עצב

אני רוצה לכתוב. לעצמי לבלוג, לא לדף העסקי או לפייסבוק. אני רוצה לכתוב על נושא אחד, אבל הכל מתערבב לי יחד בראש, הנסיעה שמתקרבת, החיים שקורים בינתיים ומספקים חוויות ותובנות לרוב, המצב המתוח עם בן זוגי, הקורס הנחיית הורים שאוטוטו מסתיים והקריירה שאמורה לצמוח ממנו. אני לא אוהבת את הבלאגן הזה בראש ובלב. אני רוצה קצת סדר. את ההכנות למסע התחלנו לפרוט לרשימות על גבי רשימות של סידורים לפני, דברים לקנות או להשיג, דברים למכור או להעביר לחברים למשמר, דברים לארוז. אבל איכשהו הסידור של כל העומס הזה לתתי עומסים סדורים בצ'קליסטים לא הקל בכלל על ראשי, אולי אפילו הכביד על העומס הראשוני, הכאוטי.

הבלאגן והעומס מאיימים לעורר בי חרדה. אני יכולה לחוש בניצניה מאיימים לפרוח מתחת לעור שלי, בתוך כלוב הצלעות שלי, בבטן הרכה. אני מתנהלת ללא קרקע יציבה מתחת לרגליי, בלי ודאות וביטחון, אבל כאילו הכל רגיל. ושום דבר לא רגיל. אני לא פה ולא שם. החיים הישנים שלי פולטים אותי מתוכם ואני רחוקה בכאב ממשי מכל מי שהייתה חברתי הטובה ביותר. הכנה לבדידות של המסע? אני יודעת לעזוב, אני יודעת היטב להיפרד. אבל איך לאחוז? איך לשמר קשר? אלה דברים חדשים לי, שאיני מנוסה בהם כלל. ומה שחדש ולא מוכר הוא מפחיד, ואני מפחדת. מפחדת לאבד ומפחדת להמשיך להחזיק. כאב משני צדי החבל ובא לי פשוט לשמוט אותו, לוותר. אני מזהה אותך, עצב, מתגנב ממעמקי בטני, שוטף אותי לאט אבל בטוח, עד שאני ספוגה בך עד כלות, בלי מקום לשום דבר אחר בתוכי.

אני לא נלחמת בך הפעם. אני מזהה קרבות אבודים מראש, וחוסכת לעצמי את המאמץ, שומרת על האנרגיה הספורה שלי בשביל התפקוד היומיומי, שהפך קשה יותר מאז האימהות. אין יותר את הפריבילגיה לא לקום מהמיטה בבוקר, לישון חצי שינה טרופה כל הבוקר, לרחם על עצמי שעות ארוכות. זה חסר לי. אני כמהה לתת לגלים לשטוף אותי, להטביע את כל האחריות שלי במים הסמיכים. אני מנסה להיזכר אם לסילביה פלאת' או וירג'יניה וולף היו ילדים, נדמה לי שלא. נדמה לי שילדים הם שלשלאות כבדות שמחזיקות אישה מלטבוע. אבל רחמים עצמיים זה שכשוך רגליים בנחל זורם, זה מותר.

אז כתבתי, אבל לא משהו שאפשר יהיה לשתף. או שכן? הגבולות מיטשטשים לי ואני צריכה את נקודת המבט הרעננה של הבוקר. הלילה אמשיך לשקוע, כשבין לבין שרשרת כבדה תשלוף אותי בגסות להניק את האוחז בה, החלב שלי ימלא את ריקנות הלילה שלו, ההתרוקנות שלי תואץ.

4 חודשים – פחדים ואמונה

ככל שהטיול מתקרב, מפלס החרדה עולה. עוד 4 חודשים זה קורה ואני מתעוררת בלילות מסיוטים. ואני חוששת בימים מתרחישי אימה. זה מזכיר לי את התקופה של אחרי לידה, שבה רמת החרדה גבוהה באופן טבעי, וכל היום רצות לי בראש דרכים יצירתיות בהן נוכל כולנו למות, להיפצע, לקבל נכויות מגוונות. אז זה טבעי? כנראה שכן. אני עומדת בפני שינוי חיים עצום (שוב ההקבלה ללידה רלוונטית) וזה פאקינג מפחיד! אני לא יודעת מה יהיה, אני לא יודעת איך זה יראה, איך זה ירגיש, איך נתמודד. זה לא הכל דבש. יהיו גם מיטות לא נוחות, וג'וקים במקלחת, שלא לדבר על מים קרים, ונסיעות ארוכות פלוס בחילות, וילדים שאין להם מה לאכול במסעדה הזאת, ומשעמם להם ברכבת, ומתגעגעים למשפחה וחברים, והכל עליי! ואני על ניק, וניק חזק, ואני חזקה והילדים חזקים ואנחנו יכולים לעמוד בכל מה שהחיים יזרקו מולנו, והם יזרקו כי זה חלק מהחיים. אבל הכל במידה שאנחנו מסוגלים לה, ובתזמון הנכון לנו. פחד ואמונה מתערבבים להם זה בזו, יוצרים קולג' מרהיב של הפכים משלימים ויש מקום לכולם בתוכי, כי לפעמים אני גדולה ורחבה כמו האוקיינוס, וגם עמוקה ושקטה, וכשהפחד מגיע, אני מצליחה להיות מודעת אליו ואני אומרת לו "שלום פחד", והוא מתבייש ונחבא לצללי תודעתי, ואני מזמינה אותו לצאת לאור, אני אמיצה נורא ולא מפחדת מהפחד, אבל לפעמים כן מפחדת ושמחה שהוא בורח ונושמת עמוק למלא את החלל שהוא השאיר, שלא יספיק להתמלא בפחד חדש, כי די כבר, כמה אפשר לפחד?!

