יום ההולדת שלי מתקרב #2

יום ההולדת שלי מתקרב. ועוד חלום קטן מרים את ראשו. כבר כמה שנים שאני חושבת על קעקוע חדש. אני יודעת בדיוק של מה, אני יודעת באיזה סגנון ומה המשמעות שלו. ופתאום קלטתי שאני אהיה בת 34. וזה סימן שכבר לא יכולתי להתעלם ממנו.

את הקעקוע הראשון שלי, פיה על הישבן, עשיתי בגיל 14. איך מישהו הסכים לקעקע ילדה בת 14 לא ברור לי. אבל השבעתי את עצמי לחכות עשר שנים כדי לראות אם אני מתחרטת עליו, לפני שאני עושה קעקוע נוסף. ואכן חיכיתי, והגיע גיל 24, והחרטה לא הגיעה, אז קעקוע נוסף התווסף, פריחת הדובדבן על הצלעות. ומאז רציתי לעשות עוד קעקועים אבל איכשהו לא יצא.

אז התזמון הקוסמי הזה לא יכול לחמוק מבלי להתממש, ועכשיו הדילמה היא איפה לעשות אותו, על הגב או קאבר אפ על הפיה? אני לא כל כך מתחברת לקעקוע שממוקם במקום שאני לא יכולה לראות. מצד שני, הגב הוא כזה קנבס מזמין. ואני גם ממש לא שלמה עם הרעיון של לכסות על הקעקוע הראשון שלי, כאילו אני מתביישת בו. הוא אמנם לא יצירת מופת בשום קנה מידה, אבל הוא סימבולי בשבילי ואני אוהבת את הסמלים שלי.

20160813_004331.jpg
קצת דהויה…

הפיה הזאת מסמלת עבורי את כל הפוטנציאל הלא ממומש שלי. היא יושבת עצובה על אף שיש לה כנפיים, וככה אני הייתי שנים רבות. פריחת הדובדבן מסמלת עבורי פריחה, התחדשות, צמיחה. יופי חד פעמי ועוצר נשימה. ואלו באמת היו שנים של צמיחה והתחדשות, תקופה בה פרחתי מתוך הפוטנציאל הלא ממומש. עדיין לא פירות, אבל כבר פריחה מרהיבה. ועכשיו הגיעה העת לעוף.

איפה עוד אפשר לעשות קעקוע די גדול? נראה.

20160813_004211.jpg
יש לי פריחה!

יום הולדת שלי מתקרב

יום ההולדת שלי מתקרב, ואיתו מצב רוח מהורהר. זה זמן לחשבון נפש, לעשות עם עצמי שיחת יחסינו לאן. לוטן, אני מרגישה שאת מזניחה אותי קצת, אין לך זמן בשבילי, כל היום את עם הילדים, והדרך היחידה לקבל ממך קצת תשומת לב היא להיות חולה או בדיכאון. אי אפשר להמשיך ככה, מגיע לי יותר!

וואלה, צודקת. עם זאת, אני מבקשת להזכיר לעצמי שהשנה השתפרתי אלפי מונים. שימי לב לשיפור, תבחרי לראות את חצי הכוס המלאה. אז באמת בזמן ההריון לקחתי לי מלא זמן לעצמי, כל מיני טיפולים ומנוחה, וזמן לזוגיות. יצאנו למסעדות וסרטים והיה מושלם. אבל אז ילדתי. ושוב יש תינוק מתוק שזקוק לי כל יום כל שעה, ושוב אני נשאבת לאין זמן לעצמי.

הרבה דברים משתנים מילד ראשון לשני. הרבה פחות לחוצים מכל דבר, שום דבר לא היסטרי. אבל זמן לעצמי עם תינוק זה אגוז שטרם פיצחתי. אז הנה לי אתגר לשנה הקרובה, לייצר לי פנאי, בלי לוותר על עקרונות גידול התינוקות שלי.

הצלחה גדולה!

חסר כיוון אך משמח

יש לי שני פוסטים שאני רוצה לכתוב. אחד זה פינת החפירה המוזמנת הרביעית על גבולות. אבל זה כזה נושא ענק ומורכב, שאני דוחה אותו כבר שבועות. השני עלה לי לראש הבוקר, המדריך לאבא המסור, בו אני אפרט מה גבר יכול לעשות כדי להיות יותר נוכח ויותר תומך במשפחה. ויש את האפשרות השלישית, פשוט להתחיל לכתוב ולראות מה ייצא.

ספקות עצמיים עולים. מי אני שאכתוב על גבולות או אגיד לגברים איך להיות אבות? מי אני באמת? אני יודעת כל. אני באמת מרגישה ככה, כאילו יש בי ידיעה מאוד עמוקה על המון תחומים שקשורים בבני אדם, הורות, זוגיות, חינוך, רגשות. ידיעה פנימית, אינטואיטיבית, שקשורה ביכולות וברגישות איתן נולדתי. וידיעה חיצונית, תאורטית, שקשורה באינטלקט שלי, בקריאה ולמידה של הנושאים שמעסיקים אותי, בניסיונות לקבל אישור מבחוץ לדברים שאני פשוט יודעת, פשוט מרגישה.

לפני כמה חודשים, חבר התחיל ללמוד ליווי הורים אצל שי אור, וישר הזמנתי אותו להעביר סדנה לנו ולחברים מתעניינים אחרים. חברה אחרת תהתה אם לא מפריע לי שהוא עדיין לא סיים את הלימודים והוא רק בתחילת דרכו, חסר ניסיון, שהיא תמיד מעדיפה לפנות לאנשי מקצוע בעלי ניסיון רב והמלצות בשפע. ואז הבנתי משהו שתמיד ידעתי, אך מעולם לא ניסחתי. אני מאמינה שברוב המקרים וברוב תחומי העיסוק, או שיש לך את זה או שאין לך את זה, וכל ההכשרה והניסיון שבעולם לא יוכלו לתת לך את זה, כמו גם היעדר הניסיון וחוסר ההכשרה לא יכולים לקחת את זה ממך.

