רגשות קשים כלפי הבכורה

אחרי הלידה של ניל, כולם התחילו לשאול אותי איך יולי מקבלת אותו. והייתה לי תחושה שמאחורי השאלה הזאת מסתתרת משאלה סמויה לשמוע שהיא מקנאה ומרביצה לו. אבל היא הייתה מדהימה איתו, ואני לא מתביישת לומר שהרבה מזה היה בזכותי. הצלחתי לשמור את האהבה שלי כלפיה חיה, להשאיר אותה בפוקוס, לערב אותה בטיפול בו, לייצר להם אינטראקציות חיוביות, לנשום עמוק באינטראקציות היותר מפחידות, ובעיקר להיות על זה.

אבל חודשים ממועטי שינה חלפו והזמן עשה את שלו ואני הקפדתי פחות ופחות והנה לפני כמה שבועות התחילה ירידה במצב הרגשי של יולי. לשמחתי זה עדיין לא מופנה כלפי ניל, אבל הילדה שלי לא בטוב. היא כועסת יותר, מגיבה באופן לא פרופורציונלי, צווחת בקול גבוה ועצבנית הרבה יותר. אז הבנתי שאני נחתי על המשמרת והפסקתי להשקיע בה כל כך הרבה אנרגיה. היה איזה שיפט טבעי של תשומת לב ממנה, שהייתה מרכז חיינו למשך 4 שנים, לעבר ניל, שנפתח לעולם והתגלה כיצור מתוק ולבבי להפליא.

בחודשים הראשונים הוא היה עדיין סוג של עובר, ולא לקח הרבה תשומת לב, ולי היה טריק מעולה ללבות את אהבתי ליולי. כשהייתי מניקה אותו, חיכיתי להרגיש את פרץ האוקסיטוצין, ואז הייתי מפנה את המבט מלא האהבה כלפי יולי, ממש עושה העתקה של ההתאהבות. וזה עבד מצויין. ראיתי רק את הטוב שבה, אהבתי אותה והייתי גאה בה בטירוף. אבל עם הזמן והעייפות, שכחתי מזה. והזנחתי את הקשר שלנו. והתאהבתי בניל עד מעל הראש, עד שלא היה מקום בשבילה.

ועכשיו הווידוי הנורא. איבדתי את אהבתי ליולי. זה דבר איום להרגיש, נורא להודות בזה בפני עצמי, ובלתי אפשרי לחשוף לאחרים. יולי מעצבנת אותי. היא יכולה להיות בלתי נסבלת ואין לי כוח אליה. היא תמיד הייתה מאתגרת, בלשון המעטה, אבל עכשיו מול המראה שהיא ניל, קשה מאוד להסתכל עליה לחיוב. איפה שהוא מתוק ומתגמל ומקסים, היא מרגיזה וקנטרנית וקשה. אני לא מרגישה ככה כל הזמן, תודה לאלה, אבל גם רק קצת זה נורא.

כי לא מגיע לה. לכל ילדה מגיע להיות נאהבת הכי בעולם בזכות מי שהיא. מגיע לה שיראו את הטוב שבה. מגיע לה שאני אחזור להתאמץ בשבילה. אבל אני עייפה. אני עובדת נורא קשה והסבלנות שלי קצרה ולא בא לי להתאמץ בשביל אף אחד. אז נשימה עמוקה. זה בסדר להרגיש ככה. אמפתיה לעצמי. זה קשה להרגיש רגשות כאלה שליליים ואסורים.

הורות חיובית (או מכבדת או מקושרת או מודעת או בדרך הלב או איך שלא נקרא לה), זו חתיכת עבודה קשה ומאמץ אדיר. אבל מהר מאוד הבנתי שהמחיר שאנחנו משלמות על הרפיית המאמץ הוא גבוה מנשוא. עדיף לי להיות במאמץ רב של חיוביות, מאשר להיכנס למעגל שחור של שליליות. זה כל כך קשה, ופעמים רבות בלתי אפשרי עבורי, אבל תמיד תמיד שווה את זה.

אז אני נושמת עמוק שוב, ומקבלת שוב את ההחלטה להתאמץ יותר. לעשות את העבודה הקשה שנדרשת על מנת לגדל ילדים מאושרים ובריאים בנפשם. להשתדל לראות רק את הטוב שבילדה היקרה שלי. לתת לה את מלוא תשומת הלב שלי, למשך עשרים דקות, פעמיים ביום. זו התחלה. ברור לי שכדי שלתוכנית הזאת יהיה סיכוי להצליח, אני צריכה לדאוג לעצמי לזמן מנוחה. מוסיפה גם את זה לרשימה. אני מזכירה לעצמי שגם בי יש ילדה קטנה שצריכה שיראו רק את הטוב שבה. אני רואה.

תמונת מתיקות להמתיק את המרירות של הפוסט הזה

פינת החפירה המוזמנת #4: גבולות!

כשהתחלתי בכתיבת הבלוג, זיהיתי בעצמי את הרצון לייצר פה מעין דיאלוג בקטנה, שבו אני אוכל לשמוע מכם מה אתם חושבים על מה שאני כותבת, ושתוכלו לבקש ממני לכתוב על נושאים שמעניינים אתכם. הערכתי ששיתוף כזה יעודד אותי להתמיד בכתיבה וצדקתי. אני מאוד מרוצה מההפריה ההדדית, אז תמשיכו להזמין נושאים או שאלות שאני אחפור עליהם! עבר הרבה זמן מאז הפינה האחרונה,  כבר יותר מדי זמן אני דוחה את זה, אבל עכשיו הגיע הזמן לכתוב את פינת החפירה המוזמנת בנושא גבולות שרונית ביקשה. נושא גדול וסבוך ומאתגר, אבל הנה דעתי עליו.

יש מעט מאוד גבולות הכרחיים. רוב הדברים שאנחנו אומרות לילדים לא לעשות הם מתוך הרגל, או קונבנציה חברתית, או שסתם אין לנו כוח לזה. אני חושבת למשל על להתלבש או לשים נעליים לפני שיוצאים מהבית (לא קורה כלום אם יוצאים ערומים או יחפים, מביאים בגדים ונעליים בתיק לאחר כך), על להתקלח כל יום (אין חובה קיומית כזאת, אצלנו לפעמים עובר שבוע ויותר בלי מקלחת אמיתית), על לקפוץ על המיטה או לטפס על האוטו או לאכול רק חטיפים וממתקים כל היום או לראות טלוויזיה כל היום.

