ימים קשים

עוברים עליי ימים קשים, ובימים קשים לא בא לי לכתוב. אני תוהה אם לא בא לי לכתוב כי אני לא רוצה להראות צדדים פחות מחמיאים שלי. אבל אני כבר יודעת שזה לא הסיפור. אין לי בעיה עם חשיפת חולשות וקשיים. אני חושבת שפשוט באמת נורא קשה לי. והקושי בא לידי ביטוי גם בכתיבה. ובכלל בכל פעולה שאני מנסה לעשות. אני כבדה, לאה, עייפה. אני זקוקה למנוחה ואין כזאת בנמצא. ואני תקועה בלופ של כמה קשה לי וכמה אין לי מנוחה, במקום לזמן לעצמי את מה שאני רוצה. כי כשקשה כל כך, קשה שלא לשקוע בתוך הקושי. ואז קשה עוד יותר להיחלץ ממנו. קשה להיזכר בטוב ובחיובי, קשה קשה קשה.

אני רוצה להוציא את עצמי מזה, אבל בינתיים קשה. ואני מנסה לפרוט את הקושי הזה למרכיביו, להבין ממה הוא בנוי. ואני לא מוצאת שום רכיב מיוחד או שונה, שום הסבר מספק למה כל כך קשה לי פתאום. כל הנסיבות דומות; אני עם הילדים כל היום בלי אף עזרה, אין לי טיפת זמן התאוששות, ניק עובד קשה מאוד, ההורים שלי בחו"ל. אלה תנאי הפתיחה, ובתוכם אני מתנהלת תמיד, בדרך כלל יותר בטוב. אבל יש עייפות החומר, ויש הצטברות של עומס, ויש מחסור חמור באנרגיה וכוחות, ממש מגרדת את הקו האדום. ולפעמים לא צריכה להיות סיבה מספקת, לפעמים אלה פשוט הגאות והשפל הטבעיים של היותי אישה והיות הנשים מחזוריות, כמו הטבע, כמו הירח.

מאיפה מוצאים אנרגיה כשלי נגמרת? מהאוויר, מהאדמה, מהשמש, מהמים, מהירח. פעם הייתי מוציאה אותה מאנשים אחרים. בלי כוונה, בלי לשים לב, הייתי שותה להם את האנרגיה עם קשית. בעיקר לבני זוג. אולי אני עדיין עושה את זה במידה מסוימת, בלי כוונה, בלי לשים לב. אבל היום אני יודעת על דרכים אחרות להתמלא, ואני רוצה לנסות אותן.

20160914_172124.jpg
לא, אפילו החיוך הזה לא ממלא אותי בימים כאלה

אז אני עושה מדיטציה זריזה ונושמת לתוכי כוחות מאיפה שרק אפשר. מספיק כדי להוציא אותנו מהבית לחוג תיאטרון. אבל ניל התעורר במעבר לאוטו, והוא בוכה וצורח כל הנסיעה, ואנחנו באיחור לחוג, ופתאום יולי צריכה פיפי (אפילו שהצעתי לה פעמיים לפני שיצאנו), ואני עצבנית ולחוצה והבכי של ניל גומר אותי, ואני מצליחה להיכנע למחשבות השליליות, "לא הייתי צריכה להתעקש לצאת מהבית היום, הכל משתבש, זה חרא של יום…" ואני מעבירה את הנסיעה בספק-שירה-ספק-צרחות עם הדיסק, וזה מה יש.

הגענו בשלום, פחות או יותר, וכבר חשתי הקלה. לאט לאט הדבק, שאיתו יולי הייתה דבוקה אליי בתחילת החוג, התחיל להשתחרר, והאווירה השתחררה, וכל השליליות שסחבתי איתי התחילה להשתחרר. אני כבר יודעת היטב שאני צריכה תחלופת אנרגיה כשאני נכנסת למצב הזה, שאני צריכה לראות אנשים ולהתאוורר, ולכן התעקשתי לצאת מהבית למרות כל הקשיים. וטוב שכך. כי בסוף היה ממש נחמד. יולי התחילה להשתתף בחוג, אחרי שנה שלמה של ישיבה בצד וסירוב לקחת חלק בחוג. וזה מאוד משמח אותי ורציתי להמשיך בשוונג משבוע שעבר. אמנם קיבלתי באהבה את הרצון שלה רק לצפות מהצד ולא להשתתף, ובטח שלא לחצתי עליה לעשות שום דבר שהיא לא רוצה, אבל הרגשתי שהיא הייתה יכולה להנות מכך, ואני ממש שמחה שנתתי לה את הזמן היא הייתה זקוקה כדי להרגיש מוכנה להשתתף.

20160914_115431.jpg
יולי מככבת בתור יונה

ובכלל רציתי לכתוב על הקמפינג… כנראה שיש דברים שלא רוצים להיכתב. חבל, דווקא היה נחמד, בין כל הסבל הרגיל של חיים עם ילדים. אבל כבר מאוחר, ואני כותבת את הפוסט הזה בהמשכים כל היום וקצת נמאס לי ממנו. והרבה נמאס לי מזה שאין לי פנאי ואין לי זמן ואין לי מנוחה ואני זקוקה להם כל כך. המיכל ריק ואני חייבת למלא אותו. יאללה, עוד מדיטציה לפני השינה ואולי אני אקום חדשה בבוקר. לעוד יום של לתת מעצמי כל מה שיש לי ואז עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת. לפחות יש מי שמעריכים את זה, שרואים את ההשקעה האדירה ומכירים בחשיבותה. תודה על זה.

 

פחד ואמונה

לאחרונה אני מבחינה בתנועה פנימית כזאת, מעין גאות ושפל, בין פחד לאמונה. העולם שבחוץ מנסה למשוך אותי לכיוון הפחד, וזה כיוון מוכר, דרך שאני מורגלת בה מהתקפי החרדה שהיו לי. אבל מאז שאני מתרגלת דרך חדשה, של אמונה וחיוביות וטוב, אני מצליחה לשים לב מתי העולם מנסה להפחיד אותי, ומתי אני מתרחקת מהאמונה בלי כוונה.

20160903_174742.jpg
דוב קואלה חמוד מטפס על עצים ואוכל עלים: בשלב הזה אין פחד

השבוע ניל היה חולה ברמה שלא נצפתה במחוזותינו הרבה זמן. ימים ולילות ארוכים של חום מאוד גבוה, שיעול כואב ונזלת אינסופית. כולם תסמינים שלא היו מרגשים אותי בדרך כלל, אבל המשך והחומרה שלהם התחילו להלחיץ אפילו אותי. לילה אחד, אחרי שבוע של מחלה ללא שיפור ואף החמרה במצבו, הפחד הצליח לחדור את שריון האמונה שלי. התחלתי להיכנס ללופ של מחשבות חרדתיות: מה אם זה משהו רציני? הוא היה אמור להשתפר כבר! אולי אני סתם שאננה ושמה את בני בסיכון? אימא אחרת כבר הייתה לוקחת אותו לרופא או אפילו למיון! מה אם אני אגיע מאוחר מדי? הרי תינוקות מתים!

למרבה המזל, המחשבה הקיצונית על מוות הצליחה לזעזע אותי מספיק כדי לשים לב שאני לא בשליטה, שאני בלופ של פחדים שאין להם שום טעם. לפחד לא עוזר, הערכת המציאות עוזרת. מיד שלחתי הודעה לחברה יקרה, שידעתי שתבין במה מדובר, והיא הרגיעה אותי. היא עזרה לי להתחבר לידיעה שניל הרי יהיה בסדר, זה ברור. היא הדגישה שזה שלב שאנחנו כמשפחה צריכים לעבור יחד. וזה מאוד התחבר לי לתחושה שיש לי כבר כמה זמן (שהתגברה באוגוסט), שאני כמו במשחק מחשב או קורס בלימודים, ויש שלבים שצריך לעבור, ויש מבחנים שפתאום נוחתים עליי, אבל כל הלמידה הזאת מובילה אותי למשהו גדול, עצום, ענק, לקפיצת מדרגה אישית.