אבל העולם (עדיין) לא עובד ככה. וברור שיש ערך וחשיבות להכשרה נאותה בכל תחום. ומובן שעדיף לפנות למישהי ששומעים עליה חוות דעת מוצלחות. וקשה לשפוט מי אמין בין ים של שרלטנים. ובכל זאת. אני מרגישה שיש לי את זה. איזה כישרון מולד להבין אנשים, לעזור להם להגיע להבנות להן הם זקוקים, ללוות אותם בתהליכים שלהם. אין לי הכשרה (עדיין) ואין לי ניסיון (מעבר לחברים), אבל יש לי את זה. בזה תמיד הייתי בטוחה. ועכשיו זה סוף כל סוף הבשיל בי מספיק כדי לצאת החוצה ולמצוא את מקומי בעולם המקצועי. ומצאתי את מסלול ההכשרה המדויק ביותר בשבילי. הכל מוכן לצאת לפועל.

אז שוב יצא לי פוסט חסר כיוון ואחדות. אבל יצא, כתבתי. אני חושבת שזה קצת כמו שיחות איתי. ואני מקווה שזה מספיק טוב בשביל מי שקורא. זה מספיק טוב בשבילי כרגע. כתיבה, כמו כל הדברים שאני עושה, באה בגלים ופרצי אנרגיה. וכרגע אני באנרגיה נמוכה, איטית, כמו טלפון עם סוללה חלשה שנכנס ל energy saving mode. במצב כזה, כל פוסט הוא הישג משמח. אני משומחת 😉

20160510_131110.jpg
תמונה שלי במקום משמח

גם וגם

היום פגשתי עוד משפחה שעומדת לעזוב הכל ולטוס להודו לזמן בלתי מוגבל. כל פעם שאני שומעת על עוד מישהו שחי ככה או מתכנן לחיות ככה, אני מתמלאת התרגשות והשראה. זה אפשרי. זה קורה כל הזמן. זה יקרה גם לנו. התדר של הגשמת חלומות פועם בעולם בעוצמה, הקריאה להעיז להיות מאושרים נשמעת בבירור. הזמן הוא עכשיו.

ברור לי שלעזוב את כל הנוחות שבבית, השגרה, המשפחה, החברים, הרכוש, זה לא החלום של כולם. יש כאלה שזה הסיוט שלהם, וככל שנתקרב להגשמה אני בטח אזדהה איתם יותר ויותר. תכלס, אני לא בטוחה שזה מה שיעשה אותי מאושרת. אבל אני בטוחה שאני חייבת לעצמי לבדוק ולנסות. יכול להיות שאני אתבדה. יכול להיות שאני אסבול נורא מנוודות ואתגעגע לפינה משלי, עם נוחות מירבית וחברים שבחרתי בפינצטה. יכול להיות שזה דווקא ישחרר אותי ברמה כזאת שאני לא ארצה לחזור לעולם. ויכול להיות שזה יהיה שילוב מורכב או מסובך של הכל. סביר להניח.

כל מה שאני יודעת זה שמשהו התחיל לבעור בי ולבקש לצאת למסע כזה, והפעם אני נחושה להיענות ולהתמסר לדחף הזה. הרבה מחיי אני מעבירה בתחושה שאני חיה בתוך המטריקס, שיש איזו אשליה גדולה שאנחנו חיים אותה, ואני רוצה להתעורר. בניסוח הזה אני פתאום שומעת את הבודהיזם שלמדתי עליו כל כך הרבה בצורה אקדמית מרוחקת. ברור לי שיש דרכים רבות לצאת מהמטריקס, להגיע להארה, להתעורר. לכל אחת הדרך שמתאימה לה. אני גם פתוחה לאפשרות שההארה הזאת היא לא משהו קבוע, אלא דינמי ומשתנה. רמות שונות ומשתנות של עירות ושכחה, כמו עונות השנה או גאות הימים. הרי אי אפשר להיות ערה כל הזמן, גם לשינה תפקיד חשוב. מנוחה.

20160808_123933.jpg
פיצוי על היעדר תמונת השנצ מאתמול

מרגיש לי שאני מסתבכת עם עצמי במושגים ותיאוריות, ואני רוצה להוריד את זה למימד הממשות. אני שמחה על ההזדמנות שההתעסקות בזה נותנת לי כדי לאבק קצת את המוח האימהי הפשוט שלי. בחיי היומיום אין מקום למחשבות עמוקות מעבר למה לבשל שכולם ירצו לאכול ואילו פעילויות נעשה היום. זה גם סימן משמח ביותר לכך שהנה אני 8 וחצי חודשים לתוך האימהות לשניים בחינוך ביתי ואני לא במצב חירום. אני חוזרת, אני לא במצב חירום! בתקופה הזאת עם יולי עוד בכלל לא הבנתי שאני לא נושמת, לא כל שכן ניסיתי לעזור לעצמי. והנה עם ניל לא רק שאני נושמת יחסית סבבה, אני אפילו רוקמת חלומות ומזימות, וחושבת מחשבות מורכבות. יו גו גירל!

20160807_133016 crop.jpg
לא כל כך נורא במטריקס

כשאני קוראת את מה שאני כותבת לפני שאני מעלה לבלוג, הרבה פעמים אני מרגישה קצת בושה, כאילו אני מרמה את ציבור הקוראים שלי עם פוסטים שלא קשורים לכלום, מין רצף תודעתי לא ברור, ואיזה ערך הם כבר יקבלו מהגיגיי? אז נשימה עמוקה. הכל בסדר. לא "גם ככה אף אחד לא קורא את השטויות שלי", לא עוד. אלא "מה שיוצא זה מה שצריך לצאת, מי שזה נוגע בו יקרא".

ושוב אני בוחנת את עצמי: זה בסדר אם אף אחד לא יקרא אותי בכלל אף פעם? התשובה הכנה היא שאני אפגע ואתאכזב מזה. אבל למה? ולמה לא? הייתי רוצה לבחון למה חשוב לי שלא יהיה לי אכפת. האם זה ממקום שמבקש לבטל את האגו וההיאחזות בתשוקות (עיין ערך בודהיזם)? או ממקום פגוע שמפחד להיחשף ולהיות פגיע, אז עוטה שריון הגנה? החיוביות שולחת אותי לאחדות. אפשר גם וגם. גם התעלות מעל האגו וגם פגיעות מפוחדת. אני אחת ואני מורכבת מהמון, גם וגם.

איך הקושי מתחלף לקלילות

Start where you are. Use what you have. Do what you can.

