החוזק שלי. רגישות ועדינות, שעמלתי להסתיר כל חיי. כי הן נתפסו בעיניי כחולשות. איזה עולם הפוך חיינו בו! חשבתי שלהיות רגישה ועדינה אומר שיוכלו לפגוע בי ביתר קלות, רציתי להגן על עצמי. אז הסתרתי והתרחקתי ממי שאני. להיות רגישה ועדינה אומר שיוכלו לגעת בי ביתר קלות. זה הופך אותי לנגישה יותר, מזמינה יותר. המון דברים שלא ידעתי שהם יתרונות עבורי. עבור העולם. מתנות שלי להנות מהן, לחלוק מהן לעולם.

מתנה שלי

אין סיבה להסתיר. אין ממי לפחד. אין ממה לחשוש. אני מוגנת, אני שמורה, אני אהובה, אני חשובה. יש לי תפקיד וייעוד ומקום בעולם. וככל שאקדים להפנים את כל זה, כך אזכה להנות מזה במהרה. ככל שאעמול על אחדות עצמית, כך אחוש שייכות. אני אמשיך לומר לילדה שבי את כל הדברים שהיא צריכה לשמוע על מנת להירפא. אני יפה, אני חכמה, אני בעלת ערך. זה כל כך פשוט פתאום. אם אומר זאת לעצמי, זה יהפוך לאמיתי. כי זה תמיד היה אמיתי, רק לא אפשרתי לעצמי לראות את זה, להרגיש את זה.

תאפשרו לעצמכם את הריפוי הזה. זה אמיתי. ומגיע לכם להיות מאושרים. מגיע לכן להיות מאושרות. וזה בידיים שלנו. במחשבות שלנו. בלב שלנו. תעצמו עיניים ותמצאו את זה בתוככם, כדור אור קטן בוהק. תראו אותו, והוא יהפוך לאמיתי. תתנו לו אהבה, והוא יגדל ויתעצם. מלאו בו את כל כולכם, והאור יישפך ויקרין גם על כל הסובבים אתכם. מלאו את העולם באור שלכם, העולם זקוק לו ורק לכם יש אותו.

חופש וחירות

הראשון לספטמבר הגיע, מתחילה שנת חנב חדשה. יולי הייתה אמורה לעלות לגן חובה, ניל היה אמור להיכנס באיחור אופנתי למשפחתון לשעות ארוכות בלעדיי, ואני הייתי אמורה ללכת לאיזה משרד ולעשות תשע עד חמש מייאש. אלה החיים, לא? לא! כל פעם שקול מבחוץ אומר לכם "אלה החיים", תגידו לו "לא!". החיים שלי הם לא שבלונה של מוסכמות חברתיות, מה אמורים לעשות ובעיקר לא. החיים שלי הם סדרה של בחירות להקשיב ללב שלי, להתעקש לדייק לי את המציאות עד כמה שניתן כרגע, ולהמשיך לתכנן איך אוכל לשפר עוד בעתיד ולקרב את עצמי לחלומות הכי פרועים שלי.

ניל מנגן ורוקד לעצמו, חלום פרוע של ילד

אני חושבת שהחלום העיקרי הוא לא להיות משועבדת. לא להיות משועבדת לעבודה, לחובות, לציפיות של ההורים, למוסכמות של החברה, לחלום האמריקני של שפע חומרי. כשאני קוראת את זה, אני מבינה פתאום כמה למדתי מאבא שלי, כמה אני דומה לו. אני נזכרת במשהו שהוא אמר לי פעם על הבחירה שלו בתחום התעסוקה שלו. הוא אמר שהוא חלם להתפרנס מעיסוק שיאפשר לו לקחת חופש מתי שהוא ירצה, בלי בוס שצריך לבקש ממנו שום דבר ולהרוויח מספיק כדי שיוכל בכל רגע לקום ולטוס לראות את הביטלס בהופעה. אז הביטלס כבר לא קיימים, אבל החופש קיים עבורו.