20160903_174812.jpg
קפיצת מדרגה שמתחילה להלחיץ אותי

אז מילאתי את עצמי באמונה וידיעה שהכל יהיה טוב והכל לטובה והכל זה שיעורים שאנחנו עוברים. שמחתי שאנחנו עוברים אותם יחד בקלות, כלומר שאין ביני לבין ניק אי הסכמה לגבי המצב. זה ממש הרגיש לי כמו להגיע שוב לאותו מבחן, רק הפעם ברמה אחרת, כמו לעשות תואר שני. כי ניל הוא ילד שני, וכבר היינו בסיפור הזה עם יולי. היא סבלה נורא מבקיעת השיניים, וכבר היינו מותשים, וניק רצה לתת לה אקמולי כדי להפחית את הסבל שלה, ואני התנגדתי נחרצות. אי ההסכמה בינינו הייתה קשה מנשוא. אני אישה שאוהבת הרמוניה, ומאוד קשה לי לחיות באווירה של עימותים.

עם יולי השיעור היה להגיע להסכמה, ובאמת הצלחנו בו היטב. אני הצעתי למצוא משכך כאבים טבעי שאהיה מוכנה להשתמש בו מתי שניק ירגיש שזה נחוץ. Win win. השתמשנו בו אולי שלוש פעמים בסך הכל בארבע השנים שיש לנו אותו, אבל השימוש הרי לא היה העניין. העניין היה בהסכמה שלי לקבל את התפקיד ההורי של ניק, לקבל את היותו שותף מלא של 50% בפרויקט הזה שלנו, ולתת מקום לדעה שלו בתהליך קבלת ההחלטות. השיעור של ניק בהקשר הזה היה ללמוד לסמוך עליי ולבטוח בי בכל מה שקשור לילדים.

חזרה לניל. הפעם אנחנו ניגשים למבחן הזה, להעלאת הדרגה הקשוחה הזו, כשאנחנו מאוחדים מראש. יש בינינו הסכמה מלאה לגבי אופן הטיפול בילדים, וזו כבר הקלה עצומה. אם, בנוסף לפחדים שלי, הייתי צריכה להתמודד גם עם מאבק בניק, זה היה יותר מדי בשבילי. אני גאה ומודה על הדרך שעשינו. אז הפעם השיעור הוא על פחד ואיזה מקום אני נותנת לו בתוכי. אני לא נותנת לפחד לנהל אותי, אני מנהלת אותו. אני מכירה בקיומו, מאפשרת לו לתת את דברו, ומעבירה את השליטה לאמונה.

אחרי כל החפירה הזאת, אני נזכרת שבכלל רציתי לכתוב על פחד ואמונה בהקשר לטיול הגדול. יש לכם עוד קצת כוח? סבבה, גם לי. חשבתי שעוד מוקדם בשביל שהפחדים יתעוררו, עוד אין אפילו תאריך, שלא לדבר על כרטיסי טיסה. אבל העולם חשב אחרת, והפיל עליי את פצצת קדחת הדנגי. קראתי כמה סיפורים על מטיילים במזרח שחטפו את המחלה הזוועתית הזאת, ונתקפתי פחד. איזה ביטוי מגניב, הפחד תקף אותי! אני סתם הלכתי לי לאטי במרחבי הרשת, אפילו לא הייתי לבושה בצורה חושפנית, והפחד החצוף הזה פשוט תקף אותי! לא לעניין בכלל, בייחוד לאור העובדה שאני כבר נחשבת בעיני עצמי כמתקדמת מאוד בענייני פחדים. נו, טוב.

20160903_174100.jpg
לא רואים היטב כמה זה פאקינג גבוה! גם פה הפחד תקף אותי…

מזלה של הקדחת הזאת שאין נגדה חיסון, אחרת הייתי מאוד כועסת על הערעור שלה את נושא החיסונים, שטרם סגרתי וחתמתי (אל דאגה, אכתוב על הנושא פוסט מפורט), אבל קראתי במידה מספקת להחליט שלא בבית ספרנו, תודה רבה. בכל אופן, עוד תהיינה הזדמנויות רבות לאוורר את שלל הפחדים שנוגעים לנסיעה. להערב הספיק לי. פחד זה עניין של בחירה. ואני בוחרת באמונה.

חופש וחירות

הראשון לספטמבר הגיע, מתחילה שנת חנב חדשה. יולי הייתה אמורה לעלות לגן חובה, ניל היה אמור להיכנס באיחור אופנתי למשפחתון לשעות ארוכות בלעדיי, ואני הייתי אמורה ללכת לאיזה משרד ולעשות תשע עד חמש מייאש. אלה החיים, לא? לא! כל פעם שקול מבחוץ אומר לכם "אלה החיים", תגידו לו "לא!". החיים שלי הם לא שבלונה של מוסכמות חברתיות, מה אמורים לעשות ובעיקר לא. החיים שלי הם סדרה של בחירות להקשיב ללב שלי, להתעקש לדייק לי את המציאות עד כמה שניתן כרגע, ולהמשיך לתכנן איך אוכל לשפר עוד בעתיד ולקרב את עצמי לחלומות הכי פרועים שלי.

2016-09-01-14.50.55.jpg.jpeg
ניל מנגן ורוקד לעצמו, חלום פרוע של ילד

אני חושבת שהחלום העיקרי הוא לא להיות משועבדת. לא להיות משועבדת לעבודה, לחובות, לציפיות של ההורים, למוסכמות של החברה, לחלום האמריקני של שפע חומרי. כשאני קוראת את זה, אני מבינה פתאום כמה למדתי מאבא שלי, כמה אני דומה לו. אני נזכרת במשהו שהוא אמר לי פעם על הבחירה שלו בתחום התעסוקה שלו. הוא אמר שהוא חלם להתפרנס מעיסוק שיאפשר לו לקחת חופש מתי שהוא ירצה, בלי בוס שצריך לבקש ממנו שום דבר ולהרוויח מספיק כדי שיוכל בכל רגע לקום ולטוס לראות את הביטלס בהופעה. אז הביטלס כבר לא קיימים, אבל החופש קיים עבורו.

ועבורי? ללכת בדרכו של אבי זה חופש? האם נעשתה בחירה חופשית אמיתית או שזה סוג מוסווה היטב של כפייה? ברמה הפילוסופית, תמיד האמנתי שאין באמת רצון חופשי כי אנחנו מושפעים מכל כך הרבה דינמיקות, חוטים בלתי נראים שמושכים אותנו הלאה במסלול מותווה מראש, שנגזר משילוב ייחודי של תורשה והשפעה סביבתית. חלק נכבד מחיינו אנחנו נאלצים להיות מי שאנחנו, ללא יכולת בחירה וללא מודעות לאילוץ. האני האמיתי שלנו קבור עמוק מתחת לכל ההתניות, ההשפעות, המשיכות שהופכות אותנו למי שאנחנו. ואז, לפעמים, מגיע רגע בחיינו, או כמה רגעים, בו מוסר צעיף מעל העיניים ויש התעוררות רגעית. לרגע אחד אני רואה את עצמי נסחפת בזרם החיים שעוצבו לי מתוקף נסיבות לידתי וחיי, ואני מצליחה לעצור לרגע קט, להאחז בענף נמוך ולהביט מלמעלה על הנהר הזה. על החיים שלי.

