על תשומת לב וחשיפה

יש משהו שאני מנסה להבין בכל הסיפור הזה של הבלוג, משהו לא ברור בעליל. איך הגעתי לכתוב על חיי בצורה כל כך חושפנית באופן כל כך פומבי? אני, שלא משתפת שום דבר בפייסבוק, לא שמה תמונות של הילדים כמעט בכלל, לא כותבת על חוויות יומיומיות, שלא לדבר על אירועים מכוננים, כלום. אני? מה קשור עכשיו בלוג כזה? לא מסתדר לי בראש. אז אני מנסה לעשות לי סדר.

יש פה שני נושאים שונים שמתערבבים לי, חשיפה ותשומת לב. עם חשיפה כנראה אין לי בעיה. אני טיפוס פתוח וכנה, לא מרגישה שיש לי מה להסתיר ובטח לא סיבה להסתיר. להיפך, בשיחות עם אנשים אני מדברת בפתיחות וחולקת סיפורים אישיים, כחלק מתפיסת עולם ששיתוף חוויות אישיות זה חשוב. זה עוזר לאנשים להרגיש לא לבד בסיטואציות קשות, לדעת שעוד מישהו עבר את זה, לשמוע עצות וטיפים להתמודדות. זו עוד שליחות שלי בעולם.

אז למה אני נמנעת מחשיפה אישית בפייסבוק, מעוז הנחשפים? פה נכנס עניין התשומת לב. תמיד הרגיש לי קצת פתטי שכולם כל הזמן משתפים תמונות וסיפורים מהחיים שלהם, כאילו שזה מעניין מישהו. אבל בעצם זה כן מעניין, זה מעניין הרי גם אותי. אז מה עומד שם מאחורי הזילזול המתנשא הזה שלי בכלל האוכלוסייה (רגע לפני שאני גורמת לכולכם להתנכר לי)? יש בי חלק שחושש להודות בזה שאני רוצה וצריכה תשומת לב, שזה נראה לו בזוי להזדקק לה. באסה.

אבל הנה אני חדשה וחזקה, מאמצת את הצד הפגיע שבי, נותנת לו מקום ואהבה. מותר לרצות תשומת לב. זה אנושי וטבעי וכולם זקוקים לזה. הנה החיים שלי עכשיו סובבים סביב "אימא, תראי אותי! תסתכלי עליי! תסתכלי רק עליי כל הזמן!" ואני מקבלת את זה כחלק טבעי מההתפתחות של יולי. אז הנה גם לי מותר להנות מהמבט של החוץ עליי. גם בי יש ילדה בת 4 שרוצה שיסתכלו רק עליה. ולא צריכה להתבייש בזה יותר. ולא לבוז לעצמי ולאחרים שרוצים בזה. כמה משחרר!

ובכל זאת, הרי זה לא באמת העניין בבלוג. אני ממש לא כותבת פה בשביל תשומת לב, גם אם אני מקבלת את הצורך הזה כלגיטימי. אני כותבת בשביל עצמי, זה בראש ובראשונה העניין, ואין לי ספק בו. אז למה לפרסם בפומבי? נראה לי שפרסום כזה מייצר עבורי תחושת מחויבות. זה איזשהו האק שגיליתי על עצמי. אני אעשה הרבה יותר בשביל אחרים, בשביל עצמי אני לא אתאמץ. נשים את כמה שזה עצוב כשלעצמו בצד לרגע (ואולי ניגע בזה בהזדמנות אחרות), זה אומר בגדול שלעצמי הייתי מוותרת על כתיבה כל יום, הייתי מוצאת תירוצים ודוחה את העניין עד אינסוף. אבל כשזה פומבי, יש פה מין קריאת תיגר: challenge accepted!

אובדן העצמי ווירוס אכזרי

אחרי שלא כתבתי יומיים, פתאום קשה להביא את עצמי לכתוב. פתאום אין זמן ויש שפע תירוצים. לא הפעם. חלק מההתבגרות שההורות יוצרת, זו יכולת התמדה והתעקשות. הרבה יותר קשה לדחות דברים שחייבים לעשות. והכתיבה פה היא משהו שאני חייבת לעשות. זו הדרך שלי להחיות את החלומות שלי, את המחשבות שלי, את עצמי. כי אחד הקשיים הכי גדולים ומפתיעים ובלתי צפויים בשבילי במסע האימהות הוא האובדן המוחלט של עצמי. מי שהייתי לפני הלידה איננה עוד. ולא תחזור. אני חושבת שחלק גדול מהשנה הראשונה לאימהות מוקדש לאבל על מותה בטרם עת של מי שהייתי, של כל חיי כפי שהיכרתי אותם. וזה אבל כבד. כי, רבאק, את כל חיי עד לאותה לידה גורלית ביליתי בניסיונות למצוא את עצמי, לחפור עוד ועוד, עמוק יותר ויותר, בחיפושים אחר העצמי החמקמק הזה.

(הכתיבה המקוטעת הזאת מתסכלת אותי. אני לא יודעת אם זה ניכר, אבל כל כמה דקות אחד מהילדים צריך אותי. התחלתי לכתוב כשניל נרדם לשנצ. ואז יולי רצתה שאני אשחק איתה. וקשה כל פעם לחזור לטרנס של הכתיבה, בטח אם אני רוצה להוציא משהו עמוק ומשמעותי. אבל אלה התנאים ואיתם ננצח!)

