חרדות ואכזבה

המסע מביא איתו אתגרים, מעורר פחדים שהיו רדומים, שחשבתי שניצחתי כבר והם מאחורי. היו לי כארבעה התקפי חרדה גדולים ועוד כמה וכמה קטנים. יש בי מקום שמאוד מאוכזב מעצמי. חשבתי את עצמי למעבר לחרדה. טעיתי. חשבתי שעשיתי עבודה והתגברתי ושאני יכולה לכל. זה הכל נכון, אבל. זה נכון שעשיתי עבודה, זה נכון שהתגברתי בעבר, זה אפילו נכון שאני יכולה כי עובדה שאני עדיין עומדת, עדיין במסע, אין מחשבות לברוח מההתמודדות הביתה. אולי כי אין ממש הביתה? לא. כי אני יכולה לזה. אבל ציפיתי ליותר. ואני מאוכזבת.

עכשיו אמור להגיע החלק המעודד, זה שנותן השראה וכל זה. אבל לא בא לי. אני בבאסה ובא לי להישאר בה עוד. לפעמים אני יכולה לראות שהחלק החיובי, מטרתו היא להסית את מחשבותיי מהכאב הבלתי נסבל, ואילו אני מאמינה שיש ערך בנוכחות במקומות האי נוחות האלה. ולפעמים אני חושדת שהחלק המתבוסס בצער הוא לא אחר מאשר הדיכאון, במסווה של נאורות רוחנית. ואז אני חושבת שהחלק החיובי, המעודד, הוא קריטי לתהליך ההחלמה. אני לא יודעת מה אני חושבת עכשיו. הרבה מכל דבר, כנראה.

אבל היי, אני כותבת! וזה מרגיש לי העיקר עכשיו. כי תקופה ארוכה מאוד שאני לא כותבת, ומתייסרת מכך כשאני מצליחה להיישיר לזה מבט ולנסות להבין למה אני לא כותבת. כי הכתיבה היא תרפויטית בשבילי. כי שיתופה פה מקבל תגובות אוהבות שממלאות אותי וגורמות לי להרגיש פחות לבד. כי אני יודעת שיש מי שמחכות ממש לעדכונים ממני, ואני מאוכזבת מעצמי שאני לא עומדת בכוונות שהיו לי לתעד ולעדכן את המסע. והנה הטעם המר חוזר, מה שמסתמן כנושא הפוסט: אכזבה עצמית. רגש קשה קשה להכיל.

אבל אולי חשוב? אם אין בה הלקאה עצמית, אולי האכזבה תוכל להניע אותו לפעולה? אולי בשילוב עם חמלה עצמית, יהיה יותר קל לבלוע את הגלולה המרה. אני מאוכזבת מעצמי שאני לא כותבת כל יום-יומיים. אני מאוכזבת מעצמי שהרפתי מעבודת החיוביות וזה ניכר. אני מאוכזבת מעצמי שאני לא מטפלת בעצמי יותר טוב; אוכלת בריא, עושה יוגה, זמן לעצמי. אני מאוכזבת מעצמי שאני חווה התקפי חרדה עוצמתיים. אני מאוכזבת מעצמי שאני לא שומרת על קשר יותר טוב עם חברות. אני מאוכזבת מעצמי שאני לא בנוכחות יותר עם הילדים. אני מאוכזבת מעצמי שאני לא נהנית. אני מאוכזבת מעצמי שהמסע לא תיקן אותי. אבל המסע עוד לא נגמר. ואין מה לתקן, אני טובה בדיוק כמו שאני. רציתי לכתוב תשובה חומלת על כל סעיף אכזבה, אבל האכזבה יצאה משליטה. אז אני נותנת לה מקום. זה מה שעושים, ככה שמעתי. העיקר שכתבתי. זו כבר הקלה.

הנה כמה תמונות, להמתיק את הפוסט:

על קריאות וטיסות: שבועיים לתוך המסע

שבועיים לתוך המסע. הזמן חולף במהירות, אנחנו עסוקים בהסתגלות למה שזה לא יהיה שאנחנו מנסים לעשות פה, ולא נשאר לי זמן לכתוב. תיכננתי לכתוב כל יום כמובן, לעדכן ממש בלייב לטובת הזיכרון המשפחתי בעיקר, אבל זה לא זורם לי. לא מפתיע. מה שכן, זה תוקע אותי בכתיבה. כי יש לי כל כך הרבה לכתוב כבר, אבל הרצון שזה ייצא מסודר ומלא בכל הפרטים המדויקים תוקע אותי אי שם חודשיים לפני היציאה לטיול. טיול? האם זו הגדרה נכונה? בינתיים ככה זה מרגיש, ואולי פה טמונה בעיה. כי זה אמור להיות אורח חיים חדש, שכולל איזושהי שגרת עבודה ופנאי הגיונית, אבל בינתיים אנחנו בהסתגלות כנראה. מה גם שעוד לא הגענו ליעד התמקמות הראשון שלנו, פאי שבצפון תאילנד. אני עדיין שואפת לכתוב משהו יותר מסודר על החודש וחצי של לפני הטיסה ועל השבועיים הראשונים למסע/טיול, אבל בינתיים מגרד לי לשפוך את החוויה הרגשית נקרא לזה. אז מה היה לנו בינתיים?

מתרגשים בדרך לשדה התעופה

התחלנו את המסע בעשרה ימים גדושים ועמוסים ברוסיה. למה רוסיה? שאלה מצוינת. ובכן, בן זוגי היקר נולד בסנט פטרסבורג, שם נשארו כל שאר בני משפחתו כשהוא עלה לארץ בגיל 7 עם אימא שלו. כל שאר בני המשפחה כוללים דוד (אח של אימא שלו) שהיה עבורו יותר כמו אבא, דודה (אשתו), שני בני דודים, חצי אחות ושני ילדיה האחיינים ואבא (שהיה יותר כמו דוד) ואשתו. קצת טלנובלה, אבל ברוסיה זה הסטנדרט. בכל אופן, הטיסה שרצינו להזמין לתאילנד הייתה עם עצירה במוסקבה, וחשבנו לנו אם כבר עוצרים ברוסיה, למה לא לשלב ביקור קצר אצל המשפחה? עכשיו, הקשר של ניק עם אבא שלו הוא רופף במקרה הטוב. הם מדברים בטלפון פעם בשנתיים ונפגשים פעם בעשור בערך. אז מה, לא נקפוץ לביקור? נקפוץ.

קופצות לביקור

רק אחרי שכבר דיברנו עם אבא שלו והתחלנו להתרגש מהטוויסט בעלילת המסע למזרח שלנו, קלטתי שהקפיצה הקטנה שלנו לסנט פטרסבורג מכפילה לנו את עלויות הטיסות, ועולה לנו כאלף דולר נוספים, לפני שעוד לקחנו בחשבון את עלויות המחיה שם היקרות בטירוף. אבל שמענו את הקריאה, ואחרי ששומעים, קשה מאוד עד טעות פאטלית להתעלם ממנה. (נפתח רגע סוגריים על קריאה: אם יש משהו עיקרי שקורה במסע הזה, או יותר נכון מוביל אותו, זה עניין הקריאה. אני מרגישה שאני נקראתי לעזוב את החיים שלי בארץ ולעבור לתאילנד, סוג של "לך לך לארצך". לא יודעת להסביר את זה באמת. גם לא התעמקתי בזה יותר מדי, שזה מעניין כשלעצמו. לא חושבת שממש עצרתי לשאול את עצמי למה אני עושה את המהלך הזה, ברמה העמוקה יותר. נשארתי על פני השטח הבטוחים והמוכרים של "יאללה תאילנד, מגניב, יהיה כיף!" אבל הייתה קריאה. ואני נשמעתי לה. וזה חשוב שיאמר. אז אמרתי 😜)

מגניב בתאילנד!