אז הגישה שלי היא לנסות להסכים לכמה שיותר דברים שהילדה שלי מבקשת. אם היא מרגישה שמותר לה הכל, לא יהיה לה קשה כל כך להתמודד עם איסורים נקודתיים פה ושם. החיים יכולים להתנהל בגישה של הסכמה, עם מינימום עימותים והגבלות חיצוניות. Except when they don't, because sometimes they won't. משפט אהוב עליי בספרו המופתי של דר סוס, אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים.

קצת מבולגן בלי גבולות…

לפעמים אין ברירה אלא להציב גבול, בין אם בקטע בטיחותי או בריאותי, ובין אם בקטע שקשה לי עם הדבר הספציפי הזה בגלל סרטים שלי. הערת סוגריים חשובה: תמיד כדאי לבחון שוב גבולות ואיסורים קיימים, בייחוד אם הם מעוררים מאבק. הילדים שלנו מרגישים מתי עובדים עליהם בעיניים, מתי הגבול הוא מלאכותי או שאני לא שלמה איתו. ואז הם נאבקים עליו בכל כוחם, כאילו מי ישמע מה ביקשנו. כאלה גבולות חשוב לבחון ולשאול את עצמי מה הסיפור פה, למה אני לא מסוגלת לאפשר את הדבר הזה? בדרך כלל זה יהיה קשור לאיזה משהו מהילדות שלי, והנה הזדמנות פז לפתור עוד תסביך מיותר, מתנה מהילדים שלנו, עטופה בצרחות ובכי.

אז יש גבול שצריך לאכוף, לא משנה כרגע הסיבה. הדרך כמובן היא באמפתיה. אמפתיה זה אומר לשים את עצמי בנעליים הקטנות של ילדתי ולנסות להבין איך היא מרגישה, מה החוויה שלה בסיטואציה הזאת, כמה זה לא פייר ומעורר תחושת חוסר אונים והתנגדות שיש מישהי שמחליטה עליי הכל כל הזמן ואני תלויה בה לחלוטין לכל צרכיי, ואני חייבת לראות עוד פרק או לאכול משהו מתוק עכשיו והיא לא מבינה אותי וכמה שזה דחוף לי! אמפתיה עוזרת לי להישאר בצד שלה. אני אף פעם לא רוצה להיות נגדה. היא יקרה לי ואני רוצה בטובתה. אם אני מגיעה עם הגישה הזאת, אין מצב שהיא לא מתרככת.

או שלא, כי לפעמים היא לא… לפעמים היא לא מתרככת, היא כועסת וצועקת ובוכה ושונאת אותי. והתפקיד שלי הוא להישאר יציבה בתוך הסערה המטלטלת הזאת, לא לקחת אישית שום דבר שנאמר, לא לפחד שהיא לא תאהב אותי ולא לרצות אותה. היא לא יכולה לא לאהוב אותי, היא יכולה לכעוס עליי. אם הכעס שלה מטלטל אותי, אני לא יכולה לעזור לה. אז עבודה על התמודדות עם עימותים, עם הרצון לרצות ולפייס כעס שמופנה כלפיי, עם הכעס שהתעורר בי כתגובה, או הקורבנות או האכזבה או האשמה או מה שלא יהיה הקטע שלי הפעם.

השאיפה שלי היא להישאר רגועה, להסביר את הגבול ולאכוף אותו פיזית במידת הצורך. עם קטנטנים באמת צריך לקום ולעצור אותם כל פעם שהם מנסים לעשות משהו אסור. אפשר ורצוי לכוון אותם לפעילות אחרת. עם גדולים עדיף לדבר ולשמר את האוטונומיה שלהם עד כמה שניתן. אז לעצור לרגע את הסרטון, לקבל את תשומת הלב שלהם, להסביר את הגבול (שחייב להיות ברור והגיוני גם לי), ולבקש מהם לכבד את הגבול. עדיף בלי איומים או התניות, בלי "אם לא תעשה איקס, אני אעשה וויי". לציין גבול בצורה כללית, "רואים שני פרקים ואז מניחים את הטבלט. את צריכה עזרה להניח אותו?"

חלק חשוב באכיפת גבולות הוא לתת מספיק אזהרה מראש. רוצה ללכת מהגן שעשועים הביתה בשש? תתחילי בחמש וחצי להגיד שהולכים עוד עשר דקות, ותמשיכי להזכיר את זה. מותר לצפות רק שעה? תזכירי שזה הפרק האחרון. היום עושים מקלחת? תודיעי על כך מראש. ילדים זקוקים לזמן הכנה מראש בדיוק כמונו. אבל בניגוד אלינו, התוכנית והתמונה הגדולה לא ברורות להם, לכן צריך לשתף אותם ולהזכיר להם.

שני מלאכים מתוקים שאף פעם לא מוציאים אותי מהכלים

ברור לכולן שמה שתיארתי כאן הוא תיאורטי לחלוטין, נכון? אצלי בבית זה עדיין לא נראה ככה בדרך כלל. רוב הזמן מתפלקות צעקות ואיומים והתניות. אבל חלק מהזמן אני מצליחה. והחלק הזה נותן לי כוח להמשיך לנסות. ולכתוב על זה עוזר לי לשמר את ההתכווננות הזאת בראש ובלב. ולקרוא על זה נותן לי השראה וחיזוקים. וזו הדרך שלי.

אני מקווה שהצלחתי לענות על הציפיות של רונית. אני אשמח שתחלקו איתי אם זה עורר שאלות ספציפיות או מחשבות כלשהן. והכי אני אשמח אם יש למישהו נושא שהוא היה רוצה שאני אכתוב עליו את פוסט החפירה המוזמנת הבא! הפריה הדדית זה שם המשחק, חברים.

שליחות, כישרונות וייחודיות

יש אנשים שנולדים עם תחושת שליחות; עם מיסיונריות מובנת, שדוחפת אותם להפיץ את הבשורה, לעזור לאלה שנמצאים בתחילת דרכם, לתת השראה למתלבטים, לייצר קהילה עם השותפים לדרך. כזאת אני. בין אם מדובר בחינוך ביתי או טבעונות או לידה טבעית או הורות מקושרת או מיטה משפחתית כל דבר אחר שאני בקטע שלו. יש בי משהו שמאלץ אותי לשתף בזה.

מישהו הזכיר מיטה משפחתית?

מרגש אותי מאוד להבין את הדבר הזה לגבי עצמי. כלומר, תמיד ידעתי את זה ברמה כזו או אחרת, אבל עכשיו אני מבינה שזה כישרון שלי, מתנה שיש לי לתת לעולם (באנגלית אומרים gift וזה דו משמעי ומדויק לי כל כך). בכלל ההתעסקות במה שמייחד אותי אופיינית לי מאז ומתמיד. תמיד הרגשתי שונה ואף פעם לא הצלחתי לשים על זה את האצבע או אפילו לאשר את זה לעצמי. כי כל אחת היא שונה ומיוחדת, מורכבת מרכיבים קצת אחרים, עם נסיבות שונות וסיפור חיים משונה. ותמיד הייתה לי משיכה לנושא הייחודיות. כי זה מעין פרדוקס. איך זה שכולם מיוחדים? אז אף אחד לא מיוחד. אבל כולם מיוחדים. אז זה לא מיוחד. פרדוקס מתעתע.