2012-02-26 15.54.11.jpg
נולדות

אז הלידה של יולי בכורתי היא גם לידה מחדש שלי עצמי. אומרים שבכל לידה אישה מתה ונולדת מחדש, ונדמה לי שכולן חוות רגע בלידה שבו הן מרגישות שהן עומדות למות, זה כל כך עוצמתי. בין אם אלו מוות ולידה מחדש מטאפוריים או אנרגטיים, בסוף הלידה נולדת אימא, האישה החדשה שאני הופכת להיות, וזו הפתעה גדולה. אני חושבת שהקושי הוא שיש ציפייה חברתית ומופנמת ממני לחזור לעצמי של לפני הלידה. כולם עוקבים אחרי הירידה במשקל ומעירים כמה אני קרובה או רחוקה מהגוף של לפני הלידה. כולם שואלים מתי תחזרי לעבודה, לקיים חיים מקבילים של לפני ואחרי בו זמנית. אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קל אילו הייתי יודעת שלא אחזור, אילולא הייתה בי הציפייה לחזור למה שהיה לפני, למי שהייתי לפני.

איך הגעתי לכתוב על כל זה בכלל? התיישבתי לכתוב מה עבר עליי בשבוע האחרון, להתלונן רבות וארוכות על שלשולים והקאות. והנה לכתיבה יש תוכניות משלה, יש את מה שמבקש להיכתב. אבל אני רוצה להתעקש ולכתוב את כל מה שהיה טוב בימים הנוראים האלה, ובאמת שהם היו זוועות עולם. אבל ביומיים הראשונים, כשרק ניל היה חולה והקיא את נשמתו ושילשל את חייו על כל הבית ועל כל כולי פעמים אינספור, הייתי ממש מצויינת. רכה וחומלת, עדינה ומכילה, סבלנית ונעימה. הייתי בשקט שלי, בביטחון שלי, לא מודאגת ולא סובלת יותר מדי, אפילו שהיו אלה ימים בהם ניק חזר מאוחר מהעבודה. והיינו אצל אבא שלי היקר, שעזר ותמך והחזיק את ניל בכל פעם שהייתי צריכה לנקות את הרצפה ולהחליף לעצמי בגדים. ואפילו לא הזיז לי כשהוא הציע בעדינות שאולי החלב שלי לא עושה לו טוב ובגלל זה הוא מקיא, או שאולי כדאי ללכת לרופא. והייתי ממש גאה בעצמי על הדרך שעשיתי. פעם הערות כאלו היו מוציאות לי את כל הביטחון מהמפרשים, ממש מערערות אותי ומלחיצות אותי. היום אני רואה את הדאגה הכנה והאיכפתיות שבהן, ובוחרת לקחת מהן אותן בלבד.

20160727_122532.jpg
אני כותבת את הפוסט הקודם עם תינוק חולה וילדה מול המסך

בסוף היום השני לשואת הווירוס האכזרי, יולי החליטה להצטרף לחגיגה בהקאה גדולה ומרשימה. עכשיו, אחרי יומיים עם תינוק חולה, היה לי ברור שאני לא אעמוד בתוספת הנפלאה הזאת, וביקשתי מניק שיישאר למחרת בבית. ניק המקסים הסכים מיד, אבל לא הבנו אחד את השנייה, כפי שקורה בכל ריב. הוא חשב שהתכוונתי שיעבוד מהבית, ואילו אני דמיינתי את עצמי מצליחה לנשום קצת בין ההקאות לשילשולים, ואפילו חלילה לנוח. אז לא כך היה. ולי כבר לא היו את אותם כוחות הכלה, וגם התחלתי להרגיש לא להיט, וגם הייתה לניל תאונת שלשול חמורה בבוקר בגן שעשועים שהשאירה אותי מצולקת נפשית. בקיצור, זוועות. ולסיום, הדובדבן שעל הקצפת, היה כמה שאני הרגשתי נורא בערב, הקאתי ושלשלתי באומללות אין קץ, ורק רציתי למות כבר. אבל במהלך היום הצלחתי לא לכעוס או לנטור לניק על זה שהוא צריך לעבוד, הצלחתי להבין שהוא באמת פשוט צריך לעבוד כי נגמרו לו ימי המחלה, והצלחתי לא להישאר בציפייה הלא ממומשת שאני אנוח היום. סך הכל, הצלחה גדולה.

הבוקר הגיע, והרגשתי טיפה יותר טוב, והלכנו לטיפול, ונסענו לאשקלון, והיינו במסיבת חתונה לחברים על החוף, וכשהלכנו לישון כבר הייתי בריאה. ובנימה אופטימית זו אני אסגור את הפוסט הזה, שאלוהים יודעת על מה הוא, אבל נראה לי שיצא בסוף בסדר. העיקר שכולנו בריאים, כמו שאומרים בפולניה.

20160729_194742.jpg
בריאים על החוף

סימנים בקלפים

הייתי אצל חברת נפש לפני יומיים, ובעוד הילדות איפרו את עצמן לדעת ועוגיות שוקולד צ'יפס הכי טעימות בעולם נאפו בתנור, דנה הציעה לפתוח לנו בקלפים אינדיאנים. ואני תמיד אוהבת לפתוח בקלפים. לא תמיד יש תובנות מרעידות קיום, אבל זה עדיין נחמד. ובכן, הפעם הורעד לי בהחלט.

התחלתי בשליפת קלף כללי כזה, בלי לבקש שום מסר. קיבלתי את קלף הינשוף. מגניב. תמיד הרגשתי שיש לי אינטואיציה טובה ויכולת לראות מה שאחרים לא רואים, לראות מאחורי מסכות וכמובן חוכמה. נחמד אבל לא נפלתי. פירוש נוסף שאומר שאני לקראת שינוי גדול, התקרב קצת למה שרציתי לשמוע. אגב, כשחיפשתי את התמונות לצרף לפוסט הזה, נתקלתי בשאלון מטופש כזה, איזו חיית הרוח את, וכמובן שיצא לי ינשוף…

spirit_owl.jpg

אז הוצאתי קלף שני, הפעם שאלתי את הקלפים לגבי הטיול הגדול, המסע המשפחתי, הסיבה לשמה התכנסנו פה. הו. עכשיו הקיום הורעד לי. יצא לי קלף האנטילופה. עשייה, פעולה מהירה, קבלת החלטות חכמות מתוך האינסטינקטים. אנטילופה באה להזכיר שאנחנו בני תמותה והחיים קצרים נורא ועלינו לפעול עכשיו. יאללה בלגן! יותר מזה לא יכולתי לבקש. קלף שכל כולו צועק אור ירוק, סעי בעקבות החלומות!