ימים קשים עוברים עליי. אני חסרת סבלנות, עצבנית, רגיזה. כל היום אני מתעצבנת על הילדים. הכל יותר קשה לי בימים האלה, הכל מצריך מאמץ ולא בא לי להתאמץ. אבל אני לא מודאגת מזה. אני לא אוכלת על זה סרטים. אני מקבלת את זה ואת עצמי די בשוויון נפש, וזה משמח. זו ההתקדמות שמרגשת אותי. וזו הבחירה בחיובי.

ניל הוא מתנה שהיקום שלח לי. הוא מביא איתו כזאת אנרגיה נעימה לחיים שלי ולמשפחה שלי. הוא מלמד אותי המון, הוא מעורר אהבה, הוא משכין שלום. אני כותבת תוך כדי הרדמה שלו, מדי פעם משפט, וכל כך נעים לי פשוט להיות איתו. אחרי יום ארוך בנחל, הוא מרגיע ונעים לי. וישר מזכיר לי לחשוב על החיובי.

20160510_132711.jpg
מרגיע ונעים

התחלתי בשליליות ובקושי שלי, אבל לאט לאט כמו מים זורמים, הוא ריכך אותי והזכיר לי את הטוב. היום הוא ישן שנצ של שעה וחצי על שמיכה בנחל (איך לא צילמתי את השלמות הזאת?!), ויכולתי לאכול בנחת, להיות במים לבד ועם יולי, לנשום קצת באמצע היום. וזה היה נהדר.

ניל הוא המתנה שלי ליקום. אני יצרתי אותו, אני ילדתי אותו, אני מגדלת אותו להיות כל מה שהעולם צריך כדי להיות טוב יותר. אהבה של אימא זה משהו קמאי, קדמוני, זה הדלק של העולם. אני מרגישה כוחות גדולים פועלים דרכי באימהות שלי.

20160704_110741.jpg
מתנה

ופתאום אני חושבת עליכם, הקוראים שלי, וכמה פסיכית אני כנראה נשמעת לרובכם. זו הרגשה שמוכרת לי היטב, שבטח חושבים עליי שאני לא נורמלית. ואני באמת לא נורמלית, רחוקה מהנורמה. וכיום אני מרגישה פה בבית, וזה נעים. אני לא צריכה שכולם יאהבו אותי, יבינו אותי, יסכימו איתי. מספיק לי מי שכן, לא מפריע לי מי שלא. אני אסירת תודה על כל מי שקוראת אותי ולא עוברות לה מחשבות ביקורתיות בראש. מי שמקבל אותי כמו שאני. מוזרויות והכל.

אני כבר מרגישה שינוי באנרגיה. משהו כבד ומחניק הוסר מעליי, ויותר קל לי לנשום. אולי גם יהיה לי יותר קל להירדם. יש עולמות שלמים נסתרים מהעין, ואני מבקשת להכיר אותם. אני מזמנת את הכוחות שלי. ככה, קבל עם ועדה, מול כולם, בלי בושה. אמן.

בין מודעות לעיוורון

אני מרגישה שיש דברים בעולם שמסייעים בפתיחת התודעה, ויש שמסמאים עיניים. אני מרגישה את זה בעיקר לגבי אוכל, אבל זה בעצם כל דבר שאנחנו מכניסים לגוף, בין אם חומרי, רגשי, תודעתי או אנרגטי. אני חושבת שמאז שהפסקתי לצרוך בשר, לפני עשור, הורם מעל תודעתי איזה צעיף שקוף. לאט לאט התחלתי לראות יותר טוב, פנימה והחוצה. מאז שהפסקתי להכניס כל מוצר מהחי לתוך גופי, לפני 4 שנים, האפקט התעצם.

עם עיניים פקוחות, יותר קל להרגיש מה מעוור. זה עדיין קשה, כי יש בזה תעתוע ופיתוי, אבל יותר קל. אני חושבת על תרופות, על מוצרי קוסמטיקה, על מזון מעובד. על מחשבות שליליות, על אנשים רעילים, על שגרה שוחקת. עוד מישהי מרגישה ככה?

ואז אני חושבת, כמה זה מעייף לראות כל הזמן, וצריך הפסקות מדי פעם. ובעצם יש איזה איזון נוח, בין ראיה נכוחה לעיוורון, בין הפנים לחוץ, בין מודעות לאשליה.

20140628_141357.jpg
תודעה ישנה, תודעה ערה

אני שומעת יותר ויותר על עוד אנשים שהחליטו לצאת מהמטריקס, בעיקר בכיוון של לטייל בעולם. אני חושבת על זה שזה בטח מגיע בגלים, איזה שינוי אנרגטי שמעיר את כולם ודוחף אותנו להגשים את החלומות הכי פרועים שלנו, לדעת שהכל אפשרי. האושר הוא אפשרי, בהישג יד, זה רק עניין של בחירה. ואומץ.

אני חושבת שאני כל כך ממהרת לקנות כרטיסי טיסה, כי אני חוששת לאבד את המומנטום, שיאזול לי האומץ. זה צעד שצריך לעשות בבת אחת, בלי יותר מדי זמן לתת ללבטים ולפחדים לחדור ולתפוס מקום בלב שלי. ויש המון מהם, ואני דוחה את ההסתכלות עליהם עד לאחרי שיהיה צעד בממשות. אחרי תקיעת היתד הראשוני של התוכנית, אני אוכל להתפנות ולתת מקום לפחדים.

דיכאון

עוד יום קשה. אוגוסט הזה… לא בא לי לכתוב. לא בא לי לחיות מחדש את הרגעים המכוערים שלי היום. הפוסט של אתמול הרגיש לי כמו לדמם מתוך פצע פתוח על המסך. זה החזיר אותי בזמן. פעם ככה הייתי כותבת. ניגשת לדף עם פצעים מדממים, ושופכת עליו את דם נפשי. יהיה מעניין לי לקרוא קטעים מפעם, לראות אם זה באמת הכל קורבניות מתבוססת ברחמים עצמיים, או שיש גם ערך. אוף, די. אני עושה את זה גם עכשיו. הרגלים ישנים מושרשים עמוק וקשה להצמיח ענפים חדשים, עלים ופרחים ופירות של חיוביות ואהבה ורכות כלפי עצמי. להוציא את הקושי והכאב שלי החוצה בכתיבה זה לא התבוססות ברחמים עצמיים. זה טיפול עצמי. וזה אומץ. זה קשה לי לראות, זה נראה לי מכוער, אבל אני אתאמץ יותר.