חזרה אליי. אני מיוחדת. אני שונה. אני בנויה אחרת מאנשים אחרים. יש עוד אנשים דומים לי, כמובן, אנשים בעלי כישרונות דומים, תכונות אופי מקבילות, נטיות זהות. אבל אין אף אחת כמוני. ומה זה אומר להיות כמוני? קודם כל הרגישות. חיים שלמים העברתי במחשבה גאה שכזאת שאני לא רגישה. אני חזקה, לא מושפעת, לא נפגעת. להיות רגישה נחשב בעיניי חולשה, פגיעות, רכרוכיות; כל הדברים שלא יכולתי להרשות לעצמי להיות. ואני בטוחה שעור הפיל הזה מאפיין של אנשים רגישים רבים. הרי לא הייתה לנו ברירה! נולדנו רגישים לתוך עולם חסר רגישות, לתוך חברה שמקדשת ציניות, קשיחות, כוחניות. היינו חייבים לעטות שריון, להגן על עצמנו מפני חלקיקים בלתי נראים שעפים סביבנו באוויר, חלקיקי רגשות קשים שחודרים את העור וצובעים אותנו מבפנים, בצבעים לא שלנו.

כמה מבלבל זה לגלות את עצמי צבועה בכל ההשפעות החיצוניות האלה. לנסות לקלף מעליי שכבות של הפנמות חברתיות, לחפש את הליבה האמיתית שלי. וכמה מרגש למצוא! לגלות את כל הקסם שהוא אני. למצוא את כל המתנות שקיבלתי ולשתף בהן את העולם.

יכולת ההבחנה. אני שמה לב לכל. כל הפרטים מציפים את התודעה שלי. אני שומעת את הילדים ומה הם מבקשים, בזמן שהמבוגרים מנהלים שיחה. אף אחד לא שם לב. לא מתוך רוע או אנוכיות או חוסר תשומת לב. אלא פשוט כי הם לא שומעים אותם תוך כדי שיחה. חלק ממני מנסה לא לשמוע גם, לעשות כמו כולם. אבל אני לא מצליחה. הילדים מבקשים תשומת לב ואני לא יכולה שלא לשים לב. כמה עומס זה יוצר עליי. וכמה נפלא זה לילדים שיש מי שרואה אותם.

תראו אותי על גג העולם!

ובכלל רציתי לכתוב על המיסיונריות שלי! אני רגילה לנסות לרסן את הדחף הזה, כי לא מעניין אף אחד השיגעון החדש שלי, ונמאס לשמוע על דברים שלא מעניינים. אבל יש מי שמעוניינים! יש מי שצמאים לשמוע בדיוק על השיגעונות האיזוטריים שלי, כמו שאני הייתי צמאה ללמוד עליהם מלכתחילה. כמה שזה משחרר. אני לא משוגעת, אני כן מעניינת, יש לקול שלי ערך. פשוט הייתי צריכה למצוא את קהל היעד המתאים. ואת האמצעי הנכון.

הבלוג הזה הוא האמצעי שלי לתת דרור לקול שלי, להפיץ את האמת שלי לכל מי שמעוניין בה. וזה ממלא אותי בתחושת שליחות נעימה. יש לי ייעוד ואני מממשת אותו. בעזרתכם האדיבה. תודה על שאתם פה.

ההורים

What is done in love is done well.

באפליקציית יומן שאני כותבת בה את הפוסטים לבלוג, יש פיצ׳ר של משפטי השראה לכתיבה. והנה משפט שמתיישב לי בול על מה שרציתי לכתוב עליו היום. ההורים. נושא כבד וטעון, שאני שואפת לתת הסתכלות חדשה עליו.

בשיחות רבות עם חברים נושא ההורים עולה. אנחנו מתלוננים יחד על הביקורתיות שלהם, על הקושי שלהם לקבל את הדרך שלנו, ששונה כל כך משלנו, לכאורה. הם דואגים לנכדים התמימים שלהם ולמה שאנחנו ההורים המשוגעים מעוללים להם, החל מטבעונות, דרך חינוך ביתי, ועד חיסונים. על כל בחירה שלנו יש להם טענות ומענות ודאגות.

עם סבתא מימי

וכמה זה קשה לעמוד מול מתקפות כאלו על ההורות שלנו, וכמה מערער זה שחושבים שכל בחירה שלנו מזיקה לילדים, וכמה מבאס שאי אפשר באמת להתייעץ איתם ולהיתמך על ידם. והכל יפה ונכון וצודק, ואני הרגשתי ככה עם הוריי חודשים רבים ושנים סביב הגידול של יולי, ואפילו קצת בנושא אחד ספציפי וכאוב עם ניל (ברית מילה). והיה לי קשה ומערער להצטרך להגן על עמדותיי הגם-ככה-חדשות-ולא-מעוגנות.

ובהתחלה כעסתי עליהם שהם לא מבינים אותי ולא מסכימים איתי, ונטרתי להם על שלא גידלו אותי באופן הזה, והייתי ביקורתית כלפיהם וכלפי כל עצה בעלת כוונות טובות שהם ניסו לייעץ לי, ואני בטוחה שזה המצב עבור הרבה משפחות כיום. מצב של קרע במשפחה המורחבת, קושי, מתח, נושאים שמפחדים לדבר עליהם, ביקורת הדדית ושליליות וכעס וכאב. ואני מקווה להכניס גם לכם קצת ריפוי למקום הטעון הזה.

ניל, המרפא הלאומי, עם סבא צביקה

 

אז אחרי שגמרתי לבכות לפסיכולוגית שלי על אימא שלי, ולכעוס עליה ולהאשים אותה בכל מה שיכולתי, התפנתי להתחיל להבין אותה, ולראות את הדברים מהצד שלה. יענו אמפתיה.

ההורים שלנו חיו בתקופה שונה מאוד מאיתנו. פער הדורות וזה? זה אמיתי. ומה זה אומר? זה אומר שהם עשו את הטוב ביותר שהם ידעו, בדיוק כמו שאנחנו עושים את הטוב ביותר שאנחנו יודעים. הם גדלו עם הורים אללה איסתור, שלא ראו אותם, ולא נתנו מקום לרגשות ולנפשות הקטנות שלהם. היו צועקים עליהם, מזלזלים בהם, לא נותנים טיפת חופש, ואפילו מרביצים להם. ככה זה היה, זה מה שהיה מקובל, זה היה העולם שבו ההורים שלנו גדלו, זה מה שהם שרדו.

