על דלק ותגובות

אמש (כן, גם לי המילה מרגישה מוזרה, אבל היא כזאת מילה יפה, מגיע לה שאתאמץ להשתמש בה!) ביקשתי מניק שיגיד לי מה הוא חושב על הבלוג והכתיבה והפוסטים שלי. כמובן שהוא פירגן, זה לא העניין. העניין הוא שזיהיתי בעצמי את הצורך לשמוע פידבק. וידעתי בדיוק מה אני רוצה לשמוע. אז עכשיו אני אתן לעצמי את מה שאני צריכה, בלי להתבייש או להתפדח, כי גם לי יש דעה על מה שאני עושה ומגיע לי לשמוע אותה!

הדבר הראשון שעולה לי זה כמה אני אמיצה. מפחיד לשתף ככה בלי סינון בלי הגבלה את מה שיש לי בלב. אבל בעולם שאני חיה בו, אין ממה לפחד. אני מוקפת אהבה וביטחון. אין ממה להתבייש, אני יכולה לחשוב ולהרגיש הכל. הדבר השני זה ההתמדה. כל הכבוד לי שאני כותבת כל יום רצוף כבר כמעט שבועיים. וזה בכלל לא קל, כמו שאתן יכולות לדמיין. אין באמת פנאי או זמן לשבת עם המחשבות שלי ולנסח ולכתוב עם ילדה בחינוך ביתי ותינוק קטן. אז האח והידד לי שאני לא מוותרת לעצמי ומצליחה לכתוב פוסט כל יום, רמת האיכות והעניין פחות חשובים כרגע.

ספיקינג אוף וויצ', אם יורשה לי ויורשה לי כמובן, לפחות לגבי האיכות אני מאוד מרוצה. הרבה זמן לא כתבתי בעברית ואני מרוצה מרמת השפה וההתנסחות. בעצם אני לא צריכה תירוצים. איכות הכתיבה טובה. למה כל כך קשה לפרגן לעצמי? זה קטע תרבותי כזה, נגד יוהרה ורברבנות, חזק יותר אצל נשים. די, אין צורך בזה. אני רוצה לאהוב את עצמי וחלק מאהבה היא פירגון! הבה ננסח מחדש: אני אוהבת את עצמי וחלק מאהבה היא פירגון!

לגבי העניין אני לא עפה. זה התחיל טוב ומעניין, חלום סוחף של טיול גדול, חופשה אינסופית, חיי נוודות ופנאי. ומאז זה מדשדש קצת. אין לי אקשן בחיים שמצדיק שיתוף פומבי כזה. רגע רגע, מה? מי החליט? מי קבע מה זה אקשן מה מעניין? לפי אילו סטנדרטים חיצוניים אני אמורה להפיק פוסטים? המסע הפנימי של ההתפתחות האישית שלי הוא מספיק חשוב ומעניין בעיניי כדי להצדיק בלוג. יש! הצלחתי לומר דבר כזה בקול רם. אני לא יודעת אם רואים את זה מבחוץ, אבל לאורך כל הפוסט הזה והבלוג בכלל, אני עובדת ממש קשה ושוברת אוטומטיים, בוחנת כל מחשבה, מתקנת כל מילה שלא במקום, משבחת כל מהלך מודע. זה חלק מזה.

ועכשיו קצת החוצה. חברים יקרים מגיבים לבלוג ולפוסטים פה ובפייסבוק וזה פתח בי עולם חדש של תחושות ותובנות חשובות. התובנה העיקרית היא כמה כל לייק הוא משמעותי וכל מילה שכותבים, בייחוד אם זה הרבה מילים מנוסחות עם מחשבה וכוונה, עושים לבן אדם טוב. ובכלל כמה כוח יש לנו במילים שלנו לעשות למישהו אחר טוב, וכמה זה חשוב ועוזר ותומך ומעודד. אז אני מנסה להגיב יותר לאחרים, כי גיליתי כמה זה נעים לי. ומבקשת מכם לעשות אותו דבר. גם לי, ברור אלא מה, אבל גם לאחרים וגם בחיים האמיתיים, ובמיוחד לילדים! תגידו מילים טובות ומשמחות ומעצימות, תפיצו טוב בעולם הזה שלנו. מגיע לו, מגיע לנו. טוב. טוב?

בטח יש פה עניין של זכויות יוצרים שצריך לרדת לעומקו

אז תודה מקרב לב לכל מי שקורא בשקט, לכל מי שעושה לייק, לכל מי שכותב לי מילים טובות. אני מנוע כתיבה אנושי והתגובות שלכן הן הדלק שלי.

עבודה על חיוביות

אני עצבנית עכשיו. ניל לא נרדם מתי שציפיתי שהוא יירדם. ציפיות. הוא צעק המון וזה מחרפן אותי. רגישות חושית. יולי ביקשה שאעזור לה במשחק בטבלט. עומס. מתכון לאסון. עכשיו הוא כבר ישן בשלווה, יולי משחקת בלגו, אבל אני עדיין לא נושמת. לא מצליחה להרפות מהקושי. "מה את צריכה?" אני שואלת את עצמי. "מישהו שיראה אותי, את הקושי שלי, העומס הלא אנושי". אני רואה.

אני לומדת להיות מספיקה עבורי. לומדת לטפל בעצמי. להיות רכה ואוהבת וקשובה כלפי עצמי. זה לא תחליף לתמיכה חיצונית, אלא תוספת מבורכת. שיתפתי אתמול בפייסבוק משהו על איך אנשים שמתלוננים ושליליים כל הזמן, מייצרים דרכים נוירולוגיות במוח שלהם שמעדיפות תלונות ושליליות. ככל שאתה יותר שלילי, כך תהיה יותר שלילי ויהיה לך יותר רע. וזה גרם לי לחשוב על כל העבודה המדהימה שאני עושה להיות יותר חיובית וכמה זה מורגש ונפלא. אבל…

יש מישהו אחד שלא זוכה להינות מזה מספיק, והכי מגיע לו. עד שניק חוזר הביתה מהעבודה, אני כבר עייפה מכל היום וכבר אין לי כוח לשמור על חיוביות, לא איתו ולא עם הילדים ולא עם עצמי. זה הזמן שבו אני הכי מתלוננת ולא נעימה לבריות, וזה מה שהוא מקבל ממני. איזה באסה! והאנרגיה השלילית הזאת מדבקת וכולם עצבניים ורק רוצים לגמור כבר את היום הזה.

איך אני מצליחה לעשות שם שינוי? אמנם ניק מקבל את זה בהבנה ואהבה, אבל אני רוצה יותר, מגיע לו יותר. מגיע לו לקבל מכל הטוב שלי, לראות אותי שמחה עם הילדים, לשמוע על הדברים הכיפים שעשינו היום. מה שנקרא, challenge accepted.

פעם המחשבה על עוד משהו בי שאני צריכה לתקן הייתה מעייפת אותי עד עמקי נשמתי ומייאשת כהוגן. היום זה בכלל לא נתפס ככה. זה לא משהו לתקן, זה עוד צעד בהתפתחות, עוד שלב בדרך שנעים לי לצעוד בה, עוד התקדמות לכיוון האושר.