=20170304_121440.jpg
לא מפחדות מהפחד

אני מפחדת ממלא דברים עכשיו. הפחד הכי גדול אולי זה שכל זה טעות אחת גדולה ובכלל לא מתאים לנו טיול כזה, אורח חיים נוודי זה למשפחות מגניבות יותר או משוגעות יותר, כאלו שעושות יוגה כדרך חיים ויש להם רסטות, ואצלנו רק ליולי יש רסטות וגם זה בטעות, ואני עשיתי יוגה פעם אחרונה בהריון וזה היה מזמן, וזה בכלל לא בשבילנו! אנחנו לא יודעים למה אנחנו נכנסים, הבדידות תכריע אותנו, הילדים ישגעו אותנו, לא נעמוד בזה כלכלית, זה יהיה מעייף מדי. תאמינו לי שכל אחד כזה אני יכולה לפתח לפסקה שלמה, אני פשוט חוסכת מכם. כרגע, אולי בהמשך אני אצטרך לחפור על זה עוד. ומה עם מחלות? הרי נהיה חולים. סביבה חדשה לגמרי, וירוסים שהמערכות שלנו לא מכירות, יהיה כיף! שלשולים, הקאות, קדחת. כל אלה יהיו מנת חלקנו, זה חלק בלתי נפרד מהבחירה הזאת. ומזה לא בא לי! החיים מספיק קשים. לא, זה מפעם, זה כבר לא שייך. החיים קלים. החיים הם מה שאנחנו עושים אותם. הקלות או הקושי תלויים בתודעה שלנו. אבל לצאת לחיי קלות עם תודעה של קושי, זה לא מתכון מבטיח. נשימה עמוקה. הכל בעבודה, הכל בתהליך. 4 חודשים וזה קורה. ואולי כל המסע הזה, מטרתו היא שינוי התודעה הזה בדיוק? לא הקדשתי הרבה מחשבה לסיבות הנסתרות להחלטה הזאת. קיבלתי אותה מתוך אמונה במה שזה לא יהיה שמכוון אותי, ופניתי מיד להיבטים המעשיים של הוצאת מסע כזה לפועל, לא הבטתי יותר מדי לאחור לנסות לברר מה מניע אותי. אז הנה עוד קצה חוט לפוסט חדש, אולי אמשוך בו אחר כך. עכשיו אני צריכה לנוח מפרץ הכתיבה ששטף אותי.

4 חודשים – התרגשות מדוכאת

4 חודשים. 4 חודשים בלבד. זה הזמן שנשאר. רגע לפני שיתחיל סחרור של סידורים לקראת עזיבת הארץ והמעבר לחיות בארץ החופשות (זה השם המושלם שיולי נתנה למהלך הזה – vacation land), אני בשקט עם עצמי ועם המחשבות שלי ועם החששות והפחדים ועם ההתרגשות המדוכאת. אני עדיין לא נותנת לעצמי להתרגש מכל העסק הזה, זה קטע כזה. משהו בי מאוד עצור בכל הנוגע לשמחה והתרגשות, היכולת לשמוח ולהתרגש ממשהו מרגישה מצומצמת. זה קיים בי, אני יכולה להרגיש את הכנפיים הקטנות של ההתרגשות הולמות בתוכי, בלבי, מבקשות לפרוץ בשמחה וריקודים. אבל הלב קשה, כבד, סגור, צונן. אין בו מקום לשמחה מתפרצת. זה אסור, זה לא מקובל, ככה לא מתנהגים. אלה הקולות בגילאים הצעירים. אחר כך זה מופנם לכדי ציניות ארסית: זה מטומטם, זה מזויף, זה בזוי, זה ריקני. ועכשיו אני מבקשת להשתחרר מהקולות האלה. אני מבינה מאיפה הם באו, אני רואה את כוונותיהם הטובות להגן עליי מפני אכזבות, מבוכה, כאב. אני בשלה לשחרר אותם, אני לא זקוקה להם יותר. אני יכולה לעמוד באכזבות, מבוכה, כאב. תמיד יכולתי, זה הרי מה שעשיתי כל חיי. החיים של כולנו רצופים בכאב, אין דרך להתחסן נגד זה. הדרך של להנמיך ציפיות, לא להתרגש, לא לשמוח, לא להרגיש – זו דרך לאבדון, דרך לדיכאון, דרך למוות פנימי וקיום ריקני בתוך גוף סובל. לא עוד. זה לא חייב להיות ככה, זה לא צריך להיות ככה, אני לא צריכה לחיות ככה! אני יכולה להתרגש! אני צריכה לשמוח, אני חייבת לחיות במלוא העוצמה! כי החיים הם עכשיו, הם ממש ממש עכשיו. וזו אמנם אחת הקלישאות הגדולות, אבל בסטייט אוף מיינד של התרגשות, למי אכפת? מותר לי לכתוב מה שבא לי. החופש הזה הכרחי לי.

20170411_165017.jpg
החופש הזה הכרחי

המחשבות על מי קורא ומה זה אומר עליי, בייחוד אלה שקשורות בעתידי המקצועי, ממש מגבילות אותי. פתאום הפכתי למנחת הורים, מין משהו רשמי כזה שצריך להתנהג בו בהתאם, ולכתוב הכל בצורה מקצועית ומאופקת, והנה פתחתי דף עסקי ואני כותבת פוסטים שיווקיים ועולה לי בחילה קלה, כי מה לי ולשיווק? כן, אני יכולה להיות מצוינת גם בזה, כמו במיליון ואחד דברים אחרים שיש לי פוטנציאל אדיר בהם. אבל אני אלרגית לשיווק! אני שונאת שמנסים למכור לי משהו, זה מעורר בי את הרצון הנגדי, אם יורשה לי בכל זאת להשתמש במונח מקצועי… אז נכנסתי לבלבלות סביב העניין העסקי-שיווקי. אני לא יכולה לפעול בעולם באופן לא אותנטי. גם אם זה נשמע מתנשא או לא יודעת מה, ככה אני מרגישה. אני חושבת שכדי להצליח לתפקד בתחום העסקי, אני חייבת להישאר מחוברת למוטיבציה הראשונית המקורית. אני רוצה לעזור לאנשים. אני יכולה לעזור לאנשים. אני יכולה לעזור להם בתחומים שבוערים בי, בהורות, בזוגיות, בהתפתחות אישית, בחינוך ביתי. אני רוצה להפיץ את הדרך האחרת לעשות דברים, את מה שנמצא בקצוות של מה שמקובל, להגביר מודעת לאפשרות של לעשות דברים אחרת, לתת פרספקטיבה של נורמה לכל אותם דברים שאחרים עלולים לגרום לנו להרגיש מוזרים לגביהם. נשיאת תינוקות, הנקה לפי דרישה, הנקה בציבור, לינה משפחתית, ילדים חופשיים, ביטחון בילדים, להכניס דברים קטנים לפה, להיות מלוכלכים, לאכול עם הידיים, לקפוץ על המיטות, לא להעניש, לדבר בצורה מכבדת, להניק מאה פעמים בלילה, להרים על הידיים, תמיד להיענות לתינוק בוכה, תמיד להתייחס לילד בוכה, לא להכריח לתת נשיקה לדודה. טוב, חפרתי מספיק. על מה בכלל רציתי לכתוב? עוד 4 חודשים. זה מתקרב וזה מפחיד. פוסט הבא על מפלס החרדה שלי.

