חודשיים וחצי לפני: עומס רב

חודשים-שלושה לפני, ואני כבר כל כך רוצה להיות שם, בארץ החופשות. אני כמהה לכך בכל רגע ורגע. חושבת איך יהיה לי, איך יהיה לילדים, איך יהיה לכולנו ביחד. אני מנסה לדמיין את עצמי בתוך זה ושואלת את עצמי אם זה שונה במיוחד? אם אני מאושרת יותר? כי אני מאמינה שהאושר הוא מצב צבירה פנימי שאינו תלוי בגורמים חיצוניים, כמו כמה ניק עובד, איזה נוף נשקף מהחלון, מה הילדים עושים. אבל מצד שני, כל אלה גורמים שמאוד משפיעים על האושר; זמן עם בן הזוג, פניות, תחושת חופש.

אני מניחה שאפשר לבחור להיות מאושרת בכל הנסיבות, ברמה הפילוסופית או רוחנית של העניין. כמו גם לבחור להיות אומללה בכל הנסיבות, לא משנה כמה חיי טובים ונוחים. ועם זאת, יש בזה משהו. בנסיעות, בחופשות, יש משהו שממלא אותי כמו ששום דבר אחר לא. שוב אני מזהה את צורת החשיבה של או-או, או שאני אמורה להיות מאושרת בכל הנסיבות ואז למה בכלל לנסוע, אני צריכה לעבוד על האושר שלי בנסיבות הקיימות, או ששינוי הנסיבות החיצוניות אכן משפיע על רמות האושר ואז מגניב לי ואני אוטוטו אהיה מאושרת לי. והרי אני כבר מלומדת ובקיאה ברזי הגם-וגם!

20170613_180904
גם וגם ❤ תודו שהתגעגעתם לתמונות!

אז גם וגם, האילוץ המחשבתי המורכב של קבלת שתי הנחות סותרות לכאורה ושילובן יחד. אני גם יכולה להיות מאושרת בכאן ועכשיו, זו בחירה שקיימת בי. ואני גם יכולה לחלום על שם. ואולי באמת שם יהיה לי יותר קל להיות מאושרת. ואולי בעצם שם אני אבין לעומק בגוף שהאושר אינו תלוי בגורמים חיצוניים, וכאילו סתם סחבתי את ניק מעבודתו והילדים משגרתם ואת כולנו מחיינו הנוחים, רק כדי לגלות שזה עדיין תלוי רק בי אם אני מאושרת או לא. נו, וגם אם כל המסע הזה יהיה בשביל התובנה הזו, האין זה שווה את זה? האין זו תובנה ראויה לתבנון? נראה.

בינתיים יש את מה שיש, וזה בעיקר עומס רב. המון דברים קורים, דברים טובים ומשמחים שמעידים על צמיחה והתפתחות, אבל זה יותר מדי בשבילי. אני מרגישה את העומס, את הקושי לנשום כמו שצריך, להכניס אוויר עמוק, להתרווח ולהרגיש נינוחה בחיים שלי. כאילו איזו לוטן פעלתנית השתלטה על העניינים, ויש לה דף עסקי לתחזק וסדנאות לשווק ופוסטים לכתוב והרצאות להעביר והודעות לשלוח וחיזוקית להקליט ולפרסם פה ולפרסם שם, לפרסם לפרסם כל הזמן! ואני יושבת מאחורי לוטן החרוצה ורק רוצה קצת שקט, קצת מנוחה. ויש עוד לוטן שיש לה דברים אחרים לגמרי שהיא רוצה שנתעסק בהם! והם דחופים! עוד חודש עוזבים את הבית, צריך לפנות מפה הכל. צריך למיין מה למסירה, מה למכירה, מה שומרים, מה לוקחים איתנו. צריך לפרסם דברים למכירה, צריך לעשות רישיונות לקטנוע, צריך לקנות כרטיסי טיסה, צריך להרים את החלום הזה והוא חתיכת פרויקט כבד! מתי אני אמורה להספיק את כל הדברים הנהדרים האלה?! כי כמובן שיש עוד לוטן, והיא מטפלת בילדים, והיא קובעת לוז שבועי לקבוצת חינוך ביתי של פתח תקווה והולכת למפגשים ומכינה אוכל ושוטפת טוסיקים ומנגבת אפים ומקריאה סיפורים ומשחקת בלגו ולוקחת לגן שעשועים ולנחל ולחברות, וגם היא עמוסה! וגם היא חושבת שמה שהיא עושה זה הכי חשוב, ואין זמן לכל הסחות הדעת האחרות.

20170530_102923.jpg
תכלס, זה הכי חשוב

פפפוווו. אז ככה זה מרגיש להיות בעומס. אני בדרך כלל דואגת שלא יהיו לי יותר מדי חובות, כי אני יודעת שזה לא טוב לי, שאני נוטה לקרוס תחת עומס רב מדי. וגם אם לא לקרוס, לפחות לא לחיות בשלווה שאני זקוקה לה. והנה אני במצב קריטי, כל המערכות פועלות בשיא הכוח ואני רק מבקשת מנוחה. אז אני נחה קצת. כמה שאפשר. ודוחה דברים. כמה שניתן. ועושה מה שמתאפשר. וזה מספיק טוב. זה מספיק טוב לבינתיים. ואולי כדאי גם לבקש יותר עזרה. אני שוכחת את האפשרות הזאת, להיעזר כשקשה.

אבל האור בקצה המנהרה הגיע (או לפחות ככה אני מקווה) בדמות סיום העבודה של ניק. אתמול היה היום האחרון של ניק בעבודה, וזהו, מעכשיו הוא חופשי. עדיין אין לו עבודה חדשה, וזה בדיוק בדיוק מה שהיינו צריכים. שיהיה לו קצת פנאי! שיוכל לנשום ולהתרווח ולנוח קצת! אבל רק קצת, כי כאמור יש את כל העומס שלי, שאני אשמח לחלוק בו. אז מעכשיו ההכנות לחופשה נכנסות להילוך הגבוה שראוי למעמדן, ואני מתפנה להקדיש קצת זמן להתפתחות מקצועית מרגשת: הנחית הורים, העברת סדנאות הורות.

זה מרגש כל כך וגם מפחיד. ביומיום אני בוחרת להתמקד בהתרגשות כי היא מניעה, ולא בפחד המשתק, אבל פה זה בדיוק המרחב לתת לפחד מקום. הפחד מכישלון. איך אני אעמוד מול 6-8 הורים ואגיד להם… מה? אני לא יודעת יותר טוב מאף אחד אחר, ואני לא זוכרת בעל פה את תוכן הסדנה, ומה אם אני אשכח משהו חשוב, או אתבלבל ואני בכלל לא רצינית אני! אני בכלל שרלטנית!