וכשהם הפכו להורים, הם נשבעו שלא יגדלו ככה את ילדיהם-שלהם, אותנו. שלא יעבירו הלאה את הכאב, אלא יעצרו את השרשרת הזאת. וזה בדיוק מה שהם עשו. מעטים הילדים בדור שלנו שחטפו מכות באופן קבוע. אנחנו גדלנו בשפע חומרי, ואפילו רגשי ביחס למה שהם חוו. ההורים שלנו עשו מהפכה בגידול הילדים, לא פחות מזו שאנחנו עומלים לעשות.

המהפכן הראשי למשפחה, יחד עם דור שלישי למהפכנים

האם הם היו מושלמים? לא. הם לא עשו טעויות? עשו גם עשו. האם לא התפלקו להם אוטומטים מדי פעם, איזו סטירה פה ושם? התפלקו. בדיוק כמונו. לא מושלמים. אבל מלאי כוונות טובות. ואהבה ודאגה ותעוזה לחפש דרך שונה ממה שהם הכירו, לתת לילדים שלהם חיים יותר טובים ממה שלהם היה.

ואנחנו? מבינים עכשיו כמה כפויי טובה אנו נראים להם עם הדרכים החדשות והנכונות יותר לגידול ילדים. אבל ככה העולם עובד. ככה האנושות מתקדמת, מתפתחת ומשתפרת. כל דור עושה קצת יותר טוב. לכל דור מתאפשר לעשות קצת יותר טוב בזכות היותר טוב שעשו הוריו. לא היינו מגיעים לכזאת רמה של מודעות ויכולת, לולא רמת המודעות והיכולת שהפגינו הורינו.

רמת מודעות ויכולת שמתבטאת גם על נדנדות עם נכדות

אני לא אומרת את זה להורים שלי, לא מספיק ולא בכלל. איך ניגשים לשיחה כזאת? על הפיסקה השנייה כבר היה מתלקח פיצוץ רב נפגעים. אז אני מנצלת את הפלטפורמה המופלאה הזאת שיצרתי לי ואומרת להם (כי הם בין קוראיי ההדוקים ביותר… (מבינים עכשיו כמה אומץ יש לי בכתיבה ובחשיפה פה?!)) את כל הדברים האלה שמגיע להם לדעת שנמצאים לי בלב.

אני אסירת תודה להורים שלי. אני באמת חושבת שהם עשו איתי עבודה מדהימה. הם נתנו לי את כל מה שהיה להם לתת ועוד הרבה יותר. הם נתנו לי את החיים, את העולם, את האהבה. הם עודדו אותי לחשוב בעצמי, למרוד במוסכמות, לבעוט במערכת. אולי לא ביודעין, אבל מתוך דוגמה אישית. כל מה שאני היום הוא בזכותם, וזה המון. ברור שהם עשו איתי טעויות. אי אפשר אחרת. אבל בשורה התחתונה, הם עשו הכי טוב שהם ידעו, הכי טוב שהם יכלו, וזה היה יותר ממספיק. זה היה בדיוק בדיוק. ובגיל 30 פלוס זה באמת כבר הזמן לקחת אחריות על עצמי ועל החיים שלי, ולהפסיק להאשים אותם ולבכות עליהם אצל פסיכולוגים.

מה שנעשה באהבה, נעשה טוב. זה משפט ההשראה איתו פתחתי את הפוסט ואין מדויק ממנו כשזה מגיע להורות. כולנו אוהבים את הילדים שלנו ברמה לא הגיוני ובלתי נתפסת. ומה שנעשה באהבה, נעשה טוב. בואו נמשיך לעשות טוב לילדים שלנו. אבל בואו נעשה גם קצת טוב עם ההורים שלנו. באמת שמגיע להם.

המשפחה שלי 3>

מוקדש באהבה רבה להורים הנפלאים שלי, שגם אם לא תמיד מסכימים עם הדרכים המשונות שלי, תמיד תמיד תומכים בי, אוהבים אותי ומקבלים אותי כמו שאני. באמת שאין דברים כאלה. תודה לכם על הכל.

פוסט יומולדת!

זה נחמד להקשיב לדיאלוג הפנימי שלי סביב היומולדת, ולקבל דרכו פרספקטיבה לגבי השינויים שאני עוברת, ההתפתחות שלי. בכלל יומולדת זה זמן כזה מאתגר, שמציב אותי מול שאלות של אושר, סיפוק, מימוש. בדרך כלל בימי הולדת הייתי אוכלת סרטים סביב השאלות האלה, ואני שמחה לגלות שיח פנימי שונה השנה. אין הלקאה עצמית, אין "אני לא עושה מספיק", אין אכזבה מהמקום בו אני נמצאת.

ומה שיש במקום… איזו מתנה! יש קבלה עצמית, יש אהבה עצמית, יש תחושת ערך, יש הודיה עמוקה על כל הברכות שיש לי בחיים. ומה שיותר זה שאני כבר מרשה לעצמי לזקוף לזכותי את כל השפע הזה! בזכות העבודה הקשה שלי, יש לי את כל זה. עבודה קשה ומייסרת ומעמיקה בנבכי נפשי, פירוק מחשבות ותחושות ועצמי לגורמים, בחינה מפוקחת של כל מה שמצאתי, מה משרת אותי ומה מעכב אותי, בחירה מודעת בי, באושר שלי. היכולת להרגיש ראויה לאושר.

ראויה לאושר וגלידה

זה לא מובן מאליו עבורי. עברתי מסע ארוך ומפרך, דרך דיכאון וחרדות, שליליות וציניות, הרס עצמי וזילזול. כמה קל להמשיך להאמין לקולות בתוכי שאומרים שאין משהו אחר, אין יותר טוב, וגם אם יש, מי את שיגיע לך, את לא ראויה. כמה משחרר ומעצים לצעוד בדרך אחרת, לצעוד באמונה שהדרך הזאת מובילה למקום טוב יותר.

וכל תחנה בדרך, לעצור, להרהר, לראות את הדרך שעשיתי עד כה, לשמוח בה, להעריך את עצמי על העבודה הקשה. התחנות המחזקות האלו מופיעות כל הזמן, ומתוך הרגל וחוסר תשומת לב אנחנו פשוט חולפים על פניהן, בלי לעצור רגע ולשמוח ולהוקיר ולראות. אני שמחה על התחנה הזו בחיי ברגע זה. אני מוקירה את כל הדברים הנפלאים שיש בה, בעיקר את כל האנשים הטובים שמקיפים אותי באהבה ותמיכה. אני רואה את כל הקשיים שיכולתי להם, את כל הפעמים שהתאמצתי יותר ולא ויתרתי. אני רואה את השינויים לטובה שהבאתי על עצמי.