טפלי בעצמך

​טפלי בעצמך
זה מסר שאני נחשפת אליו הרבה בפייסבוק שלי, לשמחתי. זה מסר חשוב, קריטי לאימהות, שכל מהותן כרגע היא טיפול באחרים. ואני מהנהנת לעצמי בידיעה נבונה, "בטח בטח, זה חשוב מאוד", אני מסכימה עם המסך ומשתפת כדי שעוד אימהות יזכרו לטפל בעצמן. כי ברור לי שאני לא יכולה לתת ממיכל ריק. כי אני רוצה לתת לילדה שלי מודל לחיקוי של אישה שמטפלת בעצמה ובאחרים, שאפשר גם וגם. כי עבדתי מאוד קשה לאהוב את עצמי ולרצות בטוב עבורי.

אבל מה בפועל? מה בתכלס? בפועל, אני בתקופה ארוכה של הזנחה עצמית. בפועל, אני על סף קריסה מדי יום ביומו. בפועל, אין לי מספיק במיכל כדי אפילו לרצות לטפל בעצמי. וזה מדרון חלקלק ומוכר לי היטב. ואני מדקלמת מתוך שינה את ההסברים המלומדים שלי של כמה זה חשוב להשקיע בילדים בשנים הראשונות לחייהם, וכמה זה זמני, וכמה זה קריטי, וכמה יהיה לי זמן לעצמי כשהם יגדלו קצת ולא יזדקקו לי כל כך. הכל דברים נכונים ויפים, לא? כנראה שרק במידה. והמידה אצלי עלתה על גדותיה. אני מוצפת, טובעת, שוקעת. וזה קורה כמעט מבלי שאני מבינה בכך, וזה קורה כמעט מתוך הרגל.

והנה אני תופסת את עצמי ומנסה לעצור את רכבת הקורבניות, מנסה לצאת מהלופ של הקושי והמסכנות. קודם כל אמפתיה. זה נורא קשה לגדל ילדים קטנים, הם זקוקים להמון. הם חולים ואז זה עוד יותר קשה. הם לא ישנים בלילה ואז זה עוד יותר קשה. הם מוציאים שיניים ואז זה עוד יותר קשה… אחרי האמפתיה, הגיע הזמן לקחת אחריות על הבחירות שלי, למצוא איפה אני יכולה לעשות שינוי קטן שיקל עליי המון. אולי להכניס בייביסיטר לכמה שעות בשבוע? אולי להקפיד על זמן לעצמי בסופי שבוע? להיעזר יותר בסבים? עצם המחשבה על פתרונות מכניסה קצת אוויר.

אני מתפתה לכתוב רשימה של דברים שעושים לי טוב, ולהכריח את עצמי לבחור לעשות לפחות אחד ביום. זה נשמע טוב בתיאוריה. בפועל, כשאני בדיכאון, להכריח את עצמי לעשות משהו שעושה לי טוב, זה בלתי אפשרי וחבל על התסכול של שתינו, אני המכריחה ואני המדוכאת מדי לפעול. אבל אולי רשימה כזאת יכולה לעבוד לפני שאני ממש בתוך הדיכאון, בתור גלולות למניעת דיכאון. כשאני אצא מזה, נעשה ניסיון. בינתיים אני מרפה, מבינה שאני יכולה לשקוע בתוך זה כי יש דברים אחרים שמחזיקים אותי, שאני צפה מעל הביצה ולא יכולה באמת להיפגע. אני שמורה ואהובה ומוגנת, תמיד.

איך אני חולמת שיהיה במסע?

אתמול בלילה גירדה לי כף רגל ימין. בכלל אני כבר כמה ימים חולה וחסרת מנוחה ועובר עליי משהו לא ברור. אבל כף הרגל המגרדת הצחיקה אותי. באנגלית אומרים על מי שקשה לו להישאר הרבה זמן במקום אחד ורוצה לטייל כל הזמן, שיש לו כפות רגליים מגרדות – itchy feet. אפילו יש לנו סיפור ילדים מקסים של ג'וליה דונלדסון על שבלולית ים עם כפות רגליים מגרדות שרוצה להפליג מסביב לעולם ותופסת טרמפ עם לוויתן ענק. אחד הסיפורים האהובים עליי מרוב הזדהות עם התשוקה לטייל ולראות את העולם. בקיצור, אני כבר כמה ימים באובססיה קלה עם הנסיעה, חושבת עליה בכל רגע פנוי, מתכננת מה בדיוק יהיה, מפנטזת איך יהיה לנו, קוראת בשקיקה עוד בלוג של משפחה ישראלית שטיילה כמעט שנה במזרח, מציצה בבוקינג.קום ו-air bnb על מקומות לינה פוטנציאליים בכל מיני יעדים, שלא לדבר על מסעדות ידידותיות לטבעונים ב-happy cow… בקיצור, דיאגנוזה עצמית של טירוף קל עד בינוני.

אבל מה שמעניין בסיפור פה זה משהו שהבנתי על עצמי שוב, בטח בפעם המאה; אני מורכבת מסתירות ואני מביאה את עצמי לקראת אחת הגדולות. אני אוהבת שליטה. אני אוהבת לדעת מה יקרה ואיך זה יקרה ואיך זה בדיוק יראה והכל לרמת פרטי פרטים. ומה אני עושה עם עצמי חולת השליטה? זורקת אותה בטיול תרמילאים במזרח עם שני ילדים קטנים. מצב שבו שום דבר לא קורה כמתוכנן, אף פרמטר אינו ידוע מראש, הכל מועד לטעויות, פורענות ובלאגן. נשמע כיף? לא. אז מה בדיוק אני חושבת לעצמי? אני לא בטוחה. אבל אני מאמינה. בין אם האמונה היא בריפוי באמצעות תרפיית הלם או בעצמי שיכולה לזרום עם הקשיים, או שילוב? לא ברור ולא חשוב. מה שחשוב זה ששמעתי את הקריאה, חזק וברור, ובחרתי להיענות. והנעתי את גלגלי השיניים של העולם כדי לגרום לזה לקרות והנה אני בדרך. אבל ההמתנה והציפייה גומרות עליי! אז אני חולמת. חיה עם רגל מגרדת כאן וראש שם.