20161008_181253.jpg
שרלטנית בפעולה

אז לא. אני יודעת שלא. אני מאוד רצינית, במיוחד בכל מה שנוגע להורות. זו התשוקה שלי, זו העבודה שלי, זו השליחות שלי, להפיץ את הדרך הזאת! את בדרך הלב המכבדת ילדים, רואה צרכים, מקבלת רגשות, עושה מקום להורה, שמה גבולות בצורה אוהבת. אני מאמינה בזה בכל לבי וחיה את זה בכל רגע ורגע וחווה את הקסם שיש בתפיסת העולם הזאת, את ההשפעה שלה על המשפחה שלנו, על הילדים המופלאים שלי. הפחד חשוב, יש לו מקום, הוא שומר עליי שאהיה רצינית ומקצועית. אבל הוא לא יעצור אותי, הוא לא יערער אותי, הוא לא יגרום לי לפקפק בכל מה שיש לי לתת להורים שרוצים בדיוק את זה, שמחפשים בדיוק בדיוק את הגישה הזאת! אני מוכנה, אני בשלה, אני אמיצה.

טפלי בעצמך

​טפלי בעצמך
זה מסר שאני נחשפת אליו הרבה בפייסבוק שלי, לשמחתי. זה מסר חשוב, קריטי לאימהות, שכל מהותן כרגע היא טיפול באחרים. ואני מהנהנת לעצמי בידיעה נבונה, "בטח בטח, זה חשוב מאוד", אני מסכימה עם המסך ומשתפת כדי שעוד אימהות יזכרו לטפל בעצמן. כי ברור לי שאני לא יכולה לתת ממיכל ריק. כי אני רוצה לתת לילדה שלי מודל לחיקוי של אישה שמטפלת בעצמה ובאחרים, שאפשר גם וגם. כי עבדתי מאוד קשה לאהוב את עצמי ולרצות בטוב עבורי.

אבל מה בפועל? מה בתכלס? בפועל, אני בתקופה ארוכה של הזנחה עצמית. בפועל, אני על סף קריסה מדי יום ביומו. בפועל, אין לי מספיק במיכל כדי אפילו לרצות לטפל בעצמי. וזה מדרון חלקלק ומוכר לי היטב. ואני מדקלמת מתוך שינה את ההסברים המלומדים שלי של כמה זה חשוב להשקיע בילדים בשנים הראשונות לחייהם, וכמה זה זמני, וכמה זה קריטי, וכמה יהיה לי זמן לעצמי כשהם יגדלו קצת ולא יזדקקו לי כל כך. הכל דברים נכונים ויפים, לא? כנראה שרק במידה. והמידה אצלי עלתה על גדותיה. אני מוצפת, טובעת, שוקעת. וזה קורה כמעט מבלי שאני מבינה בכך, וזה קורה כמעט מתוך הרגל.

והנה אני תופסת את עצמי ומנסה לעצור את רכבת הקורבניות, מנסה לצאת מהלופ של הקושי והמסכנות. קודם כל אמפתיה. זה נורא קשה לגדל ילדים קטנים, הם זקוקים להמון. הם חולים ואז זה עוד יותר קשה. הם לא ישנים בלילה ואז זה עוד יותר קשה. הם מוציאים שיניים ואז זה עוד יותר קשה… אחרי האמפתיה, הגיע הזמן לקחת אחריות על הבחירות שלי, למצוא איפה אני יכולה לעשות שינוי קטן שיקל עליי המון. אולי להכניס בייביסיטר לכמה שעות בשבוע? אולי להקפיד על זמן לעצמי בסופי שבוע? להיעזר יותר בסבים? עצם המחשבה על פתרונות מכניסה קצת אוויר.

אני מתפתה לכתוב רשימה של דברים שעושים לי טוב, ולהכריח את עצמי לבחור לעשות לפחות אחד ביום. זה נשמע טוב בתיאוריה. בפועל, כשאני בדיכאון, להכריח את עצמי לעשות משהו שעושה לי טוב, זה בלתי אפשרי וחבל על התסכול של שתינו, אני המכריחה ואני המדוכאת מדי לפעול. אבל אולי רשימה כזאת יכולה לעבוד לפני שאני ממש בתוך הדיכאון, בתור גלולות למניעת דיכאון. כשאני אצא מזה, נעשה ניסיון. בינתיים אני מרפה, מבינה שאני יכולה לשקוע בתוך זה כי יש דברים אחרים שמחזיקים אותי, שאני צפה מעל הביצה ולא יכולה באמת להיפגע. אני שמורה ואהובה ומוגנת, תמיד.

התנגדויות להתמדה

הגיע הזמן בחיי לגעת בנושא אחד הקשים, התמדה. הבשילו התנאים לבחון למה לעזאזל כל כך קשה לי להתמיד בדברים שהחלטתי לעשות, בדברים שאני רוצה לעשות! הדפוס הכה מוכר שלי הוא התחלה מלאת מוטיבציה, כמה ימים, שבועות או חודשים של עשייה במרץ, ואז דעיכה הדרגתית עד לכדי עצירה מוחלטת. אני בטוחה שזה דפוס שמאפיין רבות ורבים מאיתנו, ובטח כבר נכתב עליו, אבל הנה ניסיון להסיח את דעתי מהנושא. ואני אמצא הרבה כאלה, להערכתי, במהלך כתיבת הפוסט הזה. כי באמת זה נושא קשה, כזה שמלווה אותי כל חיי הבוגרים וקשור עמוקות בדפוסי התנהגות ודימוי עצמי.

20161229_173933.jpg
הסחות דעת לטובת המתקשים

אז למה כל כך קשה לי להתמיד? המוח שלי מוצף בקולות ואני מנסה לעשות ביניהם סדר. ראשון עולה לי שבטח בתור ילדה לא התמדתי במשהו, כמו שילדים נוטים לעשות, ואמרו לי משהו כמו "למה את אף פעם לא מתמידה? אם רק תתמידי תוכלי להגיע להישגים מרשימים!", וזה בטח חזר על עצמו כמה פעמים בילדות ובנערות שלי והופנם. זה קצת פשטני ולא מרגיש לי נכון, או לפחות לא מדויק. אבל כן עלתה עם הקול הנוזף נקודה חשובה; הישגים מרשימים! תוך כדי הכתיבה הרגשתי כמה זה מאיים ומכווץ, להגיע להישגים מרשימים! כמה זה מוציא את כל חדוות העשייה שאולי הייתה שם רגע לפני. פתאום יש יעד, יש מטרה, ואני אמורה להרשים איתם את העולם. פחד. אני מבינה שמפחיד אותי להתמיד, מפחיד אותי להגיע או לא להגיע להישגים, מפחיד אותי אם הם יהיו מרשימים או לא. נכנס לחץ חיצוני לתוך מערכת עדינה של הנעה פנימית.

