אוגוסט האכזר

האנרגיות של אוגוסט קשות לי. אני לא זוכרת איך זה היה לפני הילדים (זה קצת כמו לא לזכור גלגול נשמות קודם מבחינתי), אבל בארבעת השנים האחרונות אוגוסט היה חודש אכזר. אני אוהבת קיץ וחום, אבל מה שקורה באוגוסט זה בלתי נסבל מבחינתי. גם יש לי יומולדת באוגוסט! אבל זה לא מצליח לשפר את מצב החודש. בקנטים. אנשים חושבים שבחינוך ביתי זה לא משנה כי אנחנו בחופש כל השנה אז מה ההבדל, אבל יש הבדל או-הו. מעבר לחום הבלתי נסבל, שגורם לכך שאי אפשר לפקוד את כל מקומות המפגש הרגילים שלנו, מקומות מפגש ממוזגים אלטרנטיביים אינם אופציה כי הם עמוסים בטירוף בילדי המסגרות. אנחנו בחנ"ב מפונקים טוב טוב, רגילים למקומות בילוי ומשחקיות ריקים ופנוים. לא משנה, הפואנטה היא שאוגוסט הוא חודש קשה לכלל ציבור ההורים.

599493_348474378559944_1851535711_n
מזג אוויר שטני

אז כל ההקדמה הזאת היא הכנה לסיפור "מה עבר עליי הבוקר", סיפור אימה לאימהות. מדי פעם יוצא לי לספר לחברות על התפרצות זעם שלי על הילדים, וכמעט תמיד התגובה היא הפתעה מוחלטת, מתובלת בכמות נדיבה של הקלה. גם הבוקר חברה יקרה הופתעה לשמוע על האנושיות המתפרצת שלי, וזה גרם לי לחשוב על הבלוג. (כמעט כל דבר בימינו עובר סינון מנטלי אם הוא חומר מתאים לבלוג.) בכל אופן, משהו בכישלונות של אנשים אחרים גורם לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו. אז קבלו קצת הרגשה טובה על חשבוני.

מסתבר שבאוגוסט יום ראשון מרגיש כמו יום שלישי, מה שהופך את רביעי לבלתי אפשרי, ואני אפילו לא רוצה לחשוב על מחר. אני כבר בלי כוחות, בלי אנרגיה, בלי סבלנות, ועם שני ילדים עם הרבה דרישות. הצילו. בכל אופן, ניסינו לצאת מהבית בבוקר, ויולי הייתה בהתרגשות ההרסנית של אחרי יותר מדי טלוויזיה. אז היא מתרוצצת וקופצת וצווחת בקול גבוה ומעצבן כזה שקודח לי חור בעור התוף, בזמן שניל המסכן מנסה לינוק, ואני רוצה שיצליח לינוק כמו שצריך לפני הנסיעה כדי שהוא לא יבכה לי כל הדרך כמו שקורה לאחרונה, והיא משתוללת מסביב ולא מאפשרת לו, ואני מאבדת סבלנות בבת אחת, והיא באה וצווחת לי באוזן, ואני נושמת עמוק את כל הנשימות בעולם ואני לחוצה לצאת כבר כדי להגיע בזמן לחוג ומדמיינת כבר את הבכי של ניל בנסיעה וזה נורא. אני שואלת את יולי אם היא צריכה שאני אחזיק אותי או שהיא מעדיפה להירגע באוטו, ובאופן מפתיע, במקום לברוח ממני בצווחות שמחה והיסטריה, היא מסכימה לצאת מהבית ולהיכנס לאוטו בלי בעיה. אבל אני כבר אחרי אובדן הסבלנות, אחרי הוויתור על להחזיק את כל הכאוס הזה,כבר שמטתי ידיי ולא משנה מה היה קורה עכשיו, ההתפרצות שלי הייתה קורית. נכנסים לאוטו ואין ליולי מוצץ כי לקחה אותו איתה מהאוטו אתמול והיא מתחילה ליילל וניל מתנגד להיכנס לסלקל ומתחיל לבכות וזה הקש ששבר את גב הגמל. אני צורחת מתסכול, זורקת עליה את המוצץ של ניל, חוגרת אותו בכוח וצורחת עוד קצת, תוך כדי שאני דופקת על ההגה עם הכדור שניסיתי לעניין איתו את ניל. ויש רגע קטן שבו הכל מתבהר קצת, כי שיחררתי את הסטרס שהייתי בו, ואני רואה את עצמי מאבדת את זה ואת יולי מבוהלת וניל בוכה יותר, ואני מתביישת בעצמי. והבושה הזאת היא יותר ממה שאני יכולה לעמוד בו באותו הרגע, והיא הופכת מיד לכעס והאשמות. ואני מאשימה את יולי בזה שניל בוכה כל כך בסלקל, והבכי שלו מחרפן אותי ואני פשוט צועקת איתו ועליו. הגרון שלי כבר כואב מרוב צעקות. צועקת ובוכה עם התינוק האומלל שלי. שפל. לא חדש, רק שפל.