762b16c58fd635cf1d9cdcdefa14a3fa.jpg

אחרי שסיימתי לשמוח, ביקשתי קלף שיענה לי על מה קורה עם ניק והטיול (כי למה לשאול אותו ישירות אם אפשר לשאול את הרוח המקודשת דרך הקלפים?). יצא סנאי הפוך, שמייצג את הפחדים שתוקעים אותנו במקום, בעיקר הפחד ממחסור. חוסר התנועה מובילה לסטגנציה. שפע הוא המפתח. מתוך זה חיזקתי את הבנתי את התפקידים השונים שלנו בהקשר של הטיול,מה כל אחד מאיתנו מביא למסע הזה. תפקידו של ניק הוא לדאוג ולפחד שייחסר לנו משהו, תפקידי הוא להניע אותנו קדימה ולזמן לנו שפע. יצאתי מאוד מחוזקת בדרכי ונחושה לקדם אותנו בתהליך. אבל אז היה לי חלום. לא בדיוק חלום, יותר כמו סיוט של הלייף. היינו באיזה חדר מלון בקומה השניה או השלישית, על קו המים. זה היה מעין נמל והמים היו עמוקים. ניק החליט לקפוץ מהחלון היישר לתוך המים, אבל פיספס ונחת על הבטון ושבר את הרגליים. ג'יזס. לא צריך להיות מפענחת חלומות מקצועית (למרות שאני יכולה להיות מאוד טובה בזה!) בשביל להבין את המסר. ניק לא מוכן לקפוץ למים. זה החלום שלך, ואם ניק קופץ בו, משהו בו נשבר. ואני לא רוצה ניק שבור.

IMG-20140606-WA0017
שלא יישבר לי, כפרה עליו

אז להרפות? להאט? לשים על הולד? הל לא! להבין שלכל אחד מאיתנו קצב שונה ודרך שונה ותפקיד שונה ותזמון שונה. אז לתת לניק את הזמן להיות סנאי ולאגור לנו את כל מה שניזדקק לו בחורף, ורק לשמור עליו שלא יתמלא פחדים וחששות ושליליות לגבי העתיד.

פינת החפירה המוזמנת #2: שעמום למול הפעלה

כשהתחלתי את הבלוג, לפני שבועיים בסך הכל, הצעתי לכתוב על נושאים שמעניינים אתכן, וקיבלתי הצעות מעולות. הנה אחת מהן שנורית ביקשה.

"התמודדות עם יסורי מצפון. בעיקר בחנ"ב. להרגיע את האיש הקטן בתוכי שמציק לי ואומר שאם לא כל רגע אני מעסיקה את הקטנה, שאם סתם בא לי לשבת עם עצמי ושהקטנה תשחק וגם תשתעמם זו לא הזנחה אלה חלק בלתי נפרד מהגידול . שדווקא בשעמום הילד הופך ליצירתי וסקרן. וכו' וכו'."

יש פה שני נושאים נפרדים לדעתי. התמודדות עם ייסורי מצפון זה נושא כללי וגדול, קצת נגעתי בו בחפירה הקודמת. הנושא השני, ואיתו אני אתחיל, זה שעמום למול הפעלה.

הרבה נכתב בשבחי השעמום (ואני אוסיף לינקים רלוונטיים בסוף הפוסט), שהוא מפתח את המוח ויצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה, וזה הכל נכון וטוב ויפה, אבל אני מזהה בשאלה הזאת תחום עיקרי אחר, וזה האחריות שלי בתור אימא בחינוך ביתי לספק לילדים שלי סביבה הולמת, גירויים מפתחים, ובעצם להתעלות מעל התנאים שהיו מקבלים בגן הכי איכותי, כדי להצדיק, בעיקר למשפחה המורחבת המודאגת, את הבחירה ההזויה הזאת שלי.

הבחירה שלי בחינוך ביתי היא חלק ממסע מרתק שהאימהות לוקחת אותי, להטלת ספק בכל האמיתות שקיבלתי כמובנות מאליהן, בכל בעלי הסמכות שחונכתי לציית להם (לא בבית הוריי, שגם הם ניחנו במידה בריאה של מרדנות, תודה לאלה). מסע של פקיחת עיניים, פתיחת מחשבה ושבירת גבולות ומוסכמות. האחריות קיימת, אבל התפיסה של מה חשוב לילדים ולהתפתחותם האופטימלית השתנתה בגדול.

2011-12-30 18.21.02
אני לפני מסע האימהות, חסרת מושג לגבי מה מצפה לי

הפוקוס שלי בתור אימא הוא לא בתוצאות והוכחות ותוצרים, אין לי את מי להרשים. הפוקוס שלי הוא בצרכים הרגשיים של ילדיי. ילדים לומדים ומתפתחים ולנו יש מעט מאוד השפעה על זה. תינוקות לומדים להתהפך, לזחול, להתיישב, להיעמד, ללכת, לדבר, לטפס, לקפוץ. כל כך הרבה דברים מורכבים וקשים, והם לא צריכים שום עזרה מאיתנו, רק שלא נפריע לתהליכים הטבעיים של התפתחותם. זה מה שאני דוגלת בו.

