הימנעות ועוד חלום

כשאני במיטה מרדימה את אחד הילדים, או בנהיגה או במקלחת, מצבים שבהם אין לי אפשרות לכתוב, פתאום עולים דברים נפלאים, משפטים מנוסחים לעילא. והנה כשאני יושבת לי פנויה יחסית (כי בכל זאת ישן לי תינוק על הציצי), המוח ריק, ואני מרגישה התנגדות לכתוב משהו. פתאום אני בהימנעות. מה קורה פה?

מצד אחד, אני נוטה לוותר על הכתיבה. לא צריך בכוח, כשזה יבוא, זה יבוא. מצד שני, אני מזהה פה דפוס. אני נוטה להתחיל דברים בשיא ההתלהבות, ואז לתת להם להתמסמס. פחד מהצלחה? פחד מכישלון? פתאום זה נהיה עבודה או מחויבות, ולא בא לי על זה.

ויש עוד דפוס שאני מזהה. לא בדיוק דפוס, יותר כמו ריתמוס, קצב שהוא טבעי לי, קצב שהוא חלק ממני. עליה אדירה באנרגיה, בהתרגשות, בעשיה. ולאחריה ירידה אדירה, נפילה. וזה בא והולך, כמו גלים בים. ואני לא רוצה להילחם בזה ולנסות לשנות את עצמי. אבל אני גם לא רוצה לוותר ולהרפות מהכתיבה,מהבלוג, מהחלומות שלי.

אז נכנסתי לאפליקציה של הבלוג. ויצאתי ממנה. נכנסתי שוב, פתחתי פוסט חדש, ויצאתי. עברתי לאפליקציה של יומן כתיבה. הו, פה זה כבר הלך. פה זה לא מחייב. אין לחץ. אין קוראים ואין תוכנית ואין מה שתיכננתי לכתוב עליו. יש דף חלק ויש אותי, קצת מצליחה להגיח החוצה. ואני יודעת שאני אפרסם את זה בבלוג, אבל מצליחה להוציא את זה מחוץ לראש וכותבת.

יש לי חלום. לטפל באנשים. זה משהו שאני יודעת על עצמי מאז שהייתי ילדה קטנה. אז קראתי לזה להיות פסיכולוגית, וזה מה שרציתי להיות כשאגדל. החלום הזה הוא ייעוד. מפחיד אותי לכתוב את זה, לתת לזה כזה שם גדול. מאכזב אותי שאני כבר בת 34 עוד חודש ועדיין לא הגשמתי את הדבר הזה, שכל כך ברור לי שנועדתי לו. עצוב לי שהפחדים שלי עצרו אותי כל השנים האלו.

ומשמח אותי שאני בכל זאת זוכרת. שאני נותנת מקום לחלום הזה, מכירה בו בתור ייעוד. הנה צעד. יש עוד צעד שאני רוקדת סביבו, מהססת ומעיזה ומהססת. קורס הנחיית הורים. ראיתי, נדלקתי, התלבטתי, החלטתי, קבעתי תאריך לראיון קבלה, נלחצתי, הגעתי, עברתי, התקבלתי. ועכשיו יש מקדמה לשלם עד סוף החודש, והנה אני שוב בהימנעות. למה לא שילמתי עדיין? הרי זו התוכנית, הנה זה קורה. אני כאילו שוכחת, דעתי מוסחת, עסוקה. אבל אני כבר לא קונה את זה. אני הרי יודעת טוב ויפה שהכל זה בחירה.

ואני מריחה את הפחד מרחוק. הנה הוא שוב מעכב אותי. אני מפחדת מאיך זה יהיה לי עם ניל. איך אשאיר אותו בלעדיי? אני הרי attachment parenting וכל זה, מה פתאום משהו לעצמי? אז היום זימנתי לעצמי חברה יקרה, שתבוא ותגיד לי בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע.

הוא יהיה בסדר. הוא יהיה איתי בקורס והוא יהיה מתוק ונפלא, וישחק לו בצד ולא יפריע בכלל וידגים בלייב את כל תכני הקורס. ופתאום ירדה לי אבן מהלב. כי כמה שחשבתי שהתוכנית שהייתה לי הייתה טובה, שהוא יישאר עם אמא שלי שעתיים ואז שנצ איתי שעתיים ואז עם מטפלת שעתיים, היא לא הייתה לי מדויקת, היא לא הייתה לי נכונה. אז עכשיו יש לי חזון ואני רגועה, לפחות בינתיים.