מנקודת האחיזה הזו אפשר לקבל החלטה בלתי מושפעת. בחירה בנתיב חדש שאליו אני חותרת, שמהדהד את נפשי ביתר דיוק. אני שמחה על ההשפעה של אבי עליי. הוא אדם חכם שאני לומדת ממנו המון. ואני שמחה שהוא לימד אותי את חשיבות החירות, החופש והיות האדם נאמן לעצמו. אימא שלי תמיד אומרת שבחרתי טוב להיוולד למשפחה הזאת, והתפיסה הפשוטה הזאת שהייתה לנשמה שלי בחירה, והיא בחרה בחיים האלה, בהורים האלה, בשיעורים האלה, התפיסה הזאת משנת חיים בעומק ובחירות שהיא מאפשרת. גם אימא שלי אישה חכמה שאני לומדת ממנה המון. ואני שמחה שהיא לימדה אותי על אושר, על אכפתיות ועל חשיבות המשפחה והחברים. בחרתי טוב. משני הוריי קיבלתי את החתירה לחופש וחירות. בחרתי בהם כדי לקבל את נקודת הקפיצה הטובה ביותר למסע הזה של הנשמה שלי, לחיים שלי.

img-20160830-wa0000.jpg
ההורים שלי, 6 שנים לפני שבחרתי בהם

כמה הרבה יותר נעים להתקיים מתוך תחושת חופש ובחירה. אנחנו אמנם נולדות לתוך נסיבות מעצבות שקשה להשתחרר מהמשיכה שלהן, אך בחרנו מראש את הנסיבות המדויקות לנו, שיקדמו אותנו כמה שניתן במסע. אני מודה על כל ההשפעות של ההורים שלי, הן הביאו אותי למקום הזה עכשיו. מקום שמאפשר לי התעוררות, בחירה, חירות. השחרור מההשפעות שלהם הוא תהליך ארוך וכואב לשני הצדדים, אבל בסופו יש פירות מדהימים. הייתי צריכה להתרחק מהם כל כך כדי למצוא את דרכי חזרה במידה הנכונה לי, למקום שמתאים לי, בתוך המשפחה הקטנה שלי ובמשפחה הגדולה שלי. וגם הילדים שלי יעברו תהליך היפרדות והתרחקות ממני, ולבי ישבר קצת. אבל אני אזכור שזה זמני וזה משרת מטרה חשובה מאוד, למצוא את עצמם.

אז היום הראשון בספטמבר ואני חופשיה. חופשיה לתכנן תוכניות, לרקום מזימות ולהגשים חלומות. נשמע מגניב, אה? רוצים לדעת איך זה נראה בפועל? כבר שעתיים ישן עליי תינוק חולה מאוד, כל הגוף שלי הוא טישו אנושי מרוח בנזלת, חצי לילה לא ישנתי, כואב לי הגרון והראש. חופשיה, כן. הבחירה להביא ילדים לעולם מבטלת כל כך הרבה מהחופש אליו היינו רגילים, אבל מביאה איתה חופש מסוג אחר, החופש להתמסר לחלוטין למשהו גדול ממני, כי הילדים האלה יהיו גדולים ממני ומכל מה שהכרתי עד היום, ואני לוקחת חלק אדיר בזה. אז החופש המוכר יחזור כשהם יגדלו קצת, ואני עוד אתגעגע לגוף הקטן שלהם שוכב בוער וסובל בזרועותיי, אני אתגעגע לאינטנסיביות שבה הם היו זקוקים לי ולאהבה הטהורה והמזוקקת שזרמה בינינו בערוץ פתוח ושוצף. החופש יגיע, בינתיים יש לי בחירה.

20160901_135354.jpg
כותבת על חופש, לא יכולה אפילו ללכת לעשות פיפי

אופטימיות באמצע הדרך

מחר זה היום האחרון של אוגוסט, זמן מצוין לפוסט מעודד. לפני ההריון השני שלי, פחדתי נורא מהשנה הראשונה עם שניים. גם ילדה היי ניד וגם תינוק? תינוק שצריך להחזיק על הידיים או במנשא כל הזמן, להניק כל הזמן, להחליף חיתולים, תינוק שבוכה כל הזמן ומתעורר כל הלילה. דמיינתי קושי עצום. ולא רק דמיינתי, גם ראיתי אצל חברות כמה ההסתגלות לתינוק חדש במשפחה, בנוסף לילד בחנב, היא קשה בטירוף. ראיתי את היחס כלפי הבכור משתנה, ראיתי איך כל השלבים הקשים חוזרים: הנקה סביב השעון, גב כואב מהמנשא, חיתולים, זורק אוכל על הרצפה, מורח טחינה על השמלה, רץ לכביש, נוגע בחשמל, טנטרומים… וזה רק התינוק, מה עם הבכורה? צפיתי קושי עצום עבורה. לעבור מלהיות מרכז היקום לשחקנית משנה זה הורס. פחדתי שלא יהיה לי זמן להשקיע בה יותר, שאני אזניח אותה ואת הצרכים שלה, ושזה יעלה לכולנו ביוקר. שהיא תצרח ותרביץ ותשבור ותהרוס, שהיא תהיה חולה הרבה יותר, בוכה הרבה יותר, ברגרסיה. וכמובן שפחדתי גם שלא אצליח לטפל בתינוק כמו שצריך. בטח לא בסטנדרטים הגבוהים של הורות מקושרת. בקיצור, פחדתי מאוד מהצעד הזה. דחיתי אותו ככל שיכולתי. אבל רציתי ילד שני. אלוהים תעזור לי, אני רוצה אפילו שלישית. והייתה לי אמונה. האמנתי שהתינוק שיגיע אליי יהיה שונה ממה שחוויתי. האמנתי שאני מגיעה מוכנה יותר, יודעת למה לצפות ואיך לטפל בתינוק. וצדקתי.

img-20160828-wa0026.jpg
איזה תינוק הגיע אליי, אין דברים כאלה!

אני לא אומרת שלא קשה. בטח שקשה. אבל הבטחתי פוסט אופטימי, אז לפני שאני נסחפת עוד יותר עם הקושי, הנה הטוויסט. הרבה פחות קשה לי ממה שחששתי. אני 9 חודשים לתוך האימהות לשניים ואני במצב די טוב. והילדים במצב טוב! יולי לא נהייתה חולה, אפילו שהייתי בטוחה שהקושי הרגשי שלה יתבטא במחלות. אני כנראה ממש מצליחה לענות על הצרכים שלה במידה מספקת. יותר מזה אי אפשר לבקש בשנה הראשונה אחרי שהתווסף תינוק למשפחה. כן, היא צורחת עלינו לא מעט, אבל מרביצה לעיתים סופר נדירות. לא שוברת, לא הורסת, לא חולה, לא רגרסיה. לא בקושי. היא בסך הכל בטוב. מסתגלת בצורה מעוררת השתהות, אמפתית כלפי כולנו, אוהבת ועדינה ומדהימה.

20160827_223813.jpg
אוהבת ועדינה, גם מתוך שינה

והכל בזכות העבודה המעולה שאני עושה. כן כן, אני מודה בפה מלא שאני האחראית העיקרית לכל הטוב הזה. מגיע לי. מותר לי. אני מרוויחה את זה ביושר. (קפץ לי לראש פתאום הקטע הזה של עין הרע או לעורר קנאה, ואני רוצה להתייחס אליו. קודם כל, אני מוגנת ושמורה ואף אחד לא רוצה לעשות לי שום דבר רע, וכך גם כל משפחתי. תודה. שנית, אני מרגישה שיש בקטע הזה של עין הרע ניסיון להקטין את האושר של אנשים ולהפחיד אותם. "אל תהיו יותר מדי מרוצים כי מישהו יכול לקחת את זה מכם, סתם ככה מתוך קנאה ורשעות, בלי שיש לכם אפשרות להגן על עצמכם". לא קונה את זה. אני מאמינה שהטוב שלי משמח אנשים אחרים, מראה להם מה אפשרי ונותן להם תקווה. זו לפחות הכוונה שלי, ואני מאמינה שזה מה שחשוב.)