אני מרגישה את זה חזק מאוד בכל מה שנוגע לכתיבה פה. הרי זה התחיל כפלטפורמה עבורי לכתוב, לתעד, להיות מחויבת לתהליכים שאני מבקשת לעבור. אבל זה הפך להרבה יותר מזה. זה הפך לדברים טובים כמו השראה לאחרות, כמו מחמאות וחיזוקים לאגו שלי, כמו תחושת שליחות להפיץ את הבשורה, והנה זה יצא מפרופורציה. זה פרץ את גודל התבנית שיכולתי להחזיק בבטחה, והפך למשהו שמסוכן לי להחזיק. מסוכן כי אני יכולה להגיע להישגים מרשימים! מסוכן כי ההישגים האפילו, מלשון להאפיל, על העשייה, על הדרך. אם כך, למה יעדים מפחידים אותי? האם אלה רק יעדים מרשימים! כלומר גדולים ורחוקים, שמפחידים אותי? נראה לי שכל היעדים מפחידים אותי, ללא אפליית דת, גזע או מין. מרגיש לי שזה דבר ידוע, שלחץ לגבי התוצר פוגע במהלך היצירה.

אני ישר חושבת על גידול ילדים, ועל כמה לחץ מופעל על הורים "ליצור תוצר טוב", וכמה הלחץ הזה פוגע במהלך היצירה, פוגע באפשרות שלנו כהורים להנות מהילדים, ופוגע בילדים שצריכים להפוך לאיזה תוצר טוב. כמה לחץ על איך הילדים מתנהגים, על ההישגים שלהם, על איך ההורים מחנכים, על ההישגים שלהם שהם התנהגות ילדיהם. כמה לחץ! (שמתי לב שסטיתי מהנושא, אבל זה נושא מספיק חשוב בשביל לעשות detour) הלחץ לגבי התוצר גורם לנו להתרכז רק בתוצאות הנראות לעין, ההתנהגות של הילדים, ולא בעיקר שזה התהליך. אנחנו רוצים תוצאות מיידיות בתהליך שלוקח שנים, וזה פוגע בנו ובילדינו. אני לא רוצה להתעכב על זה יותר מדי, אני רק אוסיף שלדעתי חשוב להתייחס לילדים כאל בני אדם שלמים, ולא תוצר שאנחנו יוצרים, כי הם מגיעים אלינו כבר עם מי שהם אמורים להיות בתוכם, אנחנו רק צריכים לאפשר להם את התנאים הכי טובים לצמוח לתוך עצמם, בלי לחץ ומבלי להתרגש מההתנהגות יותר מדי.

20161225_094110.jpg
!ילדים הם אינם הסחת דעת 

אז התנגדויות להתמדה. למה קשה לי להתמיד. אני חושבת שאני זקוקה למידה רבה של דיוק בתהליכים שלי, וכשמשהו הופך להיות דבר שבשגרה, אולי הוא מאבד מההתכווננות הראשונית שהושמה לו. זה מתחיל להיעשות באוטומט, בלי תשומת לב ובלי נשמה, ואז זה מאבד מהערך שהיה לו. כמו הכתיבה פה. באיזשהו שלב נגמר המומנטום הראשוני של הכתיבה בשצף, והוא הוחלף בהכרח. הכרחתי את עצמי להמשיך לכתוב כל יום כי רציתי להתמיד, וזה הרחיק אותי מהעשייה המדויקת לי, מלאת הנשמה שהכתיבה הייתה אמורה להיות. זה קצת מבלבל אותי, אבל נראה לי שאם לא הייתי כופה על עצמי להתמיד, היה לי יותר קל להתמיד. זה נשמע הגיוני? אני כבר לא יודעת. איבדתי את המומנטום של תחילת הפוסט, והנה אני בכתיבה שיש בה כפייה ואין בה דיוק ויש בי תסכול. וכל מה שאני רוצה זה להצליח להכניס כמה הרגלים טובים לחיים שלי! להצליח להתמיד בתהליכים גם כשלא בא לי. אולי זו לא הדרך. אולי לעשות משהו כשלא בא לי זה לא הכיוון. אולי הכיוון הוא להזכיר לעצמי את המטרה ולתת לזה לדרבן אותי. אני מרגישה שיצאתי מכל זה יותר מבולבלת ממה שנכנסתי, אבל מקבלת את זה כחלק מהתהליך שלי. מותר שיהיה בלבול, מותר שיהיה תסכול, מותר שלא יהיה בדיוק כמו שרציתי. לכל צעד בדרך יש ערך. גם לצעד אחורה יש חשיבות, הוא מאפשר לשים לב לכל מה שאולי פספסנו בפעם הראשונה. העיקר להמשיך לנוע. וגם לעצור ולנוח מדי פעם. אין אמת אבסולוטית, זה הכל גם וגם. זה לא הכל גם וגם, כי אין הכל, כי אין אמת אבסולוטית. בלבול. תסכול. קבלה. נשימה. הסכמה להיות במקום בו אני נמצאת. הודיה.

האלוהות שבאימהות ~ The Divinity of Motherhood

 

היעדר האנוכיות, ההקרבה הגמורה שבזה, האמהות בשבילי היא המסירות האולטימטיבית, דרכה אני עובדת את האלה, אפשר לומר. זו עבודת הקודש שלי. אין אני, לרוב, רק האנשים הקטנים האלה, הנשמות היקרות האלה, מתהווים וניזונים בזכות אהבתי, הרכות שלי, הטיפול שלי.

כי העניין הוא שזה זמני. רמה זו של אינטנסיביות נמשכת רק כמה שנים. הייתי רוצה לחשוב על זה כעל טיפה באוקיינוס החיים. יש לי כל כך הרבה זמן לפניי (חצי חיים, נכון?) כדי לחזור לעצמי, להנות מהזמן והפנאי לרדוף אחר כל תחומי העניין האחרים, לעשות עבודה אחרת שמחכה להיעשות על ידי בלבד. אך הזמן הזה, השנים הבודדות היקרות האלה, מוקדשות לגידול ילדיי כמיטב יכולתי.

