על אמונות מגבילות ואריות שואגים

כמה מהר נוצרות אמונות מגבילות. זה כאילו יש להן מסלול מהיר והן ישר מתקבלות, בלי מבדקי כניסה. פוסט אחד שכתבתי בערב, כשאני כבר עייפה וחסרת תאי מוח זמינים, והרגיש לי קצת לא מעניין, לא קשור, מאולץ, וכבר החלטתי שפוסטים שאני כותבת בערב הם לא מעניינים. ועכשיו ערב, אז למה בכלל לכתוב? גם ככה לא ייצא מעניין… הופה, למה ככה? מאיפה האמונה הבלתי מבוססת הזאת? מחשבות של דיכוי עצמי באות לי בקלות, מחליקות להן באלגנטיות לתוך דפוסים של זילזול עצמי, ערך עצמי נמוך, אי עשייה. כמה נפלא לתפוס אותן על חם, לעצור אותן בביקורת הגבולות החדישה ולהשיב אותן על עקבותיהן. אין כניסה לשליליות, תודה.

תראו, כבר כתבתי סופר מעניין ואפילו עם ערך כתיבתי לא רע בכלל. מגניב. ובכלל, כמות הפידבקים החיוביים שאני מקבלת על הבלוג עולה לי לראש, וגורמת לי להרגיש בעלת ערך. מדהים. אני, שתופסת מעצמי הכי לא מושפעת ממה שחושבים עליי אחרים, איך נפלו גיבורות? לא נפלו ולא בטיח. זה מנגנון חשוב בעמידה מול ביקורת ושיפוטיות, אבל פירגון ואהבה וחיזוקים זה סיפור אחר. וזה סיפור נפלא שכולנו שומעים מדי פעם, אם נקשיב טוב טוב לאוהבינו, אם ניתן לדברים הטובים להיכנס פנימה, לחלחל לתוך הלב דרך שכבות של גיר וכורכר והגנות ומחסומים. למה אנחנו נוטים לקבל בקלות רבה ביקורת ושליליות, אך בוחנים כל מילה טובה עלינו בשבע עיניים? יש פה בטח עניין תרבותי, גדלנו בחברה שבה המבט החיצוני הוא מבקר ושופט, דוחף אותנו להיות יותר ויותר הישגיים. אני מנסה לגדל את ילדיי להאמין בקלות לכל הדברים הטובים, תופסת אותם עושים טוב אומרים טוב מרגישים טוב, ומפנה את אור הזרקורים לטוב שבהם. תמיד יש חיובי, תמיד יש שיפור, תמיד יש טוב, ועליו צריך להסתכל ובו צריך להתרכז.

ובחזרה אלינו, אני ממש גאה בעצמי שאני נותנת לעצמי להנות ולהיות מושפעת מכל הטוב הזה שזורם אליי מכם דרך הבלוג הזה. אני גם נותנת לעצמי לחשוש מה יקרה אם זה יפסיק, מה יקרה אם זה ייגמר באכזבה גדולה? מותר לחשוש, ויכול באמת להיות שזה יוביל לכאב, אבל אחד השיעורים שאני עובדת עליהם הוא לחיות בהווה. וכרגע זה גורם לי לאושר, להרגיש אהובה ומוערכת וחשובה. וזה דבר מופלא שלא יכולתי לדמיין שיקרה מזה שאני אתחיל לכתוב את המחשבות שלי בפומבי, ומגיע לי להרגיש את כל הטוב הזה שאני מרוויחה בזיעת מקלדתי, זה שלי. ואין מקום לבושה, ואין מקום להקטנה עצמית. אני סוף כל סוף מוצאת מקום לקול שלי, נותנת דרור ללב שלי להיפתח ולעוף ולחלום. מקום שהפחד לא מעכב, ואני מתחילה להרגיש שהנה יש לי ייעוד והגשמה מעבר למשפחה שלי.

הבחירה בחינוך ביתי נתפסה בעיניי כוויתור על קיום במרחב החוץ, ויתור על קריירה והשפעה. במקומם יש בחירה לרכז את ההשפעה שלי למרחב המשפחתי, להשקיע את כל כולי בילדים שלי. קול קטן בראש אמר "אבל זה כל כך מגביל ומוגבל, זה טיפה בים", וקול קטן אחר ענה לו "אולי הילדים האלה יגדלו להיות משני עולמות, וההשקעה שלי תישא פרי דרכם". חשבתי שזה מספק אותי. אבל אם להיות כנה, זה הרגיש לי קטן למידותיי. אני בכל זאת אריה, ונולדתי להוביל, להקים, ליזום, לחבר, לשאוג ולפעול בעולם. אז זה בלוג קטן, וקוראיו הם חבריי, אבל הוא גורם לי להרגיש כל יכולה, הוא נותן לקולי להישמע ולקבל מקום בעולם, הוא מאפשר לי קרקע להגשמה וצמיחה. ואני שואפת לנצל אותה היטב.