חזרה לאופטימיות. הנקודה היא שאני במקום הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שאני אהיה. והגעתי לנקודה הזאת בכלל מתוך הייאוש של השבועות האחרונים. פאקינג אוגוסט, כאמור, ותוסיפו לזה את ניל מוציא שיניים, בוכה יותר, אומלל, משלשל, מנוזל, משתעל, תענוג. ואני עייפה עד לשד עצמותיי, לא ישנתי טוב כבר עשרה חודשים, אין לי מספיק זמן לעצמי (שהכרחי לי לתיפקוד ממש כמו שינה ואוכל), אין לי סבלנות ליולי בשיט, אפילו כשהיא ממש משתדלת וחמודה, ותוסיפו לכל זה בן זוג חולה… רגע, שוב נסחפתי לתוך הקושי. הנקודה היא שאני לא שבורה. אני קרוב, אני ליד, אבל אני לא שם. אני לא מסיימת כל יום שבורה ורצוצה ובוכיה. רק פעם בשבוע שבועיים… זה מבחינתי הישג, זו הצלחה. עוד שלושה חודשים ניל יהיה בן שנה (איך קרה דבר כזה?! לאן הזמן טס ולמה הוא לוקח את התינוק המתוק שלי איתו?), ואני רשמית אהיה אחרי תקופת הקושי וההסתגלות. האם בין לילה החיים שלי יהפכו לדבש? לא. אבל יהיה יותר קל. לאט לאט, בהדרגה, הכל יהפוך פשוט יותר, קליל יותר, נעים יותר. ועוד שנה אני אסתכל אחורה על התקופה הזאת, אזכר באוגוסט האחרון שלי בארץ, ואחייך מתוך הערסל על חוף הים. אמן.

img-20160828-wa0018.jpg
מה, לא נתגעגע לאוגוסט על שפת הנחל כשיגיעו ימי הגשם המבאסים של החורף?

המציאות ומה היא כוללת

חזרה למציאות. כי המציאות באה איתנו, לאן שלא נלך. גם על החוף הכי מהמם, באי הכי מושלם, במדינה הכי שלווה; המציאות נוכחת, אנחנו מביאים את עצמנו. וגרוע מכך, את ילדינו! אז חזרה למציאות, והנמכת הציפיות.

כמו שניק אמר אחרי הפעם הראשונה שלנו בחו"ל עם יולי בת חצי שנה: זה לא חופש, זו חופשה. וזה אכן הבדל משמעותי. לא עוד קמים ביקיצה טבעית, אלא מקבלים השכמה אכזרית בשש לפנות בוקר. ארוחת בוקר בעצלתיים? ממש לא. לוקחים תיק ויוצאים מהמלון? לא בדיוק. למעשה, כל התיפעול והטיפול השותף בילדים ממשיך גם בחופשה, ולכן זה לא באמת חופש. כי זו העבודה שלי, וזו עבודה פאקינג קשה.

ברצלונה1.jpg
פעם ראשונה שלך בחו"ל?

אבל הייאוש, בכל זאת, נעשה יותר נוח בחו"ל. אולי כי העבודה פתאום מתחלקת לשני הורים, לכל הזמן ולא רק ליומיים של הסופ"ש. מצד שני, אנחנו ממש גרועים בלייצר זמן לעצמנו, זמן מנוחה אמיתי. אנחנו נהנים להיות יחד, ככה שיוצא שאף אחד מאיתנו לא ממש נח וזה שיעור חשוב שלמדנו על בשרנו בכמה וכמה טיולים מרובי ריבים.

ברצלונה2
היה יותר נוח

כי רבים גם בגן עדן. מתעצבנים על כל הדברים הקטנים הרגילים, "למה לא שמת את הצלחת בכיור?", "תורך להחליף חיתול עם קקי". גם בגן עדן תינוקות מוציאים שיניים, ויונקים כל הלילה, ורוצים לאכול את הכבל של החשמל. גם בגן עדן ילדות חופרות כל היום, ונעלבות שלא ביקשתי יפה שתפסיק לקפוץ על המיטה, ורוצות לראות יותר מדי מפרץ ההרפתקאות על הטבלט.

וצריך להכין ארוחת בוקר. ואז ארוחת עשר. ואז ארוחת צהריים, ארוחת ארבע, ארוחת ערב. וצריך כביסה נקייה, ולעשות קניות, ולשטוף כלים, ולקלח ולנגב ולהאכיל ולהקריא ולשחק ולהרגיע. אז מה פה חופשה בעצם? מה חלום בזה? זה יש לי כבר עכשיו בחינם.

אז זהו, שלא. וזו כנראה ההתעוררות המדוברת. מה שיש לי פה זה ממש לא בחינם! והמחיר כבד מנשוא. המחיר הוא המעט זמן שיש לילדים ולי עם ניק, המחיר הוא הנסיעות היומיומיות למפגשים וחוגים, המחיר הוא המצב הכלכלי הבלתי נסבל. פה אין לנו בחירה, לא באמת. פה אנחנו צריכים וצורכים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים. הפשטות לא קיימת פה, והיא נחוצה לנו כל כך.

20160826_175511.jpg
לא פשוט פה…

פשטות וטבע וביחד. תקופת הינקות הזאת, חמשת השנים הראשונות של חיי הילדים, זו תקופה קשה לא משנה איפה. הם צריכים המון והם צריכים את זה מיד ובקול רם מאוד. לנסוע לצד השני של העולם לא ישנה את הצרכים של הילדים וגם לא את הרצון שלנו להיענות להם במקסימום. מה שכן ישתנה…

אני לא מצליחה כרגע לגמור את המשפט הזה. וזה מפחיד אותי. אני יודעת שזה יקרה עוד כמה פעמים לפני שנעלה על המטוס ואחרי שנגיע לחוף, שפתאום אני לא אזכור למה אני עושה את הדבר המשוגע הזה. אני יודעת שזה חלק מהמסע, ואני מקבלת אותו. אני עומדת בפני קפיצה אדירה, a leap of faith, אם תרשו. רוב הזמן אני רואה אותה באור יום ויודעת שאני קופצת לתוך הרפתקת החיים שלי. אבל מדי פעם אני אציץ אל התהום גם בחושך, ואז אני לא אבין מה בדיוק איבדתי שם, ואני אקבל רגליים קרות, ואני אתמלא בספקות. וזה בסדר. זה הכל חלק מהתוכנית ואני אעמוד בזה.

ברצלונה3.jpg
אנחנו מכירים את גן העדן הקפיטליסטי שלכם… אנחנו מחפשים את גיהנום החירות

אז כרגע אני בחושך, ולא רואה למה בדיוק החלטתי לעשות את הדבר הזה. אבל אני מאמינה בעצמי ובהחלטות שלי וביכולות שלי, ואני ממשיכה ללכת בדרך. בתקווה שבקרוב השמש תזרח והכל יראה ברור ומנצנץ באור. יש בי אמונה והיא מובילה אותי.

אוגוסט, לא תכריע אותי!

אין לי כוח לכתוב. אני מעבר לעייפה, אני מותשת. השבועיים האחרונים של אוגוסט גומרים אותי. פתאום הם נדמים לי כמו מבחן שצריך לעבור כל שנה. מעניין איך נמדדת ההצלחה או הכישלון בו. האם מספיק לשרוד ולהישאר בחיים כדי שזה ייחשב הצלחה, כדי לקבל עוד שנה פה? נראה לי שכל שנה דרגת הקושי עולה, והדרישות להצלחה גוברות. השנה לא מספיק שנישאר כולנו בחיים, השנה אני מצפה מעצמי סבלנות, הכלה, אהבה וטיפול. זה קצת כמו לידה. אני רק רוצה שהסבל ייגמר כבר, ואז הוא נהיה עוד יותר נורא ובלתי נסבל, ופתאום רואים את הסוף, אז אני מחזיקה מעמד עוד קצת. עוד קצת וזה יהיה אחרינו. זה קצת עוזר לחשוב על זה ככה.