אז מה בכל זאת עושים? ואיך מייצרים תנאים אופטימליים? ומה זה אומר לענות על הצרכים הרגשיים שלהם? קודם כל לכבד אותם. כבוד זה אחד השינויים התפיסתיים המהותיים ביותר. תינוקות וילדים הם בני אדם ראויים ליחס מכבד מהרגע הראשון, ואפילו לפניו עוד בבטן. צריך לדבר איתם כמו לבני אדם, לספר להם מה קורה, לבקש את רשותם לפעול על גופם. אחד הדברים המתסכלים ביותר בחוויית התינוק לדעתי הוא שהכל קורה לך בלי שאתה יודע מה עושים לך. רגע אחד אתה משחק ברעשן, ופתאום הופ הרימו אותך, לוקחים אותך לחדר אחר, מפשיטים אותך, מכניסים אותך למים, מוציאים, מנגבים, מחתלים, מלבישים. בשביל תינוק רגיש כל זה יכול להחוות כאונס ממש.

עוד דוגמאות ליחס מכבד כשהתינוק גדל: לא להאכיל בכוח. לתת לו לבחור בעצמו מה וכמה לאכול. לתת לו לאכול בעצמו, להפסיק מעצמו. לכבד את האוטונומיה של גופו, לא להכריח לחבק או לנשק אף דודה או סבתא. לשים לב לסימני אי נוחות ולהציל אותו ממישהו שמדגדג יותר מדי, צועק יותר מדי או כל דבר אחר.

אלמנט חשוב נוסף הוא קבלת רגשות. מותר להרגיש את כל הרגשות. מותר לכעוס, מותר להיות מאוכזבים, מתוסכלים, עצובים, קנאים. מותר לשמוח ולהתרגש. לילדים יש זכות למצבי הרוח שלהם, בדיוק כמו למבוגרים. מותר ורצוי לעזור להם לזהות את הרגש, "אני חושבת שאתה כועס עליי".

IMG-20140401-WA0000
יולי מדגמנת כעס

אני מנסה לשים את האצבע על מה אני מרגישה שאני עושה כל כך טוב עם ילדיי. אני מחזיקה אותם במצב רגשי מאוזן. אני מזהה טריגרים פוטנציאליים להתפרקות, ומונעת או מקדמת את ההתקף, לפי הצורך באותו רגע. טריגרים כמו רעב, עייפות, פיפי, חפצים חשובים, טון דיבור, חדירה למרחב. אני רואה את המצב הרגשי של הילדים ויודעת מתי לקדם את ההתפרקות הצפויה, לעזור לבכי הנחוץ לפרוץ ולנחם.

(אוף, קשה לי להישאר מרוכזת בנושא. אני מרגישה שאני לא מצליחה לענות על השאלה, אלא זורמת לי עם התשובה למחוזות בלתי קשורים בעליל. אולי זה קשור לזה שאני כותבת בהמשכים כל היום, עם תינוק חולה על הידיים…)

אז "להזניח" את הילדה זה בהחלט חלק מהגידול. קצת קשה ליישם בילדה ראשונה, כי הנה החלטתי להישאר איתה בבית אז אני מרוכזת כל כולי בגידול שלה ואני מאוד רצינית ואחראית, אז אולי אסור לי לשבת חצי יום עם הטלפון, או עם הכלים הבישולים הכביסות? בטח שמותר. את יודעת שמותר, שזה חלק מהחיים. אם היה מדובר בילדה שלא מאפשרת לך פנאי, כמו ילדה מסוימת שלי שלא אנקוב בשמה, אז לא נראה לי שהיה לך ספק שמותר לך להזניח אותה לטובת זמן לעצמך, פשוט כי הצורך היה גדול כל כך שלא היה מאפשר למחשבות האלה מקום להיכנס. אבל ככל הנראה התברכת בילדה שאפשר להתחיל איתה משחק ואז להיעלם לעיסוקייך לכמה דקות, כמו ילד מסוים אחר שלי שאנקוב בשמו בשמחה, וזה נראה לך אולי אנוכי או מזניח או זורק זין. אז זה לא. זה חלק מהחיים, זה חיוני להישרדות בחינוך ביתי, נושא ענקי בפני עצמו.

כל הקטע הזה של להעסיק ילדות, לעשות איתן פעילויות מיוחדות ועבודות יצירה ודברים מקסימים שאימהות משקיעניות מפרסמות בפינטרסט, זה לא נחוץ! זה לא חובה ובטח שלא בלחץ או על חשבון זמן התאוררות. אל תבינו אותי לא נכון, זה אחלה וזה מגניב להשקיע ככה. אבל ביומיום שלי בחינוך ביתי זה ממש לא קורה וזה ממש בסדר. הכי הרבה יצירה שעושות אצלי זה להתמרח בצבעי גואש.

IMG-20141109-WA0000cropped
עבודת היצירה שלי

ילדות לא צריכות תעסוקה, הן צריכות פנאי וחופש להמציא לעצמן משחקים, לחיות בעולם של דמיון. המחלה הזו של להעסיק ילדים כל הזמן, זו מחלה של המסגרות, שם אין אפשרות אחרת. אבל בחינוך ביתי כל היופי זה שאין הכרח כזה. אפשר לזרום עם הילדות ולעשות מה שבא להן, כמה שבא להן, כמה שבא לנו, כולל לא לעשות כלום.