אבל נמאס לי להתאמץ. החיים האלה מרגישים לי כמו מאבק מתמיד, כל הזמן עבודה קשה ומאמץ וקושי. התחלתי להבין שזה קשור לרגישות שלי, בתקופה דיכאונית שלי בטיפול. אבל הדיכאון חלף ועברתי להתעסק בדברים אחרים. ועכשיו אני מזהה משהו ממנו חוזר. אני רוצה להגיד שזה לא מפתיע אותי כבר, שאני רגילה לזה שהוא תמיד חוזר, אבל אלף, זה באמת תופס אותי לא מוכנה כל פעם מחדש, ובית, יש משהו תבוסתני ושלילי באמירה הזאת, ואני ממשיכה להיאבק בשליליות בשארית כוחותיי. יש לציין שלדיכאון יש תופעת לוואי קשה של אובר דרמטיות. אבל יש לי את חוש ההומור שלי וזה נחמד.

אז את הפוסט הזה אני אקדיש לכלים שיש לי להתמודד עם כל השחור הזה, בתקווה שזה ייתן לי קצת השראה, ואולי אפילו יוכל לעזור למישהי אחרת מתישהו.

הדבר הראשון שעולה לי זה מה שנקרא self care, טיפול עצמי. בתור אימא לתינוק, יש לי מעט מאוד זמן לעצמי. טוב, על מי אני עובדת? אין לי בכלל זמן לעצמי. תינוק זו עבודה מסביב לשעון. אימא בחופשת לידה מברכת את אלוהים אם היא הספיקה להתקלח היום, לעשות פיפי בלי תינוק עליה או לאכול את האוכל כשהוא עדיין חם. צרכים בסיסיים הופכים להיות מותרות, יענו luxury. ואני הכי מתמסרת לתפקיד האימהי המקריב. אבל למדתי על בשרי מה המחיר של הזנחה עצמית פושעת, ואני שואפת ליישם את השיעור.

אז טיפול עצמי, מה זה? אני מניחה שעבור כל אחד זה כולל תוספות אחרות, אבל הבסיס הוא לדאוג לצרכים שלך. אצלי זה כולל לדאוג לאכול טוב ומזין ובזמן. תמיד לעשות פיפי לפני הרדמה. לדאוג לשעה שעתיים ביום של פניות. חשוב לי זמן של שקט. זמן של בהייה במסך, או קריאת ספר, או כתיבה, העיקר שאין מישהו ער שרוצה ממני משהו (זה סוד ההצלחה שלי, אני לוקחת את הזמן הזה כשניל ישן עליי).

wp-1470327167558.jpeg
אימא אחת עייפה ומדוכאת, לוקחת זמן לעצמה בתנאי שדה

קל להגיד, קשה לעשות. רק לכתוב את הרשימה הזאת מכניס אותי לדכדוך. אוכל מזין? פחח, הצחקתי את עצמי. כמאמר המם, ain't nobody got time for that. אבל אני מכירה בחשיבות של רשימות מסודרות ואופטימיות של צרכים, אז נמשיך.

מה עוד עוזר לשרוד דיכאון? חיוביות. לתת למחשבות השחורות קצת קונטרה, להדליק את האור שם בפנים. כבר דיברתי רבות בשבחה של החיוביות, שעשתה מהפכים של ממש בחיי. תמיד יש משהו טוב, בכל מצב הכי נורא שיכול להיות, יש צד חיובי, אפילו אם זה רק "היה יכול להיות יותר גרוע". זה סוג של אימון מחשבתי, לחזק את שריר החיוביות. מומלץ בחום. אגב, חברה טובה של חיוביות היא הכרת תודה, והיא מובילה אותי לנקודה הבאה.

גם לדיכאון יש מקום. הכי מעצבן זה לבוא למישהי בדיכאון, גם אם זה לעצמך, ולהגיד: "אבל תראי את כל היופי שבעולם! כמה מזל יש לך וכמה נפלאים חייך. יש אימהות שכולות וילדים רעבים" וכל השיט הזה. זה לא מעודד, זה מעצבן. תנו לי לרבוץ במרה השחורה שלי בלי להוסיף לי על זה גם רגשות אשם, בבקשה. אז אני מאפשרת לעצמי קצת זמן לשקוע בעצבות הזאת, זמן להיות עצבנית ולא נעימה ולא מכילה לאף אחד. מותר לי. זה סוג של מנוחה לנפש, מהמאמץ האינסופי של להיות בסדר ולהחזיק מעמד. אני נחה בדיכאון. אני מקווה להצליח להימנע ממנו פעם הבאה באמצעות יישום הכלים האלו מבעוד מועד, אבל עכשיו שהוא כאן, אני נותנת לו מקום של כבוד. בכל זאת חבר ותיק וזה.

אוגוסט האכזר

האנרגיות של אוגוסט קשות לי. אני לא זוכרת איך זה היה לפני הילדים (זה קצת כמו לא לזכור גלגול נשמות קודם מבחינתי), אבל בארבעת השנים האחרונות אוגוסט היה חודש אכזר. אני אוהבת קיץ וחום, אבל מה שקורה באוגוסט זה בלתי נסבל מבחינתי. גם יש לי יומולדת באוגוסט! אבל זה לא מצליח לשפר את מצב החודש. בקנטים. אנשים חושבים שבחינוך ביתי זה לא משנה כי אנחנו בחופש כל השנה אז מה ההבדל, אבל יש הבדל או-הו. מעבר לחום הבלתי נסבל, שגורם לכך שאי אפשר לפקוד את כל מקומות המפגש הרגילים שלנו, מקומות מפגש ממוזגים אלטרנטיביים אינם אופציה כי הם עמוסים בטירוף בילדי המסגרות. אנחנו בחנ"ב מפונקים טוב טוב, רגילים למקומות בילוי ומשחקיות ריקים ופנוים. לא משנה, הפואנטה היא שאוגוסט הוא חודש קשה לכלל ציבור ההורים.