מתוק ונפלא

 

פינת החפירה המוזמנת #1 – בחירה בדרך והתמודדות עם ביקורת

אורית: "אשמח שתכתבי קצת על איך ממשיכים לבחור מחדש בדרך שהסביבה לא תמיד "מבינה, מאשרת, מקבלת"…איך קמים כל בוקר עם האמת שלך ומרפים מהקולות הביקורתיים שסביב..בין אם בעניין חנ"ב/טבעונות/אחר".

שאלה מעולה! נדמה לי שלכולנו יש משהו שאנחנו עושים אחרת, סוטים מהנורמה המקובלת, מי יותר ומי פחות. אני, במקרה, יותר. לפעמים זה נראה כאילו אני בכוונה עושה הכל ההיפך, אבל באמת שלא. ובואנה זה פאקינג קשה להיות שונה. אבל אני סוטה. מהנושא. אני אחלק את התשובה לשניים, הבחירה בדרך ובאמת שלך כל בוקר מחדש, וההתמודדות עם הקולות הביקורתיים מהסביבה, ואשתמש בחינוך ביתי כדוגמא.

אז מאיפה שואבים ביטחון בדרך לא שגרתית? קודם כל, מה שלי הכי עוזר, זה ידע. "ידע זה כוח" זו קלישאה לא סתם. אני קוראת מלא, חוקרת המון, מוצאת מידע רלוונטי ומרפדת איתו את האמת שלי. עם ריפוד היא הופכת הרבה יותר נוחה. מידע רלוונטי אומר שאני מתעכבת רק על מה שתואם את מה שאני מרגישה שנכון לי. אני לא אתחיל לקרוא מאמרים בשבח מערכת החינוך או נגד חינוך ביתי, בטח לא בשלב שיש בי חוסר ביטחון. הרי לכל נושא יש דעות לכאן ולכאן, מצדדים ומתנגדים בשפע וברמות מקצועיות שוות. אין אמת אחת. כל מה שיש זה את מה שנכון ומתאים לכל אחת. אז יש לי את מה שנכון לי, הוא לא עולה בקנה אחד עם מה שהסביבה מכירה ומקבלת. הדרך שלי היא לחזק את עמדתי עד שאני מגיעה לביטחון מלא באמת שלי.

עוד דבר שעוזר לי לשאוב ביטחון בדרך שלי, וזה מתקשר לעניין הסביבה, אני בוחרת להקיף את עצמי עם אנשים בעלי דעות דומות. כשאני נמצאת בסביבה שבה כולם מחנ"בים, אני לא מרגישה שונה, אין לי עם מי להתווכח, מול מי להצדיק את הבחירות שלי. ועכשיו בניסוח חיובי, כי חשוב להיות חיובית, אני מרגישה בבית, מחוזקת, בטוחה. ברגע שאני חלק מקהילה כזאת, זה מתחיל להרגיש לי נורמלי. אז אני חיה לי בבועה ככל שהצורך בביטחון מבקש. לא רק שמותר לנו לבחור עם מי לבלות את זמננו, זה רצוי! החיים קצרים מדי בשביל לבלות אותם עם אנשים שגורמים לנו לחוש חוסר נוחות.