wp-1469439930225.jpeg
מוציאה את האוצרות החבויים שלי לאור

דמעות ותמונות

הבוקר בכיתי. אני לא בוכה הרבה ומנסה לשמוח כשאני כן בוכה. זה אומר שהצלחתי לשחרר רגש שהיה קשה וגדול, במקום לתת לו מקום בתוכי. בכיתי כי ארוחת הבוקר המפנקת שניק מכין לי כל יום, התנפצה על הכביש. שכחתי את הקערה על גג המכונית כשהעמסתי את הילדים והציוד. הייתי כל כך מאוכזבת ועצובה ורעבה, שפשוט פרצתי בבכי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שיולי ראתה אותי בוכה. חשוב לי שהיא תראה אותי מבטאת מגוון רחב של רגשות בצורה בריאה. אבל הפעם קיבלתי מתנה אדירה, אישור לדרך החינוך שלה. יולי בת ארבע וחצי והביעה אמפתיה בצורה שלא הייתה מביישת אף מורה לתקשורת מקרבת. היא אמרה לי שעצוב לה בגלל שעצוב לי. שזה ממש גורם לה לבכות,כמה שאני עצובה. ואז היא סיפרה לי שכשהיא הייתה קטנה, היא גם שכחה דובי על גג האוטו והוא נפל ואז נדרס ונקרע. דבר שמעולם לא קרה. אבל הבנתי את הכוונה שלה. היא ניסתה לומר לי בדרכה שהיא מבינה איך אני מרגישה. וזה היה כל כך מקסים. הרגשתי שהיא באמת רואה אותי, וזה היה נפלא. הייתי רוצה לספר שמיד הרגשתי יותר טוב, כמו שאמרתי לה, אבל האכזבה ליוותה אותי כל הדרך לנחל. וגם זה בסדר. יש מקום להתאבל על אובדן, אפילו אם זה בסך הכל מוזלי.

20160507_160710.jpg
הילדה והאגדה

המשך היום היה נפלא. אני כל כך נהנית ללכת לנחל כל יום ראשון, זה באמת מקום קסום. השהות בטבע, עם המים הזורמים, מחייה את הנשמה שלי. יש משהו כל כך נכון בלפתוח את השבוע שם, בצל האקליפטוסים, במי הנחל הקרירים, עם ילדים חופשיים, פראיים ומאושרים מתרוצצים סביב. הפעם זכרתי לצלם תמונות!

img-20160724-wa0005.jpg
רוחצות את הנשמה במים זורמים

אז מה רציתי לכתוב היום? מי זוכרת… זה מה שקורה כשאני לא מספיקה לכתוב במהלך היום, ומגיעה לזה רק בעשר בלילה. שעה שאימהות לילדים קטנים מחשיבות כאמצע הלילה ובצדק. כמעט הצלחתי לכתוב, כמיטב המסורת, בזמן שניל ישן, אבל הוא איכשהו התעורר לפני שהספקתי לכתוב יותר משני משפטים. מה שכן, הספקתי לצלם את עצמי תוך כדי שאני כמעט מספיקה לכתוב. אם זה לא הישג, תקראו לי מולי.

20160724_132901.jpg
רואים שאני מאושרת בנחל?

אז לא כתבתי שום דבר מהפכני, מרעיד אמות סיפים היום. אבל הפגזתי בתמונות ליגה!

עבודה על חיוביות

אני עצבנית עכשיו. ניל לא נרדם מתי שציפיתי שהוא יירדם. ציפיות. הוא צעק המון וזה מחרפן אותי. רגישות חושית. יולי ביקשה שאעזור לה במשחק בטבלט. עומס. מתכון לאסון. עכשיו הוא כבר ישן בשלווה, יולי משחקת בלגו, אבל אני עדיין לא נושמת. לא מצליחה להרפות מהקושי. "מה את צריכה?" אני שואלת את עצמי. "מישהו שיראה אותי, את הקושי שלי, העומס הלא אנושי". אני רואה.

אני לומדת להיות מספיקה עבורי. לומדת לטפל בעצמי. להיות רכה ואוהבת וקשובה כלפי עצמי. זה לא תחליף לתמיכה חיצונית, אלא תוספת מבורכת. שיתפתי אתמול בפייסבוק משהו על איך אנשים שמתלוננים ושליליים כל הזמן, מייצרים דרכים נוירולוגיות במוח שלהם שמעדיפות תלונות ושליליות. ככל שאתה יותר שלילי, כך תהיה יותר שלילי ויהיה לך יותר רע. וזה גרם לי לחשוב על כל העבודה המדהימה שאני עושה להיות יותר חיובית וכמה זה מורגש ונפלא. אבל…

יש מישהו אחד שלא זוכה להינות מזה מספיק, והכי מגיע לו. עד שניק חוזר הביתה מהעבודה, אני כבר עייפה מכל היום וכבר אין לי כוח לשמור על חיוביות, לא איתו ולא עם הילדים ולא עם עצמי. זה הזמן שבו אני הכי מתלוננת ולא נעימה לבריות, וזה מה שהוא מקבל ממני. איזה באסה! והאנרגיה השלילית הזאת מדבקת וכולם עצבניים ורק רוצים לגמור כבר את היום הזה.