אני משקיעה בהם את כל כולי, ואז עוד קצת. כשאני מוצאת שאין לי מספיק בתחום מסוים, אני עושה עבודה קשה ומיידית לפצות על החסר. זוהי ההתפתחות האדירה ביותר שחוויתי, המהירה והמדויקת ביותר שהכרתי.

הם חשובים, אתם יודעים, ילדים. הם מה שהעתיד מורכב ממנו, ואני מתכוונת ליצור את העתיד המדהים ביותר שניתן להעלות על דעת, כדי שאוכל לשבת ולהתפעל מהם ומהישגיהם בזיקנתי.

הפרספקטיבה הזו, דרך הסתכלות זו על השנים האכזריות של גידול ילדים אינטנסיבי, זה מה שנותן לי את הכח להתמודד עם עוד יום מפרך, זה נותן לי את הבהירות כדי לראות כמה העבודה הקשה הזו חשובה, היא משתלמת. לא בגלל איזה רווח עתידי מעורפל, אלא בגלל אמונתי, האידיאולוגיה שלי, תחושת הבטן שלי.

20161225_094110.jpg
פני תינוק רכות, עגלגלות, פתוחות – לא לזמן רב

הרכות של פניהם התינוקיות תקשיח עם הזמן, העגלגלות שלהם תתחדד, הפתיחות שלהם תיסגר. הם יהפכו לבני אדם בפני עצמם, נפרדים ממני, אבל כל האהבה שאני מכניסה לתוכם היום תזרח דרך עורם, דרך העיניים שלהם, ותאיר את החשכה עבור כל מי שיפגשו. זה כוח העל שלי, לייצר ישויות אור מלאות אהבה שישנו את העולם. ואולי, אני מקווה, לתת השראה לאחרים לעשות את אותו הדבר.

2017-01-07-22.55.14.jpg.jpeg
עוד נותרה קצת תינוקיות בפניה

*הפוסט הזה נכתב במקור באנגלית, אז למי שרוצה, להלן הגרסה המקורית שכתבתי:

The selflessness, the utter sacrifice of it, motherhood for me is the ultimate state of devotion, through it I work the goddess, you could say. It's my Divinity. There is no me, mostly, only these little people, these precious souls, being formed and nourished by my love, my softness, my care.

Because, the thing is that it's temporary. This level of intensity only lasts a few years. I'd like to think of it as a drop of water in the ocean of life. I have so much time ahead of me, half a lifetime, right? To return to myself, to have the time, the leisure to pursue any and all other interests, to do different work that is waiting to be done by me. But this time, these few, precious years, are devoted to raising my children as best I know how.

I put into them all I have, and then some. When I find myself lacking in some department, I do instant hard work to make up what's missing. It's the greatest development I've experienced, the fastest, most accurate evolving I've known.

They are important, you know, children are. They are what the future is made up of, and I intend to create the most awesome future imaginable, so that I can sit back and marvel at them and their accomplishments in my old age.

This perspective, this way of looking at these brutal years of intense child rearing, is what gives me the strength to face another grueling day, it gives me the clarity to see this hard work is important, it will pay up. Not because of some obscure future gain, but because of my faith, my ideology, my gut feeling.

The softness of their baby faces will harden in time, their roundness will straighten, their openness will close. They will become their own people, separate from me, but all the love I put in them today will shine through their skin, through their eyes, lighting the darkness for all whom they meet. That is my super power, making light beings full of love to change the world. And maybe, hopefully, inspiring others to do the same.

20170102_123637.jpg

רגישות ומראות

הבנתי משהו לגבי העוצמות הרגשיות של יולי, האינטנסיביות שבה היא מרגישה דברים. הבנתי שזה מפחיד אותי. הבנתי שהפחד הזה ניהל אותי מולה, גרם לי לנסות לרכך עבורה את חווית הקיום בעולם הלא מותאם לה. הפחד הזה גרם לנו להתהלך על שברי זכוכיות לידה, להיזהר לא לעורר את הרגשות העזים האלה שלה. לא קל לי להודות בזה, זה לא משהו שרציתי לראות בעצמי, זה לא משהו שרציתי להכיר בו באימהות שלי ובהתנהלות שלי עם בתי. אבל הדרך לריפוי עוברת במודעות, לפחות בשבילי, לפחות עד כה. הבנתי עוד שאני עושה לה עוול בפחד הזה, נזק של ממש. כי אם אני, האימא הגדולה והחזקה והכל-יכולה שלה, מפחדת מהרגשות שלה הקטנה, אז כנראה שהם ממש מסוכנים. כנראה שכדאי להיזהר מהם, אולי להסתיר אותם טוב-טוב באיזו מגירה חשוכה, שלא יצאו משליטה ויפגעו במישהו. אולי כדאי לא להרגיש כל כך חזק כי זה מאיים על אחרים.

וזה מוביל אותי להבנה נוספת. הבנתי שיולי היא אני ואני היא יולי. קיבלתי חתיכת מראה בתור ילדה, ולא תמיד נעים להסתכל בה. יולי משקפת עבורי המון היבטים שלא הכרתי בעצמי לפני האימהות. או שהכרתי, אבל לא ברמת מודעות גבוהה שמאפשרת התבוננות עמוקה. זה האימהות הביאה, עם שלל ברכותיה, אבל זה לפוסט אחר. יולי מראה לי שאני רגישה מאוד, שיש לי רגשות מאוד עוצמתיים שאני בדרך כלל מדחיקה, שאני מרגישה לא מותאמת לחיים בעולם הזה, שאני צריכה המון. כל הדברים שאני הם גם היא. כל כך הרבה הזדמנויות לתקן, לרפא, לקבל, לאהוב. בעצמי. בה. אז הבנתי שאני בעלת עוצמות רגשיות. כלומר, זה לא היה ממש חדש לי, מן הסתם. אבל לחוות מה זה אומר מגיל אפס עבור יולי, נותן לי פרספקטיבה מטורפת, כמו לעמוד באולם מראות, וכל מראה מחזירה אותי אחורה בזמן.

אני מרגישה הכל ביתר שאת, זו רגישות יתר. ואני מנסה לראות את כל מה שטוב וחיובי בזה, כדי להביא את המבט המיטיב הזה ליולי, וגם לעצמי. כי אני באמת מאמינה שזו מתנה. אני פשוט צריכה לקלף מעליי אמונות, התניות, תפיסות תרבותיות, שלא תואמות את מה שאני רוצה להרגיש ולהאמין בו.