ועבורי? ללכת בדרכו של אבי זה חופש? האם נעשתה בחירה חופשית אמיתית או שזה סוג מוסווה היטב של כפייה? ברמה הפילוסופית, תמיד האמנתי שאין באמת רצון חופשי כי אנחנו מושפעים מכל כך הרבה דינמיקות, חוטים בלתי נראים שמושכים אותנו הלאה במסלול מותווה מראש, שנגזר משילוב ייחודי של תורשה והשפעה סביבתית. חלק נכבד מחיינו אנחנו נאלצים להיות מי שאנחנו, ללא יכולת בחירה וללא מודעות לאילוץ. האני האמיתי שלנו קבור עמוק מתחת לכל ההתניות, ההשפעות, המשיכות שהופכות אותנו למי שאנחנו. ואז, לפעמים, מגיע רגע בחיינו, או כמה רגעים, בו מוסר צעיף מעל העיניים ויש התעוררות רגעית. לרגע אחד אני רואה את עצמי נסחפת בזרם החיים שעוצבו לי מתוקף נסיבות לידתי וחיי, ואני מצליחה לעצור לרגע קט, להאחז בענף נמוך ולהביט מלמעלה על הנהר הזה. על החיים שלי.

מנקודת האחיזה הזו אפשר לקבל החלטה בלתי מושפעת. בחירה בנתיב חדש שאליו אני חותרת, שמהדהד את נפשי ביתר דיוק. אני שמחה על ההשפעה של אבי עליי. הוא אדם חכם שאני לומדת ממנו המון. ואני שמחה שהוא לימד אותי את חשיבות החירות, החופש והיות האדם נאמן לעצמו. אימא שלי תמיד אומרת שבחרתי טוב להיוולד למשפחה הזאת, והתפיסה הפשוטה הזאת שהייתה לנשמה שלי בחירה, והיא בחרה בחיים האלה, בהורים האלה, בשיעורים האלה, התפיסה הזאת משנת חיים בעומק ובחירות שהיא מאפשרת. גם אימא שלי אישה חכמה שאני לומדת ממנה המון. ואני שמחה שהיא לימדה אותי על אושר, על אכפתיות ועל חשיבות המשפחה והחברים. בחרתי טוב. משני הוריי קיבלתי את החתירה לחופש וחירות. בחרתי בהם כדי לקבל את נקודת הקפיצה הטובה ביותר למסע הזה של הנשמה שלי, לחיים שלי.

ההורים שלי, 6 שנים לפני שבחרתי בהם

כמה הרבה יותר נעים להתקיים מתוך תחושת חופש ובחירה. אנחנו אמנם נולדות לתוך נסיבות מעצבות שקשה להשתחרר מהמשיכה שלהן, אך בחרנו מראש את הנסיבות המדויקות לנו, שיקדמו אותנו כמה שניתן במסע. אני מודה על כל ההשפעות של ההורים שלי, הן הביאו אותי למקום הזה עכשיו. מקום שמאפשר לי התעוררות, בחירה, חירות. השחרור מההשפעות שלהם הוא תהליך ארוך וכואב לשני הצדדים, אבל בסופו יש פירות מדהימים. הייתי צריכה להתרחק מהם כל כך כדי למצוא את דרכי חזרה במידה הנכונה לי, למקום שמתאים לי, בתוך המשפחה הקטנה שלי ובמשפחה הגדולה שלי. וגם הילדים שלי יעברו תהליך היפרדות והתרחקות ממני, ולבי ישבר קצת. אבל אני אזכור שזה זמני וזה משרת מטרה חשובה מאוד, למצוא את עצמם.