אני רוצה רגע להתייחס למשפט מעורר האימה "אימא, משעמם לי". אני מאמינה שזו דרכם של ילדים להגיד משהו עמוק יותר "אימא, אני בחוסר נוחות לא מוגדר". זה מהצד של הילד, ומהצד של האימא אני רוצה להציע הסתכלות חדשה על המצב הזה. זה נורא מלחיץ שבאים אלייך בטענות ומענות ומצפים ממך לפתור להם את כל הקשיים בחיים, ואולי אפילו מאשימים אותך במצב הזה. אז קודם כל, את לא קשורה לזה, לא אחראית לזה, לא אשמה. אין מקום לאשמה בסיטואציה הזאת. כפי שהניסיון בוודאי לימד אותך, אין טעם להציע הצעות לשלל פעילויות מביסות שעמום כי הם ידחו את כולן וישאירו אותך מתוסכלת עוד יותר. כי זה לא העניין. אין מחסור פתאומי בדברים לעשות בחיים. יש מחסור פתאומי במשהו אחר, וזה הגורם לאי נוחות. "אימא, משעמם לי" זו הזמנה לחיבור מחדש. זו התרעה, "אני מרגיש רחוק ואבוד, בואי תאספי אותי אלייך". אז לא להציע פעילויות, בטח שלא כאלה שלא כוללות אותך. להציע נוכחות, קרבה, מבט. להיות עם הילד בתוך מה שהוא מרגיש, עם כמה שזה לא נוח ולא נעים ומעורר אשמה ולחץ. לנשום עמוק ולהסכים לפגוש אותו בקושי שלו. שלו, לא שלך.

זהו להפעם, חפרתי אללה איסתור. על ייסורי מצפון אני אשתדל לזכור לכתוב פעם אחרות. מרוב שחפרתי, אני אדחה לחפירה הבאה את החפירה שהייתה לי מוכנה בראש עוד מאז החפירה הקודמת לגבי המונח חפירה והבעייתיות הפמיניסטית שבו. תגידו יפה תודה. ולילה טוב.

על אמונות מגבילות ואריות שואגים

כמה מהר נוצרות אמונות מגבילות. זה כאילו יש להן מסלול מהיר והן ישר מתקבלות, בלי מבדקי כניסה. פוסט אחד שכתבתי בערב, כשאני כבר עייפה וחסרת תאי מוח זמינים, והרגיש לי קצת לא מעניין, לא קשור, מאולץ, וכבר החלטתי שפוסטים שאני כותבת בערב הם לא מעניינים. ועכשיו ערב, אז למה בכלל לכתוב? גם ככה לא ייצא מעניין… הופה, למה ככה? מאיפה האמונה הבלתי מבוססת הזאת? מחשבות של דיכוי עצמי באות לי בקלות, מחליקות להן באלגנטיות לתוך דפוסים של זילזול עצמי, ערך עצמי נמוך, אי עשייה. כמה נפלא לתפוס אותן על חם, לעצור אותן בביקורת הגבולות החדישה ולהשיב אותן על עקבותיהן. אין כניסה לשליליות, תודה.

תראו, כבר כתבתי סופר מעניין ואפילו עם ערך כתיבתי לא רע בכלל. מגניב. ובכלל, כמות הפידבקים החיוביים שאני מקבלת על הבלוג עולה לי לראש, וגורמת לי להרגיש בעלת ערך. מדהים. אני, שתופסת מעצמי הכי לא מושפעת ממה שחושבים עליי אחרים, איך נפלו גיבורות? לא נפלו ולא בטיח. זה מנגנון חשוב בעמידה מול ביקורת ושיפוטיות, אבל פירגון ואהבה וחיזוקים זה סיפור אחר. וזה סיפור נפלא שכולנו שומעים מדי פעם, אם נקשיב טוב טוב לאוהבינו, אם ניתן לדברים הטובים להיכנס פנימה, לחלחל לתוך הלב דרך שכבות של גיר וכורכר והגנות ומחסומים. למה אנחנו נוטים לקבל בקלות רבה ביקורת ושליליות, אך בוחנים כל מילה טובה עלינו בשבע עיניים? יש פה בטח עניין תרבותי, גדלנו בחברה שבה המבט החיצוני הוא מבקר ושופט, דוחף אותנו להיות יותר ויותר הישגיים. אני מנסה לגדל את ילדיי להאמין בקלות לכל הדברים הטובים, תופסת אותם עושים טוב אומרים טוב מרגישים טוב, ומפנה את אור הזרקורים לטוב שבהם. תמיד יש חיובי, תמיד יש שיפור, תמיד יש טוב, ועליו צריך להסתכל ובו צריך להתרכז.

ובחזרה אלינו, אני ממש גאה בעצמי שאני נותנת לעצמי להנות ולהיות מושפעת מכל הטוב הזה שזורם אליי מכם דרך הבלוג הזה. אני גם נותנת לעצמי לחשוש מה יקרה אם זה יפסיק, מה יקרה אם זה ייגמר באכזבה גדולה? מותר לחשוש, ויכול באמת להיות שזה יוביל לכאב, אבל אחד השיעורים שאני עובדת עליהם הוא לחיות בהווה. וכרגע זה גורם לי לאושר, להרגיש אהובה ומוערכת וחשובה. וזה דבר מופלא שלא יכולתי לדמיין שיקרה מזה שאני אתחיל לכתוב את המחשבות שלי בפומבי, ומגיע לי להרגיש את כל הטוב הזה שאני מרוויחה בזיעת מקלדתי, זה שלי. ואין מקום לבושה, ואין מקום להקטנה עצמית. אני סוף כל סוף מוצאת מקום לקול שלי, נותנת דרור ללב שלי להיפתח ולעוף ולחלום. מקום שהפחד לא מעכב, ואני מתחילה להרגיש שהנה יש לי ייעוד והגשמה מעבר למשפחה שלי.