my-meme.jpg
פוסט כזה עגום אפשר לעודד רק בעזרת ממים

אני מזהה פה כמה טריגרים. בראש ובראשונה, עייפות. אני מותשת מהעבודה האינסופית הזאת של גידול ילדים ללא שום הפוגה, שום הפסקה, לא ביום ולא בלילה, וזה לא אנושי תנאי ההעסקה האלה, אני דורשת שינויים בחוזה ומיד! טריגר שני זה הלחץ להגיע בזמן. הכניסה לאוטו היא סיר הלחץ שלתוכו מתנקזת כל התארגנות הבוקר; אריזת התיקים, הכנת האוכל, לא לשכוח בגדי ים, איפה המגבות, להחליף לו חיתול, נעליים ליולי, בקבוק מים, לחץ לחץ לחץ שמתנקז לתוך הרגע הזה שנכנסים לאוטו ואין זמן כי כבר עשר וחצי ומי יודע אם נצטרך לעצור בדרך מהבכי של ניל. אההה! טריגר שלישי, וככל הנראה הכי משפיע במקרה הזה, זו רגישות שמיעתית או בעיית ויסות חושי אודיטורי, באיבחון עצמי. יש סיכוי הרבה יותר גדול שאני אאבד את זה אם יש רעשים חזקים ברקע, או יללות בלתי נסבלות או בכי קורע לב ואוזניים. קולות ורעשים ממש סוחטים אותי בלי שאני שמה לב ופתאום אני מוצאת את עצמי חסרת יכולת להתמודד. אם הייתי רעבה או היה לי פיפי (שני טריגרים מוכרים נוספים), אף ילד לא היה יוצא מזה בחיים.

וואו. אז מה עושים אחרי פישול ממדרגה כזאת? קודם כל סולחים לעצמנו. הרי לא התכוונתי לצרוח על הילדים התמימים שלי בעודם יושבים חגורים וטובים מוכנים ליציאה בזמן. זה קצת כמו איך שמגיבים לילדים, מחפשים את הכוונה הטובה. באמת לא התכוונתי, זה השתלט עליי וברח ממני, ובאמת שאני במאמצים עילאיים כל הזמן ומצליחה ממש טוב רוב הזמן. אז התפלק לי וזה היה איום ונורא, אבל אני אנושית וזה קורה וזה בסדר. וכמה מדהים שיש לי את החוויה הזאת עכשיו בשלוף טריה לפעם הבאה שיולי תעשה משהו נורא ואני אוכל לזכור את ההרגשה הזאת של לאבד את זה ולמצוא את הכוונה הטובה שלה ולא לכעוס עליה. נראה לי שזה אחד מסודות ההורות הכי מוצלחים שלי; להשתמש בחוויות שאני עוברת, אחרי עיבוד אמפתי, כדי לעזור לי להבין ולהזדהות ולהגיב נכון לילדים. אז אחרי שאני סולחת לעצמי, אני מתנצלת בפני מי שפגעתי בו. להתנצל בפני הילדים שלי זה חלק מאוד חשוב מבחינתי, ואני אפילו נהנית לעשות את זה. זה כמו שניים במחיר אחד, גם התנצלות וגם דוגמה עבורם איך להתנצל כשהם טועים. אני משתדלת שההתנצלות שלי תהיה יותר עליהם ועל מה הם הרגישו, ופחות עליי ועל התירוצים שיש לי להתנהגות הלא ראויה הזאת ועל להסיר מעצמי אשמה. הם לא צריכים עכשיו גם להיות פגועים וגם לסלוח לי כי לא התכוונתי. הם צריכים לשמוע שאני יודעת שפגעתי בהם ושאני מצטערת על זה.

דיכאון

עוד יום קשה. אוגוסט הזה… לא בא לי לכתוב. לא בא לי לחיות מחדש את הרגעים המכוערים שלי היום. הפוסט של אתמול הרגיש לי כמו לדמם מתוך פצע פתוח על המסך. זה החזיר אותי בזמן. פעם ככה הייתי כותבת. ניגשת לדף עם פצעים מדממים, ושופכת עליו את דם נפשי. יהיה מעניין לי לקרוא קטעים מפעם, לראות אם זה באמת הכל קורבניות מתבוססת ברחמים עצמיים, או שיש גם ערך. אוף, די. אני עושה את זה גם עכשיו. הרגלים ישנים מושרשים עמוק וקשה להצמיח ענפים חדשים, עלים ופרחים ופירות של חיוביות ואהבה ורכות כלפי עצמי. להוציא את הקושי והכאב שלי החוצה בכתיבה זה לא התבוססות ברחמים עצמיים. זה טיפול עצמי. וזה אומץ. זה קשה לי לראות, זה נראה לי מכוער, אבל אני אתאמץ יותר.

אבל נמאס לי להתאמץ. החיים האלה מרגישים לי כמו מאבק מתמיד, כל הזמן עבודה קשה ומאמץ וקושי. התחלתי להבין שזה קשור לרגישות שלי, בתקופה דיכאונית שלי בטיפול. אבל הדיכאון חלף ועברתי להתעסק בדברים אחרים. ועכשיו אני מזהה משהו ממנו חוזר. אני רוצה להגיד שזה לא מפתיע אותי כבר, שאני רגילה לזה שהוא תמיד חוזר, אבל אלף, זה באמת תופס אותי לא מוכנה כל פעם מחדש, ובית, יש משהו תבוסתני ושלילי באמירה הזאת, ואני ממשיכה להיאבק בשליליות בשארית כוחותיי. יש לציין שלדיכאון יש תופעת לוואי קשה של אובר דרמטיות. אבל יש לי את חוש ההומור שלי וזה נחמד.