ובכל זאת מה עושות עם הסביבה שלא מבינה ולא מקבלת את הבחירות שלנו? הרי הבועה לא הרמטית, ויש משפחה וחברים שלא מסכימים איתנו, ואנחנו אוהבות אותם ורוצות בקשר איתם. לפעמים הם מגיעים ממקום של דאגה אמיתית וכנה שאנחנו עושים נזק לילדים בזה שהם לא הולכים לגן. לפעמים הם מרגישים צורך להצדיק את הבחירות שלהם על חשבוננו. לפעמים הם סתם אוהבים להתווכח ולשתות לנו את האנרגיה. חשוב לזהות עם מי יש לנו עסק ועד כמה הוא פתוח לשמוע את דעתי או רק רוצה לדחוף לי את דעתו. עם אנשים פתוחים אני תמיד אקדיש זמן ומחשבה בתשובות מקיפות וכנות, עם אנשים סגורים אני אסוג באלגנטיות מהוויכוח, "אני רואה שאנחנו לא מסכימים, בוא נעזוב את הנושא." מי שבאמת מודאג מהבחירות שלנו אבל לא פתוח לשמוע עליהן, אני אמסמס ב"אני מעריכה את הדאגה שלך, אני אקח את כל מה שאמרת לתשומת לבי, תודה". אנשים שמצדיקים את הבחירות שלהם, קודם כל אני אבדוק עם עצמי עד כמה הצורך שלהם להצדיק את עצמם נובע מביקורתיות שלי כלפיהם. אם זו באמת תגובה לביקורת סמויה שלי, אז אטול קורה מבין עיניי ואעבוד על קבלת בחירות של אחרים. אם זה לחלוטין שלהם, אציע שלכל משפחה מתאים משהו אחר ויש מקום לשונות. בכל מקרה, העיקרון הוא לא להיכנס לוויכוחים מיותרים עם אנשים שלא מעוניינים לשמוע אותי אלא רק את עצמם, ולפתוח את הלב והמידע עם אנשים שבאמת רוצים לשמוע.

טוב, חפרתי שאין דברים כאלה. ג'יזס. אני רק רוצה להוסיף שקולות חיצוניים של ביקורת הם מיותרים בעיניי ויש מקום להימנע מהם בדרכים שתיארתי. אבל! דו שיח פנימי עם עצמי שבו מותר לי להעלות ספקות ומחשבות סותרות זה חיוני. אני מוצאת שרק מתוך מקום נקי, שלא מוצף בביקורת חיצונית שמעלה בי מיד התנגדות והתבצרות עמוקה יותר בעמדתי, אני מצליחה לתת במה לשאלות ותהיות פנימיות לגבי הדרך בה אני בוחרת, וזה חשוב מאין כמוהו. הבחירות שלנו לא יכולות להישאר סטטיות ונוקשות, חשוב להכניס קצת אוויר נקי מדי פעם ולבחון את העניינים בצורה נקיה.

אז, לסיכום, יש לחזק את עצמך בבחירתך באמצעות ידע תומך, סביבה תומכת והימנעות מעימותים מתישים, כדי להגיע לרמת ביטחון ושלמות בדרכך שתאפשר לך התבוננות פנימית נקיה, ובחירה מחודשת מתוך המקום השלם והזך הזה. אמן ואמן שאני אצליח לנהוג כפי עצותיי. לילה טוב, ואל תשכחו לנשום קצת חופש.

נ.ב.

שלא תצאו בלי תמונה להפיג את החפירה, זו להערכתי ההשראה לשאלה של אורית:

13620829_1762715413941433_2222475882810845311_n

פוסט ששיתפתי בפייסבוק: מהמקום הנפלא הזה שבטוחה בעצמי ובדרך שלי ולא שמה זין על מה שאחרים חושבים, אני רוצה לחזק את כל מי שעדיין לא שם, כל מי שנמצאת בתחילת מסע ההורות המטלטל של מציאת הקול הפנימי שלה, הדרך הנכונה ביותר עבורה ועבור משפחתה; זה יגיע.

אוויר איים חופשתי

ממה שקראתי בבלוגים של אנשים אחרים שעשו את הצעד הזה וחיים את החלום, לוקח שנה לחסוך מספיק כסף בשביל כזה טיול. שנה של חסכנות נשמעת לי מבאסת בתכלית הביאוס. אני רוצה ספונטניות! לקנות כרטיס ולטוס אתמול! אז החלטתי אתמול פשוט לדמיין שאני כבר שם. קמתי בשבת בבוקר, הקשבתי רגע לשקט ודמיינתי שאני בבונגלו על החוף. מיד נשמתי אחרת. אוויר איים חופשתי מילא לי את הריאות וחיוך מרוצה נמרח לי על הפנים.