אבל זה באמת מפחיד אותי! כל פעם שאני מאבדת שליטה ויוצאת ממני המפלצת, כל פעם שאני מתאכזבת ממשהו בצורה לא פרופורציונלית, כועסת בעוצמה, נעלבת עד עמקי נשמתי, זה שם. הפחד שם. גם אני למדתי לפחד מהרגשות העזים שלי. גם אני למדתי להסתיר אותם. מה עושים עכשיו עם הפחד הזה? עם ההסתרה,ההדחקה האוטומטית? איך משתחררים מזה? זה כל כך קשה להתבונן בזה, המיינד שלי מנסה הכל כדי להסיח את דעתי מלהתקרב לדבר הזה. הגוף שלי מנסה הכל. הכאב בשכמה הימנית מתעצם ולא נותן לי להתעלם ממנו. אני רוצה להישאר עם זה אבל אני כבר לא שם. ובאמת אני פתאום שמה לב שאני לא נושמת. מה יש שם שכל כך מפחיד? זה באמת רק זה, רגישות יתר או עוצמות רגשיות שהפחידו מישהו בחיי מתישהו כל כך שזה גרם לי לתגובה כזאת? אני מניחה שאגלה בהמשך החקירה.

ערב רע

במהלך היום אני בדרך כלל ממש בסדר, אני מחזיקה את עצמי ואת הילדים, אני סבלנית ויש לי כוח והכל זורם חלק יחסית. אבל בשעות אחהצ והערב כמעט תמיד נגמר לי, וזה הזמן מבחינתי שבן זוגי אמור לקחת על עצמי את התפקיד, להגיע עם כוחות מחודשים ולתפקד עם הילדים באופן מיטבי, כדי לאפשר לי לנוח. אבל לפעמים זה לא קורה. לפעמים הוא חוזר עצבני אחרי יום קשה וחוסר הסבלנות שלי מלבה את שלו ונותן לו לגיטימציה להתנהג בצורה לא מיטבית. היום היה יום כזה, ואני עדיין מנסה להבין איך הכל השתבש לנו כל כך.

השתבש זו מילה עדינה יחסית למה שקרה… שנינו צעקנו על הילדים, צעקנו אחד על השנייה, האנרגיה השלילית בבית עלתה על גדותיה. זה היה ממש נורא. אז אחרי שגמרתי לכעוס עליו, שאיך הוא מעז להיות אנושי בזמן שתורי להיות אנושית, ואחרי שגמרתי לרחם על עצמי, על כמה קשה עבדתי כל היום ואפילו בשעה היחידה שיש לי לעצמי אני לא יכולה לקבל שקט, אחרי כל אלה הבנתי כמה דברים חשובים. מסוג הדברים שאני כל פעם מבינה מחדש, כל פעם ברמה אחרת.

הבנתי שאני המצפן ההתנהגותי של המשפחה, אני מערכת הוויסות הרגשי של הבית. כשאני בטוב, כולם בטוב. אבל כשאני עצבנית, עייפה, רגיזה, אז כולם סובלים. אני מחזיקה את האנרגיה של כולנו, וזו אחריות כבדה. זה מכריח אותי להיות המבוגרת האחראית כל הזמן, ולא בא לי! כמה פעמים במהלך היום בא לי לוותר, בא לי לצעוק "נמאס לי, אני מתפטרת!" אבל אין להתפטר מהתפקיד הזה. ואני מוצאת את עצמי נדרשת להתבגר ולקחת אחריות, וזה לא קל. וזה המסע האמיתי של ההורות, להפוך לבוגרים. ולהיות בוגר זה לטפל ולדאוג לילדים שלי, למשפחה שלי, לבן זוגי ולעצמי, ממש לא בסדר הזה. כי אין סדר, זה בבת אחת. זו מיומנות ג'ינגול אדירה שלנו הנשים, מחזיקות האנרגיה הפנימית והחיצונית.

בחזרה להיום. התגברתי על האכזבה מהמצב ושינסתי מותניים ועברנו את הערב הזה עם מעט קורבנות יחסית. זה לא היה יפה ואני מקווה שזה לא יחזור על עצמו, ועכשיו הזמן להפיק לקחים. לקח ראשון הוא לשים לב למצב של ניק. הערת שוליים: על אף הנטייה להשליך את האחריות החוצה, אני בכוונה משתדלת שהלקחים האלה יהיו שלי. כי מה שבאמת רציתי לכתוב זה שניק צריך להודיע לי כשהוא במצב רוח רע. אז כן יש מקום לכך שהוא ייקח אחריות בשביל עצמו, אבל העבודה שלי היא בשביל עצמי והיא עליי. אני לא יכולה לשנות אף אחד אחר. לקיחת אחריות אמרנו.

לקח שני, לא להישאר בשאננות העייפה שלי כשאני מבחינה שהעניינים מסלימים. יכולתי לעצור את הקטסטרופה הזאת בתחילתה, ולמנוע פגיעות מיותרות נוספות. אבל הילדה הקטנה והפגועה שבי הייתה על ההגה ולא רציתי לקחת אחריות, רציתי לכעוס עליו ולהראות לו כמה הוא נוראי וזה היה קטנוני ומרושע מצדי. זה היה מהרגעים הנדירים וקורעי הנשמה בהם אני מרגישה שמישהו פוגע בילדים שלי ואני עומדת מהצד ולא עושה כלום כדי להגן עליהם.

והכי חשוב, אמפתיה לעצמי. לא ידעתי שככה זה עומד להיות. הייתי פגועה וזה האפיל על שיקול הדעת שלי. הייתי עייפה, מותשת, חסרת אנרגיה. היו לי ציפיות אחרות, התאכזבתי. עשיתי כמיטב יכולתי. המיטב הזה לא היה מספיק, אפילו לא קרוב, אבל כל שאר הטוב שאני עושה בדרך כלל מפצה על מעידות כאלה. מותר לי להיות אנושית. מותר לי להיכשל. מתוך טעויות לומדים, כמו שיולי יודעת להסביר לנו. זה בסדר, באמת שהיה לי חרא של יום.

 

20161031_183744.jpg
הייתה אמורה להיות פה תמונה של ניל מורח על עצמו קקי, אבל אני חוסכת מכם את התענוג המפוקפק שחוויתי היום… קבלו במקום תמונה של משפחה מאושרת ביום אחר ומקום אחר…

עסוקה בעצמי

אחרי כמה ימים עמוסים חברתית, סוף סוף אני מוצאת את עצמי לבד לרגע, לתפוס נשימה ולנסות להוציא משהו בכתיבה. כשאני עסוקה ואין לי רגע לעצמי, הכתיבה היא אחד הדברים שנזנחים, וחבל. אני רוצה ללמוד לעשות זמן לדברים האלה שממלאים אותי, ללמוד לשים את עצמי ואת הצרכים שלי בסדר העדיפויות. אני באמת רוצה לכתוב עכשיו, אבל העייפות מכריעה אותי. הלכתי לישון בשתיים בלילה יומיים ברציפות. שיחות עמוקות לתוך הלילה הן אחת האהבות הגדולות שלי, והן שוות את המחיר הכבד. אבל בואנה הוא כבד!