דמעות ותמונות

הבוקר בכיתי. אני לא בוכה הרבה ומנסה לשמוח כשאני כן בוכה. זה אומר שהצלחתי לשחרר רגש שהיה קשה וגדול, במקום לתת לו מקום בתוכי. בכיתי כי ארוחת הבוקר המפנקת שניק מכין לי כל יום, התנפצה על הכביש. שכחתי את הקערה על גג המכונית כשהעמסתי את הילדים והציוד. הייתי כל כך מאוכזבת ועצובה ורעבה, שפשוט פרצתי בבכי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שיולי ראתה אותי בוכה. חשוב לי שהיא תראה אותי מבטאת מגוון רחב של רגשות בצורה בריאה. אבל הפעם קיבלתי מתנה אדירה, אישור לדרך החינוך שלה. יולי בת ארבע וחצי והביעה אמפתיה בצורה שלא הייתה מביישת אף מורה לתקשורת מקרבת. היא אמרה לי שעצוב לה בגלל שעצוב לי. שזה ממש גורם לה לבכות,כמה שאני עצובה. ואז היא סיפרה לי שכשהיא הייתה קטנה, היא גם שכחה דובי על גג האוטו והוא נפל ואז נדרס ונקרע. דבר שמעולם לא קרה. אבל הבנתי את הכוונה שלה. היא ניסתה לומר לי בדרכה שהיא מבינה איך אני מרגישה. וזה היה כל כך מקסים. הרגשתי שהיא באמת רואה אותי, וזה היה נפלא. הייתי רוצה לספר שמיד הרגשתי יותר טוב, כמו שאמרתי לה, אבל האכזבה ליוותה אותי כל הדרך לנחל. וגם זה בסדר. יש מקום להתאבל על אובדן, אפילו אם זה בסך הכל מוזלי.

20160507_160710.jpg
הילדה והאגדה

המשך היום היה נפלא. אני כל כך נהנית ללכת לנחל כל יום ראשון, זה באמת מקום קסום. השהות בטבע, עם המים הזורמים, מחייה את הנשמה שלי. יש משהו כל כך נכון בלפתוח את השבוע שם, בצל האקליפטוסים, במי הנחל הקרירים, עם ילדים חופשיים, פראיים ומאושרים מתרוצצים סביב. הפעם זכרתי לצלם תמונות!

img-20160724-wa0005.jpg
רוחצות את הנשמה במים זורמים

אז מה רציתי לכתוב היום? מי זוכרת… זה מה שקורה כשאני לא מספיקה לכתוב במהלך היום, ומגיעה לזה רק בעשר בלילה. שעה שאימהות לילדים קטנים מחשיבות כאמצע הלילה ובצדק. כמעט הצלחתי לכתוב, כמיטב המסורת, בזמן שניל ישן, אבל הוא איכשהו התעורר לפני שהספקתי לכתוב יותר משני משפטים. מה שכן, הספקתי לצלם את עצמי תוך כדי שאני כמעט מספיקה לכתוב. אם זה לא הישג, תקראו לי מולי.

20160724_132901.jpg
רואים שאני מאושרת בנחל?

אז לא כתבתי שום דבר מהפכני, מרעיד אמות סיפים היום. אבל הפגזתי בתמונות ליגה!

על אמונות מגבילות ואריות שואגים

כמה מהר נוצרות אמונות מגבילות. זה כאילו יש להן מסלול מהיר והן ישר מתקבלות, בלי מבדקי כניסה. פוסט אחד שכתבתי בערב, כשאני כבר עייפה וחסרת תאי מוח זמינים, והרגיש לי קצת לא מעניין, לא קשור, מאולץ, וכבר החלטתי שפוסטים שאני כותבת בערב הם לא מעניינים. ועכשיו ערב, אז למה בכלל לכתוב? גם ככה לא ייצא מעניין… הופה, למה ככה? מאיפה האמונה הבלתי מבוססת הזאת? מחשבות של דיכוי עצמי באות לי בקלות, מחליקות להן באלגנטיות לתוך דפוסים של זילזול עצמי, ערך עצמי נמוך, אי עשייה. כמה נפלא לתפוס אותן על חם, לעצור אותן בביקורת הגבולות החדישה ולהשיב אותן על עקבותיהן. אין כניסה לשליליות, תודה.

תראו, כבר כתבתי סופר מעניין ואפילו עם ערך כתיבתי לא רע בכלל. מגניב. ובכלל, כמות הפידבקים החיוביים שאני מקבלת על הבלוג עולה לי לראש, וגורמת לי להרגיש בעלת ערך. מדהים. אני, שתופסת מעצמי הכי לא מושפעת ממה שחושבים עליי אחרים, איך נפלו גיבורות? לא נפלו ולא בטיח. זה מנגנון חשוב בעמידה מול ביקורת ושיפוטיות, אבל פירגון ואהבה וחיזוקים זה סיפור אחר. וזה סיפור נפלא שכולנו שומעים מדי פעם, אם נקשיב טוב טוב לאוהבינו, אם ניתן לדברים הטובים להיכנס פנימה, לחלחל לתוך הלב דרך שכבות של גיר וכורכר והגנות ומחסומים. למה אנחנו נוטים לקבל בקלות רבה ביקורת ושליליות, אך בוחנים כל מילה טובה עלינו בשבע עיניים? יש פה בטח עניין תרבותי, גדלנו בחברה שבה המבט החיצוני הוא מבקר ושופט, דוחף אותנו להיות יותר ויותר הישגיים. אני מנסה לגדל את ילדיי להאמין בקלות לכל הדברים הטובים, תופסת אותם עושים טוב אומרים טוב מרגישים טוב, ומפנה את אור הזרקורים לטוב שבהם. תמיד יש חיובי, תמיד יש שיפור, תמיד יש טוב, ועליו צריך להסתכל ובו צריך להתרכז.

ובחזרה אלינו, אני ממש גאה בעצמי שאני נותנת לעצמי להנות ולהיות מושפעת מכל הטוב הזה שזורם אליי מכם דרך הבלוג הזה. אני גם נותנת לעצמי לחשוש מה יקרה אם זה יפסיק, מה יקרה אם זה ייגמר באכזבה גדולה? מותר לחשוש, ויכול באמת להיות שזה יוביל לכאב, אבל אחד השיעורים שאני עובדת עליהם הוא לחיות בהווה. וכרגע זה גורם לי לאושר, להרגיש אהובה ומוערכת וחשובה. וזה דבר מופלא שלא יכולתי לדמיין שיקרה מזה שאני אתחיל לכתוב את המחשבות שלי בפומבי, ומגיע לי להרגיש את כל הטוב הזה שאני מרוויחה בזיעת מקלדתי, זה שלי. ואין מקום לבושה, ואין מקום להקטנה עצמית. אני סוף כל סוף מוצאת מקום לקול שלי, נותנת דרור ללב שלי להיפתח ולעוף ולחלום. מקום שהפחד לא מעכב, ואני מתחילה להרגיש שהנה יש לי ייעוד והגשמה מעבר למשפחה שלי.