אז את הפוסט הזה אני אקדיש לכלים שיש לי להתמודד עם כל השחור הזה, בתקווה שזה ייתן לי קצת השראה, ואולי אפילו יוכל לעזור למישהי אחרת מתישהו.

הדבר הראשון שעולה לי זה מה שנקרא self care, טיפול עצמי. בתור אימא לתינוק, יש לי מעט מאוד זמן לעצמי. טוב, על מי אני עובדת? אין לי בכלל זמן לעצמי. תינוק זו עבודה מסביב לשעון. אימא בחופשת לידה מברכת את אלוהים אם היא הספיקה להתקלח היום, לעשות פיפי בלי תינוק עליה או לאכול את האוכל כשהוא עדיין חם. צרכים בסיסיים הופכים להיות מותרות, יענו luxury. ואני הכי מתמסרת לתפקיד האימהי המקריב. אבל למדתי על בשרי מה המחיר של הזנחה עצמית פושעת, ואני שואפת ליישם את השיעור.

אז טיפול עצמי, מה זה? אני מניחה שעבור כל אחד זה כולל תוספות אחרות, אבל הבסיס הוא לדאוג לצרכים שלך. אצלי זה כולל לדאוג לאכול טוב ומזין ובזמן. תמיד לעשות פיפי לפני הרדמה. לדאוג לשעה שעתיים ביום של פניות. חשוב לי זמן של שקט. זמן של בהייה במסך, או קריאת ספר, או כתיבה, העיקר שאין מישהו ער שרוצה ממני משהו (זה סוד ההצלחה שלי, אני לוקחת את הזמן הזה כשניל ישן עליי).

wp-1470327167558.jpeg
אימא אחת עייפה ומדוכאת, לוקחת זמן לעצמה בתנאי שדה

קל להגיד, קשה לעשות. רק לכתוב את הרשימה הזאת מכניס אותי לדכדוך. אוכל מזין? פחח, הצחקתי את עצמי. כמאמר המם, ain't nobody got time for that. אבל אני מכירה בחשיבות של רשימות מסודרות ואופטימיות של צרכים, אז נמשיך.

מה עוד עוזר לשרוד דיכאון? חיוביות. לתת למחשבות השחורות קצת קונטרה, להדליק את האור שם בפנים. כבר דיברתי רבות בשבחה של החיוביות, שעשתה מהפכים של ממש בחיי. תמיד יש משהו טוב, בכל מצב הכי נורא שיכול להיות, יש צד חיובי, אפילו אם זה רק "היה יכול להיות יותר גרוע". זה סוג של אימון מחשבתי, לחזק את שריר החיוביות. מומלץ בחום. אגב, חברה טובה של חיוביות היא הכרת תודה, והיא מובילה אותי לנקודה הבאה.

גם לדיכאון יש מקום. הכי מעצבן זה לבוא למישהי בדיכאון, גם אם זה לעצמך, ולהגיד: "אבל תראי את כל היופי שבעולם! כמה מזל יש לך וכמה נפלאים חייך. יש אימהות שכולות וילדים רעבים" וכל השיט הזה. זה לא מעודד, זה מעצבן. תנו לי לרבוץ במרה השחורה שלי בלי להוסיף לי על זה גם רגשות אשם, בבקשה. אז אני מאפשרת לעצמי קצת זמן לשקוע בעצבות הזאת, זמן להיות עצבנית ולא נעימה ולא מכילה לאף אחד. מותר לי. זה סוג של מנוחה לנפש, מהמאמץ האינסופי של להיות בסדר ולהחזיק מעמד. אני נחה בדיכאון. אני מקווה להצליח להימנע ממנו פעם הבאה באמצעות יישום הכלים האלו מבעוד מועד, אבל עכשיו שהוא כאן, אני נותנת לו מקום של כבוד. בכל זאת חבר ותיק וזה.

בין מודעות לעיוורון

אני מרגישה שיש דברים בעולם שמסייעים בפתיחת התודעה, ויש שמסמאים עיניים. אני מרגישה את זה בעיקר לגבי אוכל, אבל זה בעצם כל דבר שאנחנו מכניסים לגוף, בין אם חומרי, רגשי, תודעתי או אנרגטי. אני חושבת שמאז שהפסקתי לצרוך בשר, לפני עשור, הורם מעל תודעתי איזה צעיף שקוף. לאט לאט התחלתי לראות יותר טוב, פנימה והחוצה. מאז שהפסקתי להכניס כל מוצר מהחי לתוך גופי, לפני 4 שנים, האפקט התעצם.

עם עיניים פקוחות, יותר קל להרגיש מה מעוור. זה עדיין קשה, כי יש בזה תעתוע ופיתוי, אבל יותר קל. אני חושבת על תרופות, על מוצרי קוסמטיקה, על מזון מעובד. על מחשבות שליליות, על אנשים רעילים, על שגרה שוחקת. עוד מישהי מרגישה ככה?