אז העצירה ברוסיה לא הייתה הגיונית מבחינה כלכלית (אלף דולר, לסבר אוזניכם, שווי ערך לכחודש מחייה בתאילנד), וגם לא מבחינה משפחתית בתיאוריה, כי מה לנו ולמשפחה הרחוקה של ניק ברוסיה? באמת שלא היה ביננו שום קשר משמעותי או אחר. אבל, כאמור, קריאה. בסוף לא הסברתי ממש מה זו קריאה, נכון? אז קריאה זה כשאת מרגישה שאת חייבת לעשות משהו מסוים, שלא נראה הגיוני במבט ראשון, וגם לא בשני ושלישי. אבל את ממש מרגישה שאת מוכרחה לעשות את זה, ואין לך שקט עד שזה לא קורה. זה יכול להיות איזה קורס שלא קשור לתוכנית הקריירה הנוכחית שלך, איזו נסיעה, איזה קשר עם מישהי, אפילו ברמה של ללכת לסופר הרחוק כשיותר הגיוני ללכת לקרוב. זו קריאה, ואני מאמינה שזה מה שמוביל אותנו במסלול החיים שלנו, וחשוב להקשיב לקריאות האלה כי הן הנווטים הטובים ביותר שיהיו לנו, יותר מהגיון בריא, עצות מבוססות ואוטומט החיים. הן מובילות אותנו לייעוד שלנו, למפגשים עם אנשים שאנחנו חייבות להכיר, לשיעורים שאנחנו צריכות לעבור.

הקריאה של ניל

בקיצור, טסנו לסנט פטרסבורג, רוסיה. באוקטובר. מובן שההחלטה התקבלה אחרי שכבר מסרנו את רוב בגדי החורף שלי וכל בגדי החורף של הילדים. אז אין לנו בגדי חורף ואנחנו טסים לרוסיה באוקטובר. נשמע כמו מתכון למחלות… (ספויילר: לא חלינו!) קוששנו כמה בגדים חמים לילדים מחברה, ארזנו את הבגדים החמים שלי (שהיו אמורים להישמר לי בארץ ולא להיזרק בהוסטל במוסקבה, אבל אני לא מרירה) וקיווינו לטוב. ניק, אגב, הוא רוסי, אז הוא לא צריך בגדים חמים, זה קטע כזה לא ברור. אין לו חולצה ארוכה אחת לשמו. נו מילא, קצת מסתורין זה טוב לזוגיות.

קר ברוסיה

בסוף יוצא שאני בכל זאת כותבת מסודר. מעניין. יש לציין שאני כותבת בשש בבוקר כשכולם סביבי ישנים במלון בבנגקוק, אחרת מתי בדיוק אני אמורה להספיק לכתוב?! חזרה לרוסיה. על הטיסה אני יכולה ומקווה לכתוב פוסט שלם. היו לי תובנות מעניינות לגבי טיסות עם ילדים קטנים. זה התחיל בתור האינסופי לבידוק הראשוני של לפני הצ'ק אין. באמת תור מטורף, לקח לפחות שעה. עכשיו, לילד קטן שאמרו לו (בתקווה) שנוסעים לשדה תעופה לטוס במטוס, כל עניין השעות הארוכות בתורים הוא פשוט לא לעניין. ילדים קטנים לא מסוגלים לעמוד בשקט ולחכות בתור! הם לא בנויים לזה. והנה סביבי מלא משפחות עם ילדים קטנים מחכים המון זמן בתור וכצפוי מתחרפנים. הם מתבכיינים, משתעממים, זזים באי נוחות, צועקים, בוכים, סובלים. גם לנו ההורים זה על גבול הבלתי נסבל כל התורים הארוכים האלה. זה קטע שיציאה מהארץ, יציאה לחופשה, כרוכה בסבל רב כל כך.

אז הילדים סובלים, ההורים סובלים, ההורים צועקים על הילדים שיפסיקו לסבול בקול ובתנועה, תענוג. ואנחנו, שועלי טיסות עם קטנטנים שכמונו, כבר ערוכים לכל העסק הזה. הכל מתחיל כמה זמן לפני הטיסה (תלוי גיל; לקטנטנים ממש מספיק יום-יומיים לפני, לגדולים יותר 4-6 אני מספרת שבוע לפני), כשמתחילים לספר לילדים שאנחנו נטוס במטוס ליעד כלשהו. אז לא נשארים בטיסה וביעד, אלא מפרטים כל שלב בדרך למטוס. כמה שיותר פרטים, כמה שיותר פעמים. אלף בית של הכנת ילדים למשהו גדול. אז דיברנו על כמה תורים יהיו, וכמה ארוכים הם יהיו, ומה המטרה של כל תור כזה.

מוכנים לטיסה

בתורים עצמם אני ממליצה להתפצל. הורה אחד נשאר עם המזוודות בתור המושמץ, וההורה השני מעסיק את הילדים, ויש המון מה להעסיק ילדים בשדות תעופה! עלינו אהובים במיוחד הטלפונים הציבוריים, זה שוס. מושיבים את הילד על המדף שיש בדרך כלל מתחת לטלפונים, ונותנים לו ללחוץ על כל הכפתורים ולדבר שיחות חשובות עם יצורים דמיוניים. חוץ מזה אפשר כמובן לרוץ, לקפוץ, לזחול, ואחד הטריקים המוצלחים של יולי בשביל ניל; לעשות כמו חיות שהוא אוהב, לקפוץ כמו צפרדע, ארנב, פרה, חתול… דרכים מצוינות להוציא את הצורך של ילדים בתנועה.

ילדים בתנועה גם ברכבת

זה אולי הזמן להבהרה קלה; אני ממש לא מצפה מילדים קטנים להיות שקטים ורגועים בשדות תעופה או בכלל. זו לא המטרה שלי. אני מרוכזת בעיקר בכך שהם לא יסבלו מהחוויה וקצת בכך שאנחנו ושאר הנוסעים לא נסבול מהם. אבל אם בכל זאת נתקלנו במצב שבו צריך להיות יותר שקטים ורגועים, אז אני מביאה מראש חוברות ציור, מדבקות וטושים, ותודה לגיסתי המוכשרת שלימדה אותי את השיעור הזה בארוחות משפחתיות במסעדות. כמה שצריך יותר זמן שקט, ככה החוברות והמדבקות צריכות להיות שוות. תוסיפו על זה נרתיק קטן עם מכוניות, עוד אחד עם פליימוביל, וזה אנחנו מסודרים לכל דיליי בלתי צפוי. אני גם מגוונת בתכולת הנרתיקים בין טיסה לטיסה, שתמיד יהיה משהו מפתיע וחדש לשעה קשה.

משהו חדש ושווה לטיסה באדיבות סבא

דבר נוסף חשוב מאין כמוהו בטיסות עם ילדים קטנים זה נשנושים. ילדים זקוקים למנות סוכר תדירות, למקרה שלא שמתם לב, אחרת הם הופכים לגרמלינס חדי שיניים ורמי צווחות. אז תמיד שיהיו עליכם מגוון נשנושים, בלי קשר לטיסות, זה ממש משדרג את החיים עם ילדים קטנים, כי הרבה פעמים נהיה להם קשה בגלל רעב או ירידת סוכר. אנחנו טבעונים, מה שעלול להקשות עלינו למצוא נשנושים במדינות זרות, וגם על זה אני אכתוב בהזדמנות. מה שאנחנו מביאים איתנו זה בדרך כלל סנדוויצ'ים, ירקות ופירות חתוכים, עוגות, עוגיות, אגוזים ופירות יבשים, חטיפים וסוכריות. כמובן שבעודי כותבת על ילדים רעבים בטיסות, יולי מגיעה ומבקשת משהו לאכול…

נום!

אז אני עוצרת פה ומקווה לחזור לכתוב בקרוב מאוד! כי זה ממש עושה לי טוב לצאת רגע משצף החיים, להסתכל על הכל מלמעלה ולקבל פרספקטיבה.

מה שלמדנו בבתים של אחרים

לחיות בבתים של אחרים הייתה חוויה מאירה ומעניינת. למדנו מה חשוב לנו ואיך להסתדר כשזה חסר, למדנו דברים שלא ידענו שהיו לנו חסרים, ובעיקר למדנו שאנחנו יכולים להסתדר במגוון תנאים. התנסנו בגמישות, עמידות, חוסן ושחרור.

הרצליה, שבועיים וחצי:

התחלנו את תקופת הנדידה שלנו בארץ בדירה יוקרתית בהרצליה, שם למדנו את השיעור הראשון והחשוב ביותר; להתארח רק בבתים ערוכים לילדים קטנים. בדירה בהרצליה מתגוררת משפחה עם נערים גדולים וכל הפסיליטיז בהתאם. המון פיצ'יפקס קטנים ושבירים שיולי מאוד נהנתה לשחק איתם, אבל ניל היה עלול להשמיד, מצאו את מקומם על מדפים גבוהים. בקבוקוני לק בשלל צבעים ניתחו על הרצפה, מזל שזה פרקט! אבל לשולחן הזכוכית בסלון לא היה מספיק מזל. ידעתם שפעוט בן פחות משנתיים מסוגל לשבור פלטת זכוכית עבה עם ספר? גם אנחנו לא ידענו. אז למדנו. למדנו גם שלהחליף פלטת זכוכית לשולחן עולה כ-300 שקל. לא נורא.