הבחירה בחינוך ביתי נתפסה בעיניי כוויתור על קיום במרחב החוץ, ויתור על קריירה והשפעה. במקומם יש בחירה לרכז את ההשפעה שלי למרחב המשפחתי, להשקיע את כל כולי בילדים שלי. קול קטן בראש אמר "אבל זה כל כך מגביל ומוגבל, זה טיפה בים", וקול קטן אחר ענה לו "אולי הילדים האלה יגדלו להיות משני עולמות, וההשקעה שלי תישא פרי דרכם". חשבתי שזה מספק אותי. אבל אם להיות כנה, זה הרגיש לי קטן למידותיי. אני בכל זאת אריה, ונולדתי להוביל, להקים, ליזום, לחבר, לשאוג ולפעול בעולם. אז זה בלוג קטן, וקוראיו הם חבריי, אבל הוא גורם לי להרגיש כל יכולה, הוא נותן לקולי להישמע ולקבל מקום בעולם, הוא מאפשר לי קרקע להגשמה וצמיחה. ואני שואפת לנצל אותה היטב.

wp-1469439930225.jpeg
מוציאה את האוצרות החבויים שלי לאור

דמעות ותמונות

הבוקר בכיתי. אני לא בוכה הרבה ומנסה לשמוח כשאני כן בוכה. זה אומר שהצלחתי לשחרר רגש שהיה קשה וגדול, במקום לתת לו מקום בתוכי. בכיתי כי ארוחת הבוקר המפנקת שניק מכין לי כל יום, התנפצה על הכביש. שכחתי את הקערה על גג המכונית כשהעמסתי את הילדים והציוד. הייתי כל כך מאוכזבת ועצובה ורעבה, שפשוט פרצתי בבכי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שיולי ראתה אותי בוכה. חשוב לי שהיא תראה אותי מבטאת מגוון רחב של רגשות בצורה בריאה. אבל הפעם קיבלתי מתנה אדירה, אישור לדרך החינוך שלה. יולי בת ארבע וחצי והביעה אמפתיה בצורה שלא הייתה מביישת אף מורה לתקשורת מקרבת. היא אמרה לי שעצוב לה בגלל שעצוב לי. שזה ממש גורם לה לבכות,כמה שאני עצובה. ואז היא סיפרה לי שכשהיא הייתה קטנה, היא גם שכחה דובי על גג האוטו והוא נפל ואז נדרס ונקרע. דבר שמעולם לא קרה. אבל הבנתי את הכוונה שלה. היא ניסתה לומר לי בדרכה שהיא מבינה איך אני מרגישה. וזה היה כל כך מקסים. הרגשתי שהיא באמת רואה אותי, וזה היה נפלא. הייתי רוצה לספר שמיד הרגשתי יותר טוב, כמו שאמרתי לה, אבל האכזבה ליוותה אותי כל הדרך לנחל. וגם זה בסדר. יש מקום להתאבל על אובדן, אפילו אם זה בסך הכל מוזלי.

20160507_160710.jpg
הילדה והאגדה

המשך היום היה נפלא. אני כל כך נהנית ללכת לנחל כל יום ראשון, זה באמת מקום קסום. השהות בטבע, עם המים הזורמים, מחייה את הנשמה שלי. יש משהו כל כך נכון בלפתוח את השבוע שם, בצל האקליפטוסים, במי הנחל הקרירים, עם ילדים חופשיים, פראיים ומאושרים מתרוצצים סביב. הפעם זכרתי לצלם תמונות!

img-20160724-wa0005.jpg
רוחצות את הנשמה במים זורמים

אז מה רציתי לכתוב היום? מי זוכרת… זה מה שקורה כשאני לא מספיקה לכתוב במהלך היום, ומגיעה לזה רק בעשר בלילה. שעה שאימהות לילדים קטנים מחשיבות כאמצע הלילה ובצדק. כמעט הצלחתי לכתוב, כמיטב המסורת, בזמן שניל ישן, אבל הוא איכשהו התעורר לפני שהספקתי לכתוב יותר משני משפטים. מה שכן, הספקתי לצלם את עצמי תוך כדי שאני כמעט מספיקה לכתוב. אם זה לא הישג, תקראו לי מולי.

20160724_132901.jpg
רואים שאני מאושרת בנחל?

אז לא כתבתי שום דבר מהפכני, מרעיד אמות סיפים היום. אבל הפגזתי בתמונות ליגה!

עבודה על חיוביות

אני עצבנית עכשיו. ניל לא נרדם מתי שציפיתי שהוא יירדם. ציפיות. הוא צעק המון וזה מחרפן אותי. רגישות חושית. יולי ביקשה שאעזור לה במשחק בטבלט. עומס. מתכון לאסון. עכשיו הוא כבר ישן בשלווה, יולי משחקת בלגו, אבל אני עדיין לא נושמת. לא מצליחה להרפות מהקושי. "מה את צריכה?" אני שואלת את עצמי. "מישהו שיראה אותי, את הקושי שלי, העומס הלא אנושי". אני רואה.

אני לומדת להיות מספיקה עבורי. לומדת לטפל בעצמי. להיות רכה ואוהבת וקשובה כלפי עצמי. זה לא תחליף לתמיכה חיצונית, אלא תוספת מבורכת. שיתפתי אתמול בפייסבוק משהו על איך אנשים שמתלוננים ושליליים כל הזמן, מייצרים דרכים נוירולוגיות במוח שלהם שמעדיפות תלונות ושליליות. ככל שאתה יותר שלילי, כך תהיה יותר שלילי ויהיה לך יותר רע. וזה גרם לי לחשוב על כל העבודה המדהימה שאני עושה להיות יותר חיובית וכמה זה מורגש ונפלא. אבל…

יש מישהו אחד שלא זוכה להינות מזה מספיק, והכי מגיע לו. עד שניק חוזר הביתה מהעבודה, אני כבר עייפה מכל היום וכבר אין לי כוח לשמור על חיוביות, לא איתו ולא עם הילדים ולא עם עצמי. זה הזמן שבו אני הכי מתלוננת ולא נעימה לבריות, וזה מה שהוא מקבל ממני. איזה באסה! והאנרגיה השלילית הזאת מדבקת וכולם עצבניים ורק רוצים לגמור כבר את היום הזה.

איך אני מצליחה לעשות שם שינוי? אמנם ניק מקבל את זה בהבנה ואהבה, אבל אני רוצה יותר, מגיע לו יותר. מגיע לו לקבל מכל הטוב שלי, לראות אותי שמחה עם הילדים, לשמוע על הדברים הכיפים שעשינו היום. מה שנקרא, challenge accepted.