כשאני נמצאת בקרבת אנשים, אני תמיד אבחר להיות בחברתם. לקחת פסק זמן לעצמי זה משהו שפשוט לא קורה כשיש אלטרנטיבה חברתית אחרת. זה מצריך איזון, הרגעה. אני לא אפסיד שום דבר אם אהיה לבד. להיפך, אני ארוויח את עצמי. זה טוב לקבל תזכורת לגבי החשיבות של זה, ולהבין שזה רלוונטי גם לילדים, הרי גם הם מתעייפים מלהיות עם חברים יותר מדי. לשים לב לא להעמיס על עצמנו יותר מדי עכשיו בחגים. ולקבל את זה שגם אם העמסנו, זה בסדר. זו תקופה קצרה ואנחנו ננוח בקבר. בעצם הכל בסדר, תמיד. אני יודעת גם את זה ושמחה על התזכורת, או בעצם על הנוכחות של זה בתודעה שלי. הכל בסדר, נשימה עמוקה. הכל חלק מהתוכנית, נשיפה איטית וארוכה.

img-20161002-wa0000.jpg
לניל יש תוכניות עבור ליזי

הרגשתי היום שאני מזניחה את הילדים בתקופה האחרונה. זה התעורר למול השוואה חיצונית, כמובן. חברות שלי משחקות עם ילדיהן בכל מיני משחקים שעוד לא חשפתי את יולי אליהם בכלל (ולא בגלל אג'נדה חינוכית אליטיסטית), כמו רביעיות, משחק הזיכרון, טאקי, עושות יצירות באופן קבוע, מפנות את עצמן כדי להיות פנויות. ואני לא. אני בעיקר מתחמקת מהעול הזה. עושה את המינימום הנדרש כדי להכניס אותם לאיזה משחק, ונמלטת ברגע האפשרי הראשון. אבל זה לא היה העיקר, אני לא מתעכבת על זה למטרות ביקורת עצמית, זה כבר לא התדר. הסיבה שזה חשוב היא כי אחרי ההאשמה העצמית הזאת, ישר עלתה בי אמפתיה כלפי עצמי, ופה טמון החידוש, פירות העבודה. יכולתי לראות שאני לא פנויה לילדים לאחרונה כי אני עסוקה בעצמי ובהתפתחות האישית שלי, ושזה נהדר! הרגשתי שמחה על זה, לא אשמה. האשמה הייתה התגובה האוטומטית שלי ואיזה כיף להצליח לראות מעבר לה ולזהות את הפוטנציאל לרגש אמיתי חדש, גאווה.

2016-10-06-21.45.40.jpg.jpeg
מקור גאווה מתוק התחיל ללכת שבוע שעבר

זה לא מובן מאליו עבורי לשים את עצמי בעדיפות גבוהה. אחרי שנים של אימהות אינטנסיבית ומקריבה, סוף סוף אני מצליחה לתת לעצמי מקום. אז כן, קפצתי מקיצוניות אחת לשנייה במידת מה. אבל אני כבר מיומנת במציאת האיזון הנכון לי, מיומנת בראיית החיובי, בחמלה עצמית. וזה עוד יותר לא מובן אליו. אני שהייתי מלכת הביקורת העצמית, שהייתי קשה עם עצמי בטירוף, איזו ברכה להרגיש את פירות העמל הרב שלי. איזה כיף להצליח לראות את הדרך הארוכה שעשיתי, ולהצליח לתת לעצמי קרדיט על כך. ועוד יותר נפלא זה לדעת שיש לי עוד כל כך הרבה הישגים מדהימים לפניי. מסע ההתפתחות לעולם לא נגמר, תמיד יש עוד ועוד פסגות לכבוש, עוד ועוד פירות להנות מהם. איזה כיף שלמדתי להנות.

פחד ראשון -חשיפה לסבל

אחד הפחדים שיש לי מטיול ארוך במזרח הוא החשיפה לסבל ועוני וקושי ברמות שאני, בחיי המוגנים, לא יכולה אפילו לדמיין. אני יודעת שעוני וסבל קיימים גם פה, אבל אני לא נחשפת אליהם כלל. בתור אדם רגיש במיוחד, קשה לי להיחשף לסבל רב, קשה לי להפריד את עצמי, לשמור על עצמי למול העוצמות האלה. זו פריבילגיה של העשירים, אני יודעת, וחלק בי תמיד הרגיש אשמה על כל מה שיש לי, על החוצפה להיות מאושרת בזמן שיש כל כך הרבה סבל בעולם. אבל גם זה לא הכיוון הנכון.

20160924_183515.jpg
מאושרים בלי בושה

אני נזכרת בסיפור על הבודהה. הבודהה היה נסיך בממלכה בהודו, שחי חיי אושר ועושר ועונג, חיים מוגנים, עד גיל 29, אז הוא יצא לראשונה בחייו מהארמון ונחשף לסבל הכרוך בקיום האנושי. הסבל היה בלתי נסבל עבורו והוא עזב את חייו כנסיך ובחר בחיי פרישות, בניסיון למצוא את התרופה לסבל. אני מאוד אוהבת את הסיפור הזה. אני קוראת אותו כמשל להתבגרות. ההורים מסוככים ומגוננים על ילדיהם מפני חשיפה לכל דבר שעלול לפגוע בנפשם הרכה. אני בהחלט מרגישה את התפקיד הזה שלי כאם, לייצר סביבה בטוחה ואפילו כמעט סטרילית, שתאפשר לילדים להיחשף בהדרגה ובמידתיות נכונה לתכנים קשים ולא הולמים. אבל הילדים גדלים ויוצאים לעולם ופוגשים סבל, ולומדים להתעלם מקיומו. אנחנו לא רואים קבצנים, חולים סופניים וזקנים, לא רואים אותם באמת. אנחנו חולפים על פניהם במהירות, נמנעים מתחושת אי הנוחות שהם מעוררים בנו, נמנעים מלתת ללב להיפתח לסבל הרב שלהם. סבל זה לא סקסי. זיקנה, חולי ועוני אינם סקסיים. אלה מהדברים שהתרבות שלנו מסתירה, ובכך כולנו נשארים ילדים מוגנים, ילדים ישנים. אני חושבת שאנחנו באמת לא ערוכים רגשית להתמודד עם סבל בשום צורה. רק להדחיק, להתעלם, לייצר ספין חיובי על הדברים. אני מרגישה את עצמי נכנסת לביצה טובענית של דיכאון, הלקאה עצמית ואשמה. וזו בדיוק השפעת הסבל עליי. אני לא ערוכה להתמודד איתו.