20160821_124823.jpg
עוד קצת וזה אחרינו

אוגוסט גורם לי לערער על כל עניין החינוך הביתי. פתאום אני כבר לא בטוחה שזה בשבילי, כל ההקרבה, הקושי, השחיקה. פתאום אני חושבת שזה לא מספיק טוב בשביל הילדים. יהיה להם יותר טוב לקבל אותי לפחות זמן אבל עם יותר סבלנות. למזלי הרב, כבר בשנה הראשונה שלנו בבית, קלטתי שאוגוסט הוא הקריפטונייט של החנב. קלטתי שהוא מחליש את הביטחון בדרך, מתעתע בחושים, מבלבל, מטלטל, מערער. למדתי להיזהר מאוגוסט. לא מקבלות החלטות הרות גורל באוגוסט. לא רושמות לגנים. מורידות את הראש ומחכות עד יחלוף זעם.

וכל שנה מאז, כל פעם מחדש כבר 4 שנים, זה הוכיח את עצמו. ספטמבר הגיע, ופתאום יכולתי לנשום שוב. קלטתי שלא נשמתי לרווחה חודש שלם. אז אני מנסה לנשום קצת עכשיו, מזכירה לעצמי שזה תכף נגמר. ופתאום בספטמבר הילדים מקסימים ונהדרים ומתפתחים מצויין, ואני יודעת שאני עושה טוב בכל עניין החינוך הביתי הזה. אני יודעת שזה נכון לנו ושווה את זה ומלא פירות מתוקים.

20160821_171052.jpg
נכון פירות מתוקים?

אבל בינתיים אני עדיין בלב התופת, וספטמבר נדמה כחלום רחוק. מצחיק שאחרי 4 שנים, עדיין הצלחתי לעשות טעות של מתחילות; המעטתי בכוחו של אוגוסט האכזר. שנה שעברה נדרתי נדר שלא לבלות את אוגוסט בארץ. תיכננתי לשכור וילה בכרתים, ולהעביר את הימים הנוראים על שפת הים. איזו טעות חמורה שלא הגשמתי את התוכנית הזאת.

אני מבינה מאוחר מדי שאוגוסט בעל כוחות האופל גדול עליי, אז ביקשתי מניק לקחת כמה ימי חופש להקל עליי. אולי אני צריכה יותר מזה, אבל זה מה שמתאפשר בינתיים. דבר אחד ברור לי כשמש: never again! אוגוסט הבא יפגוש אותי במקום אחר לגמרי. צוחקת איתו על החוף על איך סבלתי ממנו בשנים שקדמו, שנינו עם שייק פירות קריר ומרענן, מביטים באהבה בילדים משחקים בחול, אותם ילדים שרק שנה שעברה רציתי לרצוח באוגוסט.

IMG-20140128-WA0000
כזה!

אני קצת דרמטית למטרות הטיפוליות של הבלוג, אני מוצאת שזה עוזר להקצין רגשות בכתיבה. אבל כמובן אותנטית בטירוף. זו אחת המתנות שיש לי לחלק לעולם. לא תמיד אני מבינה כמה זו מתנה, לא תמיד אני רואה את ההשפעה המבורכת של הכנות הפתוחה שלי. בזה הבלוג הוא מתנה שלי לעצמי. אני זוכה לראות את ההשפעה של הדברים שלי על אחרות. וזה קצת עולה לי לראש, אני מודה. הכוח משכר, ואני מאמינה שאני משתמשת בכוח שלי להרבות טוב בעולם. לפחות אני מאמינה שזה טוב.

משפט ההשראה היום ביומן היה "ההכנה הטובה ביותר למחר היא לעשות את הטוב ביותר היום", אז זה מה שאני שואפת לעשות. עם ההבנה שהטוב ביותר שלי באוגוסט הוא לא מרשים בעליל, שזה ישתנה לטובה בקרוב מאוד ושזה בסדר גם להרפות קצת מהמאמץ הכרוך בחיים האלה. אני עוד לא לגמרי סגורה על איך מרפות מהמאמץ, אבל יודעת שברגע ששמתי את זה כיעד, הדרך כבר תמצא אותי.

ההורים

What is done in love is done well.

באפליקציית יומן שאני כותבת בה את הפוסטים לבלוג, יש פיצ׳ר של משפטי השראה לכתיבה. והנה משפט שמתיישב לי בול על מה שרציתי לכתוב עליו היום. ההורים. נושא כבד וטעון, שאני שואפת לתת הסתכלות חדשה עליו.

בשיחות רבות עם חברים נושא ההורים עולה. אנחנו מתלוננים יחד על הביקורתיות שלהם, על הקושי שלהם לקבל את הדרך שלנו, ששונה כל כך משלנו, לכאורה. הם דואגים לנכדים התמימים שלהם ולמה שאנחנו ההורים המשוגעים מעוללים להם, החל מטבעונות, דרך חינוך ביתי, ועד חיסונים. על כל בחירה שלנו יש להם טענות ומענות ודאגות.

20160721_142942.jpg
עם סבתא מימי

וכמה זה קשה לעמוד מול מתקפות כאלו על ההורות שלנו, וכמה מערער זה שחושבים שכל בחירה שלנו מזיקה לילדים, וכמה מבאס שאי אפשר באמת להתייעץ איתם ולהיתמך על ידם. והכל יפה ונכון וצודק, ואני הרגשתי ככה עם הוריי חודשים רבים ושנים סביב הגידול של יולי, ואפילו קצת בנושא אחד ספציפי וכאוב עם ניל (ברית מילה). והיה לי קשה ומערער להצטרך להגן על עמדותיי הגם-ככה-חדשות-ולא-מעוגנות.

ובהתחלה כעסתי עליהם שהם לא מבינים אותי ולא מסכימים איתי, ונטרתי להם על שלא גידלו אותי באופן הזה, והייתי ביקורתית כלפיהם וכלפי כל עצה בעלת כוונות טובות שהם ניסו לייעץ לי, ואני בטוחה שזה המצב עבור הרבה משפחות כיום. מצב של קרע במשפחה המורחבת, קושי, מתח, נושאים שמפחדים לדבר עליהם, ביקורת הדדית ושליליות וכעס וכאב. ואני מקווה להכניס גם לכם קצת ריפוי למקום הטעון הזה.

20160703_180055.jpg
ניל, המרפא הלאומי, עם סבא צביקה

 

אז אחרי שגמרתי לבכות לפסיכולוגית שלי על אימא שלי, ולכעוס עליה ולהאשים אותה בכל מה שיכולתי, התפנתי להתחיל להבין אותה, ולראות את הדברים מהצד שלה. יענו אמפתיה.

ההורים שלנו חיו בתקופה שונה מאוד מאיתנו. פער הדורות וזה? זה אמיתי. ומה זה אומר? זה אומר שהם עשו את הטוב ביותר שהם ידעו, בדיוק כמו שאנחנו עושים את הטוב ביותר שאנחנו יודעים. הם גדלו עם הורים אללה איסתור, שלא ראו אותם, ולא נתנו מקום לרגשות ולנפשות הקטנות שלהם. היו צועקים עליהם, מזלזלים בהם, לא נותנים טיפת חופש, ואפילו מרביצים להם. ככה זה היה, זה מה שהיה מקובל, זה היה העולם שבו ההורים שלנו גדלו, זה מה שהם שרדו.