ואז אני חושבת, כמה זה מעייף לראות כל הזמן, וצריך הפסקות מדי פעם. ובעצם יש איזה איזון נוח, בין ראיה נכוחה לעיוורון, בין הפנים לחוץ, בין מודעות לאשליה.

20140628_141357.jpg
תודעה ישנה, תודעה ערה

אני שומעת יותר ויותר על עוד אנשים שהחליטו לצאת מהמטריקס, בעיקר בכיוון של לטייל בעולם. אני חושבת על זה שזה בטח מגיע בגלים, איזה שינוי אנרגטי שמעיר את כולם ודוחף אותנו להגשים את החלומות הכי פרועים שלנו, לדעת שהכל אפשרי. האושר הוא אפשרי, בהישג יד, זה רק עניין של בחירה. ואומץ.

אני חושבת שאני כל כך ממהרת לקנות כרטיסי טיסה, כי אני חוששת לאבד את המומנטום, שיאזול לי האומץ. זה צעד שצריך לעשות בבת אחת, בלי יותר מדי זמן לתת ללבטים ולפחדים לחדור ולתפוס מקום בלב שלי. ויש המון מהם, ואני דוחה את ההסתכלות עליהם עד לאחרי שיהיה צעד בממשות. אחרי תקיעת היתד הראשוני של התוכנית, אני אוכל להתפנות ולתת מקום לפחדים.

איך הקושי מתחלף לקלילות

Start where you are. Use what you have. Do what you can.

ימים קשים עוברים עליי. אני חסרת סבלנות, עצבנית, רגיזה. כל היום אני מתעצבנת על הילדים. הכל יותר קשה לי בימים האלה, הכל מצריך מאמץ ולא בא לי להתאמץ. אבל אני לא מודאגת מזה. אני לא אוכלת על זה סרטים. אני מקבלת את זה ואת עצמי די בשוויון נפש, וזה משמח. זו ההתקדמות שמרגשת אותי. וזו הבחירה בחיובי.

ניל הוא מתנה שהיקום שלח לי. הוא מביא איתו כזאת אנרגיה נעימה לחיים שלי ולמשפחה שלי. הוא מלמד אותי המון, הוא מעורר אהבה, הוא משכין שלום. אני כותבת תוך כדי הרדמה שלו, מדי פעם משפט, וכל כך נעים לי פשוט להיות איתו. אחרי יום ארוך בנחל, הוא מרגיע ונעים לי. וישר מזכיר לי לחשוב על החיובי.

20160510_132711.jpg
מרגיע ונעים

התחלתי בשליליות ובקושי שלי, אבל לאט לאט כמו מים זורמים, הוא ריכך אותי והזכיר לי את הטוב. היום הוא ישן שנצ של שעה וחצי על שמיכה בנחל (איך לא צילמתי את השלמות הזאת?!), ויכולתי לאכול בנחת, להיות במים לבד ועם יולי, לנשום קצת באמצע היום. וזה היה נהדר.

ניל הוא המתנה שלי ליקום. אני יצרתי אותו, אני ילדתי אותו, אני מגדלת אותו להיות כל מה שהעולם צריך כדי להיות טוב יותר. אהבה של אימא זה משהו קמאי, קדמוני, זה הדלק של העולם. אני מרגישה כוחות גדולים פועלים דרכי באימהות שלי.

20160704_110741.jpg
מתנה

ופתאום אני חושבת עליכם, הקוראים שלי, וכמה פסיכית אני כנראה נשמעת לרובכם. זו הרגשה שמוכרת לי היטב, שבטח חושבים עליי שאני לא נורמלית. ואני באמת לא נורמלית, רחוקה מהנורמה. וכיום אני מרגישה פה בבית, וזה נעים. אני לא צריכה שכולם יאהבו אותי, יבינו אותי, יסכימו איתי. מספיק לי מי שכן, לא מפריע לי מי שלא. אני אסירת תודה על כל מי שקוראת אותי ולא עוברות לה מחשבות ביקורתיות בראש. מי שמקבל אותי כמו שאני. מוזרויות והכל.

אני כבר מרגישה שינוי באנרגיה. משהו כבד ומחניק הוסר מעליי, ויותר קל לי לנשום. אולי גם יהיה לי יותר קל להירדם. יש עולמות שלמים נסתרים מהעין, ואני מבקשת להכיר אותם. אני מזמנת את הכוחות שלי. ככה, קבל עם ועדה, מול כולם, בלי בושה. אמן.

גם וגם

היום פגשתי עוד משפחה שעומדת לעזוב הכל ולטוס להודו לזמן בלתי מוגבל. כל פעם שאני שומעת על עוד מישהו שחי ככה או מתכנן לחיות ככה, אני מתמלאת התרגשות והשראה. זה אפשרי. זה קורה כל הזמן. זה יקרה גם לנו. התדר של הגשמת חלומות פועם בעולם בעוצמה, הקריאה להעיז להיות מאושרים נשמעת בבירור. הזמן הוא עכשיו.