עוד למדנו בהרצליה זה איך לסדר מטבח בצורה מקצועית. מדובר במטבח המאובזר ביותר שראיתי, עם כל כלי, מכשיר ופריט בישול שאפשר לדמיין, וגם כמה כאלה שלא יכולתי לדמיין. כמויות אדירות של כלים, סירים, מחבתות, כוסות, ספלים, קופסאות, תבניות – והכל מסודר למשעי! לכל חפץ יש מקום. כל מגירה עמוסה עד אפס מקום, כל ארון מלא עד שאין מקום להכניס סיכה, לא כל שכן את הפריט שהוצאתי ממנו בתמימותי לפני רגע. סדר מופתי ומעורר הערצה ממנו למדתי איך להחזיק מטבח, לכשיהיה לי שוב בחיי מטבח משלי. לבשל ולאפות בדירה בהרצליה היה תענוג אדיר!

תענוג נוסף שהעשיר את חיינו בהרצליה הייתה הטלוויזיה. אנחנו חיים ללא טלוויזיה כבר שנים רבות. מורידים וצופים על המחשב במה שבא לנו, אבל מכשיר טלוויזיה וכבלים/לוויין מעולם לא היה לנו בחיינו המשותפים. וגם לא באמת חסר לנו. אבל בהרצליה הייתה טלוויזיה והיה VOD והיה לי מרתון מהנה של האנטומיה של גריי. בכל רגע נתון בו הילדים ישנו, אני הייתי דבוקה למסך, משלימה חסכים של חצי חיים וחוזרת להיות טינאייג'רית בקטנה.

P70801-084520
וכל פעם הייתי צריכה להזיז את יצירות המופת של יולי מלפני המסך…

פלוסים נוספים בהרצליה היו הקרבה לחברות טובות, 3 גני שעשועים נחמדים במרחק יריקה ועוד כמה וכמה במרחק הליכה קצת יותר רצינית, כלבלב מתוק שהילדים נהנו לשחק איתו, וגולת הכותרת עליה אני עוד אחלום הרבה: הזיוה הטבעונית הטעימה ביותר שאכלתי! ביום האחרון שלנו בדירה בהרצליה, הזמנתי 5 זיוות לקחת איתנו הלאה. זה כמה טעימות הן היו. גם ניק נהנה מהמיקום הספציפי הזה, שהיה קרוב מאד למשרדים של מקום העבודה החדש שלו. אמנם הוא רשמית עובד מרחוק, אבל תקופת ההסתגלות הזאת שהקרבה למשרד איפשרה הייתה לו לדעתי מאוד נוחה. הוא יכל להגיע למקום פיזית, להכיר את האנשים איתם הוא מתחיל לעבוד, לפני שהוא ממש חייב לעבוד מהבית. אז תודה רבה לך, הרצליה, נעמת לנו מאוד!

IMG-20170801-WA0006
ליצ'י המתוק

יקנעם, שבועיים:

מהרצליה עברנו ליקנעם, שבמקרה בה ממוקמים המשרדים הנוספים של החברה החדשה שניק התחיל לעבוד בה, וגם שם הוא יכל להמשיך לעבוד במשרד, בתנאים אופטימליים, לפני שהוא יצטרך לקפוץ למים הפחות נוחים של עבודה מהבית. גם מכל בחינה אחרת הבית ביקנעם היה פשוט מושלם! מדובר בבית פרטי ענקי, 5 חדרים, חצר מקסימה וירוקה, נוף מדהים לטבע, והיתרון הגדול ביותר הוא חדר המשחקים השווה בטירוף! חדר שלם מלא בכמויות בלתי נתפסות של פליימוביל; יולי לא ידעה נפשה מרוב אושר. בגדול, היא לא יצאה מהחדר הזה במשך כל השבועיים בהם גרנו שם.

P70901-143046
טוב נו, מדי פעם היא יצאה לאכול…

יקנעם גם איפשרה לנו לבלות המון זמן איכות עם חברים יקרים שגרים במרחק רבע שעה בטבעון. אחד הקשיים שגילינו בתקופת הנדודים הוא הבדידות. אנחנו כולנו מאוד חברותיים ונהנים להיפגש עם חברים על בסיס יומיומי. אבל לא בכל מקום יש לנו מספיק חברים… אז הכרנו מקרוב (ועדיין בתנאים מיטיבים) את הבדידות של המשפחות המטיילות. התחלתי לכתוב על זה פוסט ביקנעם, אבל לא התקדמתי איתו לשום מקום ונראה לי שאולי המקום שלו הוא פה בסוגריים:

(יש הרבה יותר שקט בקיום הנודד שלנו. הרבה פחות חברה לכולנו. גם זו הכנה לקראת המסע. נהיה הרבה לבד שם, בלבד המשפחתי שלנו. שהוא יכול להיות סוער לפעמים, אבל לרוב הוא רגוע. אנחנו יצורים חברתיים במהותנו. אנחנו לא צריכים הרבה חברה, אבל כן אוהבים מעט חברה איכותית. וזה עלול להיות לנו חסר. אני לא באמת יודעת לקראת מה אנחנו הולכים, מה מידת הלבד שנפגוש בדרכנו ועד כמה היא תנעם לנו. מה גם שהאנחנו הזה מורכב מארבע נפשות שונות, שלכל אחת צרכים שונים. האם יהיה לילדים טוב?)

אז יקנעם הביאה עמה מעין התכנסות לתוך הלבד/יחד המשפחתי. כן בילינו מלא עם החברים מטבעון, אבל לא בתדירות היומיומית אליה היינו רגילים, וטוב שכך. להתנסות על יבש בימים שלמים של רק אנחנו. להתחרפן קצת אחד מהשני, מהשהות הממושכת סגורים בבית (בכל זאת מדובר היה באוגוסט הלוהט), ממעט שעמום בריא. הכל זה הכנה למסע. זו המנטרה שמלווה אותי בחודשים האחרונים בכל פעם שאני נתקלת בקושי. זה הכל הכנה.

ביקנעם גם הייתה לנו אמבטיה, לראשונה בחיינו המשותפים (לא כולל מלונות בחו"ל וסבתא באשקלון), והילדים עפו עליה! ניל חובב מים אדיר והאמבטיה הייתה פינוק נהדר בשבילו. אה, והייתה להם מערכת סאונד בסלון עם אוסף דיסקים משובח; זה היה חידוש מרענן! סלון בלי טלוויזיה, אבל עם מוסיקה, זה להיט. נהנו לשמוע דיסקים ישנים אהובים, ולהכיר מוסיקה חדשה, לרקוד יחד בסלון. זה דבר מקסים שלמדנו ביקנעם. עוד במסגרת מה למדנו ביקנעם זה כמה זה נוח שיש פח בכל חדר. זה נשמע משני, אבל בשבילי זה הרגיש ממש פינוק. מי שמכיר אותי יודע שיש לי הרגל כפייתי-משהו להעביר את הידיים בשיער במקום להסתרק, ולעשות כדורים קטנים מהשיער שנושר לי. כדורי השיער הידועים לשמצה שלי, שניק כל כך שונא למצוא בכל מיני מקומות ברחבי הבית; פתאום היה להם מקום! בכל חדר יכולתי לשבת ליד הפח ולזרוק אותם ישר לתוכו. דברים קטנים שעושים את ההבדל.

אחד הדברים הקטנים האלה שעושים את כל ההבדל, שהיו חסרים לנו גם בהרצליה וגם ביקנעם זה בר מים. אנחנו רגילים שיש לנו מים קרים וחמים זמינים מיידית בלחיצת כפתור, מבלי שצריך לעבוד קשה בשבילם. ופתאום יש הרעה בתנאים! בהרצליה היה עוד סביר, ברז מים קרים במקרר וקומקום חשמלי, אבל ביקנעם נאלצנו להסתדר עם כדי מים שממלאים מהבריטה שממלאים מהברז ושמים במקרר וקומקום מים שמרתיחים על הגז. תכלס זה היה בקטנה, אבל זה היה מעניין לראות אילו דברים קטנים חסרים לנו, שעושים את החיים שלנו לקצת יותר נוחים וקלים. כמובן שגם על זה אמרנו שזו הכנה למסע.