אז איך אני חולמת שיהיה במסע? ככה: ארוזים ומוכנים, אחרי שמכרנו, מסרנו, ארזנו וזרקנו את כל הבית שלנו, אחרי שנפגשנו, התרגשנו, בכינו ונפרדנו מכל החברים והמשפחה, אחרי שחסכנו מספיק כסף (20 אלף שקל) ומצאנו עבודה מושלמת וגמישה להתפרנס תוך כדי טיול, אחרי שביטלנו את כל ספקי האינטרנט, ירקות אורגניים ושאר הכבלים הארציים, אחרי שדאגנו לויזות לתאילנד, ביטוחי בריאות לחו"ל וכל שאר סידוריישן: אנחנו עולים על המטוס. קונקשן במוסקבה, טיסה לבנגקוק. מבלים כמה ימי התאקלמות בעיר והופ על טיסה לקוסמוי או סורטאני, כמה ימים שם והופ מעבורת לקופנגן. על האי הזכור לטובה הזה אנחנו נשתקע לחודשיים בערך. שוכרים בית קטן וחמוד על החוף ומתחילים בשגרה החדשה שלנו.

img_20140131_122523

יום בשבוע מוגדר כיום מנוחה לאימא, יום בשבוע מנוחה לאבא, יומיים משפחתיים שמוקדשים לטיולים, חוויות או מה שבא לנו ועוד 3 ימים יהיו ימי עבודה. הילדים מתעוררים בשש בבוקר, כי ככה זה בלי קשר למיקום גאוגרפי או סטטוס חופש. אני נשארת לישון עד תשע, ניק קם איתם. הם אוכלים יחד ארוחת בוקר, משחקים קצת בחדר ויוצאים לסיבוב בוקר. אני קמה בעצלתיים ובאה לפגוש אותם במסעדה לארוחת בוקר, או שהם חוזרים הביתה לארוחת בוקר. ניק נשאר לעבוד קצת ואני יוצאת איתם לחוף. משחקים עם הילדים האחרים שבסביבה, או אחד עם השני, או איתי. מעבירים שלוש שעות עד ארוחת הצהריים. אוכלים כולנו יחד ואז שנצ. אחהצ מבלים יחד, ארוחת ערב במסעדה. משכיבים ילדים לישון, יושבים יחד בשקט במרפסת, מדברים על כמה טוב לנו פה.

IMG_20140126_173334964.jpg
Bliss

כשמתחיל לשעמם לנו כל השלווה הזאת, אנחנו אורזים את התיקים ונפרדים מהאי לטובת צפון המדינה. מטיילים בטבע, פוגשים אנשים מעניינים, אוכל מצויין. במקום שטוב לנו בו, נשארים לכמה שבועות, במקום פחות מוצלח, עוברים הלאה. מאזנים נסיעות ומעברים בתקופות של הישארות במקום אחד, מאזנים תקופות של טיולים ארוכים בטבע בזמן רגוע בבית. אוכלים בחוץ עד שנמאס, מבשלים אוכל ביתי עד שנמאס, מבלים רק המשפחה בבונדינג מדהים עד שנמאס, מבלים עם משפחות מטיילות אחרות עד שנמאס. זרימה הרמונית, אוטופיה לא מציאותית. אני יודעת שזה לא יהיה ככה. כלומר, זה יהיה ככה, הרבה מהזמן, אבל גם יהיה קשוח ודיסהרמוני ומתיש ומשעמם. ויתעורר צורך בקביעות, במוכר, בבית, בקהילה, בחברים. אין לי את התשובות. אבל חשוב לי לפחות לשאול את השאלות ולתת להן מקום. חשוב לי לנסות, לבדוק, להתנסות באורח חיים הזה. מה שיהיה, יהיה.

הכנות למסע משפחתי

כבר זמן מה אני רוצה לכתוב פוסט עדכון על סטטוס החלום, וחצי שנה אחרי שהתקבלה ההחלטה והוקם הבלוג זה זמן מצוין. החלום המדובר הוא מסע משפחתי מסביב לעולם, הפיכת החיים שלנו לחיי חופש, נוודות. לעזוב את הבית, למכור את כל הרכוש שצברנו במהלך חיינו, להיפרד מהמשפחה והחברים היקרים שלנו, לנופף לשלום למדינת ישראל הקטנה והלוחצת, ולצאת לחופשי! למהלך כזה יש כמה אספקטים ואני אתייחס לכל אחד בנפרד, למען הסדר הטוב.

כלכלית:
"רק לעשירים יש את הפריבילגיה לטייל בעולם", האמנם? אנחנו בהחלט לא עניים, אבל גם לא עשירים. אני מעריכה שאנחנו במצב דומה למשפחות רבות בנוף הישראלי, רואים את המינוס לעיתים קרובות מדי, יוצאים ממנו מדי פעם עד להוצאה הבלתי צפויה הבאה, שלא מאחרת להגיע. אז המון כסף אין לנו, אבל גם אין לנו חובות, שזה יתרון משמעותי. לעומת זאת יש לנו משכנתא על דירה שאנחנו לא יכולים לקבל עליה שכירות, וזו הוצאה שצריך לקחת בחשבון ולהוסיף לכל הוצאות הטיול המשוקללות.

ומה הן? בוא נראה.
ביטוח נסיעות למשפחה של 4 נפשות: 200$ לחודש
מחייה במזרח: 1,000-2,000$ לחודש, 50-150$ ליום
טיסות ונסיעות: 2,000$ בטח לא כל חודש
בגדול, טיול של שנה בישראל אמור לעלות כמאה אלף שקל למשפחה, 8,000₪ לחודש. הכל בערך, ותלוי בכמה ומה ואיך נעשה, אבל זו התמונה הכללית שקיבלתי מהמחקר שעשיתי. נעגל את זה לעשר אלף בשביל הוצאות בלתי צפויות ואנחנו מגיעים לסכום מלחיץ ממש! איך אנחנו אמורים לנפוש עם הוצאות כאלה? התוכנית היא שניק ימצא עבודה מרחוק, גמישה בשעות, שמשלמת כמאה דולר לשעה, ואז לפי החישוב הזה הוא יצטרך לעבוד כ-20 שעות בחודש, 5 שעות בשבוע. אוקיי, עכשיו זה נשמע יותר מציאותי. ואם הוא ימצא עבודה שמשלמת רק 50 דולר לשעה? אז גם 10 שעות עבודה בשבוע נשמע לא רע בכלל, בהחלט ביחס למה שקורה עכשיו, שזה 36 שעות בשבוע ועוד ב-80٪ משרה.

כי זו בעצם המטרה העיקרית של השינוי העצום הזה בחיינו; שניק יעבוד פחות. הרבה פחות. ויבלה איתנו יותר. וכמובן שלבלות עם ילדים קטנים כולל בעיקר הרבה עבודה מסוג אחר, קשה ומתסכלת ברמות אחרות, שאני עושה בעיקר לבד כיום, אבל אנחנו עדיין אופטימיים כי בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח ואנחנו טסים לתאילנד אז בכלל!