פעם המחשבה על עוד משהו בי שאני צריכה לתקן הייתה מעייפת אותי עד עמקי נשמתי ומייאשת כהוגן. היום זה בכלל לא נתפס ככה. זה לא משהו לתקן, זה עוד צעד בהתפתחות, עוד שלב בדרך שנעים לי לצעוד בה, עוד התקדמות לכיוון האושר.

על דלק ותגובות

אמש (כן, גם לי המילה מרגישה מוזרה, אבל היא כזאת מילה יפה, מגיע לה שאתאמץ להשתמש בה!) ביקשתי מניק שיגיד לי מה הוא חושב על הבלוג והכתיבה והפוסטים שלי. כמובן שהוא פירגן, זה לא העניין. העניין הוא שזיהיתי בעצמי את הצורך לשמוע פידבק. וידעתי בדיוק מה אני רוצה לשמוע. אז עכשיו אני אתן לעצמי את מה שאני צריכה, בלי להתבייש או להתפדח, כי גם לי יש דעה על מה שאני עושה ומגיע לי לשמוע אותה!

הדבר הראשון שעולה לי זה כמה אני אמיצה. מפחיד לשתף ככה בלי סינון בלי הגבלה את מה שיש לי בלב. אבל בעולם שאני חיה בו, אין ממה לפחד. אני מוקפת אהבה וביטחון. אין ממה להתבייש, אני יכולה לחשוב ולהרגיש הכל. הדבר השני זה ההתמדה. כל הכבוד לי שאני כותבת כל יום רצוף כבר כמעט שבועיים. וזה בכלל לא קל, כמו שאתן יכולות לדמיין. אין באמת פנאי או זמן לשבת עם המחשבות שלי ולנסח ולכתוב עם ילדה בחינוך ביתי ותינוק קטן. אז האח והידד לי שאני לא מוותרת לעצמי ומצליחה לכתוב פוסט כל יום, רמת האיכות והעניין פחות חשובים כרגע.

ספיקינג אוף וויצ', אם יורשה לי ויורשה לי כמובן, לפחות לגבי האיכות אני מאוד מרוצה. הרבה זמן לא כתבתי בעברית ואני מרוצה מרמת השפה וההתנסחות. בעצם אני לא צריכה תירוצים. איכות הכתיבה טובה. למה כל כך קשה לפרגן לעצמי? זה קטע תרבותי כזה, נגד יוהרה ורברבנות, חזק יותר אצל נשים. די, אין צורך בזה. אני רוצה לאהוב את עצמי וחלק מאהבה היא פירגון! הבה ננסח מחדש: אני אוהבת את עצמי וחלק מאהבה היא פירגון!

לגבי העניין אני לא עפה. זה התחיל טוב ומעניין, חלום סוחף של טיול גדול, חופשה אינסופית, חיי נוודות ופנאי. ומאז זה מדשדש קצת. אין לי אקשן בחיים שמצדיק שיתוף פומבי כזה. רגע רגע, מה? מי החליט? מי קבע מה זה אקשן מה מעניין? לפי אילו סטנדרטים חיצוניים אני אמורה להפיק פוסטים? המסע הפנימי של ההתפתחות האישית שלי הוא מספיק חשוב ומעניין בעיניי כדי להצדיק בלוג. יש! הצלחתי לומר דבר כזה בקול רם. אני לא יודעת אם רואים את זה מבחוץ, אבל לאורך כל הפוסט הזה והבלוג בכלל, אני עובדת ממש קשה ושוברת אוטומטיים, בוחנת כל מחשבה, מתקנת כל מילה שלא במקום, משבחת כל מהלך מודע. זה חלק מזה.

ועכשיו קצת החוצה. חברים יקרים מגיבים לבלוג ולפוסטים פה ובפייסבוק וזה פתח בי עולם חדש של תחושות ותובנות חשובות. התובנה העיקרית היא כמה כל לייק הוא משמעותי וכל מילה שכותבים, בייחוד אם זה הרבה מילים מנוסחות עם מחשבה וכוונה, עושים לבן אדם טוב. ובכלל כמה כוח יש לנו במילים שלנו לעשות למישהו אחר טוב, וכמה זה חשוב ועוזר ותומך ומעודד. אז אני מנסה להגיב יותר לאחרים, כי גיליתי כמה זה נעים לי. ומבקשת מכם לעשות אותו דבר. גם לי, ברור אלא מה, אבל גם לאחרים וגם בחיים האמיתיים, ובמיוחד לילדים! תגידו מילים טובות ומשמחות ומעצימות, תפיצו טוב בעולם הזה שלנו. מגיע לו, מגיע לנו. טוב. טוב?

בטח יש פה עניין של זכויות יוצרים שצריך לרדת לעומקו

אז תודה מקרב לב לכל מי שקורא בשקט, לכל מי שעושה לייק, לכל מי שכותב לי מילים טובות. אני מנוע כתיבה אנושי והתגובות שלכן הן הדלק שלי.

ילד פלא

אתמול בלילה ניל התעורר בדיוק כשהלכתי לישון גמורה מעייפות בעשר וחצי. ידעתי שמצפות לי שעה-שעתיים של ערות ורציתי לבכות. אחרי חצי שעה איתו בסלון, החלטתי לצאת לטיול לילי. פעם, הייתי סובלת נורא מכל הסיפור הזה. מרחמת על עצמי ומלאה במירמור כלפי התינוק הקטן והשטני שלי. והרי זה פלא, ממש נהנתי! איזה ילד קסם הבאתי לעולם. הוא כל כך מתוק שטיול באחת עשרה בלילה במנשא היה פשוט נפלא. אני רוצה לתאר במילים את כל המתנות שהיצור הזה הביא איתו לחיים שלי, וממש מתקשה. חלק ממני עדיין קצת חושש להוציא החוצה רגשות ומחשבות שאני יודעת שייתפסו כמוזרות. אבל חלק גדול יותר ובטוח בעצמו יותר כבר לא דואג. איזו הקלה! מותר לי להיות מוזרה, ויש אנשים שאוהבים את זה, ויש אנשים שמבינים את זה ולהם זה לא מוזר.