וכשהם הפכו להורים, הם נשבעו שלא יגדלו ככה את ילדיהם-שלהם, אותנו. שלא יעבירו הלאה את הכאב, אלא יעצרו את השרשרת הזאת. וזה בדיוק מה שהם עשו. מעטים הילדים בדור שלנו שחטפו מכות באופן קבוע. אנחנו גדלנו בשפע חומרי, ואפילו רגשי ביחס למה שהם חוו. ההורים שלנו עשו מהפכה בגידול הילדים, לא פחות מזו שאנחנו עומלים לעשות.

img-20160723-wa0002.jpg
המהפכן הראשי למשפחה, יחד עם דור שלישי למהפכנים

האם הם היו מושלמים? לא. הם לא עשו טעויות? עשו גם עשו. האם לא התפלקו להם אוטומטים מדי פעם, איזו סטירה פה ושם? התפלקו. בדיוק כמונו. לא מושלמים. אבל מלאי כוונות טובות. ואהבה ודאגה ותעוזה לחפש דרך שונה ממה שהם הכירו, לתת לילדים שלהם חיים יותר טובים ממה שלהם היה.

ואנחנו? מבינים עכשיו כמה כפויי טובה אנו נראים להם עם הדרכים החדשות והנכונות יותר לגידול ילדים. אבל ככה העולם עובד. ככה האנושות מתקדמת, מתפתחת ומשתפרת. כל דור עושה קצת יותר טוב. לכל דור מתאפשר לעשות קצת יותר טוב בזכות היותר טוב שעשו הוריו. לא היינו מגיעים לכזאת רמה של מודעות ויכולת, לולא רמת המודעות והיכולת שהפגינו הורינו.

img-20160612-wa0001.jpg
רמת מודעות ויכולת שמתבטאת גם על נדנדות עם נכדות

אני לא אומרת את זה להורים שלי, לא מספיק ולא בכלל. איך ניגשים לשיחה כזאת? על הפיסקה השנייה כבר היה מתלקח פיצוץ רב נפגעים. אז אני מנצלת את הפלטפורמה המופלאה הזאת שיצרתי לי ואומרת להם (כי הם בין קוראיי ההדוקים ביותר… (מבינים עכשיו כמה אומץ יש לי בכתיבה ובחשיפה פה?!)) את כל הדברים האלה שמגיע להם לדעת שנמצאים לי בלב.

אני אסירת תודה להורים שלי. אני באמת חושבת שהם עשו איתי עבודה מדהימה. הם נתנו לי את כל מה שהיה להם לתת ועוד הרבה יותר. הם נתנו לי את החיים, את העולם, את האהבה. הם עודדו אותי לחשוב בעצמי, למרוד במוסכמות, לבעוט במערכת. אולי לא ביודעין, אבל מתוך דוגמה אישית. כל מה שאני היום הוא בזכותם, וזה המון. ברור שהם עשו איתי טעויות. אי אפשר אחרת. אבל בשורה התחתונה, הם עשו הכי טוב שהם ידעו, הכי טוב שהם יכלו, וזה היה יותר ממספיק. זה היה בדיוק בדיוק. ובגיל 30 פלוס זה באמת כבר הזמן לקחת אחריות על עצמי ועל החיים שלי, ולהפסיק להאשים אותם ולבכות עליהם אצל פסיכולוגים.

מה שנעשה באהבה, נעשה טוב. זה משפט ההשראה איתו פתחתי את הפוסט ואין מדויק ממנו כשזה מגיע להורות. כולנו אוהבים את הילדים שלנו ברמה לא הגיוני ובלתי נתפסת. ומה שנעשה באהבה, נעשה טוב. בואו נמשיך לעשות טוב לילדים שלנו. אבל בואו נעשה גם קצת טוב עם ההורים שלנו. באמת שמגיע להם.

img-20160517-wa0009.jpg
המשפחה שלי 3>

מוקדש באהבה רבה להורים הנפלאים שלי, שגם אם לא תמיד מסכימים עם הדרכים המשונות שלי, תמיד תמיד תומכים בי, אוהבים אותי ומקבלים אותי כמו שאני. באמת שאין דברים כאלה. תודה לכם על הכל.

פינת החפירה המוזמנת #4: גבולות!

כשהתחלתי בכתיבת הבלוג, זיהיתי בעצמי את הרצון לייצר פה מעין דיאלוג בקטנה, שבו אני אוכל לשמוע מכם מה אתם חושבים על מה שאני כותבת, ושתוכלו לבקש ממני לכתוב על נושאים שמעניינים אתכם. הערכתי ששיתוף כזה יעודד אותי להתמיד בכתיבה וצדקתי. אני מאוד מרוצה מההפריה ההדדית, אז תמשיכו להזמין נושאים או שאלות שאני אחפור עליהם! עבר הרבה זמן מאז הפינה האחרונה,  כבר יותר מדי זמן אני דוחה את זה, אבל עכשיו הגיע הזמן לכתוב את פינת החפירה המוזמנת בנושא גבולות שרונית ביקשה. נושא גדול וסבוך ומאתגר, אבל הנה דעתי עליו.

יש מעט מאוד גבולות הכרחיים. רוב הדברים שאנחנו אומרות לילדים לא לעשות הם מתוך הרגל, או קונבנציה חברתית, או שסתם אין לנו כוח לזה. אני חושבת למשל על להתלבש או לשים נעליים לפני שיוצאים מהבית (לא קורה כלום אם יוצאים ערומים או יחפים, מביאים בגדים ונעליים בתיק לאחר כך), על להתקלח כל יום (אין חובה קיומית כזאת, אצלנו לפעמים עובר שבוע ויותר בלי מקלחת אמיתית), על לקפוץ על המיטה או לטפס על האוטו או לאכול רק חטיפים וממתקים כל היום או לראות טלוויזיה כל היום.

אז הגישה שלי היא לנסות להסכים לכמה שיותר דברים שהילדה שלי מבקשת. אם היא מרגישה שמותר לה הכל, לא יהיה לה קשה כל כך להתמודד עם איסורים נקודתיים פה ושם. החיים יכולים להתנהל בגישה של הסכמה, עם מינימום עימותים והגבלות חיצוניות. Except when they don't, because sometimes they won't. משפט אהוב עליי בספרו המופתי של דר סוס, אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים.

20160414_155959.jpg
קצת מבולגן בלי גבולות…

לפעמים אין ברירה אלא להציב גבול, בין אם בקטע בטיחותי או בריאותי, ובין אם בקטע שקשה לי עם הדבר הספציפי הזה בגלל סרטים שלי. הערת סוגריים חשובה: תמיד כדאי לבחון שוב גבולות ואיסורים קיימים, בייחוד אם הם מעוררים מאבק. הילדים שלנו מרגישים מתי עובדים עליהם בעיניים, מתי הגבול הוא מלאכותי או שאני לא שלמה איתו. ואז הם נאבקים עליו בכל כוחם, כאילו מי ישמע מה ביקשנו. כאלה גבולות חשוב לבחון ולשאול את עצמי מה הסיפור פה, למה אני לא מסוגלת לאפשר את הדבר הזה? בדרך כלל זה יהיה קשור לאיזה משהו מהילדות שלי, והנה הזדמנות פז לפתור עוד תסביך מיותר, מתנה מהילדים שלנו, עטופה בצרחות ובכי.

אז יש גבול שצריך לאכוף, לא משנה כרגע הסיבה. הדרך כמובן היא באמפתיה. אמפתיה זה אומר לשים את עצמי בנעליים הקטנות של ילדתי ולנסות להבין איך היא מרגישה, מה החוויה שלה בסיטואציה הזאת, כמה זה לא פייר ומעורר תחושת חוסר אונים והתנגדות שיש מישהי שמחליטה עליי הכל כל הזמן ואני תלויה בה לחלוטין לכל צרכיי, ואני חייבת לראות עוד פרק או לאכול משהו מתוק עכשיו והיא לא מבינה אותי וכמה שזה דחוף לי! אמפתיה עוזרת לי להישאר בצד שלה. אני אף פעם לא רוצה להיות נגדה. היא יקרה לי ואני רוצה בטובתה. אם אני מגיעה עם הגישה הזאת, אין מצב שהיא לא מתרככת.