IMG-20140126-WA0002
אין ייאוש בעולם

רוב המשפחות שמתכננות שנה הפסקה מהמירוץ כדי לטייל מסביב לעולם (אם בכלל אפשר למצוא רוב בקבוצה כה מורכבת מאינדיבידואלים), חוסכות סכום כסף נכבד במשך שנה של הכנות לקראת הטיול. וכך תכננתי גם שנעשה. אבל תוכניות לחוד ומציאות מנוהלת-כלכלית-גרוע לחוד, חצי שנה לתוך ההכנות ולא חסכנו גרוש. האם ניתן לדבר כזה להרתיע אותנו? הל נו! כסף שמסף! נחייה מאהבה! ועבודה… אבל הרבה פחות עבודה ממה שהיינו צריכים בארץ.

אז זה היה החלק הכלכלי של תכנון מסע שכזה, והוא החלק הקשה היחיד עבורנו. עכשיו לחלקים הקלים יותר, לפחות בשבילנו. נתחיל מהקל ביותר:

הילדים:
"איך מוציאים את הילדים מהחיים שלהם ככה פתאום באמצע החיים? הרי יש להם חברים, פעילויות, הרגלים… ואיך מסתדרים איתם כל יום כל היום?!" אז לנו יותר קל כי אנחנו כבר מראש בחינוך ביתי, אז אין הסתגלות לנוכחות הילדים בחיי היומיום ואין עזיבת מסגרת. אבל יש חברים ויש פעילויות ויש הרגלים ויש את החיים שלהם, ואין לזלזל בהם ובקשיים הצפויים להם. עם זאת, אנחנו נמצאים בנקודה בחיים שבה זה הכי קל שיהיה לשלוף את הילדים מהחיים הנוכחיים, וזה, אגב, נכון לכל נקודה בזמן שאתם נמצאים בה. עכשיו זה הזמן הכי נכון. אבל חזרה לילדים שלנו. יולי בת חמש וניל בן שנה וקצת. לניל עוד אין מי יודע מה הרגלים וחברים ופעילויות, אז לכל מקום אליו נודד הציצי הוא ידדה אחריו בשמחה.

אבל יולי כבר גדולה. והקושי העיקרי עבורה יהיה הפרידה מהמשפחה המורחבת. יולי מאוד קשורה לסבא וסבתא, רואה אותם כמעט כל יום. אני בונה על זה שיבואו לבקר פעם-פעמיים בשנה. אבל מבחינת חברים, הנסיבות מקלות במיוחד. אנחנו בתקופה בה כל החברים הקרובים ביותר של יולי עברו במהלך השנתיים-שלוש האחרונות לגור רחוק, אז היא רגילה להתראות איתם הרבה פחות. בזמן הזה לא נוצרו אף חברויות חדשות לפצות עליהם, אז למעשה מבחינה חברתית אני לא תולשת אותה משום דבר משמעותי במיוחד. זו הקלה. גם מבחינת פעילויות יולי מקלה לי על החיים. אם בשנה שעברה עוד היו לנו שני חוגים בשבוע ומפגשים קבועים פחות או יותר, השנה יולי החליטה שהיא לא מעוניינת בחוגים, וחרף ניסיונות חוזרים ונשנים, היא פשוט לא בקטע. ואני מכבדת את הבחירה הזו. אז גם אין פעילויות קבועות שהיא עלולה להרגיש שהיא מחמיצה.

ומה לגבי הרגלים? יולי ילדה נוחה וסתגלנית מהבחינה הזו, וכל מה שהיא באמת זקוקה לו יבוא איתנו, שזה בעיקר אנחנו. בתור משפחה מקושרת מאוד, אנחנו הם הבית של עצמנו, בטח ובטח של הילדים. נביא איתנו כמה צעצועים וספרים אהובים, וזה יעזור לתת תחושת ביטחון בשינויים הצפויים. אבל יולי ילדה שטסה כבר המון, וזו כבר הפכה לאהבה גדולה שלה, בדיוק כמו שלנו. היא אוהבת שדות תעופה וטיסות, היא רגילה להתמקם בנוחות במלונות או בתים זמניים, לאכול בחוץ, לחוות תרבויות שונות, להכיר אנשים חדשים. והיתרון הגדול ביותר עבור יולי הוא השפה. יולי דוברת אנגלית שפת אם, כך שיהיה לה ממש קל להסתדר בכל מקום בעולם, לתקשר עם רוב המשפחות והילדים שנפגוש. גם העברית תשרת אותה במפגשים עם משפחות ישראליות, ואולי אפילו הרוסית.

IMG-20140128-WA0000
יולי בתאילנד בפעם הראשונה

אז הילדים יהיו בטוב. מה עוד נשאר? התחום החברתי עבורנו ההורים.

חברתי:
זה היה אחד החששות הגדולים שלי מפני מהלך כזה. אני אוהבת חברה, אני קשורה לחברות שלי, המשפחה חשובה לי, קהילתיות תורמת לי לרווחה, איך עוזבים את כל זה לטובת הלא נודע? אז בדיוק כמו יולי, גם החברות הכי טובות שלי עברו לגור רחוק, במקרה אלה האימהות של החברות הכי טובות של יולי… לאט לאט השבט שבניתי בתקופה של ראשית ההורות, לא התפרק, אבל כן התפזר והתרחק. והמרחק הזה מורגש היטב וחסרונו של שבט בחיי כרגע כואב לי. אבל למעשה גם מכין אותי בדיוק למסע הזה! אני מאמינה שלא יצרתי לי שבט חדש בדיוק בגלל זה. כי אני יודעת כבר שאני יכולה להקים לי קהילה, שזה רק עניין של רצון. והנה אין רצון. יש צורך, והוא מקבל מענה בכל מיני אלטרנטיבות, וימשיך לקבל מענה גם במסע. כי משפחות מטיילות הן קהילה אחת גדולה ומפוזרת, ומוצאות אחת את השנייה בכל חור נידח בעולם. ואני מאמינה שאני אמצא את מקומי בעולם הגדול והרחב הזה, ואכיר אנשים מופלאים וחברי נפש שלא ידעתי שחיפשתי.

נשארה המשפחה. זה יהיה קשה. אני בתהליכי התרחקות מהמשפחה שלי כבר שנים וזה לא קל. היינו מאוד קרובים והייתי תלויה בהם בכל כך הרבה דרכים, וזה היה נוח ונעים ומוכר. אבל גם הייתי צריכה להתרחק ולמצוא את עצמי ואת הקול שלי, להקים משפחה מדי, לנסות להסתדר בלעדיהם. וזה תהליך ארוך, עם המון צעדים אחורה בין הצעדים קדימה. אני מתרחקת וחוזרת, מתרחקת ומושכים אותי חזרה. אבל אני יודעת שהצעד הזה הוא הכרחי לי, שזה חלום שאני משתוקקת להגשים בכל מחיר. וגם עוזר לי שהיה בינינו משבר אמון רציני לפני כמה שבועות…

פחדים:
מלבד האספקטים הללו, יש עוד מיני פחדים חביבים שצצים ועולים ומלווים את התהליך שאני עוברת לקראת הנסיעה. הגדול שבהם חייב להיות הפחד שהחלום יתנפץ לי בפרצוף, שאני אגלה שזה לא בשבילי, שזה לא כיף, שזה לא נפלא כמו שדמיינתי את זה מהארץ. שזה יהיה לי קשה מדי, שניק ואני נריב המון, שלא נעמוד בזה כלכלית, שיהיו ענייני בריאות, שיהיה לנו בודד, שנתגעגע לבית. בטח יבקרו אצלי עוד פחדים ככל שהמועד המשוער יתקרב, אבל זה מספיק בשבילי לעכשיו.