איך אני מצליחה לעשות שם שינוי? אמנם ניק מקבל את זה בהבנה ואהבה, אבל אני רוצה יותר, מגיע לו יותר. מגיע לו לקבל מכל הטוב שלי, לראות אותי שמחה עם הילדים, לשמוע על הדברים הכיפים שעשינו היום. מה שנקרא, challenge accepted.

פעם המחשבה על עוד משהו בי שאני צריכה לתקן הייתה מעייפת אותי עד עמקי נשמתי ומייאשת כהוגן. היום זה בכלל לא נתפס ככה. זה לא משהו לתקן, זה עוד צעד בהתפתחות, עוד שלב בדרך שנעים לי לצעוד בה, עוד התקדמות לכיוון האושר.

על דלק ותגובות

אמש (כן, גם לי המילה מרגישה מוזרה, אבל היא כזאת מילה יפה, מגיע לה שאתאמץ להשתמש בה!) ביקשתי מניק שיגיד לי מה הוא חושב על הבלוג והכתיבה והפוסטים שלי. כמובן שהוא פירגן, זה לא העניין. העניין הוא שזיהיתי בעצמי את הצורך לשמוע פידבק. וידעתי בדיוק מה אני רוצה לשמוע. אז עכשיו אני אתן לעצמי את מה שאני צריכה, בלי להתבייש או להתפדח, כי גם לי יש דעה על מה שאני עושה ומגיע לי לשמוע אותה!

הדבר הראשון שעולה לי זה כמה אני אמיצה. מפחיד לשתף ככה בלי סינון בלי הגבלה את מה שיש לי בלב. אבל בעולם שאני חיה בו, אין ממה לפחד. אני מוקפת אהבה וביטחון. אין ממה להתבייש, אני יכולה לחשוב ולהרגיש הכל. הדבר השני זה ההתמדה. כל הכבוד לי שאני כותבת כל יום רצוף כבר כמעט שבועיים. וזה בכלל לא קל, כמו שאתן יכולות לדמיין. אין באמת פנאי או זמן לשבת עם המחשבות שלי ולנסח ולכתוב עם ילדה בחינוך ביתי ותינוק קטן. אז האח והידד לי שאני לא מוותרת לעצמי ומצליחה לכתוב פוסט כל יום, רמת האיכות והעניין פחות חשובים כרגע.

ספיקינג אוף וויצ', אם יורשה לי ויורשה לי כמובן, לפחות לגבי האיכות אני מאוד מרוצה. הרבה זמן לא כתבתי בעברית ואני מרוצה מרמת השפה וההתנסחות. בעצם אני לא צריכה תירוצים. איכות הכתיבה טובה. למה כל כך קשה לפרגן לעצמי? זה קטע תרבותי כזה, נגד יוהרה ורברבנות, חזק יותר אצל נשים. די, אין צורך בזה. אני רוצה לאהוב את עצמי וחלק מאהבה היא פירגון! הבה ננסח מחדש: אני אוהבת את עצמי וחלק מאהבה היא פירגון!

לגבי העניין אני לא עפה. זה התחיל טוב ומעניין, חלום סוחף של טיול גדול, חופשה אינסופית, חיי נוודות ופנאי. ומאז זה מדשדש קצת. אין לי אקשן בחיים שמצדיק שיתוף פומבי כזה. רגע רגע, מה? מי החליט? מי קבע מה זה אקשן מה מעניין? לפי אילו סטנדרטים חיצוניים אני אמורה להפיק פוסטים? המסע הפנימי של ההתפתחות האישית שלי הוא מספיק חשוב ומעניין בעיניי כדי להצדיק בלוג. יש! הצלחתי לומר דבר כזה בקול רם. אני לא יודעת אם רואים את זה מבחוץ, אבל לאורך כל הפוסט הזה והבלוג בכלל, אני עובדת ממש קשה ושוברת אוטומטיים, בוחנת כל מחשבה, מתקנת כל מילה שלא במקום, משבחת כל מהלך מודע. זה חלק מזה.

ועכשיו קצת החוצה. חברים יקרים מגיבים לבלוג ולפוסטים פה ובפייסבוק וזה פתח בי עולם חדש של תחושות ותובנות חשובות. התובנה העיקרית היא כמה כל לייק הוא משמעותי וכל מילה שכותבים, בייחוד אם זה הרבה מילים מנוסחות עם מחשבה וכוונה, עושים לבן אדם טוב. ובכלל כמה כוח יש לנו במילים שלנו לעשות למישהו אחר טוב, וכמה זה חשוב ועוזר ותומך ומעודד. אז אני מנסה להגיב יותר לאחרים, כי גיליתי כמה זה נעים לי. ומבקשת מכם לעשות אותו דבר. גם לי, ברור אלא מה, אבל גם לאחרים וגם בחיים האמיתיים, ובמיוחד לילדים! תגידו מילים טובות ומשמחות ומעצימות, תפיצו טוב בעולם הזה שלנו. מגיע לו, מגיע לנו. טוב. טוב?