הבחירה בחינוך ביתי נתפסה בעיניי כוויתור על קיום במרחב החוץ, ויתור על קריירה והשפעה. במקומם יש בחירה לרכז את ההשפעה שלי למרחב המשפחתי, להשקיע את כל כולי בילדים שלי. קול קטן בראש אמר "אבל זה כל כך מגביל ומוגבל, זה טיפה בים", וקול קטן אחר ענה לו "אולי הילדים האלה יגדלו להיות משני עולמות, וההשקעה שלי תישא פרי דרכם". חשבתי שזה מספק אותי. אבל אם להיות כנה, זה הרגיש לי קטן למידותיי. אני בכל זאת אריה, ונולדתי להוביל, להקים, ליזום, לחבר, לשאוג ולפעול בעולם. אז זה בלוג קטן, וקוראיו הם חבריי, אבל הוא גורם לי להרגיש כל יכולה, הוא נותן לקולי להישמע ולקבל מקום בעולם, הוא מאפשר לי קרקע להגשמה וצמיחה. ואני שואפת לנצל אותה היטב.

wp-1469439930225.jpeg
מוציאה את האוצרות החבויים שלי לאור

פינת החפירה המוזמנת #2: שעמום למול הפעלה

כשהתחלתי את הבלוג, לפני שבועיים בסך הכל, הצעתי לכתוב על נושאים שמעניינים אתכן, וקיבלתי הצעות מעולות. הנה אחת מהן שנורית ביקשה.

"התמודדות עם יסורי מצפון. בעיקר בחנ"ב. להרגיע את האיש הקטן בתוכי שמציק לי ואומר שאם לא כל רגע אני מעסיקה את הקטנה, שאם סתם בא לי לשבת עם עצמי ושהקטנה תשחק וגם תשתעמם זו לא הזנחה אלה חלק בלתי נפרד מהגידול . שדווקא בשעמום הילד הופך ליצירתי וסקרן. וכו' וכו'."

יש פה שני נושאים נפרדים לדעתי. התמודדות עם ייסורי מצפון זה נושא כללי וגדול, קצת נגעתי בו בחפירה הקודמת. הנושא השני, ואיתו אני אתחיל, זה שעמום למול הפעלה.

הרבה נכתב בשבחי השעמום (ואני אוסיף לינקים רלוונטיים בסוף הפוסט), שהוא מפתח את המוח ויצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה, וזה הכל נכון וטוב ויפה, אבל אני מזהה בשאלה הזאת תחום עיקרי אחר, וזה האחריות שלי בתור אימא בחינוך ביתי לספק לילדים שלי סביבה הולמת, גירויים מפתחים, ובעצם להתעלות מעל התנאים שהיו מקבלים בגן הכי איכותי, כדי להצדיק, בעיקר למשפחה המורחבת המודאגת, את הבחירה ההזויה הזאת שלי.

הבחירה שלי בחינוך ביתי היא חלק ממסע מרתק שהאימהות לוקחת אותי, להטלת ספק בכל האמיתות שקיבלתי כמובנות מאליהן, בכל בעלי הסמכות שחונכתי לציית להם (לא בבית הוריי, שגם הם ניחנו במידה בריאה של מרדנות, תודה לאלה). מסע של פקיחת עיניים, פתיחת מחשבה ושבירת גבולות ומוסכמות. האחריות קיימת, אבל התפיסה של מה חשוב לילדים ולהתפתחותם האופטימלית השתנתה בגדול.

2011-12-30 18.21.02
אני לפני מסע האימהות, חסרת מושג לגבי מה מצפה לי

הפוקוס שלי בתור אימא הוא לא בתוצאות והוכחות ותוצרים, אין לי את מי להרשים. הפוקוס שלי הוא בצרכים הרגשיים של ילדיי. ילדים לומדים ומתפתחים ולנו יש מעט מאוד השפעה על זה. תינוקות לומדים להתהפך, לזחול, להתיישב, להיעמד, ללכת, לדבר, לטפס, לקפוץ. כל כך הרבה דברים מורכבים וקשים, והם לא צריכים שום עזרה מאיתנו, רק שלא נפריע לתהליכים הטבעיים של התפתחותם. זה מה שאני דוגלת בו.

אז מה בכל זאת עושים? ואיך מייצרים תנאים אופטימליים? ומה זה אומר לענות על הצרכים הרגשיים שלהם? קודם כל לכבד אותם. כבוד זה אחד השינויים התפיסתיים המהותיים ביותר. תינוקות וילדים הם בני אדם ראויים ליחס מכבד מהרגע הראשון, ואפילו לפניו עוד בבטן. צריך לדבר איתם כמו לבני אדם, לספר להם מה קורה, לבקש את רשותם לפעול על גופם. אחד הדברים המתסכלים ביותר בחוויית התינוק לדעתי הוא שהכל קורה לך בלי שאתה יודע מה עושים לך. רגע אחד אתה משחק ברעשן, ופתאום הופ הרימו אותך, לוקחים אותך לחדר אחר, מפשיטים אותך, מכניסים אותך למים, מוציאים, מנגבים, מחתלים, מלבישים. בשביל תינוק רגיש כל זה יכול להחוות כאונס ממש.

עוד דוגמאות ליחס מכבד כשהתינוק גדל: לא להאכיל בכוח. לתת לו לבחור בעצמו מה וכמה לאכול. לתת לו לאכול בעצמו, להפסיק מעצמו. לכבד את האוטונומיה של גופו, לא להכריח לחבק או לנשק אף דודה או סבתא. לשים לב לסימני אי נוחות ולהציל אותו ממישהו שמדגדג יותר מדי, צועק יותר מדי או כל דבר אחר.

אלמנט חשוב נוסף הוא קבלת רגשות. מותר להרגיש את כל הרגשות. מותר לכעוס, מותר להיות מאוכזבים, מתוסכלים, עצובים, קנאים. מותר לשמוח ולהתרגש. לילדים יש זכות למצבי הרוח שלהם, בדיוק כמו למבוגרים. מותר ורצוי לעזור להם לזהות את הרגש, "אני חושבת שאתה כועס עליי".

IMG-20140401-WA0000
יולי מדגמנת כעס

אני מנסה לשים את האצבע על מה אני מרגישה שאני עושה כל כך טוב עם ילדיי. אני מחזיקה אותם במצב רגשי מאוזן. אני מזהה טריגרים פוטנציאליים להתפרקות, ומונעת או מקדמת את ההתקף, לפי הצורך באותו רגע. טריגרים כמו רעב, עייפות, פיפי, חפצים חשובים, טון דיבור, חדירה למרחב. אני רואה את המצב הרגשי של הילדים ויודעת מתי לקדם את ההתפרקות הצפויה, לעזור לבכי הנחוץ לפרוץ ולנחם.

(אוף, קשה לי להישאר מרוכזת בנושא. אני מרגישה שאני לא מצליחה לענות על השאלה, אלא זורמת לי עם התשובה למחוזות בלתי קשורים בעליל. אולי זה קשור לזה שאני כותבת בהמשכים כל היום, עם תינוק חולה על הידיים…)

אז "להזניח" את הילדה זה בהחלט חלק מהגידול. קצת קשה ליישם בילדה ראשונה, כי הנה החלטתי להישאר איתה בבית אז אני מרוכזת כל כולי בגידול שלה ואני מאוד רצינית ואחראית, אז אולי אסור לי לשבת חצי יום עם הטלפון, או עם הכלים הבישולים הכביסות? בטח שמותר. את יודעת שמותר, שזה חלק מהחיים. אם היה מדובר בילדה שלא מאפשרת לך פנאי, כמו ילדה מסוימת שלי שלא אנקוב בשמה, אז לא נראה לי שהיה לך ספק שמותר לך להזניח אותה לטובת זמן לעצמך, פשוט כי הצורך היה גדול כל כך שלא היה מאפשר למחשבות האלה מקום להיכנס. אבל ככל הנראה התברכת בילדה שאפשר להתחיל איתה משחק ואז להיעלם לעיסוקייך לכמה דקות, כמו ילד מסוים אחר שלי שאנקוב בשמו בשמחה, וזה נראה לך אולי אנוכי או מזניח או זורק זין. אז זה לא. זה חלק מהחיים, זה חיוני להישרדות בחינוך ביתי, נושא ענקי בפני עצמו.