אחד מהשינויים לטובה

אז היומולדת עצמו לא היה הכי מדהים. לא עשינו שום דבר מיוחד, ביליתי את רוב היום בבישולים וטיפול בילדים. אבל היה לי סבבה. הרגשתי שזה היה יום טוב כי כולנו היינו בטוב. ראיתי רק את החיובי וזה היה השינוי. בשנים קודמות הייתי מרגישה איזה צורך לעשות משהו מיוחד ביומולדת, ואם לא היה קורה שום דבר מדהים, הייתי מרגישה פספוס ואכזבה. אבל הפעם זה פשוט לא הטריד. אני לא מרגישה שזה משהו שמגדיר אותי יותר, וזו הקלה.

עוד שינוי לטובה הוא המסיבה. לא הייתי צריכה שמישהו יתכנן ויערוך לי מסיבת יומולדת כדי להרגיש מיוחדת, יכולתי לתכנן ולערוך לעצמי מסיבה, בשמחה! בלי להרגיש טיפת מסכנות או אכזבה. ואפילו הזמן הזה לקראת המסיבה, שהייתי מבלה בדאגה אם מישהו בכלל יבוא ליומולדת שלי, ואם תהיה מסיבה נוראית וכולם יסבלו וישנאו אותי, הכי הקיץ של אביה. אין אותו! אני לא יודעת מה יהיה במסיבה, לא יודעת כמה יבואו, מי יבואו, ואני ממש בסדר עם זה. יש בי השלמה שקטה עם מה שיהיה.

יומולדת 32

זה שוב העניין שזה מגדיר אותי יותר, ושווה להתעכב עליו. אני חושבת שאנחנו נוטים לקחת כל מיני דברים חיצוניים ו/או חולפים ולאמץ אותם לתוכנו כחלק מההגדרה העצמית שלנו, לשייך אותם למי שאנחנו. וככה, אם מסיבת יום ההולדת שלי היא כישלון (מה שזה לא יהיה שמגדיר כישלון), אני חווה את עצמי ככישלון. זה מזכיר לי שיר של אלניס מוריסט שאני מאוד אוהבת, Joining You, שמדבר על זה שאנחנו לא השמות שלנו, אנחנו לא הארצות שלנו, אנחנו לא הרגשות שלנו, אנחנו לא המנהיגים שלנו.

וזה מתחבר לי נהדר להרגשה המשחררת הזאת. אני זה לא כל הדברים האלה, הדברים החיצוניים לי, הדברים החולפים שבתוכי, הם לא אני. מי אני? מה אני? זה יכול להיות פוסט בפני עצמו. אבל במילה אחת, אני נשמה, a soul. ואתמול היה היום שבו הנשמה הזאת נכנסה לעולם הזה בגוף הזה, לפני 34 שנה. אז מזל טוב לי.

יומולדת 33

פוסט פוסט יומולדת

אז אתמול חגגתי את יום ההולדת שלי במסיבה עם חברים. באופן מפתיע, אף חברה קרובה שלי לא הגיעה, חוץ משתיים. כל מי שהגיעו היו חברות רחוקות. היה כיף ונעים ומעניין להיפגש עם חברים שאני לא רואה בדרך כלל. אולי זו למעשה המטרה של מסיבות יומולדת. כי חברות קרובות אני רואה על בסיס שבועי, אבל חברות רחוקות רק פעם ב.

יומולדת 34

אני רוצה שלא יהיה לי אכפת. לא להיפגע או להיעלב מזה. אני מזהה ברצון הזה פחד מפגיעות, השריון נכנס לפעולה. "לא אכפת לי, לא נורא. היה לי כיף גם ככה". ובאמת היה כיף, ושמחתי בכל אחד ואחת שהגיעו במיוחד בשבילי, זה ממש מרגש הסיפור הזה. ועדיין. החלק בי שנעלב ממשיך לרחם על עצמו, "הן בטח גם ככה לא יקראו את הפוסט הזה". וגם זה נכון ומשונה. החברות הכי טובות שלי בדרך כלל לא מוצאות את הזמן לקרוא אותי. בתכלס אני מבינה אותן, הן עסוקות, עמוסות, וגם ככה שומעות ממני כל שבוע בלייב את כל החפירות שלי. ועדיין.

אני לא רוצה להיעלב מזה, אבל גם לא מוכנה להתכחש לרגשות שלי. אני הכי לא רוצה שזה יישמע כאילו אני נוזפת בהן, או עושה רגשי, או פאסיב אגרסיב. כי אני באמת ממש מבינה אותן, ואני ממש לא כועסת. אבל כן נעלבתי. אוף. לא רוצה להיעלב. זה מה שניק קורא לו "אוכלת סרטים" ו/או "you crazy". אני מעדיפה לקרוא לזה להיות מורכבת.

יולי מכבה את הנרות שלי

אני מורכבת מהמון חלקים; דומים, שונים, משלימים, סותרים. והמטרה עכשיו היא אחדות. לקבל את כל החלקים ולהתיך אותם לכדי אישה אחת. ובעצם זה הרי כבר נעשה, אני כבר אישה אחת. מורכבת מהמון חלקים, אבל אחת, מאוחדת. אז אולי המטרה היא קבלה. לתת מקום לכל חלק, לקבל את כל מה שאני אוהבת ופחות אוהבת בעצמי. ואולי אני פשוט מבולבלת. יש ימים כאלה. המחשבות לא קוהרנטיות. אוגוסט ממיס לי את המוח. אני מנסה לשלוף מחשבה ראויה מתוך שלולית עכורה, אבל היא גם ככה עולה על גדותיה. ונשפכים מתוכה דימויים די דוחים.

ובכלל רציתי לכתוב על המסיבה. אבל היא לא רוצה להיכתב. ובכלל בכלל רציתי לפתוח פינה חדשה בבלוג, פינת המתכון המוצלח. אבל זה לפוסט נפרד. אז אני פשוט אסיים בבקשה שתמצאו לי מהר נושאים לכתוב עליהם, aka פינת החפירה המוזמנת, אחרת תוצפו במתכונים! ובכל זאת אשאיר אתכם עם תמונות יומולדת חגיגיות.

חוגגים בתוך blanket fort

אוגוסט, לא תכריע אותי!