ברור לי שלעזוב את כל הנוחות שבבית, השגרה, המשפחה, החברים, הרכוש, זה לא החלום של כולם. יש כאלה שזה הסיוט שלהם, וככל שנתקרב להגשמה אני בטח אזדהה איתם יותר ויותר. תכלס, אני לא בטוחה שזה מה שיעשה אותי מאושרת. אבל אני בטוחה שאני חייבת לעצמי לבדוק ולנסות. יכול להיות שאני אתבדה. יכול להיות שאני אסבול נורא מנוודות ואתגעגע לפינה משלי, עם נוחות מירבית וחברים שבחרתי בפינצטה. יכול להיות שזה דווקא ישחרר אותי ברמה כזאת שאני לא ארצה לחזור לעולם. ויכול להיות שזה יהיה שילוב מורכב או מסובך של הכל. סביר להניח.

כל מה שאני יודעת זה שמשהו התחיל לבעור בי ולבקש לצאת למסע כזה, והפעם אני נחושה להיענות ולהתמסר לדחף הזה. הרבה מחיי אני מעבירה בתחושה שאני חיה בתוך המטריקס, שיש איזו אשליה גדולה שאנחנו חיים אותה, ואני רוצה להתעורר. בניסוח הזה אני פתאום שומעת את הבודהיזם שלמדתי עליו כל כך הרבה בצורה אקדמית מרוחקת. ברור לי שיש דרכים רבות לצאת מהמטריקס, להגיע להארה, להתעורר. לכל אחת הדרך שמתאימה לה. אני גם פתוחה לאפשרות שההארה הזאת היא לא משהו קבוע, אלא דינמי ומשתנה. רמות שונות ומשתנות של עירות ושכחה, כמו עונות השנה או גאות הימים. הרי אי אפשר להיות ערה כל הזמן, גם לשינה תפקיד חשוב. מנוחה.

20160808_123933.jpg
פיצוי על היעדר תמונת השנצ מאתמול

מרגיש לי שאני מסתבכת עם עצמי במושגים ותיאוריות, ואני רוצה להוריד את זה למימד הממשות. אני שמחה על ההזדמנות שההתעסקות בזה נותנת לי כדי לאבק קצת את המוח האימהי הפשוט שלי. בחיי היומיום אין מקום למחשבות עמוקות מעבר למה לבשל שכולם ירצו לאכול ואילו פעילויות נעשה היום. זה גם סימן משמח ביותר לכך שהנה אני 8 וחצי חודשים לתוך האימהות לשניים בחינוך ביתי ואני לא במצב חירום. אני חוזרת, אני לא במצב חירום! בתקופה הזאת עם יולי עוד בכלל לא הבנתי שאני לא נושמת, לא כל שכן ניסיתי לעזור לעצמי. והנה עם ניל לא רק שאני נושמת יחסית סבבה, אני אפילו רוקמת חלומות ומזימות, וחושבת מחשבות מורכבות. יו גו גירל!

20160807_133016 crop.jpg
לא כל כך נורא במטריקס

כשאני קוראת את מה שאני כותבת לפני שאני מעלה לבלוג, הרבה פעמים אני מרגישה קצת בושה, כאילו אני מרמה את ציבור הקוראים שלי עם פוסטים שלא קשורים לכלום, מין רצף תודעתי לא ברור, ואיזה ערך הם כבר יקבלו מהגיגיי? אז נשימה עמוקה. הכל בסדר. לא "גם ככה אף אחד לא קורא את השטויות שלי", לא עוד. אלא "מה שיוצא זה מה שצריך לצאת, מי שזה נוגע בו יקרא".

ושוב אני בוחנת את עצמי: זה בסדר אם אף אחד לא יקרא אותי בכלל אף פעם? התשובה הכנה היא שאני אפגע ואתאכזב מזה. אבל למה? ולמה לא? הייתי רוצה לבחון למה חשוב לי שלא יהיה לי אכפת. האם זה ממקום שמבקש לבטל את האגו וההיאחזות בתשוקות (עיין ערך בודהיזם)? או ממקום פגוע שמפחד להיחשף ולהיות פגיע, אז עוטה שריון הגנה? החיוביות שולחת אותי לאחדות. אפשר גם וגם. גם התעלות מעל האגו וגם פגיעות מפוחדת. אני אחת ואני מורכבת מהמון, גם וגם.

חסר כיוון אך משמח

יש לי שני פוסטים שאני רוצה לכתוב. אחד זה פינת החפירה המוזמנת הרביעית על גבולות. אבל זה כזה נושא ענק ומורכב, שאני דוחה אותו כבר שבועות. השני עלה לי לראש הבוקר, המדריך לאבא המסור, בו אני אפרט מה גבר יכול לעשות כדי להיות יותר נוכח ויותר תומך במשפחה. ויש את האפשרות השלישית, פשוט להתחיל לכתוב ולראות מה ייצא.

ספקות עצמיים עולים. מי אני שאכתוב על גבולות או אגיד לגברים איך להיות אבות? מי אני באמת? אני יודעת כל. אני באמת מרגישה ככה, כאילו יש בי ידיעה מאוד עמוקה על המון תחומים שקשורים בבני אדם, הורות, זוגיות, חינוך, רגשות. ידיעה פנימית, אינטואיטיבית, שקשורה ביכולות וברגישות איתן נולדתי. וידיעה חיצונית, תאורטית, שקשורה באינטלקט שלי, בקריאה ולמידה של הנושאים שמעסיקים אותי, בניסיונות לקבל אישור מבחוץ לדברים שאני פשוט יודעת, פשוט מרגישה.

