שליחות, כישרונות וייחודיות

יש אנשים שנולדים עם תחושת שליחות; עם מיסיונריות מובנת, שדוחפת אותם להפיץ את הבשורה, לעזור לאלה שנמצאים בתחילת דרכם, לתת השראה למתלבטים, לייצר קהילה עם השותפים לדרך. כזאת אני. בין אם מדובר בחינוך ביתי או טבעונות או לידה טבעית או הורות מקושרת או מיטה משפחתית כל דבר אחר שאני בקטע שלו. יש בי משהו שמאלץ אותי לשתף בזה.

מישהו הזכיר מיטה משפחתית?

מרגש אותי מאוד להבין את הדבר הזה לגבי עצמי. כלומר, תמיד ידעתי את זה ברמה כזו או אחרת, אבל עכשיו אני מבינה שזה כישרון שלי, מתנה שיש לי לתת לעולם (באנגלית אומרים gift וזה דו משמעי ומדויק לי כל כך). בכלל ההתעסקות במה שמייחד אותי אופיינית לי מאז ומתמיד. תמיד הרגשתי שונה ואף פעם לא הצלחתי לשים על זה את האצבע או אפילו לאשר את זה לעצמי. כי כל אחת היא שונה ומיוחדת, מורכבת מרכיבים קצת אחרים, עם נסיבות שונות וסיפור חיים משונה. ותמיד הייתה לי משיכה לנושא הייחודיות. כי זה מעין פרדוקס. איך זה שכולם מיוחדים? אז אף אחד לא מיוחד. אבל כולם מיוחדים. אז זה לא מיוחד. פרדוקס מתעתע.

חזרה אליי. אני מיוחדת. אני שונה. אני בנויה אחרת מאנשים אחרים. יש עוד אנשים דומים לי, כמובן, אנשים בעלי כישרונות דומים, תכונות אופי מקבילות, נטיות זהות. אבל אין אף אחת כמוני. ומה זה אומר להיות כמוני? קודם כל הרגישות. חיים שלמים העברתי במחשבה גאה שכזאת שאני לא רגישה. אני חזקה, לא מושפעת, לא נפגעת. להיות רגישה נחשב בעיניי חולשה, פגיעות, רכרוכיות; כל הדברים שלא יכולתי להרשות לעצמי להיות. ואני בטוחה שעור הפיל הזה מאפיין של אנשים רגישים רבים. הרי לא הייתה לנו ברירה! נולדנו רגישים לתוך עולם חסר רגישות, לתוך חברה שמקדשת ציניות, קשיחות, כוחניות. היינו חייבים לעטות שריון, להגן על עצמנו מפני חלקיקים בלתי נראים שעפים סביבנו באוויר, חלקיקי רגשות קשים שחודרים את העור וצובעים אותנו מבפנים, בצבעים לא שלנו.

כמה מבלבל זה לגלות את עצמי צבועה בכל ההשפעות החיצוניות האלה. לנסות לקלף מעליי שכבות של הפנמות חברתיות, לחפש את הליבה האמיתית שלי. וכמה מרגש למצוא! לגלות את כל הקסם שהוא אני. למצוא את כל המתנות שקיבלתי ולשתף בהן את העולם.

יכולת ההבחנה. אני שמה לב לכל. כל הפרטים מציפים את התודעה שלי. אני שומעת את הילדים ומה הם מבקשים, בזמן שהמבוגרים מנהלים שיחה. אף אחד לא שם לב. לא מתוך רוע או אנוכיות או חוסר תשומת לב. אלא פשוט כי הם לא שומעים אותם תוך כדי שיחה. חלק ממני מנסה לא לשמוע גם, לעשות כמו כולם. אבל אני לא מצליחה. הילדים מבקשים תשומת לב ואני לא יכולה שלא לשים לב. כמה עומס זה יוצר עליי. וכמה נפלא זה לילדים שיש מי שרואה אותם.

תראו אותי על גג העולם!

ובכלל רציתי לכתוב על המיסיונריות שלי! אני רגילה לנסות לרסן את הדחף הזה, כי לא מעניין אף אחד השיגעון החדש שלי, ונמאס לשמוע על דברים שלא מעניינים. אבל יש מי שמעוניינים! יש מי שצמאים לשמוע בדיוק על השיגעונות האיזוטריים שלי, כמו שאני הייתי צמאה ללמוד עליהם מלכתחילה. כמה שזה משחרר. אני לא משוגעת, אני כן מעניינת, יש לקול שלי ערך. פשוט הייתי צריכה למצוא את קהל היעד המתאים. ואת האמצעי הנכון.

הבלוג הזה הוא האמצעי שלי לתת דרור לקול שלי, להפיץ את האמת שלי לכל מי שמעוניין בה. וזה ממלא אותי בתחושת שליחות נעימה. יש לי ייעוד ואני מממשת אותו. בעזרתכם האדיבה. תודה על שאתם פה.