בטח יש פה עניין של זכויות יוצרים שצריך לרדת לעומקו

אז תודה מקרב לב לכל מי שקורא בשקט, לכל מי שעושה לייק, לכל מי שכותב לי מילים טובות. אני מנוע כתיבה אנושי והתגובות שלכן הן הדלק שלי.

ילד פלא

אתמול בלילה ניל התעורר בדיוק כשהלכתי לישון גמורה מעייפות בעשר וחצי. ידעתי שמצפות לי שעה-שעתיים של ערות ורציתי לבכות. אחרי חצי שעה איתו בסלון, החלטתי לצאת לטיול לילי. פעם, הייתי סובלת נורא מכל הסיפור הזה. מרחמת על עצמי ומלאה במירמור כלפי התינוק הקטן והשטני שלי. והרי זה פלא, ממש נהנתי! איזה ילד קסם הבאתי לעולם. הוא כל כך מתוק שטיול באחת עשרה בלילה במנשא היה פשוט נפלא. אני רוצה לתאר במילים את כל המתנות שהיצור הזה הביא איתו לחיים שלי, וממש מתקשה. חלק ממני עדיין קצת חושש להוציא החוצה רגשות ומחשבות שאני יודעת שייתפסו כמוזרות. אבל חלק גדול יותר ובטוח בעצמו יותר כבר לא דואג. איזו הקלה! מותר לי להיות מוזרה, ויש אנשים שאוהבים את זה, ויש אנשים שמבינים את זה ולהם זה לא מוזר.

סטיתי מהנושא. ניל. עוד בהריון איתו הרגשתי את השינויים בי. הרגשתי את עצמי נפתחת לעולם שתמיד הייתי אמביוולנטית לגביו. נקרא לו עולם הרוח. אני חזקה בעולם השכל, מכירה את עולם הרגש, אבל עולם הרוח… תמיד הייתה לי משיכה אליו, אבל מעולם לא יכולתי להתמסר אליו, תמיד עלו בי ספקות והססנות וזילזול. לא יכולתי להרפות מההגיון, מהחומר, ממה שניתן לאמת באמצעות החושים. והנה משהו פתאום נפתח. ואני נותנת לו מקום. משהו שהנשמה הזאת, שבחרה לבוא דרכי לעולם, הביאה איתה. ויש בי וודאות שקטה בקיומם של כל מיני דברים שבעבר הטלתי בהם ספק. ואני מבינה שיש עוד חושים דרכם ניתן לקלוט את העולם, ומזמינה אותם להיפתח אצלי. אני מזמינה את המתנות האלה להתממש.

בוא'נה, היה לי קשה לכתוב את הדבר הזה. כנראה שהספקנות טרם עזבה אותי. אבל כתבתי, ואני עומדת מאחורי מילותיי. וחוזרת לנושא. ניל. ילד פלא, כך קראה לו המיילדת הנהדרת שלי, שלו. כי הרי ילד מיוחד מזמין לידה מיוחדת. הו, כמה נפלא שאשב ואכתוב פה פוסט על סיפור הלידה שלו, ועוד אחד או עשרים על הלידה של יולי. בהזדמנות, תזכירו לי. בכל אופן, טיילנו בלילה והיה נפלא. ניל הביא איתו לחיי רכות, הודיה, מסוגלות, קבלה עצמית. שפע של מתנות. אני רק מתחילה לראות ולהבין את כל זה ומה זה אומר ולאן זה יכול לקחת אותי. זה לקח אותי לטיול לילי קסום, להסתכל על הכוכבים, לראות את הלבנה במילואה (כי באמת שאין מצב שהירח הוא זכר), לחייך חזרה לפנים מלאי האור והאהבה, ללכת ולחבק ולנשק ולשיר. באמצע הלילה, כמו משוגעת. רוצים תמונה, נכון?

20160720_230819
מתיקות משולחת רסן

מחר יהיה לניל יומולדת 8 חודשים. אולי זו תהיה הזדמנות לשבת וסוף סוף לכתוב את סיפור הלידה שלו. ילד פלא שלי. בינתיים אני יכולה להודות עליו ועל כל מה שהוא מביא איתו. כולל התעוררויות ליליות, כולל צעקות ובכי. ולהזכיר לעצמי את האהבה הזאת פעם הבאה שבא לי לצעוק עליו בחזרה.  עכשיו נשאר רק לזמן לנו לילה טוב ומרובה שינה. אמן.

הכבלים והשיחרור

אני לא מפסיקה לחשוב על תאילנד. קופנגן מייצגת בראש שלי את הטיול, יותר קל לדמיין משהו מוכר. אני לא רוצה להפסיק לחשוב על הטיול, לא רוצה שיבלע בגווני השגרה וישכח. כי לשגרה כישרון להשכיח דברים חשובים, לבלבל עם כל מיני שטויות כמו ללכת לאסוף חבילה מהדואר, לעשות סופר, לבשל פסטה בצורת הלו קיטי לארוחת ערב, לבנות בלגו. ואולי אלה הדברים החשובים? היומיום מורכב מכל הרגעים הקטנים האלה ולא מפנטזיות שאולי לא יתממשו. לא, החלומות חשובים והחיים בינתיים חשובים ויש מקום לכולם.