לפני כמה חודשים, חבר התחיל ללמוד ליווי הורים אצל שי אור, וישר הזמנתי אותו להעביר סדנה לנו ולחברים מתעניינים אחרים. חברה אחרת תהתה אם לא מפריע לי שהוא עדיין לא סיים את הלימודים והוא רק בתחילת דרכו, חסר ניסיון, שהיא תמיד מעדיפה לפנות לאנשי מקצוע בעלי ניסיון רב והמלצות בשפע. ואז הבנתי משהו שתמיד ידעתי, אך מעולם לא ניסחתי. אני מאמינה שברוב המקרים וברוב תחומי העיסוק, או שיש לך את זה או שאין לך את זה, וכל ההכשרה והניסיון שבעולם לא יוכלו לתת לך את זה, כמו גם היעדר הניסיון וחוסר ההכשרה לא יכולים לקחת את זה ממך.

אבל העולם (עדיין) לא עובד ככה. וברור שיש ערך וחשיבות להכשרה נאותה בכל תחום. ומובן שעדיף לפנות למישהי ששומעים עליה חוות דעת מוצלחות. וקשה לשפוט מי אמין בין ים של שרלטנים. ובכל זאת. אני מרגישה שיש לי את זה. איזה כישרון מולד להבין אנשים, לעזור להם להגיע להבנות להן הם זקוקים, ללוות אותם בתהליכים שלהם. אין לי הכשרה (עדיין) ואין לי ניסיון (מעבר לחברים), אבל יש לי את זה. בזה תמיד הייתי בטוחה. ועכשיו זה סוף כל סוף הבשיל בי מספיק כדי לצאת החוצה ולמצוא את מקומי בעולם המקצועי. ומצאתי את מסלול ההכשרה המדויק ביותר בשבילי. הכל מוכן לצאת לפועל.

אז שוב יצא לי פוסט חסר כיוון ואחדות. אבל יצא, כתבתי. אני חושבת שזה קצת כמו שיחות איתי. ואני מקווה שזה מספיק טוב בשביל מי שקורא. זה מספיק טוב בשבילי כרגע. כתיבה, כמו כל הדברים שאני עושה, באה בגלים ופרצי אנרגיה. וכרגע אני באנרגיה נמוכה, איטית, כמו טלפון עם סוללה חלשה שנכנס ל energy saving mode. במצב כזה, כל פוסט הוא הישג משמח. אני משומחת 😉

20160510_131110.jpg
תמונה שלי במקום משמח

יום הולדת שלי מתקרב

יום ההולדת שלי מתקרב, ואיתו מצב רוח מהורהר. זה זמן לחשבון נפש, לעשות עם עצמי שיחת יחסינו לאן. לוטן, אני מרגישה שאת מזניחה אותי קצת, אין לך זמן בשבילי, כל היום את עם הילדים, והדרך היחידה לקבל ממך קצת תשומת לב היא להיות חולה או בדיכאון. אי אפשר להמשיך ככה, מגיע לי יותר!

וואלה, צודקת. עם זאת, אני מבקשת להזכיר לעצמי שהשנה השתפרתי אלפי מונים. שימי לב לשיפור, תבחרי לראות את חצי הכוס המלאה. אז באמת בזמן ההריון לקחתי לי מלא זמן לעצמי, כל מיני טיפולים ומנוחה, וזמן לזוגיות. יצאנו למסעדות וסרטים והיה מושלם. אבל אז ילדתי. ושוב יש תינוק מתוק שזקוק לי כל יום כל שעה, ושוב אני נשאבת לאין זמן לעצמי.

הרבה דברים משתנים מילד ראשון לשני. הרבה פחות לחוצים מכל דבר, שום דבר לא היסטרי. אבל זמן לעצמי עם תינוק זה אגוז שטרם פיצחתי. אז הנה לי אתגר לשנה הקרובה, לייצר לי פנאי, בלי לוותר על עקרונות גידול התינוקות שלי.

הצלחה גדולה!

יום ההולדת שלי מתקרב #2

יום ההולדת שלי מתקרב. ועוד חלום קטן מרים את ראשו. כבר כמה שנים שאני חושבת על קעקוע חדש. אני יודעת בדיוק של מה, אני יודעת באיזה סגנון ומה המשמעות שלו. ופתאום קלטתי שאני אהיה בת 34. וזה סימן שכבר לא יכולתי להתעלם ממנו.

את הקעקוע הראשון שלי, פיה על הישבן, עשיתי בגיל 14. איך מישהו הסכים לקעקע ילדה בת 14 לא ברור לי. אבל השבעתי את עצמי לחכות עשר שנים כדי לראות אם אני מתחרטת עליו, לפני שאני עושה קעקוע נוסף. ואכן חיכיתי, והגיע גיל 24, והחרטה לא הגיעה, אז קעקוע נוסף התווסף, פריחת הדובדבן על הצלעות. ומאז רציתי לעשות עוד קעקועים אבל איכשהו לא יצא.