כל הקטע הזה של להעסיק ילדות, לעשות איתן פעילויות מיוחדות ועבודות יצירה ודברים מקסימים שאימהות משקיעניות מפרסמות בפינטרסט, זה לא נחוץ! זה לא חובה ובטח שלא בלחץ או על חשבון זמן התאוררות. אל תבינו אותי לא נכון, זה אחלה וזה מגניב להשקיע ככה. אבל ביומיום שלי בחינוך ביתי זה ממש לא קורה וזה ממש בסדר. הכי הרבה יצירה שעושות אצלי זה להתמרח בצבעי גואש.

IMG-20141109-WA0000cropped
עבודת היצירה שלי

ילדות לא צריכות תעסוקה, הן צריכות פנאי וחופש להמציא לעצמן משחקים, לחיות בעולם של דמיון. המחלה הזו של להעסיק ילדים כל הזמן, זו מחלה של המסגרות, שם אין אפשרות אחרת. אבל בחינוך ביתי כל היופי זה שאין הכרח כזה. אפשר לזרום עם הילדות ולעשות מה שבא להן, כמה שבא להן, כמה שבא לנו, כולל לא לעשות כלום.

אני רוצה רגע להתייחס למשפט מעורר האימה "אימא, משעמם לי". אני מאמינה שזו דרכם של ילדים להגיד משהו עמוק יותר "אימא, אני בחוסר נוחות לא מוגדר". זה מהצד של הילד, ומהצד של האימא אני רוצה להציע הסתכלות חדשה על המצב הזה. זה נורא מלחיץ שבאים אלייך בטענות ומענות ומצפים ממך לפתור להם את כל הקשיים בחיים, ואולי אפילו מאשימים אותך במצב הזה. אז קודם כל, את לא קשורה לזה, לא אחראית לזה, לא אשמה. אין מקום לאשמה בסיטואציה הזאת. כפי שהניסיון בוודאי לימד אותך, אין טעם להציע הצעות לשלל פעילויות מביסות שעמום כי הם ידחו את כולן וישאירו אותך מתוסכלת עוד יותר. כי זה לא העניין. אין מחסור פתאומי בדברים לעשות בחיים. יש מחסור פתאומי במשהו אחר, וזה הגורם לאי נוחות. "אימא, משעמם לי" זו הזמנה לחיבור מחדש. זו התרעה, "אני מרגיש רחוק ואבוד, בואי תאספי אותי אלייך". אז לא להציע פעילויות, בטח שלא כאלה שלא כוללות אותך. להציע נוכחות, קרבה, מבט. להיות עם הילד בתוך מה שהוא מרגיש, עם כמה שזה לא נוח ולא נעים ומעורר אשמה ולחץ. לנשום עמוק ולהסכים לפגוש אותו בקושי שלו. שלו, לא שלך.

זהו להפעם, חפרתי אללה איסתור. על ייסורי מצפון אני אשתדל לזכור לכתוב פעם אחרות. מרוב שחפרתי, אני אדחה לחפירה הבאה את החפירה שהייתה לי מוכנה בראש עוד מאז החפירה הקודמת לגבי המונח חפירה והבעייתיות הפמיניסטית שבו. תגידו יפה תודה. ולילה טוב.

סימנים בקלפים

הייתי אצל חברת נפש לפני יומיים, ובעוד הילדות איפרו את עצמן לדעת ועוגיות שוקולד צ'יפס הכי טעימות בעולם נאפו בתנור, דנה הציעה לפתוח לנו בקלפים אינדיאנים. ואני תמיד אוהבת לפתוח בקלפים. לא תמיד יש תובנות מרעידות קיום, אבל זה עדיין נחמד. ובכן, הפעם הורעד לי בהחלט.

התחלתי בשליפת קלף כללי כזה, בלי לבקש שום מסר. קיבלתי את קלף הינשוף. מגניב. תמיד הרגשתי שיש לי אינטואיציה טובה ויכולת לראות מה שאחרים לא רואים, לראות מאחורי מסכות וכמובן חוכמה. נחמד אבל לא נפלתי. פירוש נוסף שאומר שאני לקראת שינוי גדול, התקרב קצת למה שרציתי לשמוע. אגב, כשחיפשתי את התמונות לצרף לפוסט הזה, נתקלתי בשאלון מטופש כזה, איזו חיית הרוח את, וכמובן שיצא לי ינשוף…

spirit_owl.jpg

אז הוצאתי קלף שני, הפעם שאלתי את הקלפים לגבי הטיול הגדול, המסע המשפחתי, הסיבה לשמה התכנסנו פה. הו. עכשיו הקיום הורעד לי. יצא לי קלף האנטילופה. עשייה, פעולה מהירה, קבלת החלטות חכמות מתוך האינסטינקטים. אנטילופה באה להזכיר שאנחנו בני תמותה והחיים קצרים נורא ועלינו לפעול עכשיו. יאללה בלגן! יותר מזה לא יכולתי לבקש. קלף שכל כולו צועק אור ירוק, סעי בעקבות החלומות!

762b16c58fd635cf1d9cdcdefa14a3fa.jpg

אחרי שסיימתי לשמוח, ביקשתי קלף שיענה לי על מה קורה עם ניק והטיול (כי למה לשאול אותו ישירות אם אפשר לשאול את הרוח המקודשת דרך הקלפים?). יצא סנאי הפוך, שמייצג את הפחדים שתוקעים אותנו במקום, בעיקר הפחד ממחסור. חוסר התנועה מובילה לסטגנציה. שפע הוא המפתח. מתוך זה חיזקתי את הבנתי את התפקידים השונים שלנו בהקשר של הטיול,מה כל אחד מאיתנו מביא למסע הזה. תפקידו של ניק הוא לדאוג ולפחד שייחסר לנו משהו, תפקידי הוא להניע אותנו קדימה ולזמן לנו שפע. יצאתי מאוד מחוזקת בדרכי ונחושה לקדם אותנו בתהליך. אבל אז היה לי חלום. לא בדיוק חלום, יותר כמו סיוט של הלייף. היינו באיזה חדר מלון בקומה השניה או השלישית, על קו המים. זה היה מעין נמל והמים היו עמוקים. ניק החליט לקפוץ מהחלון היישר לתוך המים, אבל פיספס ונחת על הבטון ושבר את הרגליים. ג'יזס. לא צריך להיות מפענחת חלומות מקצועית (למרות שאני יכולה להיות מאוד טובה בזה!) בשביל להבין את המסר. ניק לא מוכן לקפוץ למים. זה החלום שלך, ואם ניק קופץ בו, משהו בו נשבר. ואני לא רוצה ניק שבור.