IMG_20140128_162028682
אני בתוך הפנטזיה

לא בא לי לחכות שנה. אבל זה מה שפרקטי לעשות. אני מתחילה קורס של חצי שנה ואז מחויבת ורוצה לעבוד לפחות חצי שנה. שנה זה זמן הגיוני לחסוך את הסכום שטיול כזה אמור לעלות, וכמובן שניק רוצה לחסוך מעבר שיהיה אקסטרה. ואם באמת הולכים על זה עד הסוף, צריך למכור כל מה שאפשר, רהיטים מכשירי חשמל עניינים. אמא’לה. פה זה כבר נהיה מפחיד, נוגע במקומות הכי קדמוניים של הישרדות. לוותר על הרכוש שלנו? על המיטה? הספריות? המקרר החדש? לאכסן את כל הספרים כל הבגדים כל הכלים? מה זה השיגעון הזה?! בשביל מה ביליתי חיים שלמים באגירת חפצים מיותרים? לוותר על הכל עכשיו? הראש מבוהל מעצם המחשבה, הלב מהסס. יש שם ניצוץ קטן של הקלה. קול זעיר שלוחש “לזה חיכיתי, זה השיחרור”. אם זה השיחרור, תשאירו אותי כבולה!

20160720_214953.jpg
ספריי האהובים, כמה אתגעגע אליכם!

אז בייבי סטפס. המון דברים אפשר לאחסן אצל ההורים ובאשקלון. המון דברים אפשר למסור/למכור לחברים, שישמרו לנו בינתיים. כבר יותר קל לנשום. אז אפשר כבר להזמין כרטיסי טיסה? לעשות צעד אחד אמיץ במציאות, שמכריז “כן, זה אמיתי, זה קורה באמת”. אפשר?

הימנעות ועוד חלום

כשאני במיטה מרדימה את אחד הילדים, או בנהיגה או במקלחת, מצבים שבהם אין לי אפשרות לכתוב, פתאום עולים דברים נפלאים, משפטים מנוסחים לעילא. והנה כשאני יושבת לי פנויה יחסית (כי בכל זאת ישן לי תינוק על הציצי), המוח ריק, ואני מרגישה התנגדות לכתוב משהו. פתאום אני בהימנעות. מה קורה פה?

מצד אחד, אני נוטה לוותר על הכתיבה. לא צריך בכוח, כשזה יבוא, זה יבוא. מצד שני, אני מזהה פה דפוס. אני נוטה להתחיל דברים בשיא ההתלהבות, ואז לתת להם להתמסמס. פחד מהצלחה? פחד מכישלון? פתאום זה נהיה עבודה או מחויבות, ולא בא לי על זה.

ויש עוד דפוס שאני מזהה. לא בדיוק דפוס, יותר כמו ריתמוס, קצב שהוא טבעי לי, קצב שהוא חלק ממני. עליה אדירה באנרגיה, בהתרגשות, בעשיה. ולאחריה ירידה אדירה, נפילה. וזה בא והולך, כמו גלים בים. ואני לא רוצה להילחם בזה ולנסות לשנות את עצמי. אבל אני גם לא רוצה לוותר ולהרפות מהכתיבה,מהבלוג, מהחלומות שלי.

אז נכנסתי לאפליקציה של הבלוג. ויצאתי ממנה. נכנסתי שוב, פתחתי פוסט חדש, ויצאתי. עברתי לאפליקציה של יומן כתיבה. הו, פה זה כבר הלך. פה זה לא מחייב. אין לחץ. אין קוראים ואין תוכנית ואין מה שתיכננתי לכתוב עליו. יש דף חלק ויש אותי, קצת מצליחה להגיח החוצה. ואני יודעת שאני אפרסם את זה בבלוג, אבל מצליחה להוציא את זה מחוץ לראש וכותבת.

יש לי חלום. לטפל באנשים. זה משהו שאני יודעת על עצמי מאז שהייתי ילדה קטנה. אז קראתי לזה להיות פסיכולוגית, וזה מה שרציתי להיות כשאגדל. החלום הזה הוא ייעוד. מפחיד אותי לכתוב את זה, לתת לזה כזה שם גדול. מאכזב אותי שאני כבר בת 34 עוד חודש ועדיין לא הגשמתי את הדבר הזה, שכל כך ברור לי שנועדתי לו. עצוב לי שהפחדים שלי עצרו אותי כל השנים האלו.