599493_348474378559944_1851535711_n
מזג אוויר שטני

אז כל ההקדמה הזאת היא הכנה לסיפור "מה עבר עליי הבוקר", סיפור אימה לאימהות. מדי פעם יוצא לי לספר לחברות על התפרצות זעם שלי על הילדים, וכמעט תמיד התגובה היא הפתעה מוחלטת, מתובלת בכמות נדיבה של הקלה. גם הבוקר חברה יקרה הופתעה לשמוע על האנושיות המתפרצת שלי, וזה גרם לי לחשוב על הבלוג. (כמעט כל דבר בימינו עובר סינון מנטלי אם הוא חומר מתאים לבלוג.) בכל אופן, משהו בכישלונות של אנשים אחרים גורם לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו. אז קבלו קצת הרגשה טובה על חשבוני.

מסתבר שבאוגוסט יום ראשון מרגיש כמו יום שלישי, מה שהופך את רביעי לבלתי אפשרי, ואני אפילו לא רוצה לחשוב על מחר. אני כבר בלי כוחות, בלי אנרגיה, בלי סבלנות, ועם שני ילדים עם הרבה דרישות. הצילו. בכל אופן, ניסינו לצאת מהבית בבוקר, ויולי הייתה בהתרגשות ההרסנית של אחרי יותר מדי טלוויזיה. אז היא מתרוצצת וקופצת וצווחת בקול גבוה ומעצבן כזה שקודח לי חור בעור התוף, בזמן שניל המסכן מנסה לינוק, ואני רוצה שיצליח לינוק כמו שצריך לפני הנסיעה כדי שהוא לא יבכה לי כל הדרך כמו שקורה לאחרונה, והיא משתוללת מסביב ולא מאפשרת לו, ואני מאבדת סבלנות בבת אחת, והיא באה וצווחת לי באוזן, ואני נושמת עמוק את כל הנשימות בעולם ואני לחוצה לצאת כבר כדי להגיע בזמן לחוג ומדמיינת כבר את הבכי של ניל בנסיעה וזה נורא. אני שואלת את יולי אם היא צריכה שאני אחזיק אותי או שהיא מעדיפה להירגע באוטו, ובאופן מפתיע, במקום לברוח ממני בצווחות שמחה והיסטריה, היא מסכימה לצאת מהבית ולהיכנס לאוטו בלי בעיה. אבל אני כבר אחרי אובדן הסבלנות, אחרי הוויתור על להחזיק את כל הכאוס הזה,כבר שמטתי ידיי ולא משנה מה היה קורה עכשיו, ההתפרצות שלי הייתה קורית. נכנסים לאוטו ואין ליולי מוצץ כי לקחה אותו איתה מהאוטו אתמול והיא מתחילה ליילל וניל מתנגד להיכנס לסלקל ומתחיל לבכות וזה הקש ששבר את גב הגמל. אני צורחת מתסכול, זורקת עליה את המוצץ של ניל, חוגרת אותו בכוח וצורחת עוד קצת, תוך כדי שאני דופקת על ההגה עם הכדור שניסיתי לעניין איתו את ניל. ויש רגע קטן שבו הכל מתבהר קצת, כי שיחררתי את הסטרס שהייתי בו, ואני רואה את עצמי מאבדת את זה ואת יולי מבוהלת וניל בוכה יותר, ואני מתביישת בעצמי. והבושה הזאת היא יותר ממה שאני יכולה לעמוד בו באותו הרגע, והיא הופכת מיד לכעס והאשמות. ואני מאשימה את יולי בזה שניל בוכה כל כך בסלקל, והבכי שלו מחרפן אותי ואני פשוט צועקת איתו ועליו. הגרון שלי כבר כואב מרוב צעקות. צועקת ובוכה עם התינוק האומלל שלי. שפל. לא חדש, רק שפל.

my-meme.jpg
פוסט כזה עגום אפשר לעודד רק בעזרת ממים

אני מזהה פה כמה טריגרים. בראש ובראשונה, עייפות. אני מותשת מהעבודה האינסופית הזאת של גידול ילדים ללא שום הפוגה, שום הפסקה, לא ביום ולא בלילה, וזה לא אנושי תנאי ההעסקה האלה, אני דורשת שינויים בחוזה ומיד! טריגר שני זה הלחץ להגיע בזמן. הכניסה לאוטו היא סיר הלחץ שלתוכו מתנקזת כל התארגנות הבוקר; אריזת התיקים, הכנת האוכל, לא לשכוח בגדי ים, איפה המגבות, להחליף לו חיתול, נעליים ליולי, בקבוק מים, לחץ לחץ לחץ שמתנקז לתוך הרגע הזה שנכנסים לאוטו ואין זמן כי כבר עשר וחצי ומי יודע אם נצטרך לעצור בדרך מהבכי של ניל. אההה! טריגר שלישי, וככל הנראה הכי משפיע במקרה הזה, זו רגישות שמיעתית או בעיית ויסות חושי אודיטורי, באיבחון עצמי. יש סיכוי הרבה יותר גדול שאני אאבד את זה אם יש רעשים חזקים ברקע, או יללות בלתי נסבלות או בכי קורע לב ואוזניים. קולות ורעשים ממש סוחטים אותי בלי שאני שמה לב ופתאום אני מוצאת את עצמי חסרת יכולת להתמודד. אם הייתי רעבה או היה לי פיפי (שני טריגרים מוכרים נוספים), אף ילד לא היה יוצא מזה בחיים.

וואו. אז מה עושים אחרי פישול ממדרגה כזאת? קודם כל סולחים לעצמנו. הרי לא התכוונתי לצרוח על הילדים התמימים שלי בעודם יושבים חגורים וטובים מוכנים ליציאה בזמן. זה קצת כמו איך שמגיבים לילדים, מחפשים את הכוונה הטובה. באמת לא התכוונתי, זה השתלט עליי וברח ממני, ובאמת שאני במאמצים עילאיים כל הזמן ומצליחה ממש טוב רוב הזמן. אז התפלק לי וזה היה איום ונורא, אבל אני אנושית וזה קורה וזה בסדר. וכמה מדהים שיש לי את החוויה הזאת עכשיו בשלוף טריה לפעם הבאה שיולי תעשה משהו נורא ואני אוכל לזכור את ההרגשה הזאת של לאבד את זה ולמצוא את הכוונה הטובה שלה ולא לכעוס עליה. נראה לי שזה אחד מסודות ההורות הכי מוצלחים שלי; להשתמש בחוויות שאני עוברת, אחרי עיבוד אמפתי, כדי לעזור לי להבין ולהזדהות ולהגיב נכון לילדים. אז אחרי שאני סולחת לעצמי, אני מתנצלת בפני מי שפגעתי בו. להתנצל בפני הילדים שלי זה חלק מאוד חשוב מבחינתי, ואני אפילו נהנית לעשות את זה. זה כמו שניים במחיר אחד, גם התנצלות וגם דוגמה עבורם איך להתנצל כשהם טועים. אני משתדלת שההתנצלות שלי תהיה יותר עליהם ועל מה הם הרגישו, ופחות עליי ועל התירוצים שיש לי להתנהגות הלא ראויה הזאת ועל להסיר מעצמי אשמה. הם לא צריכים עכשיו גם להיות פגועים וגם לסלוח לי כי לא התכוונתי. הם צריכים לשמוע שאני יודעת שפגעתי בהם ושאני מצטערת על זה.