IMG_20140202_141440448.jpg
אני בבונגלו על החוף, לפני שנתיים וחצי

הרי חופשה עם ילדים זה די דומה ליומיום שלי. אין זמן לעצמי, כל היום אני עובדת "אימא תשחקי איתי, אימא פיפי, אימא אני רעבה, ציצי חיתול, מנשא". אז הייתי לי בחופשה דמיונית מדי פעם במהלך היום, כל פעם שנזכרתי לקחת נשימה עמוקה של אוויר חופשה. שזו בעצם סוג של מדיטציה. יופי לי. אבל שבת נגמר וראשון התקרב וניק הולך לעבודה ואני נשארת עם הילדים ואין הפסקה ואין הפוגה. אז החלטתי להמשיך לדמיין חופשה, כי אם נטייל כאורח חיים, נצטרך לממן את זה דרך עבודה של ניק מדי פעם. אז דמיינתי שהיום ניק עובד מהמסעדה שבקצה החוף, ואני עם הילדים. זה הצליח בחצי הראשון של היום מדי פעם. היינו בנחל והיה מושלם. חם נורא, צל נעים, מים קרירים. יולי שיחקה בכלי חוף שמצאנו בשקית ליד עץ, ניל אכל כפכפים ואני זיהיתי הזדמנות פז וקפצתי למים לבד. לבד, בלי ילדים תלוים עליי, גופי חופשי ואני מרגישה לרגע מתוק כמו עצמי. הלוואי שהייתה לי תמונה להמחיש את הגן עדן הזה ולהוציא לכם את העיניים.

והרגע חלף. אני שמחה שהצלחתי לנשום קצת חופשה במהלך היום. עצובה על העצבנות ההולכת וגוברת שליוותה את המשך היום. ציפיתי שיהיה לי זמן לכתוב בבלוג במהלך היום. ציפיות הן שורש כל הרוע. אולי בגלל שזו ממש ההתחלה וההתרגשות גדולה, כל היום אני מנסחת לי בראש מה לכתוב. ואין שניה לכתוב שום דבר. בקושי לחשוב. וזה מתסכל, כי יש לי צעצוע חדש ואני רוצה לשחק בו כל היום! אז הייתי עצבנית בערב, וניל נרדם רק בתשע אחרי שבכה רוב הערב, ואין לי כוח עכשיו והעיניים שורפות לי מעייפות והרחמים העצמיים עולים על גדותם ומאיימים להטביע אותי.

במעבר חד אני פותחת פינה שאני מקווה שתהיה קבועה, פינת החפירה המוזמנת. מכיוון שאני יודעת הכל (אני מנסה להיגמל מציניות, אבל זה הרגל מושרש עמוק, תנו לי זמן), הזמנתי אתכם, קוראיי הנאמנים, להעלות נושאים שתרצו שאני אחפור עליהם, ואפילו זרמו איתי! פייר, התרגשתי. אז אורית הייתה הראשונה להעלות נושא שכזה והנה אני נענית. אך מאחר וחפירותיי פרצו כל גבול הגיוני, העברתי אותם לפוסט נפרד, שמא יתפקע הבלוג.

 

ההצלחה מסחררת

אחרי שבוע של כתיבת הבלוג הזה לעצמי בלבד, חשפתי הערב את קרביי לעולם. זה היה תהליך מרגש של היסוס, אזירת אומץ, פחד ולבסוף בקיעה. אתמול בלילה סיפרתי לבן זוגי היקר על הרעיון של הבלוג, ונתתי לו לקרוא את הפוסטים שכבר כתבתי. מרגש אותי לזהות בעצמי את הצורך באישור שלו. פתאום אני ילדה קטנה וחוששת, עומדת מול עולם גדול ומאיים, ולא יודעת כיצד אני אתקבל. והוא בא ומחזק ותומך ומעודד וממלא אותי באומץ ותעוזה. ומקסים לי שיש לי את זה מולו, כי בדרך כלל קשה לי להראות חולשה, והנה אני מרשה לפגיעות שלי להיחשף. מולו. מולכם.