אז אלה היו בגדול הדברים שמעכבים אותנו, בצורה כזו או אחרת. בפוסט הבא אני אפרט קצת יותר על איך אני מדמיינת שהחיים שלנו יראו במהלך המסע הזה. נראה לי שיהיה מעניין לקרוא את זה כשאנחנו כבר שם ולשחק במצא את ההבדלים.

התנגדויות להתמדה

הגיע הזמן בחיי לגעת בנושא אחד הקשים, התמדה. הבשילו התנאים לבחון למה לעזאזל כל כך קשה לי להתמיד בדברים שהחלטתי לעשות, בדברים שאני רוצה לעשות! הדפוס הכה מוכר שלי הוא התחלה מלאת מוטיבציה, כמה ימים, שבועות או חודשים של עשייה במרץ, ואז דעיכה הדרגתית עד לכדי עצירה מוחלטת. אני בטוחה שזה דפוס שמאפיין רבות ורבים מאיתנו, ובטח כבר נכתב עליו, אבל הנה ניסיון להסיח את דעתי מהנושא. ואני אמצא הרבה כאלה, להערכתי, במהלך כתיבת הפוסט הזה. כי באמת זה נושא קשה, כזה שמלווה אותי כל חיי הבוגרים וקשור עמוקות בדפוסי התנהגות ודימוי עצמי.

20161229_173933.jpg
הסחות דעת לטובת המתקשים

אז למה כל כך קשה לי להתמיד? המוח שלי מוצף בקולות ואני מנסה לעשות ביניהם סדר. ראשון עולה לי שבטח בתור ילדה לא התמדתי במשהו, כמו שילדים נוטים לעשות, ואמרו לי משהו כמו "למה את אף פעם לא מתמידה? אם רק תתמידי תוכלי להגיע להישגים מרשימים!", וזה בטח חזר על עצמו כמה פעמים בילדות ובנערות שלי והופנם. זה קצת פשטני ולא מרגיש לי נכון, או לפחות לא מדויק. אבל כן עלתה עם הקול הנוזף נקודה חשובה; הישגים מרשימים! תוך כדי הכתיבה הרגשתי כמה זה מאיים ומכווץ, להגיע להישגים מרשימים! כמה זה מוציא את כל חדוות העשייה שאולי הייתה שם רגע לפני. פתאום יש יעד, יש מטרה, ואני אמורה להרשים איתם את העולם. פחד. אני מבינה שמפחיד אותי להתמיד, מפחיד אותי להגיע או לא להגיע להישגים, מפחיד אותי אם הם יהיו מרשימים או לא. נכנס לחץ חיצוני לתוך מערכת עדינה של הנעה פנימית.

אני מרגישה את זה חזק מאוד בכל מה שנוגע לכתיבה פה. הרי זה התחיל כפלטפורמה עבורי לכתוב, לתעד, להיות מחויבת לתהליכים שאני מבקשת לעבור. אבל זה הפך להרבה יותר מזה. זה הפך לדברים טובים כמו השראה לאחרות, כמו מחמאות וחיזוקים לאגו שלי, כמו תחושת שליחות להפיץ את הבשורה, והנה זה יצא מפרופורציה. זה פרץ את גודל התבנית שיכולתי להחזיק בבטחה, והפך למשהו שמסוכן לי להחזיק. מסוכן כי אני יכולה להגיע להישגים מרשימים! מסוכן כי ההישגים האפילו, מלשון להאפיל, על העשייה, על הדרך. אם כך, למה יעדים מפחידים אותי? האם אלה רק יעדים מרשימים! כלומר גדולים ורחוקים, שמפחידים אותי? נראה לי שכל היעדים מפחידים אותי, ללא אפליית דת, גזע או מין. מרגיש לי שזה דבר ידוע, שלחץ לגבי התוצר פוגע במהלך היצירה.

אני ישר חושבת על גידול ילדים, ועל כמה לחץ מופעל על הורים "ליצור תוצר טוב", וכמה הלחץ הזה פוגע במהלך היצירה, פוגע באפשרות שלנו כהורים להנות מהילדים, ופוגע בילדים שצריכים להפוך לאיזה תוצר טוב. כמה לחץ על איך הילדים מתנהגים, על ההישגים שלהם, על איך ההורים מחנכים, על ההישגים שלהם שהם התנהגות ילדיהם. כמה לחץ! (שמתי לב שסטיתי מהנושא, אבל זה נושא מספיק חשוב בשביל לעשות detour) הלחץ לגבי התוצר גורם לנו להתרכז רק בתוצאות הנראות לעין, ההתנהגות של הילדים, ולא בעיקר שזה התהליך. אנחנו רוצים תוצאות מיידיות בתהליך שלוקח שנים, וזה פוגע בנו ובילדינו. אני לא רוצה להתעכב על זה יותר מדי, אני רק אוסיף שלדעתי חשוב להתייחס לילדים כאל בני אדם שלמים, ולא תוצר שאנחנו יוצרים, כי הם מגיעים אלינו כבר עם מי שהם אמורים להיות בתוכם, אנחנו רק צריכים לאפשר להם את התנאים הכי טובים לצמוח לתוך עצמם, בלי לחץ ומבלי להתרגש מההתנהגות יותר מדי.