אז התזמון הקוסמי הזה לא יכול לחמוק מבלי להתממש, ועכשיו הדילמה היא איפה לעשות אותו, על הגב או קאבר אפ על הפיה? אני לא כל כך מתחברת לקעקוע שממוקם במקום שאני לא יכולה לראות. מצד שני, הגב הוא כזה קנבס מזמין. ואני גם ממש לא שלמה עם הרעיון של לכסות על הקעקוע הראשון שלי, כאילו אני מתביישת בו. הוא אמנם לא יצירת מופת בשום קנה מידה, אבל הוא סימבולי בשבילי ואני אוהבת את הסמלים שלי.

20160813_004331.jpg
קצת דהויה…

הפיה הזאת מסמלת עבורי את כל הפוטנציאל הלא ממומש שלי. היא יושבת עצובה על אף שיש לה כנפיים, וככה אני הייתי שנים רבות. פריחת הדובדבן מסמלת עבורי פריחה, התחדשות, צמיחה. יופי חד פעמי ועוצר נשימה. ואלו באמת היו שנים של צמיחה והתחדשות, תקופה בה פרחתי מתוך הפוטנציאל הלא ממומש. עדיין לא פירות, אבל כבר פריחה מרהיבה. ועכשיו הגיעה העת לעוף.

איפה עוד אפשר לעשות קעקוע די גדול? נראה.

20160813_004211.jpg
יש לי פריחה!

איך היציאה מהמטריקס נראית

היום היה יום מושלם. כל כך מושלם, שהרגשתי מה בדיוק אני מבקשת מהיציאה מהמטריקס. קרבה, נינוחות, רוגע. האם אני תאוות בצע בכך שאני רוצה יותר מזה? כי לא מספיק לי סופי שבוע. אני רוצה יותר. אני רוצה את הפנאי שאני מאמינה שיתאפשר בחיים מחוץ למירוץ, בחיים איטיים. היום היה יום כזה, מלא ברגעים קטנים של נוכחות ואושר והכרת תודה והנאה פשוטה. כשאני חושבת על זה, בעצם אנחנו כבר עם רגל אחת בחוץ. התעוררנו מכמה וכמה דברים.

20160813_165713.jpg
פשוט מאושרים

עבודה: ניק עובד בהיי טק, בסטארט אפים. עבודה ידועה לשמצה בתובענות ובשעות הארוכות שלה. אבל אני תובענית יותר. כשיולי נולדה, הבנו מהר מאוד שאי אפשר לגדל ככה משפחה. תינוקות וילדים קטנים בקושי רואים את אבא, שחוזר במקרה הטוב בשבע בערב מהעבודה. בשבע תינוקות וילדים קטנים כבר במיטה. לא רציתי אבא של סופי שבוע לילדים שלי, ולשמחתי גם ניק לא רצה בזאת. הוא גדל עם אבא נעדר, ויודע על בשרו את כל הכרוך בכך.

אז העזנו לחלום על 80% משרה בהיי טק, 4 ימי עבודה בשבוע בלבד. וכולם סביבנו אמרו, כמו שכולם תמיד אוהבים לומר על חלומות, שאין שום סיכוי, אין דבר כזה בתחום הזה, בחיים לא נמצא חברה שתסכים להעסיק את ניק בפחות ממאה אחוז. זה לקח כמעט שנתיים, אבל מצאנו. בראנו לעצמנו את המציאות שרצינו במו ידינו. לא ויתרנו, לא הקשבנו למדכאי החלומות, וזכינו לשיעור מאלף באיך העולם עובד. כל מה שאנחנו מעיזים לחלום ולרצות, יכול להתגשם!

20160813_163431.jpg
שואפים גבוה

בריאות: אני אסתכן בלהישמע פרנואידית שמאמינה בתיאוריות קונספירציה ואספר לכם שאני לא מאמינה שרשויות הבריאות רוצות שנהיה בריאים. בריאות זהו עסק המגלגל מיליארדי דולרים בשנה. החולי הכרוני שלנו הוא המטרה של חברות התרופות, זה היעד הנכסף. אם אנשים יהיו בריאים, הם לא יצטרכו תרופות. אם הם לא יצטרכו תרופות, לא נרוויח בוחטות של כסף. לאנשים שמרוויחים בוחטות של כסף על חשבון החולי שלנו יש המון כסף, וכסף זה כוח, ויחד הם קונים את הרופאים בעלי הכוונות הטובות, פקידי הממשל, ארגוני הבריאות.

אחד השיעורים המדהימים שהאימהות זימנה לי הוא לקיחת אחריות. ברגע שנולדתי מחדש האימא, נולד בי ההכרח לקחת אחריות על ילדיי, בכל היבט אפשרי. חלק מלקיחת אחריות הוא שאילת שאלות, הטלת ספק וחיפוש אחר תשובות מוסתרות. עד שלא הפכתי לאימא, לא היו בי הכוחות והמודעות לקחת אחריות על החיים שלי במידה כזאת. איזו מתנה זו האפשרות לפקוח עיניים ולראות שאין איש מלבדי שאחראי על הרווחה שלי. הבריאות והאושר שלי ושל ילדיי הם באחריותי.