עוד זכורים לי לטובה מיקנעם שלושת גני השעשועים הקרובים לבית, מבחר הבימבות המסחרר ששימח את ניל ושאר הנוחיות של בית מותאם לפעוטות, כמו כיסא אוכל, צלחות וכוסות פלסטיק ומיליוני צעצועים שווים (נתגעגע לכינור המנגן…). בקיצור, גן עדן! לא יכולנו לבקש בית יותר מושלם, גם המיקום, גם האיבזור, הכל פשוט מושלם! תודה רבה רבה, יקנעם, נהנו מאוד!

20170825_214230.jpg
ניל מאכיל את בוטן

פתח תקווה, 3 לילות:

אחרי יקנעם היה לנו חור קטן ששמחנו לנצל לביקור חטוף אצל ההורים. במינונים קטנים כאלה הקשר שלנו פשוט נפלא! אצל ההורים שלי תמיד נוח לנו; הבית פתוח, הכל חופשי, הנוחות מירבית. יש לנו פה את המיטה האהובה שלנו (מזרון קשה ברוחב 2 מטר, מושלם ללינה משפחתית), צעצועים וספרים, וכמובן את סבא וסבתא האהובים והחברים ושגרת המפגשים המוכרת. ויש בר מים!

במהלך הביקור בפתח תקווה, קיבלנו הצעה שאי אפשר לסרב לה, עליה כתבתי בהרחבה בפוסט הקודם, לבוא להתארח בצימרים בצפון עם חברים פוטנציאלים חדשים. אז ארזנו את עצמנו ושמנו פעמינו צפונה להרפתקה לא צפויה. בדרך עצרנו להשאיר את רוב מטלטלינו בבית הבא שלנו בבנימינה, ואחרי עצירה נוספת ביקנעם להשבת אבדות (הילדים גנבו בטעות כמה מזכרות…), נסענו לנו לנפוש במושב חד נס.

חד נס, 3 לילות:

(ברשותכם, אני מעתיקה לפה את התיאור מהפוסט הקודם, שיהיה ככה מסודר יפה, מי שקרא כבר מוזמן לדלג הלאה ליעד הבא שלנו)

אז שינינו תוכניות, הזזנו כמה דברים ונסענו לבלות 3 לילות עם אנשים שמעולם לא פגשנו, שאני מכירה בקושי שבועיים דרך האינטרנט, בצימר בחינם. זו הייתה למעשה הטעימה האמיתית הראשונה שלנו ממה שהמסע הזה הולך להיות, לדעתי. כי זו מהותו; לזרום עם מה שהחיים מציעים לנו, להגיד כן להצעות, להסכים לקפוץ לתוך הלא נודע באמונה פשוטה שזה יהיה טוב. וכמה טוב זה היה! קודם כל, כמו שהרגשתי כבר בהתכתבות ובשיחה שלנו, מדובר במשפחה לגמרי "מהשבט שלנו". בחינוך ביתי, הורות מקרבת, מטיילים בעולם. אחלה אנשים שהיה לנו איתם חיבור נהדר ותחושת חברות מיידית. שנית, הצימר היה מושלם! לא ידעתי למה לצפות מהצעה חינמית כזאת, והופתעתי לטובה בענק. חדר ענק עם סלון ומטבח ופינת אוכל ואמבטיה וחדר שינה נפרד וספה נפתחת בסלון בשביל יולי ועוד ספה נפתחת קטנטנה שנכנסת בדיוק ברווח בין המיטה לקיר בשביל יולי באמצע הלילה ופינת ישיבה מקסימה בחוץ עם ערסל ונדנדת עץ. מושלם. אה, וגם אוכל. אימא שלו פתחה בפנינו את ביתה הצמוד, האכילה אותנו בשלוש ארוחות מעולות ביום, כולל להכין לנו הכל טבעוני בנפרד! אני כותבת ולא מאמינה לעצמי על כל הטוב הזה, כל השפע הזה שמגיע לנו! והילדים הסתדרו מצוין! הילד שלהם קטן מיולי ומיד "נדלק" עליה. הם טיפסו יחד על כל דבר אפשרי, שיחקו והשתוללו והיה ממש תענוג לחוות את הדבר הזה שמשפחות מטיילות מספרות עליו ומחפשות ללא הרף; החיבור הפשוט והמיידי בין ילדים. היה להם פשוט כיף יחד, לשחק וללמוד וללמד אחד מהשניה. טעימה משובחת ממה שהמסע צופן לנו.

בנימינה, שבוע:

בבנימינה נהננו מעוד בית מותאם לילדים, כולל צעצועים חדשים ומרגשים לניל (וואו, המקדחה הייתה להיט מטורף!), אמבטיה עם צעצוע מגניב של צוללת שמשפריצה מים מצינור, חצר גדולה וכיפית שיצרנו בה בריכת בוץ ומזרונים קשים נהדרים על הרצפה. עד אז בעצם ישנו בכל מיני קונסטלציות של תוספות מזרונים מסביב למיטה הזוגית. המטבח היה קצת קטן אבל פיצה על גודלו בכך שיש בו בר מים! שכמעט פיצה על היעדר המיקרו… אנשים שחיים בלי מיקרוגל… קשה קשה. אפילו טוסטר אובן לא היה! נו מילא.

נראה לי שבבנימינה הרגשנו הכי בבית. שני הבתים הקודמים בהרצליה ויקנעם היו מפוארים ממה שאנחנו מורגלים בו, והבית בנימינה הרגיש כמו הבית הישן שלנו מבחינת רמת האחזקה, שמי שביקר אצלנו יודע שהיא אינה גבוהה. מדובר בבית ישן מאוד שלא עבר שיפוץ מספק, אבל לנו זה מצוין. הרגיש כמו בבית. כלקח מיקנעם, ניק התעקש שאני אדאג לי לחברה בבתים הבאים, אז הצטרפתי למפגשי החינוך הביתי באזור והיה לנו ממש נעים לפגוש חברות חדשות וישנות באזור. אה, והתחלתי לקרוא ספר חדש מהספרייה של הבית, בתקווה למצוא אותו ולהמשיך את הקריאה בבית הבא. תודה, בנימינה, היה לנו נהדר!

editedP70913-165525_1.jpg
בריכת בוץ!

 

פתח תקווה, 2 לילות:

עוד חור קטן לסתום בין בתים.

אבן יהודה, 5 ימים:

הבית היפה ביותר שהיינו בו, ללא ספק! מהבתים האלה שיש בהם כל כך הרבה נשמה, שמרגישים כמה אהבה ותשומת לב הוכנסו בכל פרט; בית של אמנית. חוץ מהיופי האסתטי, זה גם היה בית מפנק לילדים ולהורים. פליימוביל, לגו ותיבת תחפושות עשירה, טרמפולינה ענקית בחצר, וגולת הכותרת; 11 ארנבונים במתחם סגור, במיוחד בשביל ניל חובב החיות חסרות הישע…

P70919-184337
רגע רגיל בחיינו, ציצי מתחת לשולחן האוכל באבן יהודה

זה גם היה אחד הדברים המבאסים בבית, כי בתכלס כל העסק היה די דוחה, עם הקקי של הארנבים בכל מקום, וניל כל הזמן רצה להיכנס למתחם שלהם, לרדוף אחריהם ולכווצ'ץ' אותם. לא נעים. אבל היתרונות האפילו על העניין הפעוט הזה, במיוחד הקירבה הגדולה לחברה יקרה (3 דקות הליכה!). וגם בבית הזה התחלתי לקרוא ספר חדש ומרתק, בכלל החשיפה לספריות וספרים של אחרים הייתה לי ממש מענגת. כי זה לא רק להציץ בספריה כשאני מבקרת, אלא היה לי מלא זמן אשכרה לבחור לי ספר ולשבת לקרוא! טוב, לא מלא זמן, בכל זאת הילדים על הראש שלי. אבל באמת משהו בבית חדש כל פעם משאיר את הילדים עסוקים בתגליות מרגשות. תודה לך, אבן יהודה, היית סיום מושלם לתקופה מגניבה ביותר, גם אם קצת מעייפת.

לסיכום, למדנו המון מהתקופה הזאת; למדנו שאנחנו מסתדרים נהדר בכל מיני מקומות שונים, תנאים אחרים ונסיבות משתנות. למדנו שאנחנו אוהבים חברה, לנו ולילדים. לדבריו של ניק, למדנו "כמה מעט אנחנו צריכים, כמה הרבה שיט היה לנו, ואת הערך המאוד גבוה במחקר, תכנון ותיאום". מעניין מה נלמד בהמשך המסע!