IMG-20140606-WA0017
שלא יישבר לי, כפרה עליו

אז להרפות? להאט? לשים על הולד? הל לא! להבין שלכל אחד מאיתנו קצב שונה ודרך שונה ותפקיד שונה ותזמון שונה. אז לתת לניק את הזמן להיות סנאי ולאגור לנו את כל מה שניזדקק לו בחורף, ורק לשמור עליו שלא יתמלא פחדים וחששות ושליליות לגבי העתיד.

אובדן העצמי ווירוס אכזרי

אחרי שלא כתבתי יומיים, פתאום קשה להביא את עצמי לכתוב. פתאום אין זמן ויש שפע תירוצים. לא הפעם. חלק מההתבגרות שההורות יוצרת, זו יכולת התמדה והתעקשות. הרבה יותר קשה לדחות דברים שחייבים לעשות. והכתיבה פה היא משהו שאני חייבת לעשות. זו הדרך שלי להחיות את החלומות שלי, את המחשבות שלי, את עצמי. כי אחד הקשיים הכי גדולים ומפתיעים ובלתי צפויים בשבילי במסע האימהות הוא האובדן המוחלט של עצמי. מי שהייתי לפני הלידה איננה עוד. ולא תחזור. אני חושבת שחלק גדול מהשנה הראשונה לאימהות מוקדש לאבל על מותה בטרם עת של מי שהייתי, של כל חיי כפי שהיכרתי אותם. וזה אבל כבד. כי, רבאק, את כל חיי עד לאותה לידה גורלית ביליתי בניסיונות למצוא את עצמי, לחפור עוד ועוד, עמוק יותר ויותר, בחיפושים אחר העצמי החמקמק הזה.

(הכתיבה המקוטעת הזאת מתסכלת אותי. אני לא יודעת אם זה ניכר, אבל כל כמה דקות אחד מהילדים צריך אותי. התחלתי לכתוב כשניל נרדם לשנצ. ואז יולי רצתה שאני אשחק איתה. וקשה כל פעם לחזור לטרנס של הכתיבה, בטח אם אני רוצה להוציא משהו עמוק ומשמעותי. אבל אלה התנאים ואיתם ננצח!)

2012-02-26 15.54.11.jpg
נולדות

אז הלידה של יולי בכורתי היא גם לידה מחדש שלי עצמי. אומרים שבכל לידה אישה מתה ונולדת מחדש, ונדמה לי שכולן חוות רגע בלידה שבו הן מרגישות שהן עומדות למות, זה כל כך עוצמתי. בין אם אלו מוות ולידה מחדש מטאפוריים או אנרגטיים, בסוף הלידה נולדת אימא, האישה החדשה שאני הופכת להיות, וזו הפתעה גדולה. אני חושבת שהקושי הוא שיש ציפייה חברתית ומופנמת ממני לחזור לעצמי של לפני הלידה. כולם עוקבים אחרי הירידה במשקל ומעירים כמה אני קרובה או רחוקה מהגוף של לפני הלידה. כולם שואלים מתי תחזרי לעבודה, לקיים חיים מקבילים של לפני ואחרי בו זמנית. אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קל אילו הייתי יודעת שלא אחזור, אילולא הייתה בי הציפייה לחזור למה שהיה לפני, למי שהייתי לפני.

איך הגעתי לכתוב על כל זה בכלל? התיישבתי לכתוב מה עבר עליי בשבוע האחרון, להתלונן רבות וארוכות על שלשולים והקאות. והנה לכתיבה יש תוכניות משלה, יש את מה שמבקש להיכתב. אבל אני רוצה להתעקש ולכתוב את כל מה שהיה טוב בימים הנוראים האלה, ובאמת שהם היו זוועות עולם. אבל ביומיים הראשונים, כשרק ניל היה חולה והקיא את נשמתו ושילשל את חייו על כל הבית ועל כל כולי פעמים אינספור, הייתי ממש מצויינת. רכה וחומלת, עדינה ומכילה, סבלנית ונעימה. הייתי בשקט שלי, בביטחון שלי, לא מודאגת ולא סובלת יותר מדי, אפילו שהיו אלה ימים בהם ניק חזר מאוחר מהעבודה. והיינו אצל אבא שלי היקר, שעזר ותמך והחזיק את ניל בכל פעם שהייתי צריכה לנקות את הרצפה ולהחליף לעצמי בגדים. ואפילו לא הזיז לי כשהוא הציע בעדינות שאולי החלב שלי לא עושה לו טוב ובגלל זה הוא מקיא, או שאולי כדאי ללכת לרופא. והייתי ממש גאה בעצמי על הדרך שעשיתי. פעם הערות כאלו היו מוציאות לי את כל הביטחון מהמפרשים, ממש מערערות אותי ומלחיצות אותי. היום אני רואה את הדאגה הכנה והאיכפתיות שבהן, ובוחרת לקחת מהן אותן בלבד.

20160727_122532.jpg
אני כותבת את הפוסט הקודם עם תינוק חולה וילדה מול המסך

בסוף היום השני לשואת הווירוס האכזרי, יולי החליטה להצטרף לחגיגה בהקאה גדולה ומרשימה. עכשיו, אחרי יומיים עם תינוק חולה, היה לי ברור שאני לא אעמוד בתוספת הנפלאה הזאת, וביקשתי מניק שיישאר למחרת בבית. ניק המקסים הסכים מיד, אבל לא הבנו אחד את השנייה, כפי שקורה בכל ריב. הוא חשב שהתכוונתי שיעבוד מהבית, ואילו אני דמיינתי את עצמי מצליחה לנשום קצת בין ההקאות לשילשולים, ואפילו חלילה לנוח. אז לא כך היה. ולי כבר לא היו את אותם כוחות הכלה, וגם התחלתי להרגיש לא להיט, וגם הייתה לניל תאונת שלשול חמורה בבוקר בגן שעשועים שהשאירה אותי מצולקת נפשית. בקיצור, זוועות. ולסיום, הדובדבן שעל הקצפת, היה כמה שאני הרגשתי נורא בערב, הקאתי ושלשלתי באומללות אין קץ, ורק רציתי למות כבר. אבל במהלך היום הצלחתי לא לכעוס או לנטור לניק על זה שהוא צריך לעבוד, הצלחתי להבין שהוא באמת פשוט צריך לעבוד כי נגמרו לו ימי המחלה, והצלחתי לא להישאר בציפייה הלא ממומשת שאני אנוח היום. סך הכל, הצלחה גדולה.

הבוקר הגיע, והרגשתי טיפה יותר טוב, והלכנו לטיפול, ונסענו לאשקלון, והיינו במסיבת חתונה לחברים על החוף, וכשהלכנו לישון כבר הייתי בריאה. ובנימה אופטימית זו אני אסגור את הפוסט הזה, שאלוהים יודעת על מה הוא, אבל נראה לי שיצא בסוף בסדר. העיקר שכולנו בריאים, כמו שאומרים בפולניה.