אין לי כוח לכתוב. אני מעבר לעייפה, אני מותשת. השבועיים האחרונים של אוגוסט גומרים אותי. פתאום הם נדמים לי כמו מבחן שצריך לעבור כל שנה. מעניין איך נמדדת ההצלחה או הכישלון בו. האם מספיק לשרוד ולהישאר בחיים כדי שזה ייחשב הצלחה, כדי לקבל עוד שנה פה? נראה לי שכל שנה דרגת הקושי עולה, והדרישות להצלחה גוברות. השנה לא מספיק שנישאר כולנו בחיים, השנה אני מצפה מעצמי סבלנות, הכלה, אהבה וטיפול. זה קצת כמו לידה. אני רק רוצה שהסבל ייגמר כבר, ואז הוא נהיה עוד יותר נורא ובלתי נסבל, ופתאום רואים את הסוף, אז אני מחזיקה מעמד עוד קצת. עוד קצת וזה יהיה אחרינו. זה קצת עוזר לחשוב על זה ככה.

עוד קצת וזה אחרינו

אוגוסט גורם לי לערער על כל עניין החינוך הביתי. פתאום אני כבר לא בטוחה שזה בשבילי, כל ההקרבה, הקושי, השחיקה. פתאום אני חושבת שזה לא מספיק טוב בשביל הילדים. יהיה להם יותר טוב לקבל אותי לפחות זמן אבל עם יותר סבלנות. למזלי הרב, כבר בשנה הראשונה שלנו בבית, קלטתי שאוגוסט הוא הקריפטונייט של החנב. קלטתי שהוא מחליש את הביטחון בדרך, מתעתע בחושים, מבלבל, מטלטל, מערער. למדתי להיזהר מאוגוסט. לא מקבלות החלטות הרות גורל באוגוסט. לא רושמות לגנים. מורידות את הראש ומחכות עד יחלוף זעם.

וכל שנה מאז, כל פעם מחדש כבר 4 שנים, זה הוכיח את עצמו. ספטמבר הגיע, ופתאום יכולתי לנשום שוב. קלטתי שלא נשמתי לרווחה חודש שלם. אז אני מנסה לנשום קצת עכשיו, מזכירה לעצמי שזה תכף נגמר. ופתאום בספטמבר הילדים מקסימים ונהדרים ומתפתחים מצויין, ואני יודעת שאני עושה טוב בכל עניין החינוך הביתי הזה. אני יודעת שזה נכון לנו ושווה את זה ומלא פירות מתוקים.

נכון פירות מתוקים?

אבל בינתיים אני עדיין בלב התופת, וספטמבר נדמה כחלום רחוק. מצחיק שאחרי 4 שנים, עדיין הצלחתי לעשות טעות של מתחילות; המעטתי בכוחו של אוגוסט האכזר. שנה שעברה נדרתי נדר שלא לבלות את אוגוסט בארץ. תיכננתי לשכור וילה בכרתים, ולהעביר את הימים הנוראים על שפת הים. איזו טעות חמורה שלא הגשמתי את התוכנית הזאת.

אני מבינה מאוחר מדי שאוגוסט בעל כוחות האופל גדול עליי, אז ביקשתי מניק לקחת כמה ימי חופש להקל עליי. אולי אני צריכה יותר מזה, אבל זה מה שמתאפשר בינתיים. דבר אחד ברור לי כשמש: never again! אוגוסט הבא יפגוש אותי במקום אחר לגמרי. צוחקת איתו על החוף על איך סבלתי ממנו בשנים שקדמו, שנינו עם שייק פירות קריר ומרענן, מביטים באהבה בילדים משחקים בחול, אותם ילדים שרק שנה שעברה רציתי לרצוח באוגוסט.

כזה!

אני קצת דרמטית למטרות הטיפוליות של הבלוג, אני מוצאת שזה עוזר להקצין רגשות בכתיבה. אבל כמובן אותנטית בטירוף. זו אחת המתנות שיש לי לחלק לעולם. לא תמיד אני מבינה כמה זו מתנה, לא תמיד אני רואה את ההשפעה המבורכת של הכנות הפתוחה שלי. בזה הבלוג הוא מתנה שלי לעצמי. אני זוכה לראות את ההשפעה של הדברים שלי על אחרות. וזה קצת עולה לי לראש, אני מודה. הכוח משכר, ואני מאמינה שאני משתמשת בכוח שלי להרבות טוב בעולם. לפחות אני מאמינה שזה טוב.

משפט ההשראה היום ביומן היה "ההכנה הטובה ביותר למחר היא לעשות את הטוב ביותר היום", אז זה מה שאני שואפת לעשות. עם ההבנה שהטוב ביותר שלי באוגוסט הוא לא מרשים בעליל, שזה ישתנה לטובה בקרוב מאוד ושזה בסדר גם להרפות קצת מהמאמץ הכרוך בחיים האלה. אני עוד לא לגמרי סגורה על איך מרפות מהמאמץ, אבל יודעת שברגע ששמתי את זה כיעד, הדרך כבר תמצא אותי.

להרפות בתוך אוגוסט

מישהי ביקשה שאסביר מה כל כך נורא באוגוסט ובין היתר כתבתי שזה מרגיש כמו לשחות נגד הזרם בנהר שוצף שמאיים להטביע אותי. כמובן שמיד חשבתי על זה שאני צריכה פשוט להרפות לתוך הזרימה הטבעית של הנהר הזה, בלי התנגדות, לא בכוח. אבל איך מרפים בתוך זרימה כזו חזקה? אני מרגישה נהר שוצף כזה של אקסטרים קייקים, לא נחל זורם מעדנות.

אז אולי סוד ההישרדות טמון בכלי השיט? אולי לתקופה הזאת יש להצטייד בקייק זריז וקשיח, משוטים חזקים וחגורת הצלה. היו לי כוונות להגיע מצוידת היטב לחלק המאתגר הזה של הנהר, ופתאום אני כבר לא כל כך בטוחה. אין לי כוחות, אין סבלנות, אין אנרגיה חיובית מרוממת. כבד לי וקשה לי ואני מרגישה תקועה בלופ של תלונות ושליליות.

יולי עושה יוגה עם אנרגיה חיובית מרוממת

"זה חלק מזה", עונה לי קול עדין בראשי. "את שורדת, ואת עושה את זה נהדר". תודה. תודה על התזכורת לחיוביות, תודה על האוויר לנשימה. אני מחזיקה חזק חזק באמונה שספטמבר יתקן הכל; זה מה שמחזיק אותי. ואז מתגנבת לה מחשבה ארסית ומערערת ששואלת: "מאיפה הביטחון? אולי את טועה? מה כבר יכול להשתנות בהינף של יום אחד?"