סטיתי מהנושא. ניל. עוד בהריון איתו הרגשתי את השינויים בי. הרגשתי את עצמי נפתחת לעולם שתמיד הייתי אמביוולנטית לגביו. נקרא לו עולם הרוח. אני חזקה בעולם השכל, מכירה את עולם הרגש, אבל עולם הרוח… תמיד הייתה לי משיכה אליו, אבל מעולם לא יכולתי להתמסר אליו, תמיד עלו בי ספקות והססנות וזילזול. לא יכולתי להרפות מההגיון, מהחומר, ממה שניתן לאמת באמצעות החושים. והנה משהו פתאום נפתח. ואני נותנת לו מקום. משהו שהנשמה הזאת, שבחרה לבוא דרכי לעולם, הביאה איתה. ויש בי וודאות שקטה בקיומם של כל מיני דברים שבעבר הטלתי בהם ספק. ואני מבינה שיש עוד חושים דרכם ניתן לקלוט את העולם, ומזמינה אותם להיפתח אצלי. אני מזמינה את המתנות האלה להתממש.

בוא'נה, היה לי קשה לכתוב את הדבר הזה. כנראה שהספקנות טרם עזבה אותי. אבל כתבתי, ואני עומדת מאחורי מילותיי. וחוזרת לנושא. ניל. ילד פלא, כך קראה לו המיילדת הנהדרת שלי, שלו. כי הרי ילד מיוחד מזמין לידה מיוחדת. הו, כמה נפלא שאשב ואכתוב פה פוסט על סיפור הלידה שלו, ועוד אחד או עשרים על הלידה של יולי. בהזדמנות, תזכירו לי. בכל אופן, טיילנו בלילה והיה נפלא. ניל הביא איתו לחיי רכות, הודיה, מסוגלות, קבלה עצמית. שפע של מתנות. אני רק מתחילה לראות ולהבין את כל זה ומה זה אומר ולאן זה יכול לקחת אותי. זה לקח אותי לטיול לילי קסום, להסתכל על הכוכבים, לראות את הלבנה במילואה (כי באמת שאין מצב שהירח הוא זכר), לחייך חזרה לפנים מלאי האור והאהבה, ללכת ולחבק ולנשק ולשיר. באמצע הלילה, כמו משוגעת. רוצים תמונה, נכון?

20160720_230819
מתיקות משולחת רסן

מחר יהיה לניל יומולדת 8 חודשים. אולי זו תהיה הזדמנות לשבת וסוף סוף לכתוב את סיפור הלידה שלו. ילד פלא שלי. בינתיים אני יכולה להודות עליו ועל כל מה שהוא מביא איתו. כולל התעוררויות ליליות, כולל צעקות ובכי. ולהזכיר לעצמי את האהבה הזאת פעם הבאה שבא לי לצעוק עליו בחזרה.  עכשיו נשאר רק לזמן לנו לילה טוב ומרובה שינה. אמן.

הכבלים והשיחרור

אני לא מפסיקה לחשוב על תאילנד. קופנגן מייצגת בראש שלי את הטיול, יותר קל לדמיין משהו מוכר. אני לא רוצה להפסיק לחשוב על הטיול, לא רוצה שיבלע בגווני השגרה וישכח. כי לשגרה כישרון להשכיח דברים חשובים, לבלבל עם כל מיני שטויות כמו ללכת לאסוף חבילה מהדואר, לעשות סופר, לבשל פסטה בצורת הלו קיטי לארוחת ערב, לבנות בלגו. ואולי אלה הדברים החשובים? היומיום מורכב מכל הרגעים הקטנים האלה ולא מפנטזיות שאולי לא יתממשו. לא, החלומות חשובים והחיים בינתיים חשובים ויש מקום לכולם.

IMG_20140128_162028682
אני בתוך הפנטזיה

לא בא לי לחכות שנה. אבל זה מה שפרקטי לעשות. אני מתחילה קורס של חצי שנה ואז מחויבת ורוצה לעבוד לפחות חצי שנה. שנה זה זמן הגיוני לחסוך את הסכום שטיול כזה אמור לעלות, וכמובן שניק רוצה לחסוך מעבר שיהיה אקסטרה. ואם באמת הולכים על זה עד הסוף, צריך למכור כל מה שאפשר, רהיטים מכשירי חשמל עניינים. אמא’לה. פה זה כבר נהיה מפחיד, נוגע במקומות הכי קדמוניים של הישרדות. לוותר על הרכוש שלנו? על המיטה? הספריות? המקרר החדש? לאכסן את כל הספרים כל הבגדים כל הכלים? מה זה השיגעון הזה?! בשביל מה ביליתי חיים שלמים באגירת חפצים מיותרים? לוותר על הכל עכשיו? הראש מבוהל מעצם המחשבה, הלב מהסס. יש שם ניצוץ קטן של הקלה. קול זעיר שלוחש “לזה חיכיתי, זה השיחרור”. אם זה השיחרור, תשאירו אותי כבולה!

20160720_214953.jpg
ספריי האהובים, כמה אתגעגע אליכם!

אז בייבי סטפס. המון דברים אפשר לאחסן אצל ההורים ובאשקלון. המון דברים אפשר למסור/למכור לחברים, שישמרו לנו בינתיים. כבר יותר קל לנשום. אז אפשר כבר להזמין כרטיסי טיסה? לעשות צעד אחד אמיץ במציאות, שמכריז “כן, זה אמיתי, זה קורה באמת”. אפשר?