אם כותבות מגיעות למקומות מופלאות

לפעמים אני יודעת על מה אני הולכת לכתוב, כי יש איזה משהו שמאוד מעסיק אותי או קרה משהו מעניין באותו היום. לפעמים אני לא יודעת על מה לכתוב, וזה מפחיד אותי לעמוד מול הדף הריק, בלי לדעת במה למלא אותו. אז אני מזמינה נושאים לכתיבה ונעזרת בכם למלא את הפחד. ולפעמים אני לא יודעת על מה לכתוב, ולא בא לי לכתוב על שום נושא מוזמן ולא על שום נושא שרשמתי לי בצד לכתוב עליו (יש לי אפילו רשימת נושאים עתידיים לכתוב עליהם!), ואני מחליטה להיות אמיצה. אני עוצמת לרגע עיניים, ומכניסה הרבה אוויר, ובודקת מה מבקש להיכתב. שקט. ריק. אין תשובה, תנסי במועד מאוחר יותר. אבל הילדים נרדמו וניק מכין סלט וזה הזמן שיש לי לכתוב! הלחץ גובר. החלטתי שאני כותבת כל יום ויהי מה, אז קדימה לכתוב!

אני ממשיכה לקבל חיזוקים ומחמאות על הכתיבה שלי, וזה באמת מפתיע אותי. לא בקטע צנוע, אני ממש לא טיפוס צנוע. אני מופתעת כי בהרגשה שלי אני לא עושה פה שום דבר מיוחד. אני כותבת מחשבות ורגשות כפי שהם עולים, בלי עריכה בלי סדר בלי שום עיצוב או ייפוי. זה אפילו מרגיש לי הרבה פעמים ממש משעמם ולא ראוי להיקרא. אם זו לא צניעות, אולי זה ערך עצמי נמוך? אני לא יודעת. אני יודעת שמרגש אותי לשמוע שלקול שלי יש ערך, שמעניין אחרות לקרוא את הדעות שלי. מרגש ממש, ומפתיע. אני מרגישה שכחלק מההתפתחות שלי, ההפתעה הזאת צריכה להיעלם. ההתרגשות אני מקווה שתישאר, היא נהדרת, אבל ההפתעה לא במקום. זה לא צריך להפתיע אותי שיש לקול שלי ערך. כשאני מתחברת פנימה אני יודעת את זה. אבל עדיין משהו קטן בתוכי מתקשה לקבל את זה. עקשן. הרי אני מאמינה שלכל אחת ואחת מאיתנו יש ייחודיות וייעוד וקול וערך. באמת מאמינה. אז למה כשזה מגיע אליי מצטרפת הפתעה? ילדה קטנה שלא מרגישה ראויה. לתשומת לב, לאהבה, לכבוד. אני רוצה לאסוף את הילדה הזאת ולחבק אותה ולהבטיח לה שיש לה מקום בעולם, שהיא אהובה יותר מכפי שהיא יודעת, שהיא מוגנת ושמורה ויקרה. כל הדברים הנפלאים שאני מצליחה לעשות עם ילדתי האהובה. אז למה לא עצמי? איזה פישול זה שיש כזה פער בין היחס שאני מצליחה להעניק לבתי לבין זה שאני מרגישה לא ראויה לו.

ההתעוררות הגדולה שמבקשת לקרות בי, מתחננת בפניי שכבר אצליח לאהוב את הילדה שבי. אני מנסה, אני לוחשת לה, לעצמי. אני משתפרת. וזה מספיק. זה מספיק לעכשיו. ולחשוב שלא היה לי על מה לכתוב ולא היה לי חשק לכתוב. אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים. אם כותבות מגיעות למקומות מופלאות 😛

IMG-20160510-WA0023.jpg
אני, במקום מופלא

פינת החפירה המוזמנת #3: חינוך ביתי

כשהתחלתי בכתיבת הבלוג, זיהיתי בעצמי את הרצון לייצר פה מעין דיאלוג בקטנה, שבו אני אוכל לשמוע מכם מה אתם חושבים על מה שאני כותבת, ושתוכלו לבקש ממני לכתוב על נושאים שמעניינים אתכם. הערכתי ששיתוף כזה יעודד אותי להתמיד בכתיבה וצדקתי. התגובות חשובות לי יותר משיכולתי להאמין (במידה שאפילו איכזבה אותי, אבל על זה כתבתי קצת בפוסט הקודם), וההזמנות לכתיבה מרגשות אותי. פינת החפירה המוזמנת השלישית מוקדשת ליסמין, המגיבה מספר אחת שלי! שביקשה לשמוע עוד על חינוך ביתי:

"אני מזדהה עם האידאולוגיות העומדות מאחוריי החנ"ב. הרצון לגדל את ילדיך במו ידייך, לא להפקיד אותם בידי זרים, להיות חלק גדול ומשמעותי מהיום יום שלהם, לקבוע את התכנים ואת הסגנון ועוד ועוד, באמת מזדהה. אבל!
מאיפה מגייסים את הסבלנות המטורפת והיכולת להכיל? לא לנוח? כשחזרתי מחופשת הלידה של ירדן, אחרי תשעה חודשים, לא רציתי להשאיר אותה ולחזור לעבודה. עזר לי שקיצצתי אחוזי משרה, לא שלחתי אותה לגן והפקדתי אותה לפחות בחלק מהשבוע בידי משפחה אוהבת.
הזמן זז אחרת בבית ובעבודה. בעבודה אני פשוט נחה ומכייפת ובבית… בבית קשה בטירוף! ואני מאוד חופשיה איתה ונותנת לה לעשות כמעט כל מה שבא לה."