להפסיק לפחד

"תפסיקי לפחד ממה שעלול להשתבש ותתחילי להתרגש ממה שיכול להצליח"

הפוסט האחרון על הפחד מחשיפה לסבל ועוני היה חשוב וטוב שהוא יצא. אבל מאז לא בא לי לכתוב. לא בא לי לתת במה מאולצת לפחדים שאני לא מרגישה כרגע באופן אקטיבי. זו לא הדרך. הדרך היא לחשוב על כל הדברים הטובים שאני מצפה שיקרו, להציף את התודעה בתמונות של איך אני רוצה שזה ייראה. וזה תקף לגבי הכל. איך ייראה היום שלי, איך יהיה הקורס, איך נחווה את הטיול הגדול. קשה לי להתרגש ממה שיכול להצליח, זו לא הנטייה שלי. אני רגילה להכין את עצמי לגרוע מכל, ואולי להיות מופתעת מתוצאה חיובית יותר. זה בעבר, זו מי שהייתי. אני משתנה, אני בוחרת להשתנות, ללמוד דפוסי חשיבה אחרים, ללמוד לחלום ולרצות דברים, להתרגש מהדברים שאני חולמת עליהם ורוצה.

fb_img_1475134785786.jpg

אני מבינה את מנגנון ההגנה הזה שרבים מאיתנו סיגלנו לעצמנו. יותר מדי אכזבות מרות בשביל הנפשות הקטנות שהיינו, נאלצנו לפתח אדישות, קשיחות, ציפיות נמוכות. לא עוד! הגיע הזמן לקחת את הילדה הקטנה שבתוכי, לחבק אותה חזק ולהבטיח לה שאני דואגת לה, אני מטפלת בה, היא בטוחה ושמורה ויכולה לחזור להעיז לחלום, כי אני כאן להגשים את כל משאלותיה, גדולה וחזקה וכל יכולה. אז מאיפה מתחילים להתניע התרגשות חסרה? איך מעוררים חלומות נשכחים? איך נזכרים ביכולת לחלום בכלל? אני מרגישה שזו יכולת שהתנוונה עם השנים, קצת כמו ההנאה ממגלשות, קרוסלות ונדנדות. היום המתקנים האלה עושים לי בחילה, ואני תוהה מה נשתנה. היכולת להנות מדברים פשוטים הצטמצמה. אבל מודעות זה כל מה שאני צריכה כדי לשנות דברים.

אז אני נותנת דרור לדמיון שלי, מעיזה לחלום הכי בוורוד שיש. אני על החוף בקופנגן. אני שוכבת על מחצלת בצל עצי הקוקוס, בריזה נעימה מקלה על החום. הילדים על קו המים, משחקים עם הגלים ים יבשה, צוחקים, עירומים, מאושרים. ניק הלך להביא לנו שייק ואני פנויה למחשבותיי, פנויה להיזכר שככה בדיוק דמיינתי את זה. יותר פרטים: אני נינוחה. אין שום דבר שאמורים לעשות, להספיק, להגיע ל. הכל רגוע, נעים. יש אנשים טובים להכיר ולדבר איתם, שיחות מרתקות עד אמצע הלילה, שיחות עמוקות על משמעות החיים, כמו שפעם היו. כזה.

20160928_160641.jpg
החיוך הזה 3>

הנינוחות הזאת, אני חושבת שזה החלום. וזה משהו שיכול להיות לי בכל מקום. הרי גם פה יש חוף ים. אבל אין שלווה, אין רוגע. יש תוכניות ומחשבות ולוז. איך מתנקים מכל אלה? איך לומדים לנשום עמוק, לנשום לרווחה? פשוט להיות, להיות בפשטות. סיסמאות ניו אייג׳יות ריקות, שצריך לצקת לתוכן משמעות. מה יאפשר לי לאמץ פשטות? הרי מבחינתי כבר פרשתי ממירוץ החיים, אין לי עניין בפרסים, ביעדים, ביוקרה. כנראה אני צריכה לגלות מחדש במה כן יש לי עניין, איפה התשוקה שלי מתעוררת. התרוקנות לצורך התמלאות.

יום הולדת שלי מתקרב

יום ההולדת שלי מתקרב, ואיתו מצב רוח מהורהר. זה זמן לחשבון נפש, לעשות עם עצמי שיחת יחסינו לאן. לוטן, אני מרגישה שאת מזניחה אותי קצת, אין לך זמן בשבילי, כל היום את עם הילדים, והדרך היחידה לקבל ממך קצת תשומת לב היא להיות חולה או בדיכאון. אי אפשר להמשיך ככה, מגיע לי יותר!

וואלה, צודקת. עם זאת, אני מבקשת להזכיר לעצמי שהשנה השתפרתי אלפי מונים. שימי לב לשיפור, תבחרי לראות את חצי הכוס המלאה. אז באמת בזמן ההריון לקחתי לי מלא זמן לעצמי, כל מיני טיפולים ומנוחה, וזמן לזוגיות. יצאנו למסעדות וסרטים והיה מושלם. אבל אז ילדתי. ושוב יש תינוק מתוק שזקוק לי כל יום כל שעה, ושוב אני נשאבת לאין זמן לעצמי.

הרבה דברים משתנים מילד ראשון לשני. הרבה פחות לחוצים מכל דבר, שום דבר לא היסטרי. אבל זמן לעצמי עם תינוק זה אגוז שטרם פיצחתי. אז הנה לי אתגר לשנה הקרובה, לייצר לי פנאי, בלי לוותר על עקרונות גידול התינוקות שלי.

הצלחה גדולה!

אם כותבות מגיעות למקומות מופלאות

לפעמים אני יודעת על מה אני הולכת לכתוב, כי יש איזה משהו שמאוד מעסיק אותי או קרה משהו מעניין באותו היום. לפעמים אני לא יודעת על מה לכתוב, וזה מפחיד אותי לעמוד מול הדף הריק, בלי לדעת במה למלא אותו. אז אני מזמינה נושאים לכתיבה ונעזרת בכם למלא את הפחד. ולפעמים אני לא יודעת על מה לכתוב, ולא בא לי לכתוב על שום נושא מוזמן ולא על שום נושא שרשמתי לי בצד לכתוב עליו (יש לי אפילו רשימת נושאים עתידיים לכתוב עליהם!), ואני מחליטה להיות אמיצה. אני עוצמת לרגע עיניים, ומכניסה הרבה אוויר, ובודקת מה מבקש להיכתב. שקט. ריק. אין תשובה, תנסי במועד מאוחר יותר. אבל הילדים נרדמו וניק מכין סלט וזה הזמן שיש לי לכתוב! הלחץ גובר. החלטתי שאני כותבת כל יום ויהי מה, אז קדימה לכתוב!

אני ממשיכה לקבל חיזוקים ומחמאות על הכתיבה שלי, וזה באמת מפתיע אותי. לא בקטע צנוע, אני ממש לא טיפוס צנוע. אני מופתעת כי בהרגשה שלי אני לא עושה פה שום דבר מיוחד. אני כותבת מחשבות ורגשות כפי שהם עולים, בלי עריכה בלי סדר בלי שום עיצוב או ייפוי. זה אפילו מרגיש לי הרבה פעמים ממש משעמם ולא ראוי להיקרא. אם זו לא צניעות, אולי זה ערך עצמי נמוך? אני לא יודעת. אני יודעת שמרגש אותי לשמוע שלקול שלי יש ערך, שמעניין אחרות לקרוא את הדעות שלי. מרגש ממש, ומפתיע. אני מרגישה שכחלק מההתפתחות שלי, ההפתעה הזאת צריכה להיעלם. ההתרגשות אני מקווה שתישאר, היא נהדרת, אבל ההפתעה לא במקום. זה לא צריך להפתיע אותי שיש לקול שלי ערך. כשאני מתחברת פנימה אני יודעת את זה. אבל עדיין משהו קטן בתוכי מתקשה לקבל את זה. עקשן. הרי אני מאמינה שלכל אחת ואחת מאיתנו יש ייחודיות וייעוד וקול וערך. באמת מאמינה. אז למה כשזה מגיע אליי מצטרפת הפתעה? ילדה קטנה שלא מרגישה ראויה. לתשומת לב, לאהבה, לכבוד. אני רוצה לאסוף את הילדה הזאת ולחבק אותה ולהבטיח לה שיש לה מקום בעולם, שהיא אהובה יותר מכפי שהיא יודעת, שהיא מוגנת ושמורה ויקרה. כל הדברים הנפלאים שאני מצליחה לעשות עם ילדתי האהובה. אז למה לא עצמי? איזה פישול זה שיש כזה פער בין היחס שאני מצליחה להעניק לבתי לבין זה שאני מרגישה לא ראויה לו.