20160729_194742.jpg
בריאים על החוף

על תשומת לב וחשיפה

יש משהו שאני מנסה להבין בכל הסיפור הזה של הבלוג, משהו לא ברור בעליל. איך הגעתי לכתוב על חיי בצורה כל כך חושפנית באופן כל כך פומבי? אני, שלא משתפת שום דבר בפייסבוק, לא שמה תמונות של הילדים כמעט בכלל, לא כותבת על חוויות יומיומיות, שלא לדבר על אירועים מכוננים, כלום. אני? מה קשור עכשיו בלוג כזה? לא מסתדר לי בראש. אז אני מנסה לעשות לי סדר.

יש פה שני נושאים שונים שמתערבבים לי, חשיפה ותשומת לב. עם חשיפה כנראה אין לי בעיה. אני טיפוס פתוח וכנה, לא מרגישה שיש לי מה להסתיר ובטח לא סיבה להסתיר. להיפך, בשיחות עם אנשים אני מדברת בפתיחות וחולקת סיפורים אישיים, כחלק מתפיסת עולם ששיתוף חוויות אישיות זה חשוב. זה עוזר לאנשים להרגיש לא לבד בסיטואציות קשות, לדעת שעוד מישהו עבר את זה, לשמוע עצות וטיפים להתמודדות. זו עוד שליחות שלי בעולם.

אז למה אני נמנעת מחשיפה אישית בפייסבוק, מעוז הנחשפים? פה נכנס עניין התשומת לב. תמיד הרגיש לי קצת פתטי שכולם כל הזמן משתפים תמונות וסיפורים מהחיים שלהם, כאילו שזה מעניין מישהו. אבל בעצם זה כן מעניין, זה מעניין הרי גם אותי. אז מה עומד שם מאחורי הזילזול המתנשא הזה שלי בכלל האוכלוסייה (רגע לפני שאני גורמת לכולכם להתנכר לי)? יש בי חלק שחושש להודות בזה שאני רוצה וצריכה תשומת לב, שזה נראה לו בזוי להזדקק לה. באסה.

אבל הנה אני חדשה וחזקה, מאמצת את הצד הפגיע שבי, נותנת לו מקום ואהבה. מותר לרצות תשומת לב. זה אנושי וטבעי וכולם זקוקים לזה. הנה החיים שלי עכשיו סובבים סביב "אימא, תראי אותי! תסתכלי עליי! תסתכלי רק עליי כל הזמן!" ואני מקבלת את זה כחלק טבעי מההתפתחות של יולי. אז הנה גם לי מותר להנות מהמבט של החוץ עליי. גם בי יש ילדה בת 4 שרוצה שיסתכלו רק עליה. ולא צריכה להתבייש בזה יותר. ולא לבוז לעצמי ולאחרים שרוצים בזה. כמה משחרר!

ובכל זאת, הרי זה לא באמת העניין בבלוג. אני ממש לא כותבת פה בשביל תשומת לב, גם אם אני מקבלת את הצורך הזה כלגיטימי. אני כותבת בשביל עצמי, זה בראש ובראשונה העניין, ואין לי ספק בו. אז למה לפרסם בפומבי? נראה לי שפרסום כזה מייצר עבורי תחושת מחויבות. זה איזשהו האק שגיליתי על עצמי. אני אעשה הרבה יותר בשביל אחרים, בשביל עצמי אני לא אתאמץ. נשים את כמה שזה עצוב כשלעצמו בצד לרגע (ואולי ניגע בזה בהזדמנות אחרות), זה אומר בגדול שלעצמי הייתי מוותרת על כתיבה כל יום, הייתי מוצאת תירוצים ודוחה את העניין עד אינסוף. אבל כשזה פומבי, יש פה מין קריאת תיגר: challenge accepted!

פינת החפירה המוזמנת #3: חינוך ביתי

כשהתחלתי בכתיבת הבלוג, זיהיתי בעצמי את הרצון לייצר פה מעין דיאלוג בקטנה, שבו אני אוכל לשמוע מכם מה אתם חושבים על מה שאני כותבת, ושתוכלו לבקש ממני לכתוב על נושאים שמעניינים אתכם. הערכתי ששיתוף כזה יעודד אותי להתמיד בכתיבה וצדקתי. התגובות חשובות לי יותר משיכולתי להאמין (במידה שאפילו איכזבה אותי, אבל על זה כתבתי קצת בפוסט הקודם), וההזמנות לכתיבה מרגשות אותי. פינת החפירה המוזמנת השלישית מוקדשת ליסמין, המגיבה מספר אחת שלי! שביקשה לשמוע עוד על חינוך ביתי:

"אני מזדהה עם האידאולוגיות העומדות מאחוריי החנ"ב. הרצון לגדל את ילדיך במו ידייך, לא להפקיד אותם בידי זרים, להיות חלק גדול ומשמעותי מהיום יום שלהם, לקבוע את התכנים ואת הסגנון ועוד ועוד, באמת מזדהה. אבל!
מאיפה מגייסים את הסבלנות המטורפת והיכולת להכיל? לא לנוח? כשחזרתי מחופשת הלידה של ירדן, אחרי תשעה חודשים, לא רציתי להשאיר אותה ולחזור לעבודה. עזר לי שקיצצתי אחוזי משרה, לא שלחתי אותה לגן והפקדתי אותה לפחות בחלק מהשבוע בידי משפחה אוהבת.
הזמן זז אחרת בבית ובעבודה. בעבודה אני פשוט נחה ומכייפת ובבית… בבית קשה בטירוף! ואני מאוד חופשיה איתה ונותנת לה לעשות כמעט כל מה שבא לה."

נתחיל עם דיסקליימר ברור ומובן מאליו, אבל עדיין חשוב שייאמר ויודגש: אני כותבת אך ורק על החוויות שלי, הניסיון שלי. כל משפחה זה אחרת, כל ילד זה אחרת, כל אמא היא אחרת, כל תקופה זה אחרת. כל מה שאני יכולה לכתוב עליו זה עליי, על הילדים שלי ועל עכשיו. אני אכתוב כמובן גם על העבר, אבל זה מהזיכרון. ההווה צובע הכל.

"מאיפה מגייסים את הסבלנות המטורפת והיכולת להכיל? לא לנוח?" שאלת השאלות. לגדל בבית את הילדים זה אומר (שוב, במקרה שלנו) להיות איתם כל היום, כל יום, כל הלילה, כל לילה, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, בלי הפוגות בכלל כמעט. זה קשה בטירוף. זה מתחיל מ"חופשת" לידה, שבה את נזרקת למים העמוקים, בלי לדעת לשחות. לא ידעתי שום דבר על תינוקות או ילדים לפני הלידה, הייתי הכי קלולס שאפשר להיות, וזה היה ממש קשה ומפחיד. היום אני יכולה לומר שזה גם היה מצוין, כי לא היו לי תפיסות מגובשות מראש. באתי פתוחה ופעורה לעולם האימהות, מוכנה להתעצב יחד עם התינוקת שלי תוך כדי. העיצוב הזה היה קשה וכואב ובודד. אבל מהר מאוד גיליתי שאני מתפקדת יותר טוב בחברת אנשים, עדיף חברה עם תינוק. אז הלכתי ליוגה לתינוקות, והתחלתי שם עם אימא עם תינוק במנשא, והתחלתי לבוא אליה כמעט כל יום ולהעביר אצלה ימים שלמים וזה הציל אותי, וגם היתווה את המשך דרכנו בחינוך ביתי. כלומר, בשבילי, חינוך ביתי צריך להיעשות בתוך קהילה.