אבל זה מה שיש לי להיאחז בו, ועם זה ננצח. אני רואה את עצמי תולשת את חודש אוגוסט מלוח שנה דמיוני בתחושת הישג והקלה. השנה החדשה תתחיל ויהיה קל יותר. הסתיו יגיע ויהיה נעים יותר.

עוד מחשבה שמסתובבת לי בראש כבר כמה זמן, על הכתיבה שלי. כבר כתבתי על זה? אני מרגישה שאני כותבת בצורה לא קוהרנטית, לא ברורה, בלי סדר או נושא מוגדר. הרבה פעמים אני מרגישה שבכלל לא הצלחתי להעביר את מה שחשבתי, שהרבה מחשבות נפלו בדרך בין הראש להתנסחות. מצד שני, זו הכתיבה שלי. זה חלק מהעניין פה. כתיבה אינטואיטיבית, רצף תודעה, מחשבות לא מעובדות. אותנטיות. כשאני כותבת, אני אוהבת את זה. כשאני קוראת לפני הפרסום, אני מרגישה חוסר ביטחון לגבי זה. כשאני חושבת על אנשים אחרים קוראים את זה… אמא'לה. אז אני משתדלת לא לחשוב יותר מדי, ולוחצת על הכפתור.

החלום והאלמנטים מהם הוא מורכב

חזרה לחלום. כי אם לא חוזרים לחלומות, הם נמוגים באור היום, נבלעים בתוך מטלות השגרה ונשכחים וזהו. אני נחושה שלא לתת לזה לקרות. אז חזרה לחלום. החלום נולד מתוך מחשבה שהדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה טיולים בחו"ל. אז בחנתי מה בדיוק עושה לי כל כך טוב בחופשות, ומצאתי שזה מורכב משלושה אלמנטים שמגדירים מבחינתי חופשה:

בחופשה האחרונה שלנו

1. תאוות הנדודים
טיול במקום חדש ומעניין, באנגלית קוראים לזה wanderlust, בתרגום חופשי תאוות הנדודים (כי גוגל תירגם את זה באופן הכי לא סקסי כבולמוס נסיעות…). אני בת למשפחת טיילנים רציניים, ואני בטוחה שהרבה מהתאווה הזו נרכשה במהלך טיולים משפחתיים בילדותי, במגוון יעדים בעולם. הנסיעות לחו"ל היו חלק משגרת החיים שלנו, הפיקים של הבילויים המשפחתיים. לפעמים אני חושבת שהנשמה שלי בחרה בהורים האלה כדי להיות בטוחה שאזכה לראות כמה שיותר מהעולם בחיים האלה.

יש פה עניין של ביצה ותרנגולת לגבי מקור התאווה הזו, אבל השורה התחתונה ברורה לי: אני אוהבת לטייל בעולם, אני זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה. לא עברה שנה בחיי בה לא הייתי בחו"ל פעם אחת לפחות. אני מקווה שברור שהמטרה כאן היא לא להשוויץ, כי לכל משפחה יש את סדרי העדיפויות שלה, וכל אחת בוחרת במה להשקיע את הכסף שלה. זו הבחירה שלי. ולמרבה המזל שלי, כמו בכל דבר אחר שאני יכולה לחשוב עליו כרגע, בן זוגי המושלם חולק עמי את התשוקה הזאת.

בחופשה הראשונה שלנו יחד, תראו כמה צעירים ויפים היינו לפני הילדים!

2. החופש
דבר נוסף שאני כל כך אוהבת בחופשות הוא החופש. החופש המוחלט לעשות מה שבא לנו, מתי שבא לנו. יש משהו ביציאה מהארץ שמשתחרר בי, איזה שהן חובות וציפיות שכובלות אותי לצורת חיים מסוימת. מתישהו בין אריזת המזוודות, החתמת הדרכון וההמראה של המטוס, הכבלים משתחררים ממני בהדרגתיות, ואני נושמת אחרת.

יש ביטוי שאומר שלכל מקום שאני הולכת, אני לוקחת את עצמי איתי. וזה מאוד נכון. ובא לידי ביטוי בחופשות שלנו בצורה מעניינת מאוד. אמנם אני כמהה לחופש הזה, אך בפועל אני לא מצליחה להשתחרר לגמרי מהצורך בשליטה, בתוכנית מסודרת, ביעדים מוגדרים מראש, מלונות מוזמנים ואפילו מסעדות מתוכננות! ואם משהו לא מסתדר לפי התוכנית המדוקדקת שלי… אוי למי שנמצא במחיצתי. אני מעריכה שהריבים הכי רציניים בינינו, התחילו בעקבות התקף זעם שלי סביב שינוי תוכניות. ככה הייתי, אני שמחה לומר בלשון עבר. כי היום, אחרי עבודה רבה, אני במקום שונה מאוד. בנסיעות האחרונות הצלחתי להיות הרבה יותר נינוחה, גמישה ורגועה לגבי שינויים ועניינים שמחוץ לשליטתי.

נינוחה, גמישה ורגועה בטיסה

ובנסיעה הגדולה שלנו, יש לי שאיפות אדירות. אני מתכננת הכי לזרום שיתאפשר לי. לבחור יעד ראשוני (נו, קופנגן, אלא מה), ומשם פשוט לנוע לאן שהרוח לוקחת אותנו. טוב, אולי לא בדיוק בצורה משוחררת כל כך. בכל זאת מדובר בשנים של טיפוח OCD קל וצורך כבד בשליטה, וחוץ מזה גם צריך להשאיר משהו גדול ומשמעותי לטיול עצמו לעשות לי, אחרת בשביל מה כל זה? אבל אני מאמינה שאהיה הרבה יותר רגועה לגבי דברים שלא מסתדרים, גמישה עם שינויים שקורים תוך כדי ונינוחה במצבי לחץ בלתי נמנעים. הכל יחסי, ויחסית לאיך שהייתי, אני במגמת שיפור ודאי!

3. להיות ביחד
האלמנט שהכי חשוב לי בכל הסיפור הזה, הדבר השלישי שעושה חופשה לעסק כה נחשק עבורי, זה היחד. אני מאמינה שעיקר החיים הוא בילוי משותף עם היקרים לנו. בסוף המתוק, נסתכל אחורה על חיינו, וכמו שהקלישאה אומרת, לא נצטער שלא עבדנו יותר קשה ולא בילינו יותר במשרד. נצטער שלא בילינו יותר מהזמן שהוקצב לנו ביחד עם משפחה וחברים. ברור לי שהדבר שממלא את חיינו במשמעות והנאה הוא לבלות כמה שיותר מזמננו עם אנשים אהובים.