ההתעוררות הגדולה שמבקשת לקרות בי, מתחננת בפניי שכבר אצליח לאהוב את הילדה שבי. אני מנסה, אני לוחשת לה, לעצמי. אני משתפרת. וזה מספיק. זה מספיק לעכשיו. ולחשוב שלא היה לי על מה לכתוב ולא היה לי חשק לכתוב. אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים. אם כותבות מגיעות למקומות מופלאות 😛

IMG-20160510-WA0023.jpg
אני, במקום מופלא

על תשומת לב וחשיפה

יש משהו שאני מנסה להבין בכל הסיפור הזה של הבלוג, משהו לא ברור בעליל. איך הגעתי לכתוב על חיי בצורה כל כך חושפנית באופן כל כך פומבי? אני, שלא משתפת שום דבר בפייסבוק, לא שמה תמונות של הילדים כמעט בכלל, לא כותבת על חוויות יומיומיות, שלא לדבר על אירועים מכוננים, כלום. אני? מה קשור עכשיו בלוג כזה? לא מסתדר לי בראש. אז אני מנסה לעשות לי סדר.

יש פה שני נושאים שונים שמתערבבים לי, חשיפה ותשומת לב. עם חשיפה כנראה אין לי בעיה. אני טיפוס פתוח וכנה, לא מרגישה שיש לי מה להסתיר ובטח לא סיבה להסתיר. להיפך, בשיחות עם אנשים אני מדברת בפתיחות וחולקת סיפורים אישיים, כחלק מתפיסת עולם ששיתוף חוויות אישיות זה חשוב. זה עוזר לאנשים להרגיש לא לבד בסיטואציות קשות, לדעת שעוד מישהו עבר את זה, לשמוע עצות וטיפים להתמודדות. זו עוד שליחות שלי בעולם.

אז למה אני נמנעת מחשיפה אישית בפייסבוק, מעוז הנחשפים? פה נכנס עניין התשומת לב. תמיד הרגיש לי קצת פתטי שכולם כל הזמן משתפים תמונות וסיפורים מהחיים שלהם, כאילו שזה מעניין מישהו. אבל בעצם זה כן מעניין, זה מעניין הרי גם אותי. אז מה עומד שם מאחורי הזילזול המתנשא הזה שלי בכלל האוכלוסייה (רגע לפני שאני גורמת לכולכם להתנכר לי)? יש בי חלק שחושש להודות בזה שאני רוצה וצריכה תשומת לב, שזה נראה לו בזוי להזדקק לה. באסה.

אבל הנה אני חדשה וחזקה, מאמצת את הצד הפגיע שבי, נותנת לו מקום ואהבה. מותר לרצות תשומת לב. זה אנושי וטבעי וכולם זקוקים לזה. הנה החיים שלי עכשיו סובבים סביב "אימא, תראי אותי! תסתכלי עליי! תסתכלי רק עליי כל הזמן!" ואני מקבלת את זה כחלק טבעי מההתפתחות של יולי. אז הנה גם לי מותר להנות מהמבט של החוץ עליי. גם בי יש ילדה בת 4 שרוצה שיסתכלו רק עליה. ולא צריכה להתבייש בזה יותר. ולא לבוז לעצמי ולאחרים שרוצים בזה. כמה משחרר!

ובכל זאת, הרי זה לא באמת העניין בבלוג. אני ממש לא כותבת פה בשביל תשומת לב, גם אם אני מקבלת את הצורך הזה כלגיטימי. אני כותבת בשביל עצמי, זה בראש ובראשונה העניין, ואין לי ספק בו. אז למה לפרסם בפומבי? נראה לי שפרסום כזה מייצר עבורי תחושת מחויבות. זה איזשהו האק שגיליתי על עצמי. אני אעשה הרבה יותר בשביל אחרים, בשביל עצמי אני לא אתאמץ. נשים את כמה שזה עצוב כשלעצמו בצד לרגע (ואולי ניגע בזה בהזדמנות אחרות), זה אומר בגדול שלעצמי הייתי מוותרת על כתיבה כל יום, הייתי מוצאת תירוצים ודוחה את העניין עד אינסוף. אבל כשזה פומבי, יש פה מין קריאת תיגר: challenge accepted!

אובדן העצמי ווירוס אכזרי

אחרי שלא כתבתי יומיים, פתאום קשה להביא את עצמי לכתוב. פתאום אין זמן ויש שפע תירוצים. לא הפעם. חלק מההתבגרות שההורות יוצרת, זו יכולת התמדה והתעקשות. הרבה יותר קשה לדחות דברים שחייבים לעשות. והכתיבה פה היא משהו שאני חייבת לעשות. זו הדרך שלי להחיות את החלומות שלי, את המחשבות שלי, את עצמי. כי אחד הקשיים הכי גדולים ומפתיעים ובלתי צפויים בשבילי במסע האימהות הוא האובדן המוחלט של עצמי. מי שהייתי לפני הלידה איננה עוד. ולא תחזור. אני חושבת שחלק גדול מהשנה הראשונה לאימהות מוקדש לאבל על מותה בטרם עת של מי שהייתי, של כל חיי כפי שהיכרתי אותם. וזה אבל כבד. כי, רבאק, את כל חיי עד לאותה לידה גורלית ביליתי בניסיונות למצוא את עצמי, לחפור עוד ועוד, עמוק יותר ויותר, בחיפושים אחר העצמי החמקמק הזה.

(הכתיבה המקוטעת הזאת מתסכלת אותי. אני לא יודעת אם זה ניכר, אבל כל כמה דקות אחד מהילדים צריך אותי. התחלתי לכתוב כשניל נרדם לשנצ. ואז יולי רצתה שאני אשחק איתה. וקשה כל פעם לחזור לטרנס של הכתיבה, בטח אם אני רוצה להוציא משהו עמוק ומשמעותי. אבל אלה התנאים ואיתם ננצח!)

2012-02-26 15.54.11.jpg
נולדות

אז הלידה של יולי בכורתי היא גם לידה מחדש שלי עצמי. אומרים שבכל לידה אישה מתה ונולדת מחדש, ונדמה לי שכולן חוות רגע בלידה שבו הן מרגישות שהן עומדות למות, זה כל כך עוצמתי. בין אם אלו מוות ולידה מחדש מטאפוריים או אנרגטיים, בסוף הלידה נולדת אימא, האישה החדשה שאני הופכת להיות, וזו הפתעה גדולה. אני חושבת שהקושי הוא שיש ציפייה חברתית ומופנמת ממני לחזור לעצמי של לפני הלידה. כולם עוקבים אחרי הירידה במשקל ומעירים כמה אני קרובה או רחוקה מהגוף של לפני הלידה. כולם שואלים מתי תחזרי לעבודה, לקיים חיים מקבילים של לפני ואחרי בו זמנית. אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קל אילו הייתי יודעת שלא אחזור, אילולא הייתה בי הציפייה לחזור למה שהיה לפני, למי שהייתי לפני.

איך הגעתי לכתוב על כל זה בכלל? התיישבתי לכתוב מה עבר עליי בשבוע האחרון, להתלונן רבות וארוכות על שלשולים והקאות. והנה לכתיבה יש תוכניות משלה, יש את מה שמבקש להיכתב. אבל אני רוצה להתעקש ולכתוב את כל מה שהיה טוב בימים הנוראים האלה, ובאמת שהם היו זוועות עולם. אבל ביומיים הראשונים, כשרק ניל היה חולה והקיא את נשמתו ושילשל את חייו על כל הבית ועל כל כולי פעמים אינספור, הייתי ממש מצויינת. רכה וחומלת, עדינה ומכילה, סבלנית ונעימה. הייתי בשקט שלי, בביטחון שלי, לא מודאגת ולא סובלת יותר מדי, אפילו שהיו אלה ימים בהם ניק חזר מאוחר מהעבודה. והיינו אצל אבא שלי היקר, שעזר ותמך והחזיק את ניל בכל פעם שהייתי צריכה לנקות את הרצפה ולהחליף לעצמי בגדים. ואפילו לא הזיז לי כשהוא הציע בעדינות שאולי החלב שלי לא עושה לו טוב ובגלל זה הוא מקיא, או שאולי כדאי ללכת לרופא. והייתי ממש גאה בעצמי על הדרך שעשיתי. פעם הערות כאלו היו מוציאות לי את כל הביטחון מהמפרשים, ממש מערערות אותי ומלחיצות אותי. היום אני רואה את הדאגה הכנה והאיכפתיות שבהן, ובוחרת לקחת מהן אותן בלבד.