20161225_094110.jpg
!ילדים הם אינם הסחת דעת 

אז התנגדויות להתמדה. למה קשה לי להתמיד. אני חושבת שאני זקוקה למידה רבה של דיוק בתהליכים שלי, וכשמשהו הופך להיות דבר שבשגרה, אולי הוא מאבד מההתכווננות הראשונית שהושמה לו. זה מתחיל להיעשות באוטומט, בלי תשומת לב ובלי נשמה, ואז זה מאבד מהערך שהיה לו. כמו הכתיבה פה. באיזשהו שלב נגמר המומנטום הראשוני של הכתיבה בשצף, והוא הוחלף בהכרח. הכרחתי את עצמי להמשיך לכתוב כל יום כי רציתי להתמיד, וזה הרחיק אותי מהעשייה המדויקת לי, מלאת הנשמה שהכתיבה הייתה אמורה להיות. זה קצת מבלבל אותי, אבל נראה לי שאם לא הייתי כופה על עצמי להתמיד, היה לי יותר קל להתמיד. זה נשמע הגיוני? אני כבר לא יודעת. איבדתי את המומנטום של תחילת הפוסט, והנה אני בכתיבה שיש בה כפייה ואין בה דיוק ויש בי תסכול. וכל מה שאני רוצה זה להצליח להכניס כמה הרגלים טובים לחיים שלי! להצליח להתמיד בתהליכים גם כשלא בא לי. אולי זו לא הדרך. אולי לעשות משהו כשלא בא לי זה לא הכיוון. אולי הכיוון הוא להזכיר לעצמי את המטרה ולתת לזה לדרבן אותי. אני מרגישה שיצאתי מכל זה יותר מבולבלת ממה שנכנסתי, אבל מקבלת את זה כחלק מהתהליך שלי. מותר שיהיה בלבול, מותר שיהיה תסכול, מותר שלא יהיה בדיוק כמו שרציתי. לכל צעד בדרך יש ערך. גם לצעד אחורה יש חשיבות, הוא מאפשר לשים לב לכל מה שאולי פספסנו בפעם הראשונה. העיקר להמשיך לנוע. וגם לעצור ולנוח מדי פעם. אין אמת אבסולוטית, זה הכל גם וגם. זה לא הכל גם וגם, כי אין הכל, כי אין אמת אבסולוטית. בלבול. תסכול. קבלה. נשימה. הסכמה להיות במקום בו אני נמצאת. הודיה.

האלוהות שבאימהות ~ The Divinity of Motherhood

 

היעדר האנוכיות, ההקרבה הגמורה שבזה, האמהות בשבילי היא המסירות האולטימטיבית, דרכה אני עובדת את האלה, אפשר לומר. זו עבודת הקודש שלי. אין אני, לרוב, רק האנשים הקטנים האלה, הנשמות היקרות האלה, מתהווים וניזונים בזכות אהבתי, הרכות שלי, הטיפול שלי.

כי העניין הוא שזה זמני. רמה זו של אינטנסיביות נמשכת רק כמה שנים. הייתי רוצה לחשוב על זה כעל טיפה באוקיינוס החיים. יש לי כל כך הרבה זמן לפניי (חצי חיים, נכון?) כדי לחזור לעצמי, להנות מהזמן והפנאי לרדוף אחר כל תחומי העניין האחרים, לעשות עבודה אחרת שמחכה להיעשות על ידי בלבד. אך הזמן הזה, השנים הבודדות היקרות האלה, מוקדשות לגידול ילדיי כמיטב יכולתי.

אני משקיעה בהם את כל כולי, ואז עוד קצת. כשאני מוצאת שאין לי מספיק בתחום מסוים, אני עושה עבודה קשה ומיידית לפצות על החסר. זוהי ההתפתחות האדירה ביותר שחוויתי, המהירה והמדויקת ביותר שהכרתי.

הם חשובים, אתם יודעים, ילדים. הם מה שהעתיד מורכב ממנו, ואני מתכוונת ליצור את העתיד המדהים ביותר שניתן להעלות על דעת, כדי שאוכל לשבת ולהתפעל מהם ומהישגיהם בזיקנתי.

הפרספקטיבה הזו, דרך הסתכלות זו על השנים האכזריות של גידול ילדים אינטנסיבי, זה מה שנותן לי את הכח להתמודד עם עוד יום מפרך, זה נותן לי את הבהירות כדי לראות כמה העבודה הקשה הזו חשובה, היא משתלמת. לא בגלל איזה רווח עתידי מעורפל, אלא בגלל אמונתי, האידיאולוגיה שלי, תחושת הבטן שלי.

20161225_094110.jpg
פני תינוק רכות, עגלגלות, פתוחות – לא לזמן רב

הרכות של פניהם התינוקיות תקשיח עם הזמן, העגלגלות שלהם תתחדד, הפתיחות שלהם תיסגר. הם יהפכו לבני אדם בפני עצמם, נפרדים ממני, אבל כל האהבה שאני מכניסה לתוכם היום תזרח דרך עורם, דרך העיניים שלהם, ותאיר את החשכה עבור כל מי שיפגשו. זה כוח העל שלי, לייצר ישויות אור מלאות אהבה שישנו את העולם. ואולי, אני מקווה, לתת השראה לאחרים לעשות את אותו הדבר.

2017-01-07-22.55.14.jpg.jpeg
עוד נותרה קצת תינוקיות בפניה

*הפוסט הזה נכתב במקור באנגלית, אז למי שרוצה, להלן הגרסה המקורית שכתבתי:

The selflessness, the utter sacrifice of it, motherhood for me is the ultimate state of devotion, through it I work the goddess, you could say. It's my Divinity. There is no me, mostly, only these little people, these precious souls, being formed and nourished by my love, my softness, my care.

Because, the thing is that it's temporary. This level of intensity only lasts a few years. I'd like to think of it as a drop of water in the ocean of life. I have so much time ahead of me, half a lifetime, right? To return to myself, to have the time, the leisure to pursue any and all other interests, to do different work that is waiting to be done by me. But this time, these few, precious years, are devoted to raising my children as best I know how.

I put into them all I have, and then some. When I find myself lacking in some department, I do instant hard work to make up what's missing. It's the greatest development I've experienced, the fastest, most accurate evolving I've known.

They are important, you know, children are. They are what the future is made up of, and I intend to create the most awesome future imaginable, so that I can sit back and marvel at them and their accomplishments in my old age.

This perspective, this way of looking at these brutal years of intense child rearing, is what gives me the strength to face another grueling day, it gives me the clarity to see this hard work is important, it will pay up. Not because of some obscure future gain, but because of my faith, my ideology, my gut feeling.

The softness of their baby faces will harden in time, their roundness will straighten, their openness will close. They will become their own people, separate from me, but all the love I put in them today will shine through their skin, through their eyes, lighting the darkness for all whom they meet. That is my super power, making light beings full of love to change the world. And maybe, hopefully, inspiring others to do the same.