איזה דבר אמיץ זה עבורי. קיבלתי תגובות מאנשים שבכלל לא חשבתי עליהם כשפירסמתי את הבלוג. ופתאום אני מנסה לחשוב מה כתבתי והאם זה הולם ומתאים שכולם יקראו, ופתאום פניקה קטנה אוחזת בלבי. אז אני נושמת ובוטחת. כל מי שקורא זה נפלא. אין לי מה להסתיר. והנה זה מסחרר אותי! כמה לייקים! כמה תגובות! באמת שלא חלמתי שמעל מאה אנשים יקראו אותי. וזה מחמם, ומרגש ומסחרר. פתאום אני מבינה את החשיבות העצומה שבתגובות לדברים שאנשים כותבים. כמה זה נעים, כמה מחזק. מקבלת החלטה להגיב הרבה יותר, לא רק לייקים.

כשהחלטתי להתחיל לכתוב בלוג, ההחלטה כללה התחייבות לכתוב כל יום. אני חושבת שהעקביות חשובה, ויש לה תפקיד גדול ביצירת שינוי מתמשך. ומה השינוי שאני מחפשת? יותר מודעות, יותר מקום להרהור. וכמובן תזכורת מהדהדת של מטרותיי, חלומותיי, מסעי.

אז אחרי יום שלם של עבודה על הבלוג, מגיעה לי מנוחה. מחר כנראה אכתוב על עוד קפיצה אמיצה שלי, לקורס הנחיית הורים! לילה טוב לכולם, ריגשתם אותי ומילאת לי אוויר במפרשים. ממשיכה להפליג.

20160713_002138
המקום שמחכה לי במיטה

החולמת והעוגן

אהובי ואני משלימים אחד את השנייה. כשאחד מאיתנו עף, השני דואג לקרקע אותו. אז אני עפה לי עם החלום, רואה אותנו לוגמים שייקים צוננים על החוף בקופנגן, מטיילים בטבע המרהיב שיש לדרום מזרח אסיה להציע לנו בזול. חיים על תרמילים בעלי תוכן צנוע. כולנו בהרמוניה אחד עם השני, עם עצמנו, עם הבריאה. עפה.

IMG-20140126-WA0002
הרמוניה על החוף בקופנגן

והוא מקרקע. מאיפה הכסף? איך תחיי בלי מאות ספרים באמתחתך? למה לא לחכות קצת? מה בוער? אני בוערת. ומה שלא מתממש  עכשיו, ייכבה בקרוב. ככל הנראה גם יידלק שוב, אבל לא רוצה לקחת את הסיכון. לפני שנה היינו באותו מקום. היינו בטיול הכי ארוך שלנו, נכון לעכשיו, חודש שלם באוסטריה, סלובניה וקרואטיה. כמובן שהיה לנו מדהים, אבל גם היה מאתגר. הנסיעות הארוכות והתכופות, הלחץ להספיק את כל מה שרצינו, אין הפסקה מהילדה, אין זמן מנוחה. אבל היינו ביחד, והיה לנו טוב, והפקנו לקחים. ובעיקר בעיקר, התעורר בי שוב בעוצמה החלום. הייתי מוכנה לא לחזור יותר לארץ. להישאר בטיולים שלנו לנצח. רק אנחנו נגד העולם. אני חולמת, הוא מעיר. זה מעניין הדינמיקה הזו בינינו, חלוקת התפקידים הברורה. אני בתפקיד הסוחפת, הוא בתפקיד העוגן.

IMG-20150703-WA0014
עפים באוסטריה

גם בעניין ילד שני היה אותו תהליך. בי התעורר הרצון, החלום, הניצוץ. ראיתי בעיני רוחי תינוק מתוק ורגוע, ממלא את משפחתנו בשמחה וקלילות (האמת שראיתי תינוקת, אבל אל תתקטננו). והוא בתפקידו, למה לא לחכות עוד? סוף סוף טוב לנו קצת, הילדה גדלה  ויש לך פניות שלא הייתה לך כבר 3 שנים. ואני בשלי, מביאה את החזון. (הערת שוליים לפרוטוקול: אני, כמובן, צדקתי ויש לנו תינוק מהמם)

20160411_103502
Exhibit A

חתיכת תפקיד, הבאת החזון. מעלה לי חיוך קטן לשפתיים. ואני לוקחת את התפקיד הזה ברצינות. אני רואה בעיני רוחי את העתיד, אם נמשיך ככה כרגיל, והוא לא ממלא אותי באושר. אני שחוקה ונשחקת עוד, בקצב בלתי סביר. יש לי מעט מאוד הנאה ושמחה. אני רוצה יותר. מגיע לי. עבדתי ממש קשה ואני רוצה להרפות לתוך החלום.

