הימנעות ועוד חלום

כשאני במיטה מרדימה את אחד הילדים, או בנהיגה או במקלחת, מצבים שבהם אין לי אפשרות לכתוב, פתאום עולים דברים נפלאים, משפטים מנוסחים לעילא. והנה כשאני יושבת לי פנויה יחסית (כי בכל זאת ישן לי תינוק על הציצי), המוח ריק, ואני מרגישה התנגדות לכתוב משהו. פתאום אני בהימנעות. מה קורה פה?

מצד אחד, אני נוטה לוותר על הכתיבה. לא צריך בכוח, כשזה יבוא, זה יבוא. מצד שני, אני מזהה פה דפוס. אני נוטה להתחיל דברים בשיא ההתלהבות, ואז לתת להם להתמסמס. פחד מהצלחה? פחד מכישלון? פתאום זה נהיה עבודה או מחויבות, ולא בא לי על זה.

ויש עוד דפוס שאני מזהה. לא בדיוק דפוס, יותר כמו ריתמוס, קצב שהוא טבעי לי, קצב שהוא חלק ממני. עליה אדירה באנרגיה, בהתרגשות, בעשיה. ולאחריה ירידה אדירה, נפילה. וזה בא והולך, כמו גלים בים. ואני לא רוצה להילחם בזה ולנסות לשנות את עצמי. אבל אני גם לא רוצה לוותר ולהרפות מהכתיבה,מהבלוג, מהחלומות שלי.

אז נכנסתי לאפליקציה של הבלוג. ויצאתי ממנה. נכנסתי שוב, פתחתי פוסט חדש, ויצאתי. עברתי לאפליקציה של יומן כתיבה. הו, פה זה כבר הלך. פה זה לא מחייב. אין לחץ. אין קוראים ואין תוכנית ואין מה שתיכננתי לכתוב עליו. יש דף חלק ויש אותי, קצת מצליחה להגיח החוצה. ואני יודעת שאני אפרסם את זה בבלוג, אבל מצליחה להוציא את זה מחוץ לראש וכותבת.

יש לי חלום. לטפל באנשים. זה משהו שאני יודעת על עצמי מאז שהייתי ילדה קטנה. אז קראתי לזה להיות פסיכולוגית, וזה מה שרציתי להיות כשאגדל. החלום הזה הוא ייעוד. מפחיד אותי לכתוב את זה, לתת לזה כזה שם גדול. מאכזב אותי שאני כבר בת 34 עוד חודש ועדיין לא הגשמתי את הדבר הזה, שכל כך ברור לי שנועדתי לו. עצוב לי שהפחדים שלי עצרו אותי כל השנים האלו.

ומשמח אותי שאני בכל זאת זוכרת. שאני נותנת מקום לחלום הזה, מכירה בו בתור ייעוד. הנה צעד. יש עוד צעד שאני רוקדת סביבו, מהססת ומעיזה ומהססת. קורס הנחיית הורים. ראיתי, נדלקתי, התלבטתי, החלטתי, קבעתי תאריך לראיון קבלה, נלחצתי, הגעתי, עברתי, התקבלתי. ועכשיו יש מקדמה לשלם עד סוף החודש, והנה אני שוב בהימנעות. למה לא שילמתי עדיין? הרי זו התוכנית, הנה זה קורה. אני כאילו שוכחת, דעתי מוסחת, עסוקה. אבל אני כבר לא קונה את זה. אני הרי יודעת טוב ויפה שהכל זה בחירה.

ואני מריחה את הפחד מרחוק. הנה הוא שוב מעכב אותי. אני מפחדת מאיך זה יהיה לי עם ניל. איך אשאיר אותו בלעדיי? אני הרי attachment parenting וכל זה, מה פתאום משהו לעצמי? אז היום זימנתי לעצמי חברה יקרה, שתבוא ותגיד לי בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע.

הוא יהיה בסדר. הוא יהיה איתי בקורס והוא יהיה מתוק ונפלא, וישחק לו בצד ולא יפריע בכלל וידגים בלייב את כל תכני הקורס. ופתאום ירדה לי אבן מהלב. כי כמה שחשבתי שהתוכנית שהייתה לי הייתה טובה, שהוא יישאר עם אמא שלי שעתיים ואז שנצ איתי שעתיים ואז עם מטפלת שעתיים, היא לא הייתה לי מדויקת, היא לא הייתה לי נכונה. אז עכשיו יש לי חזון ואני רגועה, לפחות בינתיים.

מתוק ונפלא