ומשמח אותי שאני בכל זאת זוכרת. שאני נותנת מקום לחלום הזה, מכירה בו בתור ייעוד. הנה צעד. יש עוד צעד שאני רוקדת סביבו, מהססת ומעיזה ומהססת. קורס הנחיית הורים. ראיתי, נדלקתי, התלבטתי, החלטתי, קבעתי תאריך לראיון קבלה, נלחצתי, הגעתי, עברתי, התקבלתי. ועכשיו יש מקדמה לשלם עד סוף החודש, והנה אני שוב בהימנעות. למה לא שילמתי עדיין? הרי זו התוכנית, הנה זה קורה. אני כאילו שוכחת, דעתי מוסחת, עסוקה. אבל אני כבר לא קונה את זה. אני הרי יודעת טוב ויפה שהכל זה בחירה.

ואני מריחה את הפחד מרחוק. הנה הוא שוב מעכב אותי. אני מפחדת מאיך זה יהיה לי עם ניל. איך אשאיר אותו בלעדיי? אני הרי attachment parenting וכל זה, מה פתאום משהו לעצמי? אז היום זימנתי לעצמי חברה יקרה, שתבוא ותגיד לי בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע.

הוא יהיה בסדר. הוא יהיה איתי בקורס והוא יהיה מתוק ונפלא, וישחק לו בצד ולא יפריע בכלל וידגים בלייב את כל תכני הקורס. ופתאום ירדה לי אבן מהלב. כי כמה שחשבתי שהתוכנית שהייתה לי הייתה טובה, שהוא יישאר עם אמא שלי שעתיים ואז שנצ איתי שעתיים ואז עם מטפלת שעתיים, היא לא הייתה לי מדויקת, היא לא הייתה לי נכונה. אז עכשיו יש לי חזון ואני רגועה, לפחות בינתיים.

מתוק ונפלא

 

פינת החפירה המוזמנת #1 – בחירה בדרך והתמודדות עם ביקורת

אורית: "אשמח שתכתבי קצת על איך ממשיכים לבחור מחדש בדרך שהסביבה לא תמיד "מבינה, מאשרת, מקבלת"…איך קמים כל בוקר עם האמת שלך ומרפים מהקולות הביקורתיים שסביב..בין אם בעניין חנ"ב/טבעונות/אחר".

שאלה מעולה! נדמה לי שלכולנו יש משהו שאנחנו עושים אחרת, סוטים מהנורמה המקובלת, מי יותר ומי פחות. אני, במקרה, יותר. לפעמים זה נראה כאילו אני בכוונה עושה הכל ההיפך, אבל באמת שלא. ובואנה זה פאקינג קשה להיות שונה. אבל אני סוטה. מהנושא. אני אחלק את התשובה לשניים, הבחירה בדרך ובאמת שלך כל בוקר מחדש, וההתמודדות עם הקולות הביקורתיים מהסביבה, ואשתמש בחינוך ביתי כדוגמא.

אז מאיפה שואבים ביטחון בדרך לא שגרתית? קודם כל, מה שלי הכי עוזר, זה ידע. "ידע זה כוח" זו קלישאה לא סתם. אני קוראת מלא, חוקרת המון, מוצאת מידע רלוונטי ומרפדת איתו את האמת שלי. עם ריפוד היא הופכת הרבה יותר נוחה. מידע רלוונטי אומר שאני מתעכבת רק על מה שתואם את מה שאני מרגישה שנכון לי. אני לא אתחיל לקרוא מאמרים בשבח מערכת החינוך או נגד חינוך ביתי, בטח לא בשלב שיש בי חוסר ביטחון. הרי לכל נושא יש דעות לכאן ולכאן, מצדדים ומתנגדים בשפע וברמות מקצועיות שוות. אין אמת אחת. כל מה שיש זה את מה שנכון ומתאים לכל אחת. אז יש לי את מה שנכון לי, הוא לא עולה בקנה אחד עם מה שהסביבה מכירה ומקבלת. הדרך שלי היא לחזק את עמדתי עד שאני מגיעה לביטחון מלא באמת שלי.

עוד דבר שעוזר לי לשאוב ביטחון בדרך שלי, וזה מתקשר לעניין הסביבה, אני בוחרת להקיף את עצמי עם אנשים בעלי דעות דומות. כשאני נמצאת בסביבה שבה כולם מחנ"בים, אני לא מרגישה שונה, אין לי עם מי להתווכח, מול מי להצדיק את הבחירות שלי. ועכשיו בניסוח חיובי, כי חשוב להיות חיובית, אני מרגישה בבית, מחוזקת, בטוחה. ברגע שאני חלק מקהילה כזאת, זה מתחיל להרגיש לי נורמלי. אז אני חיה לי בבועה ככל שהצורך בביטחון מבקש. לא רק שמותר לנו לבחור עם מי לבלות את זמננו, זה רצוי! החיים קצרים מדי בשביל לבלות אותם עם אנשים שגורמים לנו לחוש חוסר נוחות.