או שלא, כי לפעמים היא לא… לפעמים היא לא מתרככת, היא כועסת וצועקת ובוכה ושונאת אותי. והתפקיד שלי הוא להישאר יציבה בתוך הסערה המטלטלת הזאת, לא לקחת אישית שום דבר שנאמר, לא לפחד שהיא לא תאהב אותי ולא לרצות אותה. היא לא יכולה לא לאהוב אותי, היא יכולה לכעוס עליי. אם הכעס שלה מטלטל אותי, אני לא יכולה לעזור לה. אז עבודה על התמודדות עם עימותים, עם הרצון לרצות ולפייס כעס שמופנה כלפיי, עם הכעס שהתעורר בי כתגובה, או הקורבנות או האכזבה או האשמה או מה שלא יהיה הקטע שלי הפעם.

השאיפה שלי היא להישאר רגועה, להסביר את הגבול ולאכוף אותו פיזית במידת הצורך. עם קטנטנים באמת צריך לקום ולעצור אותם כל פעם שהם מנסים לעשות משהו אסור. אפשר ורצוי לכוון אותם לפעילות אחרת. עם גדולים עדיף לדבר ולשמר את האוטונומיה שלהם עד כמה שניתן. אז לעצור לרגע את הסרטון, לקבל את תשומת הלב שלהם, להסביר את הגבול (שחייב להיות ברור והגיוני גם לי), ולבקש מהם לכבד את הגבול. עדיף בלי איומים או התניות, בלי "אם לא תעשה איקס, אני אעשה וויי". לציין גבול בצורה כללית, "רואים שני פרקים ואז מניחים את הטבלט. את צריכה עזרה להניח אותו?"

חלק חשוב באכיפת גבולות הוא לתת מספיק אזהרה מראש. רוצה ללכת מהגן שעשועים הביתה בשש? תתחילי בחמש וחצי להגיד שהולכים עוד עשר דקות, ותמשיכי להזכיר את זה. מותר לצפות רק שעה? תזכירי שזה הפרק האחרון. היום עושים מקלחת? תודיעי על כך מראש. ילדים זקוקים לזמן הכנה מראש בדיוק כמונו. אבל בניגוד אלינו, התוכנית והתמונה הגדולה לא ברורות להם, לכן צריך לשתף אותם ולהזכיר להם.

20160816_101111.jpg
שני מלאכים מתוקים שאף פעם לא מוציאים אותי מהכלים

ברור לכולן שמה שתיארתי כאן הוא תיאורטי לחלוטין, נכון? אצלי בבית זה עדיין לא נראה ככה בדרך כלל. רוב הזמן מתפלקות צעקות ואיומים והתניות. אבל חלק מהזמן אני מצליחה. והחלק הזה נותן לי כוח להמשיך לנסות. ולכתוב על זה עוזר לי לשמר את ההתכווננות הזאת בראש ובלב. ולקרוא על זה נותן לי השראה וחיזוקים. וזו הדרך שלי.

אני מקווה שהצלחתי לענות על הציפיות של רונית. אני אשמח שתחלקו איתי אם זה עורר שאלות ספציפיות או מחשבות כלשהן. והכי אני אשמח אם יש למישהו נושא שהוא היה רוצה שאני אכתוב עליו את פוסט החפירה המוזמנת הבא! הפריה הדדית זה שם המשחק, חברים.

רגשות קשים כלפי הבכורה

אחרי הלידה של ניל, כולם התחילו לשאול אותי איך יולי מקבלת אותו. והייתה לי תחושה שמאחורי השאלה הזאת מסתתרת משאלה סמויה לשמוע שהיא מקנאה ומרביצה לו. אבל היא הייתה מדהימה איתו, ואני לא מתביישת לומר שהרבה מזה היה בזכותי. הצלחתי לשמור את האהבה שלי כלפיה חיה, להשאיר אותה בפוקוס, לערב אותה בטיפול בו, לייצר להם אינטראקציות חיוביות, לנשום עמוק באינטראקציות היותר מפחידות, ובעיקר להיות על זה.

אבל חודשים ממועטי שינה חלפו והזמן עשה את שלו ואני הקפדתי פחות ופחות והנה לפני כמה שבועות התחילה ירידה במצב הרגשי של יולי. לשמחתי זה עדיין לא מופנה כלפי ניל, אבל הילדה שלי לא בטוב. היא כועסת יותר, מגיבה באופן לא פרופורציונלי, צווחת בקול גבוה ועצבנית הרבה יותר. אז הבנתי שאני נחתי על המשמרת והפסקתי להשקיע בה כל כך הרבה אנרגיה. היה איזה שיפט טבעי של תשומת לב ממנה, שהייתה מרכז חיינו למשך 4 שנים, לעבר ניל, שנפתח לעולם והתגלה כיצור מתוק ולבבי להפליא.

בחודשים הראשונים הוא היה עדיין סוג של עובר, ולא לקח הרבה תשומת לב, ולי היה טריק מעולה ללבות את אהבתי ליולי. כשהייתי מניקה אותו, חיכיתי להרגיש את פרץ האוקסיטוצין, ואז הייתי מפנה את המבט מלא האהבה כלפי יולי, ממש עושה העתקה של ההתאהבות. וזה עבד מצויין. ראיתי רק את הטוב שבה, אהבתי אותה והייתי גאה בה בטירוף. אבל עם הזמן והעייפות, שכחתי מזה. והזנחתי את הקשר שלנו. והתאהבתי בניל עד מעל הראש, עד שלא היה מקום בשבילה.

ועכשיו הווידוי הנורא. איבדתי את אהבתי ליולי. זה דבר איום להרגיש, נורא להודות בזה בפני עצמי, ובלתי אפשרי לחשוף לאחרים. יולי מעצבנת אותי. היא יכולה להיות בלתי נסבלת ואין לי כוח אליה. היא תמיד הייתה מאתגרת, בלשון המעטה, אבל עכשיו מול המראה שהיא ניל, קשה מאוד להסתכל עליה לחיוב. איפה שהוא מתוק ומתגמל ומקסים, היא מרגיזה וקנטרנית וקשה. אני לא מרגישה ככה כל הזמן, תודה לאלה, אבל גם רק קצת זה נורא.

כי לא מגיע לה. לכל ילדה מגיע להיות נאהבת הכי בעולם בזכות מי שהיא. מגיע לה שיראו את הטוב שבה. מגיע לה שאני אחזור להתאמץ בשבילה. אבל אני עייפה. אני עובדת נורא קשה והסבלנות שלי קצרה ולא בא לי להתאמץ בשביל אף אחד. אז נשימה עמוקה. זה בסדר להרגיש ככה. אמפתיה לעצמי. זה קשה להרגיש רגשות כאלה שליליים ואסורים.

הורות חיובית (או מכבדת או מקושרת או מודעת או בדרך הלב או איך שלא נקרא לה), זו חתיכת עבודה קשה ומאמץ אדיר. אבל מהר מאוד הבנתי שהמחיר שאנחנו משלמות על הרפיית המאמץ הוא גבוה מנשוא. עדיף לי להיות במאמץ רב של חיוביות, מאשר להיכנס למעגל שחור של שליליות. זה כל כך קשה, ופעמים רבות בלתי אפשרי עבורי, אבל תמיד תמיד שווה את זה.