וצריך בשביל זה אומץ ללכת נגד הזרם. וצריך ביטחון בעצמי וביכולת שלי לדעת מה נכון לנו. כל החיים אומרים לנו שאנחנו לא מוסמכים לקבל החלטות לגבי עצמנו. כמה מגוחך זה נשמע לי עכשיו! אבל ככה אנחנו גדלים. בגן, בבית הספר, בצבא, באוניברסיטה. אנחנו כל הזמן כלי משחק בידיים של בעלי הכוח, שמחליטים עבורנו מה נכון לנו. לא עוד! אני התעוררתי, ולקחתי אחריות על החיים שלי ועל חיי ילדיי. אני יודעת הכי טוב נכון לנו.

20160813_164628.jpg
זה טוב לנו 3>

חינוך: גולת הכותרת של מהלך היציאה שלנו מהמטריקס, חינוך ביתי. אנחנו לא צריכים את המדינה שתגדל בשבילנו את הילדים שלנו. אנחנו לא צריכים שילמדו אותם מה לחשוב, איך להרגיש, מה צריך לדעת, מה אסור לעשות. אנחנו מצוידים בכל מה שנדרש על מנת לגדל ולחנך וללמד את ילדינו. ואנחנו לא מוכנים לעשות אאוטסורסינג למלאכה הכי חשובה של חיינו.

אני יודעת היום שעם כל הקשיים והאתגרים הרבים שחינוך ביתי מציב בפנינו ובעיקר בפניי, אין שום דרך אחרת. הילדים האלה נולדו לי כדי שאני אשמור עליהם, אגן עליהם, אוהב אותם ואגדל אותם בדיוק בדיוק כמו שהם מבקשים ממני. הנשמות האלו הופקדו בידיי ולא בידי אף אחת אחרת ואני אמלא את משימת הליווי שלהן בצורה הנכונה ביותר עבורן. הן בחרו בי בדיוק בגלל כל הדברים שיש בי לתת להן, ללמד אותן, וזה בדיוק מה שאני עושה. הם הילדים שלי ואני מגדלת אותם, נקודה.

20160813_165629.jpg
ככה נראית אישה כשירה לגדל את ילדיה?!

המשותף לכל הנושאים האלו הוא לקיחת האחריות לידינו. זו ההתבגרות המוחלטת הזאת שההורות מאפשרת ודורשת ממך, לקיחת אחריות על חיים של בן אדם אחר. ואנחנו לוקחים את המשימות שלנו ברצינות רבה, פרפקציוניסטים שכמונו. ההתעוררות היא בשלבים. שומעים קריאות, בהתחלה חלשות, ולא בטוחים מה שמענו, ואולי דמיינו או חלמנו, הרי אין כזה דבר במציאות. ואז בודקים, בשקט בסוד, ומגלים עולם שלם שם בחוץ. זה קיים, זה אפשרי, וזה מדהים בדיוק כמו שחלמנו. זה לא חלום, זו המציאות האמיתית, מחוץ למטריקס.

אז אנחנו ממשיכים במסע החוצה, המסע האמיתי שלי. אני לא יודעת מה השלב הבא, אני רק יודעת שהוא מצריך ללכת באומץ אחרי הלב שלי. לא לוותר, לא להתפשר, לא להסתפק בכמעט או ליד. אנחנו חיים רק פעם אחת (בגוף הספציפי הזה ובתנאים הספציפיים האלה), ואני מתכוונת לחיות עד תום. אני הולכת על כל הקופה!

קצר

אני מכריחה את עצמי לכתוב עכשיו. כמעט חצות, אני עייפה בכל הגוף אחרי יום בנחל. אבל אני נחושה. אני חוששת שאם לא אכתוב כל יום, זה יחמוק לי מבין האצבעות, יהפוך להיות משהו שניסיתי פעם לעשות, לכתוב בלוג, אבל לא הסתדר לי. כי אני יודעת שזה תלוי רק בי, וצריך להשקיע במה שחשוב לי, וזה חשוב לי אז אני משקיעה.

יש נושא גדול שבוער לי לכתוב עליו, על ייעוד, אבל מאוחר ואין לי כוח להיכנס לכתיבה רצינית וארוכה. רוצה לסמן וי ולהתכרבל לתוך המקום שלי במיטה, קרובה קרובה לניק, צמודה צמודה לניל, מרחק נגיעה ביולי. גם על לינה משפחתית אני רוצה לכתוב, אחרי שחברה ביקשה מאמר בעברית על יתרונות הלינה המשפחתית מעבר לגילאי ינקות בשביל חמותה. מצאתי לה משהו בבלוג הנהדר של עידן מלמד. אבל מתחשק לי לכתוב על זה בנימה אישית.

img-20160814-wa0014.jpg
תמונה מהממת של גור אדם מתחזק שינה על הציצי בנחל

היה לי ערב ארוך, עם מלא זמן לכתוב. אבל לא התחשק לי לכתוב. במקום זה קראתי עוד השראה ממשפחות שחיות את החלום. חשוב לי להחיות את החלום בשלבי ההריון שלו. עוד לא רואים כלום מבחוץ, עוד לא יצאה לנו הבטן, אבל בינתיים תוכניות נרקמות ומחשבות מסתחררות פה בתוכי, ויש התכווננות. באמצעות הכתיבה אני מזרימה חיים לתוך החלום.