אז היום הראשון בספטמבר ואני חופשיה. חופשיה לתכנן תוכניות, לרקום מזימות ולהגשים חלומות. נשמע מגניב, אה? רוצים לדעת איך זה נראה בפועל? כבר שעתיים ישן עליי תינוק חולה מאוד, כל הגוף שלי הוא טישו אנושי מרוח בנזלת, חצי לילה לא ישנתי, כואב לי הגרון והראש. חופשיה, כן. הבחירה להביא ילדים לעולם מבטלת כל כך הרבה מהחופש אליו היינו רגילים, אבל מביאה איתה חופש מסוג אחר, החופש להתמסר לחלוטין למשהו גדול ממני, כי הילדים האלה יהיו גדולים ממני ומכל מה שהכרתי עד היום, ואני לוקחת חלק אדיר בזה. אז החופש המוכר יחזור כשהם יגדלו קצת, ואני עוד אתגעגע לגוף הקטן שלהם שוכב בוער וסובל בזרועותיי, אני אתגעגע לאינטנסיביות שבה הם היו זקוקים לי ולאהבה הטהורה והמזוקקת שזרמה בינינו בערוץ פתוח ושוצף. החופש יגיע, בינתיים יש לי בחירה.

כותבת על חופש, לא יכולה אפילו ללכת לעשות פיפי

אושר ומשמעות

חוסר נוחות הוא מצב שמבקש מאיתנו לדייק לעצמנו מה עושה לנו טוב ולשנות את המציאות לפי הממצאים. חוסר סבלנות גם. אני חושבת על המצבים בהם אני מתפוצצת על הילדים על משהו קטן. זה הרי לא באמת משהו קטן, אלא אוסף של דברים קטנים, של נסיבות, של חוסר נוחות. לא שמתי לב שיש לי פיפי, יולי מייבבת כבר עשר דקות, יש רעש של המון ילדים מדברים יחד, לא ישנתי מספיק בלילה (בארבע וחצי השנים האחרונות…), לא שתיתי מספיק, יש עליי עומס רגשי, אני בכלל רעבה כבר, ועוד ועוד ועוד.

ואני רוצה למצוא את הנוחות, אני לא מוכנה להמשיך להיות סבלנית כלפי כל דבר שלא גורם לי לאושר. אני רוצה לדאוג לאושר שלי. אבל זה מרגיש כאילו בעצם זה שעשיתי ילדים, ויתרתי על האושר לכמה שנים טובות. איך אני יכולה להיות מאושרת, אם אני נותנת את כל כולי למישהו אחר? אז אולי הפיתרון הוא לתת פחות? אבל אני לא יכולה לא לעשות את הטוב ביותר. כל עוד אני מאמינה בלב שלם שחינוך ביתי זה הדבר הטוב ביותר עבור ילדיי, אני לא מסוגלת להסתפק בפחות.

השאלה האמיתית כאן היא האם זה אומר בהכרח שלא אוכל להיות מאושרת? האם חינוך ביתי מונע ממני להיות מאושרת? או שזה רק עוד נסיבות חיצוניות שאני מאשימה בחוסר היכולת שלי להיות מאושרת? אני לא זוכרת מי אמר שצריך לבחור בין חיים מאושרים לחיים בעלי משמעות, שאי אפשר לקבל את שניהם כי הם מבטלים אחד את השני. ואני יודעת שכמה שאני רוצה להיות מאושרת, משמעות תמיד תהיה עבורי בעדיפות. אז אולי אני צריכה למצוא דרך לבטל את הסתירה הזאת בין אושר למשמעות? כי אני הרי כבר יודעת היטב שאני יכולה לקבל כל דבר שארצה, אני רק צריכה לרצות וזה כבר ימצא את דרכו אליי.

מוצאים קצת אושר

זו הסיבה שאני כותבת, בין היתר. לזקק לעצמי את המחשבות והרגשות למילים ברורות, למצוא את הרצון האמיתי שלי ולתת לו ביטוי והגשמה. מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל פעם שהבעתי משאלה בימי הולדת, ביקשתי את אותו דבר, להיות מאושרת. בעבר חשבתי שזה לא מתגשם כי יש בי משהו שלא באמת רוצה להיות מאושר, חלק שאפילו סולד מאושר. זה בטח החלק שכמה למשמעות… אני חושבת עכשיו שזו כנראה הייתה בבקשה כללית מדי ולא ברורה. אז כדי לעזור ליקום, אני כותבת כאן בצורה ברורה וספציפית מה יגרום לי להיות מאושרת, מה אני מבקשת. גם וגם. גם אושר וגם משמעות, תודה.