אבל טוב לו, לאהובי היקר. הוא אוהב את העבודה שלו, נהנה ללכת למשרד, אוהב את החברה את העובדים את העבודה. פורח, צומח, מתפתח, מקצועית ואישית. זה נפלא. וזה צובט. כי זה עולם מקביל, רק שלו. אין לי חלק בו, אין לי מקום בו. אני מרגישה נטושה. אני מרגישה את המרחק בינינו הולך וגדל. רואים אחד את השנייה רק לשעתיים בערב, מדברים על תחזוקה, דברים שצריכים להיעשות. אוכלים מול הטלוויזיה. מפספסים את הקירבה כי עייפים.

טוב לו, אבל אני רוצה יותר. לא נעים לי להרוס לו את הכיף, הצמיחה, ההצלחה. אבל בחיים שאני יוצרת לעצמי אין מקום ללא נעים. אז אני מבקשת ממנו. והוא שומע ומקרקע. שומע ושואל ומקשה ובודק. זה ויתור גדול, זו הקרבה אמיתית, אבל זה גם חלום שלו. ואני תפקידי להניע אותנו לעבר החזון. אז הנה, תנועה.

Powered by Journey.

המסע האמיתי שלי

עכשיו יש שם לבלוג הזה, המסע האמיתי שלי. כי החיים הם מסע. מסע פנימי לגילוי עצמי, למציאת האני שהייתי אמורה להיות לפני שהעולם אמר לי מי להיות. מסע חיצוני לגילוי העולם, כל המקומות הקסומים והארצות הרחוקות. ומסע בין לבין, גם פנימי וגם חיצוני, של מציאת עצמי בתוך הרגע, איפה שאני נמצאת ממש עכשיו.

20160714_121930.jpg

כמובן שיש עוד רבדים למסע הזה. יש את מה שקורה על פני השטח ביומיום. האימהות האינטנסיבית שבחרתי בה מהווה מצע מפרה להתפתחות אישית, כלומר הילדים מחרפנים אותי עד כדי הבנות מעמיקות על משמעות החיים ומקומי בהם. אבל הנפש מבקשת עוד מלבד חיתולים, הנקות, מפגשי חנ"ב ובישולים. הנשמה רוצה מקום לנשום בו, חדר משלי. הבלוג הזה יהיה חדרי.

ולמה אמיתי? למה לא רק מסע? על פני השטח, כי זה היה השם הפנוי שמצאתי. אבל ממתי אני מסתפקת בפני השטח? אני שאוהבת לקלף שכבות ולהעמיק, מבקשת לזכור שיש את המסע האמיתי שלה, שמסתתר מתחת לשגרה ולעומס, שמתחבא בין הקפלים ומצליח להציץ החוצה רק בתנאים סופר ספציפיים. אני רוצה לייצר את התנאים האלה כאן וליצור תזכורת יומיומית לעיקר.

חלומות

אולי מן הראוי הוא שהבלוג ישמש כזרז להגשמת חלומות, מקום בו אוכל לעקוב אחר ההתקדמות והמסירות שלי.
יש חלומות שאני מספרת עליהם לכל מי שרוצה להקשיב, ויש חלומות שאני לא מעיזה אפילו לגלות לעצמי שקיימים בי. נתחיל במה שהכי בוער בי כרגע.

החלום הוא שינוי קיצוני של אורח החיים שלנו, מעבר לחיי נדודים בחופשה מתמדת. לטייל בעולם כאורח חיים. זה החלום. יש שקוראים לזה world schooling ואני לא סולדת מהשם.

כתבתי לעצמי על החלום הזה לפני כשנה.
It's about the freedom. The complete freedom to do whatever we want, whenever we want and however we like to. And most importantly, being together. That's all it's about.

בתרגום חופשי, זה החופש. החופש המוחלט לעשות מה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו אוהבים. וחשוב מכל, להיות יחד. זה כל הסיפור.