IMG_3052.JPG
האימא עם התינוק במנשא ואני נופשות

לבד בבית עם תינוקת זה מתכון לאובדן שפיות, במובן הכי מילולי. זה בכי בלתי פוסק (של שתינו), התקפי זעם בלתי נשלטים (שלי), אומללות וסבל ורגשות אשם וחרדות ודיכאון וכל טוב. זאת הייתה החוויה שלי בחודשים הראשונים. אני לא יודעת כמה אימהות צעירות מרגישות ככה, עד כמה זה נורא לכולן, אבל אני בטוחה בדבר אחד: זה לא פיקניק לאף אחת. זו המון עבודה קשה חדשה ומלחיצה ולבד. המון המון לבד. אחרי כמה חודשים כאלה, כל אישה שפויה הייתה מצפה בכיליון עיניים לרגע בו היא מפקידה את חבילת האושר הקטנה שלה אצל מטפלת אוהבת ומסורה, וטסה חזרה לחיים הנורמלים שלה, בלי כתמי חלב על החולצה, בלי פליטות בשיער, בלי חיתולים ובכי ושיעמום.

אבל אני אינני אישה שפויה. סתם, אני שפויה מאוד. אבל, כאמור, גיליתי את הסוד לחינוך ביתי בשבילי: חברה. אז התחלתי ללכת למפגשי חינוך ביתי, ולא מצאתי את עצמי שם בכלל. הייתי האימא המוזרה עם התינוקת הקטנה, וכולן היו עם ילדים ופעוטות. אז התחלתי לחפש אימהות לתינוקות שנשארו בבית, ואספתי לי אחת-אחת נשים מקסימות ומופלאות ומדויקות לי, והן היו השבט שלי, המשפחה שלי, התמיכה שלי. מה שמדהים זה שגם כעבור 4 שנים, כל החמש אימהות האלה עדיין חברות, עדיין מגדלות את הילדות בבית ועדיין מדוייקות לי, אפילו אם קצת התרחקנו גיאוגרפית. אני אוהבת אותן בכל ליבי. ואליהן הצטרפו עוד אימהות וילדים ובני זוג, וכולנו יחד במסע הזה. אני מתרגשת רק מלחשוב עליכם, חברים יקרים ואהובים. לא חושבת שהייתי שורדת בחינוך ביתי בלי השבט שלי, של בני אדם תמימי דעים ואוהבים. ואני אסירת תודה לכל אחת ואחת מהן ומהם.

IMG_20140614_081446.jpg
תמונה חלקית של השבט

אבל חזרה לנושא… אני חושבת שכאשר אנשים מבחוץ חושבים על חינוך ביתי, הם מדמיינים אימא בבית עם הילדים, מלמדת אותם כל מיני נושאים, מעבירה תכנים והפעלות ויצירות. וככל הנראה יש משפחות שזה באמת נראה ככה אצלם. אצלנו זה רחוק מהמציאות. חינוך ביתי אצלנו זה מחוץ לבית: אצל חברים או בגן שעשועים או בחוג או מתנס או בטבע. זה בראש ובראשונה משחק חופשי ואינטראקציה חברתית. יש מעט מאוד למידה, כפי שמקובל לחשוב עליה, ואין כלל למידה יזומה. אני לא יושבת ומלמדת את בתי שום דבר. אם היא מתעניינת במשהו, אנחנו מתעסקות בו, מדברות עליו, אבל אין באמת אג'נדה, מערכי שיעור, חוברות עבודה. יכול להיות שזה יגיע בהמשך עם הגיל, ויכול מאוד להיות שנישאר במתכונת כזאת של אנסקולינג לנצח. הנקודה היא שהחיים הם דינאמיים ואנחנו זורמים איתם. שום דבר לא חייבות לעשות. זה החופש שאני מאמינה שנכון לילדות שלי לגדול בתוכו. ושוב סטיתי.

20141220_194548.jpg
"שיעור" בחינוך ביתי

בעיקר כי אני מרגישה שהשאלות ששאלת לגבי סבלנות והכלה רלוונטיות לכל האימהות, לא רק בחינוך ביתי. אז אני אתייחס אליהן עכשיו בכלליות, ואולי עוד אחזור לחפור על חינוך ביתי בהמשך. אני עשיתי כזאת דרך ארוכה ומדהימה בתחום הזה של סבלנות והכלה, ממש מעוררת גאווה עבורי. וזה תכלס יכול לתפוס עוד פוסט שלם, אז אני אנסה לתמצת לעצות פרקטיות ופחות בסגנון של "אלה הם חיי". אני אפילו אכתוב רשימה ממוספרת, תראו, זה יהיה רציני כזה!

  1. בן זוג תומך. הדבר שהכי עוזר לי להמשיך לשרוד בשגרה השוחקת והבלתי אנושית זה ניק. וגם לנושא הזה מרגיש לי שמגיע פוסט נפרד שלם. אני זוכרת איך בחודשים הראשונים הייתי מגיעה לסוף כל יום שבורה ומרוסקת. הגב כואב מלסחוב אותה במנשא כל היום, הנשמה דואבת מהבכי שלה, רגשות האשמה שלי והתסכול של שתינו. כל לילה הייתי קורסת למיטה בבכי מעורר רחמים, מפחדת פחד מוות ממחר, והוא היה מחבק אותי או מלטף את השיער, ואומר מילים מחזקות ואוהבות. והוא היה רואה את הקושי שלי ואת המאמצים שלי, ומעריך את כל העבודה שאני משקיעה ונותן לי להרגיש שרואים אותי ואני בעלת ערך – שני הדברים הכי חשובים בעיניי. כמובן שהוא גם תומך נלהב בהנקה וחינוך ביתי והורות מקושרת, כך שנחסכו ממני ריבים על הנושאים האלה. והוא היה ההצלה שלי. הוא עדיין כל הדברים הנפלאים שתיארתי, פשוט במינון נמוך יותר עכשיו, כי אני פחות זקוקה.
  2. טיפול. הרבה לפני האימהות הייתי בגישה שטיפול נפשי/רגשי/פסיכולוגי/הוליסטי/ווטאבר זה משהו שכולם חייבים לעשות. מאז האימהות מחשבה זו רק התעצמה. לפנות זמן פעם בשבוע לעצור הכל ולהתרכז רגע בעצמי, באיך אני מרגישה, במה שעובר עליי, זה חיוני עבורי. וזה לא היה פשוט ולא אידאלי להגיע לטיפול עם תינוקת צמודה אליי, אבל לא יכולתי להיפרד ממנה עד גיל שנתיים. אז הייתי מגיעה לטיפול עם יולי, כמו שעכשיו אני מגיעה עם ניל, וזה היה זמן הכרחי לתיפקוד שלי. התמיכה שקיבלתי מהפסיכולוגית שלי, התובנות אליהן הגענו, המקום והזמן שמוקדשים רק לי ולמה שעובר עליי – פרייסלס.
  3. טיפול זוגי. מהר מאוד הבנתי שטיפול רק עבורי זה נחמד, אבל טיפול זוגי זה להיט. הזוגיות אחרי לידה נופלת פתאום לסוף הרשימה והופכת מוזנחת כמו הכלבה, שלפני הלידה הייתה מלכה. ומה שמזניחים, מת. אז הכלבה איכשהו שורדת באורח נס, אבל הזוגיות צריכה עזרה חיצונית. עכשיו, רוב גברים לא מגיעים סתם לטיפול, צריך להביא אותם בתחבולות שונות. התירוץ שלי היה שזה יהיה פגישה-שתיים, רק כדי לתת לו כלים להתמודד איתי כשאני בדיכאון. מאז עברו 4 שנים ואנחנו עדיין מגיעים כל שבוע-שבועיים לפגישה משותפת אצל הפסיכולוגית. אני בטוחה שלולא הטיפול, הקשר ביננו היה מתוח, טעון, מלא ריבים וכעסים ונושאים שמטוטאים מתחת לשטיח עד שהשטיח מתפוצץ ומקיא עלינו הכל.
  4. מודעות. עבודה של מודעות זה מה שעוזר לי להיות סבלנית ומכילה כלפי הילדים שלי וכלפי עצמי. עבודה של זיהוי טריגרים, כדי לדעת מתי אני עלולה לאבד את זה.לתפוס את עצמי לפני, ולהצליח לעצור, אחרי ולהצליח להתנצל, תוך כדי ולתת לעצמי אמפתיה. כשאני מצליחה להישאר במודעות, הכל נהיה יותר קל.