אחת אהובה במיוחד

העיקרון הזה הוא אחד מהגורמים לבחירה שלנו בחינוך ביתי, הרצון לבלות כמה שיותר זמן עם הילדים שלנו. לא הבאנו אותם לעולם כדי לשלוח אותם לגדול עם זרים, בזמן שאנחנו קורעים את התחת לכסות בקושי את העלויות של זה. הילדים שלי הם חלק בלתי נפרד מהקיום שלי, ולכן זה אך טבעי שהם יישארו חלק בלתי נפרד מהיומיום שלי.

אבל מה עם אבא? מה עם בן הזוג שבחרתי כל כך בקפידה לבלות איתו את שארית חיי? איפה אנחנו ואיפה היחד הזה שהבטיחו לנו במגזינים של חתן כלה (שלא קראנו כי לא התחתנו, אבל זה לפוסט אחר…)? רחוקים מאוד. אבא בעבודה. אבא יחזור מאוחר היום. באמת היה יכול להיות כיף אם אבא היה איתנו פה בנחל/ביער/בחוג/איפה שלא נהיה, אבל אבא צריך לעבוד. למה ככה? לא מגיע לנו יותר? מגיע!

לא מגיע לנו יותר?

אז כדי שנוכל להיות יותר ביחד ופחות בעבודה, אנחנו יוצאים לחופשות רבות. בחו"ל אנחנו יחד מהבוקר עד הלילה, כל יום כל היום, וזה נפלא. אבל זה לא מספיק פעם פעמיים בשנה, וזה לא בר קיימא יותר פעמים או יותר זמן, לא עם ההוצאות של החיים בארץ. אז התוכנית היא לייצר לעצמנו אורח חיים שיש בו מינימום של הוצאות, מינימום של עבודה, מקסימום של זמן ביחד. זה אפשרי. אנשים חיים ככה. ואנחנו מצטרפים בקרוב!

המציאות ומה היא כוללת

חזרה למציאות. כי המציאות באה איתנו, לאן שלא נלך. גם על החוף הכי מהמם, באי הכי מושלם, במדינה הכי שלווה; המציאות נוכחת, אנחנו מביאים את עצמנו. וגרוע מכך, את ילדינו! אז חזרה למציאות, והנמכת הציפיות.

כמו שניק אמר אחרי הפעם הראשונה שלנו בחו"ל עם יולי בת חצי שנה: זה לא חופש, זו חופשה. וזה אכן הבדל משמעותי. לא עוד קמים ביקיצה טבעית, אלא מקבלים השכמה אכזרית בשש לפנות בוקר. ארוחת בוקר בעצלתיים? ממש לא. לוקחים תיק ויוצאים מהמלון? לא בדיוק. למעשה, כל התיפעול והטיפול השותף בילדים ממשיך גם בחופשה, ולכן זה לא באמת חופש. כי זו העבודה שלי, וזו עבודה פאקינג קשה.

פעם ראשונה שלך בחו"ל?

אבל הייאוש, בכל זאת, נעשה יותר נוח בחו"ל. אולי כי העבודה פתאום מתחלקת לשני הורים, לכל הזמן ולא רק ליומיים של הסופ"ש. מצד שני, אנחנו ממש גרועים בלייצר זמן לעצמנו, זמן מנוחה אמיתי. אנחנו נהנים להיות יחד, ככה שיוצא שאף אחד מאיתנו לא ממש נח וזה שיעור חשוב שלמדנו על בשרנו בכמה וכמה טיולים מרובי ריבים.

היה יותר נוח

כי רבים גם בגן עדן. מתעצבנים על כל הדברים הקטנים הרגילים, "למה לא שמת את הצלחת בכיור?", "תורך להחליף חיתול עם קקי". גם בגן עדן תינוקות מוציאים שיניים, ויונקים כל הלילה, ורוצים לאכול את הכבל של החשמל. גם בגן עדן ילדות חופרות כל היום, ונעלבות שלא ביקשתי יפה שתפסיק לקפוץ על המיטה, ורוצות לראות יותר מדי מפרץ ההרפתקאות על הטבלט.

וצריך להכין ארוחת בוקר. ואז ארוחת עשר. ואז ארוחת צהריים, ארוחת ארבע, ארוחת ערב. וצריך כביסה נקייה, ולעשות קניות, ולשטוף כלים, ולקלח ולנגב ולהאכיל ולהקריא ולשחק ולהרגיע. אז מה פה חופשה בעצם? מה חלום בזה? זה יש לי כבר עכשיו בחינם.

אז זהו, שלא. וזו כנראה ההתעוררות המדוברת. מה שיש לי פה זה ממש לא בחינם! והמחיר כבד מנשוא. המחיר הוא המעט זמן שיש לילדים ולי עם ניק, המחיר הוא הנסיעות היומיומיות למפגשים וחוגים, המחיר הוא המצב הכלכלי הבלתי נסבל. פה אין לנו בחירה, לא באמת. פה אנחנו צריכים וצורכים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים. הפשטות לא קיימת פה, והיא נחוצה לנו כל כך.

לא פשוט פה…

פשטות וטבע וביחד. תקופת הינקות הזאת, חמשת השנים הראשונות של חיי הילדים, זו תקופה קשה לא משנה איפה. הם צריכים המון והם צריכים את זה מיד ובקול רם מאוד. לנסוע לצד השני של העולם לא ישנה את הצרכים של הילדים וגם לא את הרצון שלנו להיענות להם במקסימום. מה שכן ישתנה…

אני לא מצליחה כרגע לגמור את המשפט הזה. וזה מפחיד אותי. אני יודעת שזה יקרה עוד כמה פעמים לפני שנעלה על המטוס ואחרי שנגיע לחוף, שפתאום אני לא אזכור למה אני עושה את הדבר המשוגע הזה. אני יודעת שזה חלק מהמסע, ואני מקבלת אותו. אני עומדת בפני קפיצה אדירה, a leap of faith, אם תרשו. רוב הזמן אני רואה אותה באור יום ויודעת שאני קופצת לתוך הרפתקת החיים שלי. אבל מדי פעם אני אציץ אל התהום גם בחושך, ואז אני לא אבין מה בדיוק איבדתי שם, ואני אקבל רגליים קרות, ואני אתמלא בספקות. וזה בסדר. זה הכל חלק מהתוכנית ואני אעמוד בזה.

אנחנו מכירים את גן העדן הקפיטליסטי שלכם… אנחנו מחפשים את גיהנום החירות

אז כרגע אני בחושך, ולא רואה למה בדיוק החלטתי לעשות את הדבר הזה. אבל אני מאמינה בעצמי ובהחלטות שלי וביכולות שלי, ואני ממשיכה ללכת בדרך. בתקווה שבקרוב השמש תזרח והכל יראה ברור ומנצנץ באור. יש בי אמונה והיא מובילה אותי.