ובכל זאת מה עושות עם הסביבה שלא מבינה ולא מקבלת את הבחירות שלנו? הרי הבועה לא הרמטית, ויש משפחה וחברים שלא מסכימים איתנו, ואנחנו אוהבות אותם ורוצות בקשר איתם. לפעמים הם מגיעים ממקום של דאגה אמיתית וכנה שאנחנו עושים נזק לילדים בזה שהם לא הולכים לגן. לפעמים הם מרגישים צורך להצדיק את הבחירות שלהם על חשבוננו. לפעמים הם סתם אוהבים להתווכח ולשתות לנו את האנרגיה. חשוב לזהות עם מי יש לנו עסק ועד כמה הוא פתוח לשמוע את דעתי או רק רוצה לדחוף לי את דעתו. עם אנשים פתוחים אני תמיד אקדיש זמן ומחשבה בתשובות מקיפות וכנות, עם אנשים סגורים אני אסוג באלגנטיות מהוויכוח, "אני רואה שאנחנו לא מסכימים, בוא נעזוב את הנושא." מי שבאמת מודאג מהבחירות שלנו אבל לא פתוח לשמוע עליהן, אני אמסמס ב"אני מעריכה את הדאגה שלך, אני אקח את כל מה שאמרת לתשומת לבי, תודה". אנשים שמצדיקים את הבחירות שלהם, קודם כל אני אבדוק עם עצמי עד כמה הצורך שלהם להצדיק את עצמם נובע מביקורתיות שלי כלפיהם. אם זו באמת תגובה לביקורת סמויה שלי, אז אטול קורה מבין עיניי ואעבוד על קבלת בחירות של אחרים. אם זה לחלוטין שלהם, אציע שלכל משפחה מתאים משהו אחר ויש מקום לשונות. בכל מקרה, העיקרון הוא לא להיכנס לוויכוחים מיותרים עם אנשים שלא מעוניינים לשמוע אותי אלא רק את עצמם, ולפתוח את הלב והמידע עם אנשים שבאמת רוצים לשמוע.

טוב, חפרתי שאין דברים כאלה. ג'יזס. אני רק רוצה להוסיף שקולות חיצוניים של ביקורת הם מיותרים בעיניי ויש מקום להימנע מהם בדרכים שתיארתי. אבל! דו שיח פנימי עם עצמי שבו מותר לי להעלות ספקות ומחשבות סותרות זה חיוני. אני מוצאת שרק מתוך מקום נקי, שלא מוצף בביקורת חיצונית שמעלה בי מיד התנגדות והתבצרות עמוקה יותר בעמדתי, אני מצליחה לתת במה לשאלות ותהיות פנימיות לגבי הדרך בה אני בוחרת, וזה חשוב מאין כמוהו. הבחירות שלנו לא יכולות להישאר סטטיות ונוקשות, חשוב להכניס קצת אוויר נקי מדי פעם ולבחון את העניינים בצורה נקיה.

אז, לסיכום, יש לחזק את עצמך בבחירתך באמצעות ידע תומך, סביבה תומכת והימנעות מעימותים מתישים, כדי להגיע לרמת ביטחון ושלמות בדרכך שתאפשר לך התבוננות פנימית נקיה, ובחירה מחודשת מתוך המקום השלם והזך הזה. אמן ואמן שאני אצליח לנהוג כפי עצותיי. לילה טוב, ואל תשכחו לנשום קצת חופש.

נ.ב.

שלא תצאו בלי תמונה להפיג את החפירה, זו להערכתי ההשראה לשאלה של אורית:

13620829_1762715413941433_2222475882810845311_n

פוסט ששיתפתי בפייסבוק: מהמקום הנפלא הזה שבטוחה בעצמי ובדרך שלי ולא שמה זין על מה שאחרים חושבים, אני רוצה לחזק את כל מי שעדיין לא שם, כל מי שנמצאת בתחילת מסע ההורות המטלטל של מציאת הקול הפנימי שלה, הדרך הנכונה ביותר עבורה ועבור משפחתה; זה יגיע.

אוויר איים חופשתי

ממה שקראתי בבלוגים של אנשים אחרים שעשו את הצעד הזה וחיים את החלום, לוקח שנה לחסוך מספיק כסף בשביל כזה טיול. שנה של חסכנות נשמעת לי מבאסת בתכלית הביאוס. אני רוצה ספונטניות! לקנות כרטיס ולטוס אתמול! אז החלטתי אתמול פשוט לדמיין שאני כבר שם. קמתי בשבת בבוקר, הקשבתי רגע לשקט ודמיינתי שאני בבונגלו על החוף. מיד נשמתי אחרת. אוויר איים חופשתי מילא לי את הריאות וחיוך מרוצה נמרח לי על הפנים.