מצידו השני של המטבע, אני גם מאמינה שבמזרח אפגוש את האנשים המאושרים ביותר בעולם. אנשים צנועים, שמסתפקים במעט, חיים בפשטות ומלאי הודיה ושמחת חיים. ואולי הפרספקטיבה הזאת היא שמאפשרת איזון בחוויה של הקושי. ואולי כל הסוד בבודהיזם הוא האפשרות להיחלץ מהסבל דרך המודעות, דרך ההבנה ששום דבר חיצוני לא חייב להשפיע על מידת האושר שלי. כסף לא גורם לאושר, היעדרו לא גורם לסבל. אלה בחירות התודעה שלנו שמכריעות כיצד נחווה את המציאות.

ושוב זה מרגיש לי כמו דברים שקל לומר עם בטן מלאה וקורת גג וכל הנוחות שחיים במעמד הבינוני גבוה מספקים לי. ובכלל, שזה יהיה אחד מהפחדים שלי לקראת הנסיעה נשמע לי כמו סיפור כיסוי שאני מספרת לעצמי. ויש הרבה על מה לכסות. זה להישאר ברמת המיינד ולהימנע מעולם הרגש הסוער. אבל זו התחלה. הנה אני מזהה ביקורת עצמית משתחלת פנימה ועוצרת אותה. זה בסדר להיות במקום בו אני נמצאת. זה בסדר לא להיות בשלה להתעסק בפחדים עמוקים יותר עדיין. לכל דבר יש את זמנו, ואני סבלנית עם עצמי ומקבלת את הדרך שלי. אמן.

20160924_162144.jpg
Enter a caption

אנרגיה בתנועה ומחזוריות עונתית

חזרה לנושא האנרגיות, עם כמה תובנות חדשות. אנרגיה זה לא דבר שנגמר, יש תמיד עוד. כשאני מרגישה שאין לי כוח, זה בגלל שהאנרגיה תקועה. יש לי כוח כשהאנרגיה זזה, מתחלפת, נמצאת בתנועה. אני עייפה כשהאנרגיה תקועה במקום, לא זזה, מתעפשת. כמו נחל זורם. לפעמים קורה משהו, הצטברות של עלים וענפים, או אפילו גזע עץ שנפל למים וחוסם את זרימתם הטבעית. אז נוצרת תקיעות, בריכה של מים שאינם זורמים, מים מעופשים. ככה אני מרגישה לגבי ערוצי האנרגיה בגופי. דברים שקרו לי בחיים נתקעו איפשהו במסלולי האנרגיה בגופי, ולא מאפשרים לי לחיות במלואי. אני לא מבינה ברפואה סינית, אבל זה נשמע לי מתכתב עם זרימת הצ׳י במרידיאנים, או הצ׳קרות של האיורוודה, או מערכת העצבים הסימפתטית או הפאראסימפתטית. בקיצור, לא המצאתי שום דבר חדש, אבל הבנתי משהו חשוב לגבי משק האנרגיה שלי. הבנתי שתמיד יש מקורות אנרגיה זמינים, הסוד הוא להניע את האנרגיה בתוך הגוף, כמו גם פנימה והחוצה. חשבתי על זה שהדברים שממלאים אותי באנרגיה, אלה דברים שגם מתבזבזת בהם אנרגיה, לכאורה. כמו פעילות גופנית מאומצת (אל תשאלו מה התחלתי לעשות בשקט, בסוד, בחושך, לבד) או מפגש חברתי. אז הבנתי שתחלופת האנרגיה היא הסוד פה. ובכלל זה מאוד מתחבר לי עם העניין של תודעת שפע. יש שפע אנרגיה ביקום, הבעיות מתחילות כשמנסים לאגור את השפע, להיאחז בו, לרצות אותו לעצמנו. וככה אני בעצם חיה מבחינת אנרגיות, כמו ענייה. איזו הקלה להבין את זה. אני לא צריכה להמשיך להתקמצן על האנרגיה שלי, להתחשבן עם כולם כמה אני נותנת ואיפה זה מתבזבז לי. יש בי שפע אנרגיות, רק צריך להזיז אותן קצת, להכניס תנועה למקום הקפוא, הרדום הזה.

20160917_122023.jpg
ניל מכניס תנועה

אבל כמובן שיש אבל, והאבל הזה קשור במצבים ואנשים מכלי אנרגיה, שואבי אנרגיה. ופה האחריות האישית שלי לשים לב אילו סיטואציות סוחטות אותי אנרגטית ולהימנע מהן, אילו אנשים מכלים את האנרגיה שלי ולהתרחק מהם. הבעיה היא שהדבר העיקרי שעולה לי לראש אלה הילדים. ילדים יכולים להיות מרוקנים במיוחד. הם יכולים גם למלא, כמובן, אבל עבורי לפחות זה עדיין נגמר במינוס. במיוחד יולי. יולי היא ילדה שדורשת ממני המון, ומחזירה במינונים קטנים. אז פה מתבזבזת המון אנרגיה ויש טעם לעצור ולהסתכל שוב על הבחירות שלי בגידול הילדים.

חינוך ביתי זו לא בחירה שפויה עבור אנשים שמתרוקנים משהות עם ילדים. אני באמת רוצה לבחון את הנושא הזה בצורה אובייקטיבית, אבל לא מצליחה להיחלץ מתוך ביצת האידאולוגיה. אני לא מצליחה לנהל עם עצמי שיח כנה בעניין החינוך הביתי, אני רק נתקלת בחומות גבוהות ומבוצרות של "זה מה שהכי טוב לילדים". אני נושמת לתוך המקום הנוקשה הזה, מקבלת את חוסר היכולת לגשת אליו עדיין, מאמינה שזה יתאפשר כשזה יהיה נכון. שום דבר לא בכוח, זו המנטרה החדשה שלי, רלוונטית במיוחד כשזה נוגע ליחס שלי לעצמי. רכות ועדינות זו הדרך.