נתחיל עם דיסקליימר ברור ומובן מאליו, אבל עדיין חשוב שייאמר ויודגש: אני כותבת אך ורק על החוויות שלי, הניסיון שלי. כל משפחה זה אחרת, כל ילד זה אחרת, כל אמא היא אחרת, כל תקופה זה אחרת. כל מה שאני יכולה לכתוב עליו זה עליי, על הילדים שלי ועל עכשיו. אני אכתוב כמובן גם על העבר, אבל זה מהזיכרון. ההווה צובע הכל.

"מאיפה מגייסים את הסבלנות המטורפת והיכולת להכיל? לא לנוח?" שאלת השאלות. לגדל בבית את הילדים זה אומר (שוב, במקרה שלנו) להיות איתם כל היום, כל יום, כל הלילה, כל לילה, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, בלי הפוגות בכלל כמעט. זה קשה בטירוף. זה מתחיל מ"חופשת" לידה, שבה את נזרקת למים העמוקים, בלי לדעת לשחות. לא ידעתי שום דבר על תינוקות או ילדים לפני הלידה, הייתי הכי קלולס שאפשר להיות, וזה היה ממש קשה ומפחיד. היום אני יכולה לומר שזה גם היה מצוין, כי לא היו לי תפיסות מגובשות מראש. באתי פתוחה ופעורה לעולם האימהות, מוכנה להתעצב יחד עם התינוקת שלי תוך כדי. העיצוב הזה היה קשה וכואב ובודד. אבל מהר מאוד גיליתי שאני מתפקדת יותר טוב בחברת אנשים, עדיף חברה עם תינוק. אז הלכתי ליוגה לתינוקות, והתחלתי שם עם אימא עם תינוק במנשא, והתחלתי לבוא אליה כמעט כל יום ולהעביר אצלה ימים שלמים וזה הציל אותי, וגם היתווה את המשך דרכנו בחינוך ביתי. כלומר, בשבילי, חינוך ביתי צריך להיעשות בתוך קהילה.

IMG_3052.JPG
האימא עם התינוק במנשא ואני נופשות

לבד בבית עם תינוקת זה מתכון לאובדן שפיות, במובן הכי מילולי. זה בכי בלתי פוסק (של שתינו), התקפי זעם בלתי נשלטים (שלי), אומללות וסבל ורגשות אשם וחרדות ודיכאון וכל טוב. זאת הייתה החוויה שלי בחודשים הראשונים. אני לא יודעת כמה אימהות צעירות מרגישות ככה, עד כמה זה נורא לכולן, אבל אני בטוחה בדבר אחד: זה לא פיקניק לאף אחת. זו המון עבודה קשה חדשה ומלחיצה ולבד. המון המון לבד. אחרי כמה חודשים כאלה, כל אישה שפויה הייתה מצפה בכיליון עיניים לרגע בו היא מפקידה את חבילת האושר הקטנה שלה אצל מטפלת אוהבת ומסורה, וטסה חזרה לחיים הנורמלים שלה, בלי כתמי חלב על החולצה, בלי פליטות בשיער, בלי חיתולים ובכי ושיעמום.

אבל אני אינני אישה שפויה. סתם, אני שפויה מאוד. אבל, כאמור, גיליתי את הסוד לחינוך ביתי בשבילי: חברה. אז התחלתי ללכת למפגשי חינוך ביתי, ולא מצאתי את עצמי שם בכלל. הייתי האימא המוזרה עם התינוקת הקטנה, וכולן היו עם ילדים ופעוטות. אז התחלתי לחפש אימהות לתינוקות שנשארו בבית, ואספתי לי אחת-אחת נשים מקסימות ומופלאות ומדויקות לי, והן היו השבט שלי, המשפחה שלי, התמיכה שלי. מה שמדהים זה שגם כעבור 4 שנים, כל החמש אימהות האלה עדיין חברות, עדיין מגדלות את הילדות בבית ועדיין מדוייקות לי, אפילו אם קצת התרחקנו גיאוגרפית. אני אוהבת אותן בכל ליבי. ואליהן הצטרפו עוד אימהות וילדים ובני זוג, וכולנו יחד במסע הזה. אני מתרגשת רק מלחשוב עליכם, חברים יקרים ואהובים. לא חושבת שהייתי שורדת בחינוך ביתי בלי השבט שלי, של בני אדם תמימי דעים ואוהבים. ואני אסירת תודה לכל אחת ואחת מהן ומהם.

IMG_20140614_081446.jpg
תמונה חלקית של השבט

אבל חזרה לנושא… אני חושבת שכאשר אנשים מבחוץ חושבים על חינוך ביתי, הם מדמיינים אימא בבית עם הילדים, מלמדת אותם כל מיני נושאים, מעבירה תכנים והפעלות ויצירות. וככל הנראה יש משפחות שזה באמת נראה ככה אצלם. אצלנו זה רחוק מהמציאות. חינוך ביתי אצלנו זה מחוץ לבית: אצל חברים או בגן שעשועים או בחוג או מתנס או בטבע. זה בראש ובראשונה משחק חופשי ואינטראקציה חברתית. יש מעט מאוד למידה, כפי שמקובל לחשוב עליה, ואין כלל למידה יזומה. אני לא יושבת ומלמדת את בתי שום דבר. אם היא מתעניינת במשהו, אנחנו מתעסקות בו, מדברות עליו, אבל אין באמת אג'נדה, מערכי שיעור, חוברות עבודה. יכול להיות שזה יגיע בהמשך עם הגיל, ויכול מאוד להיות שנישאר במתכונת כזאת של אנסקולינג לנצח. הנקודה היא שהחיים הם דינאמיים ואנחנו זורמים איתם. שום דבר לא חייבות לעשות. זה החופש שאני מאמינה שנכון לילדות שלי לגדול בתוכו. ושוב סטיתי.

20141220_194548.jpg
"שיעור" בחינוך ביתי

בעיקר כי אני מרגישה שהשאלות ששאלת לגבי סבלנות והכלה רלוונטיות לכל האימהות, לא רק בחינוך ביתי. אז אני אתייחס אליהן עכשיו בכלליות, ואולי עוד אחזור לחפור על חינוך ביתי בהמשך. אני עשיתי כזאת דרך ארוכה ומדהימה בתחום הזה של סבלנות והכלה, ממש מעוררת גאווה עבורי. וזה תכלס יכול לתפוס עוד פוסט שלם, אז אני אנסה לתמצת לעצות פרקטיות ופחות בסגנון של "אלה הם חיי". אני אפילו אכתוב רשימה ממוספרת, תראו, זה יהיה רציני כזה!