IMG_20140202_141440448.jpg
אני בבונגלו על החוף, לפני שנתיים וחצי

הרי חופשה עם ילדים זה די דומה ליומיום שלי. אין זמן לעצמי, כל היום אני עובדת "אימא תשחקי איתי, אימא פיפי, אימא אני רעבה, ציצי חיתול, מנשא". אז הייתי לי בחופשה דמיונית מדי פעם במהלך היום, כל פעם שנזכרתי לקחת נשימה עמוקה של אוויר חופשה. שזו בעצם סוג של מדיטציה. יופי לי. אבל שבת נגמר וראשון התקרב וניק הולך לעבודה ואני נשארת עם הילדים ואין הפסקה ואין הפוגה. אז החלטתי להמשיך לדמיין חופשה, כי אם נטייל כאורח חיים, נצטרך לממן את זה דרך עבודה של ניק מדי פעם. אז דמיינתי שהיום ניק עובד מהמסעדה שבקצה החוף, ואני עם הילדים. זה הצליח בחצי הראשון של היום מדי פעם. היינו בנחל והיה מושלם. חם נורא, צל נעים, מים קרירים. יולי שיחקה בכלי חוף שמצאנו בשקית ליד עץ, ניל אכל כפכפים ואני זיהיתי הזדמנות פז וקפצתי למים לבד. לבד, בלי ילדים תלוים עליי, גופי חופשי ואני מרגישה לרגע מתוק כמו עצמי. הלוואי שהייתה לי תמונה להמחיש את הגן עדן הזה ולהוציא לכם את העיניים.

והרגע חלף. אני שמחה שהצלחתי לנשום קצת חופשה במהלך היום. עצובה על העצבנות ההולכת וגוברת שליוותה את המשך היום. ציפיתי שיהיה לי זמן לכתוב בבלוג במהלך היום. ציפיות הן שורש כל הרוע. אולי בגלל שזו ממש ההתחלה וההתרגשות גדולה, כל היום אני מנסחת לי בראש מה לכתוב. ואין שניה לכתוב שום דבר. בקושי לחשוב. וזה מתסכל, כי יש לי צעצוע חדש ואני רוצה לשחק בו כל היום! אז הייתי עצבנית בערב, וניל נרדם רק בתשע אחרי שבכה רוב הערב, ואין לי כוח עכשיו והעיניים שורפות לי מעייפות והרחמים העצמיים עולים על גדותם ומאיימים להטביע אותי.

במעבר חד אני פותחת פינה שאני מקווה שתהיה קבועה, פינת החפירה המוזמנת. מכיוון שאני יודעת הכל (אני מנסה להיגמל מציניות, אבל זה הרגל מושרש עמוק, תנו לי זמן), הזמנתי אתכם, קוראיי הנאמנים, להעלות נושאים שתרצו שאני אחפור עליהם, ואפילו זרמו איתי! פייר, התרגשתי. אז אורית הייתה הראשונה להעלות נושא שכזה והנה אני נענית. אך מאחר וחפירותיי פרצו כל גבול הגיוני, העברתי אותם לפוסט נפרד, שמא יתפקע הבלוג.

 

ההצלחה מסחררת

אחרי שבוע של כתיבת הבלוג הזה לעצמי בלבד, חשפתי הערב את קרביי לעולם. זה היה תהליך מרגש של היסוס, אזירת אומץ, פחד ולבסוף בקיעה. אתמול בלילה סיפרתי לבן זוגי היקר על הרעיון של הבלוג, ונתתי לו לקרוא את הפוסטים שכבר כתבתי. מרגש אותי לזהות בעצמי את הצורך באישור שלו. פתאום אני ילדה קטנה וחוששת, עומדת מול עולם גדול ומאיים, ולא יודעת כיצד אני אתקבל. והוא בא ומחזק ותומך ומעודד וממלא אותי באומץ ותעוזה. ומקסים לי שיש לי את זה מולו, כי בדרך כלל קשה לי להראות חולשה, והנה אני מרשה לפגיעות שלי להיחשף. מולו. מולכם.

איזה דבר אמיץ זה עבורי. קיבלתי תגובות מאנשים שבכלל לא חשבתי עליהם כשפירסמתי את הבלוג. ופתאום אני מנסה לחשוב מה כתבתי והאם זה הולם ומתאים שכולם יקראו, ופתאום פניקה קטנה אוחזת בלבי. אז אני נושמת ובוטחת. כל מי שקורא זה נפלא. אין לי מה להסתיר. והנה זה מסחרר אותי! כמה לייקים! כמה תגובות! באמת שלא חלמתי שמעל מאה אנשים יקראו אותי. וזה מחמם, ומרגש ומסחרר. פתאום אני מבינה את החשיבות העצומה שבתגובות לדברים שאנשים כותבים. כמה זה נעים, כמה מחזק. מקבלת החלטה להגיב הרבה יותר, לא רק לייקים.

כשהחלטתי להתחיל לכתוב בלוג, ההחלטה כללה התחייבות לכתוב כל יום. אני חושבת שהעקביות חשובה, ויש לה תפקיד גדול ביצירת שינוי מתמשך. ומה השינוי שאני מחפשת? יותר מודעות, יותר מקום להרהור. וכמובן תזכורת מהדהדת של מטרותיי, חלומותיי, מסעי.

אז אחרי יום שלם של עבודה על הבלוג, מגיעה לי מנוחה. מחר כנראה אכתוב על עוד קפיצה אמיצה שלי, לקורס הנחיית הורים! לילה טוב לכולם, ריגשתם אותי ומילאת לי אוויר במפרשים. ממשיכה להפליג.

20160713_002138
המקום שמחכה לי במיטה