ולסיכום (כי אפילו את עצמי כבר עייפתי בחפירה הזאת), אני רוצה לחדד את הנקודה שהעלת ואיתה אני מסכימה בפה מלא: בבית קשה בטירוף! גם למי שבבית כל היום וגם למי שחוזרת מיום מפנק בעבודה, לכל אחת בדרכה שלה. להיות כל היום בבית עם הילדים זה מחרפן את השכל. אבל אני חושבת שגם לחזור מהעבודה (שזה עולם אחר של מבוגרים וזמן לעשות פיפי ולשתות קפה ושיחות נורמליות), זה קשה, כי את זקוקה לזמן הסתגלות למעבר, והילדים זקוקים לזמן פריקה של מה שעבר עליהם היום, והשלמת זמן עם אימא, וכבר נהיה מאוחר וצריך ארוחת ערב ומקלחות וסיפור ולישון והכל בלחץ, זה נראה לי עוד יותר קשה! אז כל אחת בוחרת את הקשה שנוח לה איתו, ועושה את העבודה שגורמת לקשה להיות קל יותר מדי פעם, וסולחת לעצמה שזה לא קל ופשוט וכיפי כמו שחשבתי שזה יהיה.

IMG_20131016_112937.jpg
לילדים זה דווקא כן פשוט וקל וכיפי

זה באמת לא קל בשבילי לגדל ילדים בבית. ואני חושבת שבשיחות חולין מצפים ממני לספר כמה זה קשה כדי שירגישו טוב עם הבחירות שלהן, או כמה זה קל לי כי אני סופר אימא אז זה נהיה לא רלוונטי להן גם ככה. אבל המציאות מורכבת. בסופו של דבר אני חושבת שהכל זה עניין של בחירה. כל אחת יכולה לעשות כל בחירה ולחיות איתה בשלום, ובלבד שזו בחירה מודעת, שהיא מרגישה שעשתה מרצון ולא מהכרח. כי ברגע שעושים בחירות חיים עצומות כאלה בצורה לא שלמה, אז עולים תסכולים. חינוך ביתי זו בחירת חיים שכל משפחה יכולה לקבל. קל זה לא. אבל אני מאמינה שזה שווה את זה, לפחות בשבילנו.

אם כותבות מגיעות למקומות מופלאות

לפעמים אני יודעת על מה אני הולכת לכתוב, כי יש איזה משהו שמאוד מעסיק אותי או קרה משהו מעניין באותו היום. לפעמים אני לא יודעת על מה לכתוב, וזה מפחיד אותי לעמוד מול הדף הריק, בלי לדעת במה למלא אותו. אז אני מזמינה נושאים לכתיבה ונעזרת בכם למלא את הפחד. ולפעמים אני לא יודעת על מה לכתוב, ולא בא לי לכתוב על שום נושא מוזמן ולא על שום נושא שרשמתי לי בצד לכתוב עליו (יש לי אפילו רשימת נושאים עתידיים לכתוב עליהם!), ואני מחליטה להיות אמיצה. אני עוצמת לרגע עיניים, ומכניסה הרבה אוויר, ובודקת מה מבקש להיכתב. שקט. ריק. אין תשובה, תנסי במועד מאוחר יותר. אבל הילדים נרדמו וניק מכין סלט וזה הזמן שיש לי לכתוב! הלחץ גובר. החלטתי שאני כותבת כל יום ויהי מה, אז קדימה לכתוב!

אני ממשיכה לקבל חיזוקים ומחמאות על הכתיבה שלי, וזה באמת מפתיע אותי. לא בקטע צנוע, אני ממש לא טיפוס צנוע. אני מופתעת כי בהרגשה שלי אני לא עושה פה שום דבר מיוחד. אני כותבת מחשבות ורגשות כפי שהם עולים, בלי עריכה בלי סדר בלי שום עיצוב או ייפוי. זה אפילו מרגיש לי הרבה פעמים ממש משעמם ולא ראוי להיקרא. אם זו לא צניעות, אולי זה ערך עצמי נמוך? אני לא יודעת. אני יודעת שמרגש אותי לשמוע שלקול שלי יש ערך, שמעניין אחרות לקרוא את הדעות שלי. מרגש ממש, ומפתיע. אני מרגישה שכחלק מההתפתחות שלי, ההפתעה הזאת צריכה להיעלם. ההתרגשות אני מקווה שתישאר, היא נהדרת, אבל ההפתעה לא במקום. זה לא צריך להפתיע אותי שיש לקול שלי ערך. כשאני מתחברת פנימה אני יודעת את זה. אבל עדיין משהו קטן בתוכי מתקשה לקבל את זה. עקשן. הרי אני מאמינה שלכל אחת ואחת מאיתנו יש ייחודיות וייעוד וקול וערך. באמת מאמינה. אז למה כשזה מגיע אליי מצטרפת הפתעה? ילדה קטנה שלא מרגישה ראויה. לתשומת לב, לאהבה, לכבוד. אני רוצה לאסוף את הילדה הזאת ולחבק אותה ולהבטיח לה שיש לה מקום בעולם, שהיא אהובה יותר מכפי שהיא יודעת, שהיא מוגנת ושמורה ויקרה. כל הדברים הנפלאים שאני מצליחה לעשות עם ילדתי האהובה. אז למה לא עצמי? איזה פישול זה שיש כזה פער בין היחס שאני מצליחה להעניק לבתי לבין זה שאני מרגישה לא ראויה לו.

ההתעוררות הגדולה שמבקשת לקרות בי, מתחננת בפניי שכבר אצליח לאהוב את הילדה שבי. אני מנסה, אני לוחשת לה, לעצמי. אני משתפרת. וזה מספיק. זה מספיק לעכשיו. ולחשוב שלא היה לי על מה לכתוב ולא היה לי חשק לכתוב. אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים. אם כותבות מגיעות למקומות מופלאות 😛

IMG-20160510-WA0023.jpg
אני, במקום מופלא