20160727_122532.jpg
אני כותבת את הפוסט הקודם עם תינוק חולה וילדה מול המסך

בסוף היום השני לשואת הווירוס האכזרי, יולי החליטה להצטרף לחגיגה בהקאה גדולה ומרשימה. עכשיו, אחרי יומיים עם תינוק חולה, היה לי ברור שאני לא אעמוד בתוספת הנפלאה הזאת, וביקשתי מניק שיישאר למחרת בבית. ניק המקסים הסכים מיד, אבל לא הבנו אחד את השנייה, כפי שקורה בכל ריב. הוא חשב שהתכוונתי שיעבוד מהבית, ואילו אני דמיינתי את עצמי מצליחה לנשום קצת בין ההקאות לשילשולים, ואפילו חלילה לנוח. אז לא כך היה. ולי כבר לא היו את אותם כוחות הכלה, וגם התחלתי להרגיש לא להיט, וגם הייתה לניל תאונת שלשול חמורה בבוקר בגן שעשועים שהשאירה אותי מצולקת נפשית. בקיצור, זוועות. ולסיום, הדובדבן שעל הקצפת, היה כמה שאני הרגשתי נורא בערב, הקאתי ושלשלתי באומללות אין קץ, ורק רציתי למות כבר. אבל במהלך היום הצלחתי לא לכעוס או לנטור לניק על זה שהוא צריך לעבוד, הצלחתי להבין שהוא באמת פשוט צריך לעבוד כי נגמרו לו ימי המחלה, והצלחתי לא להישאר בציפייה הלא ממומשת שאני אנוח היום. סך הכל, הצלחה גדולה.

הבוקר הגיע, והרגשתי טיפה יותר טוב, והלכנו לטיפול, ונסענו לאשקלון, והיינו במסיבת חתונה לחברים על החוף, וכשהלכנו לישון כבר הייתי בריאה. ובנימה אופטימית זו אני אסגור את הפוסט הזה, שאלוהים יודעת על מה הוא, אבל נראה לי שיצא בסוף בסדר. העיקר שכולנו בריאים, כמו שאומרים בפולניה.

20160729_194742.jpg
בריאים על החוף

סימנים בקלפים

הייתי אצל חברת נפש לפני יומיים, ובעוד הילדות איפרו את עצמן לדעת ועוגיות שוקולד צ'יפס הכי טעימות בעולם נאפו בתנור, דנה הציעה לפתוח לנו בקלפים אינדיאנים. ואני תמיד אוהבת לפתוח בקלפים. לא תמיד יש תובנות מרעידות קיום, אבל זה עדיין נחמד. ובכן, הפעם הורעד לי בהחלט.

התחלתי בשליפת קלף כללי כזה, בלי לבקש שום מסר. קיבלתי את קלף הינשוף. מגניב. תמיד הרגשתי שיש לי אינטואיציה טובה ויכולת לראות מה שאחרים לא רואים, לראות מאחורי מסכות וכמובן חוכמה. נחמד אבל לא נפלתי. פירוש נוסף שאומר שאני לקראת שינוי גדול, התקרב קצת למה שרציתי לשמוע. אגב, כשחיפשתי את התמונות לצרף לפוסט הזה, נתקלתי בשאלון מטופש כזה, איזו חיית הרוח את, וכמובן שיצא לי ינשוף…

spirit_owl.jpg

אז הוצאתי קלף שני, הפעם שאלתי את הקלפים לגבי הטיול הגדול, המסע המשפחתי, הסיבה לשמה התכנסנו פה. הו. עכשיו הקיום הורעד לי. יצא לי קלף האנטילופה. עשייה, פעולה מהירה, קבלת החלטות חכמות מתוך האינסטינקטים. אנטילופה באה להזכיר שאנחנו בני תמותה והחיים קצרים נורא ועלינו לפעול עכשיו. יאללה בלגן! יותר מזה לא יכולתי לבקש. קלף שכל כולו צועק אור ירוק, סעי בעקבות החלומות!

762b16c58fd635cf1d9cdcdefa14a3fa.jpg

אחרי שסיימתי לשמוח, ביקשתי קלף שיענה לי על מה קורה עם ניק והטיול (כי למה לשאול אותו ישירות אם אפשר לשאול את הרוח המקודשת דרך הקלפים?). יצא סנאי הפוך, שמייצג את הפחדים שתוקעים אותנו במקום, בעיקר הפחד ממחסור. חוסר התנועה מובילה לסטגנציה. שפע הוא המפתח. מתוך זה חיזקתי את הבנתי את התפקידים השונים שלנו בהקשר של הטיול,מה כל אחד מאיתנו מביא למסע הזה. תפקידו של ניק הוא לדאוג ולפחד שייחסר לנו משהו, תפקידי הוא להניע אותנו קדימה ולזמן לנו שפע. יצאתי מאוד מחוזקת בדרכי ונחושה לקדם אותנו בתהליך. אבל אז היה לי חלום. לא בדיוק חלום, יותר כמו סיוט של הלייף. היינו באיזה חדר מלון בקומה השניה או השלישית, על קו המים. זה היה מעין נמל והמים היו עמוקים. ניק החליט לקפוץ מהחלון היישר לתוך המים, אבל פיספס ונחת על הבטון ושבר את הרגליים. ג'יזס. לא צריך להיות מפענחת חלומות מקצועית (למרות שאני יכולה להיות מאוד טובה בזה!) בשביל להבין את המסר. ניק לא מוכן לקפוץ למים. זה החלום שלך, ואם ניק קופץ בו, משהו בו נשבר. ואני לא רוצה ניק שבור.

IMG-20140606-WA0017
שלא יישבר לי, כפרה עליו

אז להרפות? להאט? לשים על הולד? הל לא! להבין שלכל אחד מאיתנו קצב שונה ודרך שונה ותפקיד שונה ותזמון שונה. אז לתת לניק את הזמן להיות סנאי ולאגור לנו את כל מה שניזדקק לו בחורף, ורק לשמור עליו שלא יתמלא פחדים וחששות ושליליות לגבי העתיד.

פינת החפירה המוזמנת #2: שעמום למול הפעלה

כשהתחלתי את הבלוג, לפני שבועיים בסך הכל, הצעתי לכתוב על נושאים שמעניינים אתכן, וקיבלתי הצעות מעולות. הנה אחת מהן שנורית ביקשה.

"התמודדות עם יסורי מצפון. בעיקר בחנ"ב. להרגיע את האיש הקטן בתוכי שמציק לי ואומר שאם לא כל רגע אני מעסיקה את הקטנה, שאם סתם בא לי לשבת עם עצמי ושהקטנה תשחק וגם תשתעמם זו לא הזנחה אלה חלק בלתי נפרד מהגידול . שדווקא בשעמום הילד הופך ליצירתי וסקרן. וכו' וכו'."

יש פה שני נושאים נפרדים לדעתי. התמודדות עם ייסורי מצפון זה נושא כללי וגדול, קצת נגעתי בו בחפירה הקודמת. הנושא השני, ואיתו אני אתחיל, זה שעמום למול הפעלה.

הרבה נכתב בשבחי השעמום (ואני אוסיף לינקים רלוונטיים בסוף הפוסט), שהוא מפתח את המוח ויצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה, וזה הכל נכון וטוב ויפה, אבל אני מזהה בשאלה הזאת תחום עיקרי אחר, וזה האחריות שלי בתור אימא בחינוך ביתי לספק לילדים שלי סביבה הולמת, גירויים מפתחים, ובעצם להתעלות מעל התנאים שהיו מקבלים בגן הכי איכותי, כדי להצדיק, בעיקר למשפחה המורחבת המודאגת, את הבחירה ההזויה הזאת שלי.