20160921_183053.jpg
אי שפיות בחינוך ביתי

אז אנרגיה צריכה להיות בתנועה, אחלה תובנה. אני משחררת מהאנרגיה שאצורה בי ומקבלת חזרה אנרגיה רעננה. אני מרגישה את זה קורה עם חברות, מרגישה את הכמעט נואשות שבה אני מגיעה לפעמים למפגש עם אנשים, צמאה לקבל הדהוד אנרגטי מהם, להחליף אנרגיות, לא יודעת מה בדיוק, אני רק יודעת שזה מחיה אותי. וזה גם מרגיש כעומד בסתירה מוחלטת לכך שאני כמהה לזמן לבד, בשקט, בבית. אני שילוב משונה של אינטרוברטית ואקסטרוברטית, צריכה זמן לבד כדי להיטען אבל גם פורחת בחברת אנשים.

בכלל סתירות זה דבר שמאפיין אותי. אני חושבת עכשיו על עניין האנרגיה בתנועה, ואיך אני יכולה למזג את התיאוריה החדשה הזו עם תיאוריית האנרגיה הקודמת שלי, שהאנרגיה שלי היא עניין מחזורי, כמו עונות השנה ותנועת גרמי השמיים. או שזו התיאוריה לגבי מצבי הרוח שלי? נראה לי רלוונטית לשניהם, ואולי הם חופפים במידה. בכל אופן, השלמתי עם היותי נתונה לשינויים מתמידים. אני יודעת לא לנסות להתחיל פרויקט או משימה כשאני בתחתית הגל, שזה שווה ערך לריצה באוויר כמו בסרטים מצוירים. עדיף לחכות לתקופה של התמלאות באנרגיה, אז אני יכולה לעשות הכל, להזיז הרים, לשנות עולמות. אז איך התנודות המחזוריות האלה משתלבות עם השפע של האנרגיה? אני מניחה שאגלה בקרוב.

על מראות ואובדן התמימות

ראיתי היום סרטון של יולי שהטריד אותי. היינו במפגש חנב בגן שעשועים. כל הילדים הסתובבו יחד על הקרוסלה והיו מתוקים להפליא, היינו חייבות להנציח את הרגע. בסרטון רואים את הילדים שרים ומסתובבים וצוחקים, ויולי מחזיקה את ניל על הברכיים. אבל ניל מנסה להימלט, והיא מתעצבנת ונוזפת בו ומחזיקה אותו חזק יותר, ואז הקרוסלה מסתובבת והיא מול המצלמה, אז היא מחייכת את החיוך המלאכותי החדש שלה.

2016-09-22-22.29.30.jpg.jpeg
ניל מנסה להימלט

הסצנה הזו מפריעה לי משתי סיבות עיקריות. ראשית, עצוב לי לראות את אובדן התמימות הילדית שלה, את התחלת המודעות העצמית לנוכח המבט החיצוני עליה. היא נזכרה שמצלמים אז עטתה על פניה ארשת הולמת של חיוך. ממש ראיתי את השחקנית שבה לוקחת תפקיד. וזה עצוב לי כי זו תחילתו של הסוף. סוף החופשיות, סוף הסח הדעת, סוף חוסר הדאגה. כאן מתחילה מודעות יתר חברתית, התאמת הפנים לציפיות הסביבתיות, הסתרה ובושה ומבוכה. אני שומעת בדברים שאני כותבת את הילדה הקטנה שהייתי, שעברה את התיאור הזה של אובדן החופש ואימוץ התאמה חיצונית. אני יודעת שיולי היא לא אני, יש לה סיפור אחר. התפקיד שלי הוא לא לתת לסיפור שלי להפריע לה, לא להרכיב את החוויות שלי עליה. לפחות מהצד שלי, לא להכביד עליה עם ציפיות ונבואות. יהיה לה מספיק מזה בעולם. ובכל זאת הרגע הזה מסמל עבורי מעבר כואב לעולם המבוגרים, החיוך המלאכותי החדש הזה פוצע משהו בתוכי. אני שמחה שאני קולטת את השינויים העדינים האלה מתרחשים בלייב, ומקווה שבעזרת המודעות שלי אוכל לסייע לילדה שלי בדרכה שלה.

20160921_101143.jpg
חיוך קצת פחות מלאכותי

הסיבה השנייה שהסרטון הטריד אותי כל כך היא המראה שהוא שם לי מול העיניים. האופן שבו יולי נהגה בניל באגרסיביות, חוסר הסבלנות כלפי הרצון שלו המנוגד לשלה, הכעס שהתעורר בה, את כל אלה היא למדה ממני. ואני מתביישת בעצמי. החודשיים האחרונים דחקו אותי לקצה היכולת שלי, ובמקום הזה יצאו ממני דברים שאני לא גאה בהם. הייתי עצבנית, רגזנית, צעקתי יותר מדי, נהגתי בילדים בתוקפנות, ריחמתי על עצמי, מלמלתי מילים קשות בקול רם, הפגנתי חוסר סבלנות וחוסר עניין וחוסר אכפתיות. כל מה שאני עובדת כל כך קשה לא לעשות, נשפך ממני ללא שליטה בהינף אוגוסט אחד. טוב שיש את אוגוסט להאשים…

אבל באמת שאני מעבר להאשמות. אני יודעת שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה בכל רגע נתון. גם אם ההכי טוב הזה לא מגרד את הקרסוליים של הסטנדרטים שלי, הוא עדיין טוב מספיק לנסיבות. ויש לי נסיבות מקלות ותירוצים לרוב. זה לא העניין. העניין הוא שהצלחתי לתפוס את עצמי. לעצור לרגע ולהתבונן. האישה השלילית הזאת זו לא מי שאני רוצה להיות. אני לא מסכימה לתת לה את המושכות על החיים שלנו. אני בוחרת להשתנות. אני בוחרת לטפל בעצמי ברכות, בעדינות, בטוב לב, כדי שאוכל לטפל כך גם בילדים שלי.

אז הצלחתי לראות את המראה שהילדה שלי שמה מולי, הצלחתי לראות שלהתנהגות הבלתי רצויה שלה יש מטרה חשובה מאוד של להעיר אותי. איזה מזל וכמה נפלא שאני רואה. זה לא מובן מאליו ואני שמחה בזה וגאה בעצמי. עכשיו רק נשאר לתקן. לרכך את היחס שלי, קודם כל כלפי עצמי, ואז כלפי הילדים. להחזיר את מרווח הנשימה שמאפשר לי מידה של שליטה בתגובות שלי. לראות תמיד את הטוב בכל אתגר, את הכוונה הטובה בכל התנהגות שקשה לי איתה. מפה מתחילים לעלות. היה שלום, אוגוסט, ותודה על השיעורים.