20170102_123637.jpg

מעגלים בטוחים בתרבות אלימה

אני מוצאת את עצמי רוצה לכתוב שוב על המעגל, כי כל שבוע מחדש קורה שם משהו מופלא. השבוע הייתה לי הבנה מעמיקה יותר של משמעות המרחב המקודש שנוצר במעגל. דיברנו על הקושי בחשיפה מול האנשים הקרובים אלינו ביותר, מול בן הזוג או החברה הכי טובה או אימא. מלאים בכוונות טובות, הם ישר רצים לפתור לנו את הבעיות, או מציעים להסתכל על הדברים מהצד השני, או תוהים למה אנחנו מרגישות ככה, או מעבירים ביקורת על דרך ההתנהלות שלנו. כשכל מה שרצינו היה הקשבה נקיה, קצת אמפתיה, שהיה משותפת בקושי. כולנו למודות ניסיון כזה, למודות כאב במערכות יחסים. מגיל צעיר מאוד למדנו שהאנשים שאנו הכי תלויות בהם, לא תמיד זהירים איתנו. למדנו שאנשים הם לא מקום בטוח עבורנו. אפילו אנחנו עצמנו לא תמיד מקום בטוח. כי התרבות שלנו זו תרבות של תקשורת אלימה. של האשמות, הקנטות, הקטנה, ביקורת, ציניות, חוסר פרגון, שליליות, שיפוטיות, זלזול. אנחנו כל כך רגילות לקבל את הדברים האלה במערכות היחסים שלנו, שנדיר שבכלל נשים לב, לא כל שכן נבקש יחס אחר.

אני התחלתי לשים לב, התחלתי לבקש. אולי בהשפעת המעגל. אני עובדת על ריכוך, הסרת השריון, הורדת החומות. אני הופכת רגישה יותר ויותר, וזו התמודדות לא פשוטה בכלל. במיוחד בשביל בן זוגי, שלא כל כך מבין מה פתאום אני נופלת עליו עם כל ההיעלבויות האלה, הדרישות לרגישות ותשומת לב לדברים שהוא אומר ועושה. כי אני לא רוצה להמשיך להתקיים מאחורי חומות. אני רוצה לפרוץ אותן ולהיות חופשיה. אני רוצה להרגיש ביתר שאת, בלי פחד. להיות במלואי. אני מאמינה שאני מוגנת ושמורה גם בלי השריון ובלי החומות. אני מאמינה שכולם רוצים בטובתי, גם אם הם זקוקים להכוונה מדי פעם. אני מאמינה שאני יכולה לקבל בעולם הזה בדיוק את מה שאני רוצה וצריכה ומבקשת לעצמי.

בחזרה למעגל. במעגל השבוע גיליתי שמה שיצרתי בו זה משהו ייחודי בנוף החיים שלנו בתרבות האלימה הזאת. יצרתי מרחב בטוח ומוגן ותומך, בשבילי ובשביל כל הנשים שמקיימות אותו איתי. וגיליתי כמה הדבר הזה חשוב, כמה הוא חיוני לרווחה, השגשוג והאושר שלנו. במעגל אין שיפוטיות, אין ביקורת, יש מקום לכולן במלואן, יש הקשבה רכה, עדינה, אוהבת. ופתאום הלב מתרחב, ואת מדברת על דברים שלא חשבת שתוכלי לחלוק עם נשים שאת בקושי מכירה, אבל זה מרגיש כל כך בטוח ונעים ונכון. כבר אמרתי שזה קסם. והעולם שלנו זקוק נואשות ליותר קסמים, יותר קוסמות.

אם את מרגישה שהעולם שלך זקוק לקצת קסם, יש עוד מקום או שניים פנויים להצטרף אלינו למעגל. אני אישית זימנתי מהיקום לשלוח לנו משתתפת חדשה מאזור אם המושבות, כדי לתת טרמפ למשתתפת שעברה דירה לאחרונה. אז אם זו את, וגם אם לא, את מוזמנת באהבה.

אני פה לעזור

יש אנשים שאני פוגשת ומיד מרגישה הכרח לעזור להם. לתמוך, לייעץ, לכוון, להכיל, להעצים, לחזק. אני ממש מרגישה מחויבת לעזור להם לעבור תהליכים משמעותיים בחיים, כאילו נפגשנו במיוחד בשביל זה. אני לא בטוחה איך לגשת לעניין הזה. נראה לי שזה יישמע ממש מוזר אם אני אפנה אליהם ואציג את העניין ככה. "שלום, היקום שלח אותי לעזור לך". כי מי אני בכלל ומה ההכשרה שלי ואיך אני קשורה אליהם ולמה שעובר עליהם? זה הפחד מדבר. אני מבקשת לשמוע את האהבה, היא אומרת: אני לוטן, וזה מה שאני אמורה לעשות, בשביל זה אני פה. אני לא צריכה לעבור שום הכשרה מיוחדת, אני נולדתי מוכשרת לדבר הזה. אני מרגישה אתכם ברמת דיוק שאי אפשר ללמוד. אני יודעת את התשובות עבורכם מתוך תוכי. אתם רק צריכים לבטוח בי, להאמין בי ולהתמסר לדברים המופלאים שאנחנו יכולים להשיג יחד עבורכם.

אני חושבת שמאז ומתמיד אני עושה את זה, בצורה בלתי פורמלית בעליל, רוב הזמן בלי להיות מודעת לכך בעצמי, ובטח שללא ידיעתכם. ואולי מה שאני מבקשת עכשיו זה להתחיל להסדיר את העניין הזה. וכמו שדברים קורים, בעצם כבר התחלתי להסדיר את זה, עם המעגל, עם הקורס, עם התגברות הביטחון העצמי שלי והחיבור לתחושת השליחות. זה רק עוד צעד באותה דרך. הבאת העניין למודעות שלי, בצורה ברורה ובלתי מתנצלת. והוצאתו החוצה אליכם לעולם דרך הבלוג. עכשיו אני אתן לדברים להמשיך להתגלגל כמו מעצמם, בעיקר כי אני קצת מפחדת, אבל גם בגלל שאני יודעת שככה זה עובד, ויש לי זמן. אנשים ימשיכו להגיע אליי ואני אמשיך לעזור להם. האם זה יהיה יותר מוגדר וברור? האם אני אמצא דרך לבקש תגמול עבור זה? לא יודעת בשלב הזה. אני יודעת שיש דרך ואני צועדת בה. צעדים קטנים. אני לא צריכה לדעת מה יקרה בסופה, אני לא צריכה לדעת מתי הקפיצה המשמעותית הבאה. כי יש בי אמונה. איזו הקלה זו! פעם הייתי מתמלאת חששות ודאגות ומחשבות אין סוף סביב הבנה מונומנטלית כזאת. כיף לי למצוא את עצמי רגועה מול זה.

מעניין אותי אם מישהו מהאנשים האלה קורא את זה עכשיו וחושב לעצמו שככה הוא בדיוק מרגיש איתי או לגבי. אם את מרגישה ככה, תשלחי לי הודעה ונעשה את זה רשמי. לא בקטע של כסף, אלא בקטע של תהליך מודע ומשמעותי. בשביל זה אני פה.