הבחירה שלי בחינוך ביתי היא חלק ממסע מרתק שהאימהות לוקחת אותי, להטלת ספק בכל האמיתות שקיבלתי כמובנות מאליהן, בכל בעלי הסמכות שחונכתי לציית להם (לא בבית הוריי, שגם הם ניחנו במידה בריאה של מרדנות, תודה לאלה). מסע של פקיחת עיניים, פתיחת מחשבה ושבירת גבולות ומוסכמות. האחריות קיימת, אבל התפיסה של מה חשוב לילדים ולהתפתחותם האופטימלית השתנתה בגדול.

2011-12-30 18.21.02
אני לפני מסע האימהות, חסרת מושג לגבי מה מצפה לי

הפוקוס שלי בתור אימא הוא לא בתוצאות והוכחות ותוצרים, אין לי את מי להרשים. הפוקוס שלי הוא בצרכים הרגשיים של ילדיי. ילדים לומדים ומתפתחים ולנו יש מעט מאוד השפעה על זה. תינוקות לומדים להתהפך, לזחול, להתיישב, להיעמד, ללכת, לדבר, לטפס, לקפוץ. כל כך הרבה דברים מורכבים וקשים, והם לא צריכים שום עזרה מאיתנו, רק שלא נפריע לתהליכים הטבעיים של התפתחותם. זה מה שאני דוגלת בו.

אז מה בכל זאת עושים? ואיך מייצרים תנאים אופטימליים? ומה זה אומר לענות על הצרכים הרגשיים שלהם? קודם כל לכבד אותם. כבוד זה אחד השינויים התפיסתיים המהותיים ביותר. תינוקות וילדים הם בני אדם ראויים ליחס מכבד מהרגע הראשון, ואפילו לפניו עוד בבטן. צריך לדבר איתם כמו לבני אדם, לספר להם מה קורה, לבקש את רשותם לפעול על גופם. אחד הדברים המתסכלים ביותר בחוויית התינוק לדעתי הוא שהכל קורה לך בלי שאתה יודע מה עושים לך. רגע אחד אתה משחק ברעשן, ופתאום הופ הרימו אותך, לוקחים אותך לחדר אחר, מפשיטים אותך, מכניסים אותך למים, מוציאים, מנגבים, מחתלים, מלבישים. בשביל תינוק רגיש כל זה יכול להחוות כאונס ממש.

עוד דוגמאות ליחס מכבד כשהתינוק גדל: לא להאכיל בכוח. לתת לו לבחור בעצמו מה וכמה לאכול. לתת לו לאכול בעצמו, להפסיק מעצמו. לכבד את האוטונומיה של גופו, לא להכריח לחבק או לנשק אף דודה או סבתא. לשים לב לסימני אי נוחות ולהציל אותו ממישהו שמדגדג יותר מדי, צועק יותר מדי או כל דבר אחר.

אלמנט חשוב נוסף הוא קבלת רגשות. מותר להרגיש את כל הרגשות. מותר לכעוס, מותר להיות מאוכזבים, מתוסכלים, עצובים, קנאים. מותר לשמוח ולהתרגש. לילדים יש זכות למצבי הרוח שלהם, בדיוק כמו למבוגרים. מותר ורצוי לעזור להם לזהות את הרגש, "אני חושבת שאתה כועס עליי".

IMG-20140401-WA0000
יולי מדגמנת כעס

אני מנסה לשים את האצבע על מה אני מרגישה שאני עושה כל כך טוב עם ילדיי. אני מחזיקה אותם במצב רגשי מאוזן. אני מזהה טריגרים פוטנציאליים להתפרקות, ומונעת או מקדמת את ההתקף, לפי הצורך באותו רגע. טריגרים כמו רעב, עייפות, פיפי, חפצים חשובים, טון דיבור, חדירה למרחב. אני רואה את המצב הרגשי של הילדים ויודעת מתי לקדם את ההתפרקות הצפויה, לעזור לבכי הנחוץ לפרוץ ולנחם.

(אוף, קשה לי להישאר מרוכזת בנושא. אני מרגישה שאני לא מצליחה לענות על השאלה, אלא זורמת לי עם התשובה למחוזות בלתי קשורים בעליל. אולי זה קשור לזה שאני כותבת בהמשכים כל היום, עם תינוק חולה על הידיים…)

אז "להזניח" את הילדה זה בהחלט חלק מהגידול. קצת קשה ליישם בילדה ראשונה, כי הנה החלטתי להישאר איתה בבית אז אני מרוכזת כל כולי בגידול שלה ואני מאוד רצינית ואחראית, אז אולי אסור לי לשבת חצי יום עם הטלפון, או עם הכלים הבישולים הכביסות? בטח שמותר. את יודעת שמותר, שזה חלק מהחיים. אם היה מדובר בילדה שלא מאפשרת לך פנאי, כמו ילדה מסוימת שלי שלא אנקוב בשמה, אז לא נראה לי שהיה לך ספק שמותר לך להזניח אותה לטובת זמן לעצמך, פשוט כי הצורך היה גדול כל כך שלא היה מאפשר למחשבות האלה מקום להיכנס. אבל ככל הנראה התברכת בילדה שאפשר להתחיל איתה משחק ואז להיעלם לעיסוקייך לכמה דקות, כמו ילד מסוים אחר שלי שאנקוב בשמו בשמחה, וזה נראה לך אולי אנוכי או מזניח או זורק זין. אז זה לא. זה חלק מהחיים, זה חיוני להישרדות בחינוך ביתי, נושא ענקי בפני עצמו.

כל הקטע הזה של להעסיק ילדות, לעשות איתן פעילויות מיוחדות ועבודות יצירה ודברים מקסימים שאימהות משקיעניות מפרסמות בפינטרסט, זה לא נחוץ! זה לא חובה ובטח שלא בלחץ או על חשבון זמן התאוררות. אל תבינו אותי לא נכון, זה אחלה וזה מגניב להשקיע ככה. אבל ביומיום שלי בחינוך ביתי זה ממש לא קורה וזה ממש בסדר. הכי הרבה יצירה שעושות אצלי זה להתמרח בצבעי גואש.

IMG-20141109-WA0000cropped
עבודת היצירה שלי

ילדות לא צריכות תעסוקה, הן צריכות פנאי וחופש להמציא לעצמן משחקים, לחיות בעולם של דמיון. המחלה הזו של להעסיק ילדים כל הזמן, זו מחלה של המסגרות, שם אין אפשרות אחרת. אבל בחינוך ביתי כל היופי זה שאין הכרח כזה. אפשר לזרום עם הילדות ולעשות מה שבא להן, כמה שבא להן, כמה שבא לנו, כולל לא לעשות כלום.

אני רוצה רגע להתייחס למשפט מעורר האימה "אימא, משעמם לי". אני מאמינה שזו דרכם של ילדים להגיד משהו עמוק יותר "אימא, אני בחוסר נוחות לא מוגדר". זה מהצד של הילד, ומהצד של האימא אני רוצה להציע הסתכלות חדשה על המצב הזה. זה נורא מלחיץ שבאים אלייך בטענות ומענות ומצפים ממך לפתור להם את כל הקשיים בחיים, ואולי אפילו מאשימים אותך במצב הזה. אז קודם כל, את לא קשורה לזה, לא אחראית לזה, לא אשמה. אין מקום לאשמה בסיטואציה הזאת. כפי שהניסיון בוודאי לימד אותך, אין טעם להציע הצעות לשלל פעילויות מביסות שעמום כי הם ידחו את כולן וישאירו אותך מתוסכלת עוד יותר. כי זה לא העניין. אין מחסור פתאומי בדברים לעשות בחיים. יש מחסור פתאומי במשהו אחר, וזה הגורם לאי נוחות. "אימא, משעמם לי" זו הזמנה לחיבור מחדש. זו התרעה, "אני מרגיש רחוק ואבוד, בואי תאספי אותי אלייך". אז לא להציע פעילויות, בטח שלא כאלה שלא כוללות אותך. להציע נוכחות, קרבה, מבט. להיות עם הילד בתוך מה שהוא מרגיש, עם כמה שזה לא נוח ולא נעים ומעורר אשמה ולחץ. לנשום עמוק ולהסכים לפגוש אותו בקושי שלו. שלו, לא שלך.

זהו להפעם, חפרתי אללה איסתור. על ייסורי מצפון אני אשתדל לזכור לכתוב פעם אחרות. מרוב שחפרתי, אני אדחה לחפירה הבאה את החפירה שהייתה לי מוכנה בראש עוד מאז החפירה הקודמת לגבי המונח חפירה והבעייתיות הפמיניסטית שבו. תגידו יפה תודה. ולילה טוב.