  1. בן זוג תומך. הדבר שהכי עוזר לי להמשיך לשרוד בשגרה השוחקת והבלתי אנושית זה ניק. וגם לנושא הזה מרגיש לי שמגיע פוסט נפרד שלם. אני זוכרת איך בחודשים הראשונים הייתי מגיעה לסוף כל יום שבורה ומרוסקת. הגב כואב מלסחוב אותה במנשא כל היום, הנשמה דואבת מהבכי שלה, רגשות האשמה שלי והתסכול של שתינו. כל לילה הייתי קורסת למיטה בבכי מעורר רחמים, מפחדת פחד מוות ממחר, והוא היה מחבק אותי או מלטף את השיער, ואומר מילים מחזקות ואוהבות. והוא היה רואה את הקושי שלי ואת המאמצים שלי, ומעריך את כל העבודה שאני משקיעה ונותן לי להרגיש שרואים אותי ואני בעלת ערך – שני הדברים הכי חשובים בעיניי. כמובן שהוא גם תומך נלהב בהנקה וחינוך ביתי והורות מקושרת, כך שנחסכו ממני ריבים על הנושאים האלה. והוא היה ההצלה שלי. הוא עדיין כל הדברים הנפלאים שתיארתי, פשוט במינון נמוך יותר עכשיו, כי אני פחות זקוקה.
  2. טיפול. הרבה לפני האימהות הייתי בגישה שטיפול נפשי/רגשי/פסיכולוגי/הוליסטי/ווטאבר זה משהו שכולם חייבים לעשות. מאז האימהות מחשבה זו רק התעצמה. לפנות זמן פעם בשבוע לעצור הכל ולהתרכז רגע בעצמי, באיך אני מרגישה, במה שעובר עליי, זה חיוני עבורי. וזה לא היה פשוט ולא אידאלי להגיע לטיפול עם תינוקת צמודה אליי, אבל לא יכולתי להיפרד ממנה עד גיל שנתיים. אז הייתי מגיעה לטיפול עם יולי, כמו שעכשיו אני מגיעה עם ניל, וזה היה זמן הכרחי לתיפקוד שלי. התמיכה שקיבלתי מהפסיכולוגית שלי, התובנות אליהן הגענו, המקום והזמן שמוקדשים רק לי ולמה שעובר עליי – פרייסלס.
  3. טיפול זוגי. מהר מאוד הבנתי שטיפול רק עבורי זה נחמד, אבל טיפול זוגי זה להיט. הזוגיות אחרי לידה נופלת פתאום לסוף הרשימה והופכת מוזנחת כמו הכלבה, שלפני הלידה הייתה מלכה. ומה שמזניחים, מת. אז הכלבה איכשהו שורדת באורח נס, אבל הזוגיות צריכה עזרה חיצונית. עכשיו, רוב גברים לא מגיעים סתם לטיפול, צריך להביא אותם בתחבולות שונות. התירוץ שלי היה שזה יהיה פגישה-שתיים, רק כדי לתת לו כלים להתמודד איתי כשאני בדיכאון. מאז עברו 4 שנים ואנחנו עדיין מגיעים כל שבוע-שבועיים לפגישה משותפת אצל הפסיכולוגית. אני בטוחה שלולא הטיפול, הקשר ביננו היה מתוח, טעון, מלא ריבים וכעסים ונושאים שמטוטאים מתחת לשטיח עד שהשטיח מתפוצץ ומקיא עלינו הכל.
  4. מודעות. עבודה של מודעות זה מה שעוזר לי להיות סבלנית ומכילה כלפי הילדים שלי וכלפי עצמי. עבודה של זיהוי טריגרים, כדי לדעת מתי אני עלולה לאבד את זה.לתפוס את עצמי לפני, ולהצליח לעצור, אחרי ולהצליח להתנצל, תוך כדי ולתת לעצמי אמפתיה. כשאני מצליחה להישאר במודעות, הכל נהיה יותר קל.

ולסיכום (כי אפילו את עצמי כבר עייפתי בחפירה הזאת), אני רוצה לחדד את הנקודה שהעלת ואיתה אני מסכימה בפה מלא: בבית קשה בטירוף! גם למי שבבית כל היום וגם למי שחוזרת מיום מפנק בעבודה, לכל אחת בדרכה שלה. להיות כל היום בבית עם הילדים זה מחרפן את השכל. אבל אני חושבת שגם לחזור מהעבודה (שזה עולם אחר של מבוגרים וזמן לעשות פיפי ולשתות קפה ושיחות נורמליות), זה קשה, כי את זקוקה לזמן הסתגלות למעבר, והילדים זקוקים לזמן פריקה של מה שעבר עליהם היום, והשלמת זמן עם אימא, וכבר נהיה מאוחר וצריך ארוחת ערב ומקלחות וסיפור ולישון והכל בלחץ, זה נראה לי עוד יותר קשה! אז כל אחת בוחרת את הקשה שנוח לה איתו, ועושה את העבודה שגורמת לקשה להיות קל יותר מדי פעם, וסולחת לעצמה שזה לא קל ופשוט וכיפי כמו שחשבתי שזה יהיה.

IMG_20131016_112937.jpg
לילדים זה דווקא כן פשוט וקל וכיפי

זה באמת לא קל בשבילי לגדל ילדים בבית. ואני חושבת שבשיחות חולין מצפים ממני לספר כמה זה קשה כדי שירגישו טוב עם הבחירות שלהן, או כמה זה קל לי כי אני סופר אימא אז זה נהיה לא רלוונטי להן גם ככה. אבל המציאות מורכבת. בסופו של דבר אני חושבת שהכל זה עניין של בחירה. כל אחת יכולה לעשות כל בחירה ולחיות איתה בשלום, ובלבד שזו בחירה מודעת, שהיא מרגישה שעשתה מרצון ולא מהכרח. כי ברגע שעושים בחירות חיים עצומות כאלה בצורה לא שלמה, אז עולים תסכולים. חינוך ביתי זו בחירת חיים שכל משפחה יכולה לקבל. קל זה לא. אבל אני מאמינה שזה שווה את זה, לפחות בשבילנו.