אז אני נושמת עמוק שוב, ומקבלת שוב את ההחלטה להתאמץ יותר. לעשות את העבודה הקשה שנדרשת על מנת לגדל ילדים מאושרים ובריאים בנפשם. להשתדל לראות רק את הטוב שבילדה היקרה שלי. לתת לה את מלוא תשומת הלב שלי, למשך עשרים דקות, פעמיים ביום. זו התחלה. ברור לי שכדי שלתוכנית הזאת יהיה סיכוי להצליח, אני צריכה לדאוג לעצמי לזמן מנוחה. מוסיפה גם את זה לרשימה. אני מזכירה לעצמי שגם בי יש ילדה קטנה שצריכה שיראו רק את הטוב שבה. אני רואה.

20160815_124609.jpg
תמונת מתיקות להמתיק את המרירות של הפוסט הזה

איך היציאה מהמטריקס נראית

היום היה יום מושלם. כל כך מושלם, שהרגשתי מה בדיוק אני מבקשת מהיציאה מהמטריקס. קרבה, נינוחות, רוגע. האם אני תאוות בצע בכך שאני רוצה יותר מזה? כי לא מספיק לי סופי שבוע. אני רוצה יותר. אני רוצה את הפנאי שאני מאמינה שיתאפשר בחיים מחוץ למירוץ, בחיים איטיים. היום היה יום כזה, מלא ברגעים קטנים של נוכחות ואושר והכרת תודה והנאה פשוטה. כשאני חושבת על זה, בעצם אנחנו כבר עם רגל אחת בחוץ. התעוררנו מכמה וכמה דברים.

20160813_165713.jpg
פשוט מאושרים

עבודה: ניק עובד בהיי טק, בסטארט אפים. עבודה ידועה לשמצה בתובענות ובשעות הארוכות שלה. אבל אני תובענית יותר. כשיולי נולדה, הבנו מהר מאוד שאי אפשר לגדל ככה משפחה. תינוקות וילדים קטנים בקושי רואים את אבא, שחוזר במקרה הטוב בשבע בערב מהעבודה. בשבע תינוקות וילדים קטנים כבר במיטה. לא רציתי אבא של סופי שבוע לילדים שלי, ולשמחתי גם ניק לא רצה בזאת. הוא גדל עם אבא נעדר, ויודע על בשרו את כל הכרוך בכך.

אז העזנו לחלום על 80% משרה בהיי טק, 4 ימי עבודה בשבוע בלבד. וכולם סביבנו אמרו, כמו שכולם תמיד אוהבים לומר על חלומות, שאין שום סיכוי, אין דבר כזה בתחום הזה, בחיים לא נמצא חברה שתסכים להעסיק את ניק בפחות ממאה אחוז. זה לקח כמעט שנתיים, אבל מצאנו. בראנו לעצמנו את המציאות שרצינו במו ידינו. לא ויתרנו, לא הקשבנו למדכאי החלומות, וזכינו לשיעור מאלף באיך העולם עובד. כל מה שאנחנו מעיזים לחלום ולרצות, יכול להתגשם!

20160813_163431.jpg
שואפים גבוה

בריאות: אני אסתכן בלהישמע פרנואידית שמאמינה בתיאוריות קונספירציה ואספר לכם שאני לא מאמינה שרשויות הבריאות רוצות שנהיה בריאים. בריאות זהו עסק המגלגל מיליארדי דולרים בשנה. החולי הכרוני שלנו הוא המטרה של חברות התרופות, זה היעד הנכסף. אם אנשים יהיו בריאים, הם לא יצטרכו תרופות. אם הם לא יצטרכו תרופות, לא נרוויח בוחטות של כסף. לאנשים שמרוויחים בוחטות של כסף על חשבון החולי שלנו יש המון כסף, וכסף זה כוח, ויחד הם קונים את הרופאים בעלי הכוונות הטובות, פקידי הממשל, ארגוני הבריאות.

אחד השיעורים המדהימים שהאימהות זימנה לי הוא לקיחת אחריות. ברגע שנולדתי מחדש האימא, נולד בי ההכרח לקחת אחריות על ילדיי, בכל היבט אפשרי. חלק מלקיחת אחריות הוא שאילת שאלות, הטלת ספק וחיפוש אחר תשובות מוסתרות. עד שלא הפכתי לאימא, לא היו בי הכוחות והמודעות לקחת אחריות על החיים שלי במידה כזאת. איזו מתנה זו האפשרות לפקוח עיניים ולראות שאין איש מלבדי שאחראי על הרווחה שלי. הבריאות והאושר שלי ושל ילדיי הם באחריותי.

וצריך בשביל זה אומץ ללכת נגד הזרם. וצריך ביטחון בעצמי וביכולת שלי לדעת מה נכון לנו. כל החיים אומרים לנו שאנחנו לא מוסמכים לקבל החלטות לגבי עצמנו. כמה מגוחך זה נשמע לי עכשיו! אבל ככה אנחנו גדלים. בגן, בבית הספר, בצבא, באוניברסיטה. אנחנו כל הזמן כלי משחק בידיים של בעלי הכוח, שמחליטים עבורנו מה נכון לנו. לא עוד! אני התעוררתי, ולקחתי אחריות על החיים שלי ועל חיי ילדיי. אני יודעת הכי טוב נכון לנו.

20160813_164628.jpg
זה טוב לנו 3>

חינוך: גולת הכותרת של מהלך היציאה שלנו מהמטריקס, חינוך ביתי. אנחנו לא צריכים את המדינה שתגדל בשבילנו את הילדים שלנו. אנחנו לא צריכים שילמדו אותם מה לחשוב, איך להרגיש, מה צריך לדעת, מה אסור לעשות. אנחנו מצוידים בכל מה שנדרש על מנת לגדל ולחנך וללמד את ילדינו. ואנחנו לא מוכנים לעשות אאוטסורסינג למלאכה הכי חשובה של חיינו.

אני יודעת היום שעם כל הקשיים והאתגרים הרבים שחינוך ביתי מציב בפנינו ובעיקר בפניי, אין שום דרך אחרת. הילדים האלה נולדו לי כדי שאני אשמור עליהם, אגן עליהם, אוהב אותם ואגדל אותם בדיוק בדיוק כמו שהם מבקשים ממני. הנשמות האלו הופקדו בידיי ולא בידי אף אחת אחרת ואני אמלא את משימת הליווי שלהן בצורה הנכונה ביותר עבורן. הן בחרו בי בדיוק בגלל כל הדברים שיש בי לתת להן, ללמד אותן, וזה בדיוק מה שאני עושה. הם הילדים שלי ואני מגדלת אותם, נקודה.

20160813_165629.jpg
ככה נראית אישה כשירה לגדל את ילדיה?!

המשותף לכל הנושאים האלו הוא לקיחת האחריות לידינו. זו ההתבגרות המוחלטת הזאת שההורות מאפשרת ודורשת ממך, לקיחת אחריות על חיים של בן אדם אחר. ואנחנו לוקחים את המשימות שלנו ברצינות רבה, פרפקציוניסטים שכמונו. ההתעוררות היא בשלבים. שומעים קריאות, בהתחלה חלשות, ולא בטוחים מה שמענו, ואולי דמיינו או חלמנו, הרי אין כזה דבר במציאות. ואז בודקים, בשקט בסוד, ומגלים עולם שלם שם בחוץ. זה קיים, זה אפשרי, וזה מדהים בדיוק כמו שחלמנו. זה לא חלום, זו המציאות האמיתית, מחוץ למטריקס.

אז אנחנו ממשיכים במסע החוצה, המסע האמיתי שלי. אני לא יודעת מה השלב הבא, אני רק יודעת שהוא מצריך ללכת באומץ אחרי הלב שלי. לא לוותר, לא להתפשר, לא להסתפק בכמעט או ליד. אנחנו חיים רק פעם אחת (בגוף הספציפי הזה ובתנאים הספציפיים האלה), ואני מתכוונת לחיות עד תום. אני הולכת על כל הקופה!