20140809_121945
ככה אנחנו נראים בחופש

וזה באמת עדיין עיקר הסיפור, אבל מתווספת אליו ראיה רחבה שאומרת "החיים קורים עכשיו, תפסי אותם מהר, אין למה לחכות". ובאמת למה לחכות? הרצון לבלות את כל זמני עם משפחתי כבר הוביל אותנו לבחירות יוצאות דופן. אנחנו בפאקינג חינוך ביתי. כבר ארבע וחצי שנים שלא עבדתי, בקושי יצאתי מהבית, התמסרתי כל כולי לייעוד הנעלה של גידול ילדיי. אבל משהו חסר. יותר נכון, מישהו חסר.

יש איזה גבר נפלא, שבחרתי להכניס לתוך הנשמה שלי, להוליד איתו שני ילדים, פירות מופלאים של החיבור בינינו. כמה קסום! וכמה מהר הקסם דעך. ושגרת היומיום שוחקת את ההנאה, מאיימת על האושר. והעבודה מייצרת מרחק בינינו. ואני לא רוצה מרחק, אני רוצה קרוב קרוב, אני רוצה יחד.

אז אני חולמת. וכמו כל החולמים הטובים, אני טווה קורי מציאות דקים, בינתיים בעולם שבין הדמיון לממשות, העולם הווירטואלי. פה אתם נכנסים לתמונה. עדיי השותקים למסע להגשמה. אל תשתקו יותר מדי, עושה לי טוב לשמוע קולות מחוץ לראש שלי.

קופצת למים

היכרות זריזה והצהרת כוונות.

אני לא עושה דברים באופן פשוט. אני מסבכת, חוקרת כל כיוון לעייפה, נכנסת לעומק ולרוחב, ופעמים רבות הולכת לאיבוד מרוב מחקר. כזאת אני, ויש לזה המון יתרונות. אני יסודית, מעמיקה, מלאת ידע. אבל לפעמים זה עוצר אותי, מעכב אותי, מבלבל אותי. אז אני עובדת על פשטות, הפשטה, פישוט. וקפיצה למים.

IMG_20140605_164959
זו אני קופצת למי הבלוגוספירה העמוסים, על אף העדפתי למקומות אינטימיים, על אף הפחד מכישלון, על אף החשש מחשיפה. הקפיצה בהשראת גיסתי המוכשרת, שפתחה לא מזמן בלוג על המסע המשפחתי שלהם מחוף לחוף בארה"ב וקנדה. אני משתעשעת עם הרעיון הזה כבר עשרים שנים בערך, וכל פעם משתפנת. כשיולי נולדה אפילו התחלתי לפתוח בלוג ונתקעתי בשלב בחירת השם. אז הפעם אני מדלגת על השלב הזה לבינתיים וכותבת באפליקציית הפתקים.
ועל מה אני כותבת? או, בעצם, על מה אכתוב? על החיים שלי כמובן.

על החיים שלי בתור אישה במסע התפתחות אישית וצמיחה רב מימדית.

על החיים שלי בתור אימא במשרה מלאה לשני ילדים מופלאים.

על החיים שלנו בתור משפחה שמגדלת את ילדיה בבית, aka חינוך ביתי.

על החיים שלנו בתור טבעונים, שמגדלים ילדים טבעונים, ואיך זה עובד בארץ וגם בחו"ל.

על החיים שלנו בתור הורים בגישה קצת אחרת, הורות מקושרת, מכבדת, חיובית, מודעת.

20160506_101752
אני נוטה לעשות דברים קצת אחרת, להתאים את העולם למידות המדויקות שלי. וגם פה בבלוג אני שואפת לזה. כשאני חושבת על מה יניע אותי להתמיד לכתוב, מלבד אהבתי לכתיבה והערך המוסף שבעיבוד חוויותיי ומחשבותיי, אני חושבת על הקוראות. אני חושבת שהייתי רוצה שזו תהיה פלטפורמה להעלאת תכנים שמעניינים אתכן, שתוכלו לבקש ממני לכתוב על דבר מה ספציפי שמעסיק אתכן. אז אני מרימה את הכפפה ומזמינה אתכן להזמין ממני בלוג על מה שבא לכן. שיהיה לנו בהצלחה ובהפריה הדדית.