פינת החפירה המוזמנת #1 – בחירה בדרך והתמודדות עם ביקורת

אורית: "אשמח שתכתבי קצת על איך ממשיכים לבחור מחדש בדרך שהסביבה לא תמיד "מבינה, מאשרת, מקבלת"…איך קמים כל בוקר עם האמת שלך ומרפים מהקולות הביקורתיים שסביב..בין אם בעניין חנ"ב/טבעונות/אחר".

שאלה מעולה! נדמה לי שלכולנו יש משהו שאנחנו עושים אחרת, סוטים מהנורמה המקובלת, מי יותר ומי פחות. אני, במקרה, יותר. לפעמים זה נראה כאילו אני בכוונה עושה הכל ההיפך, אבל באמת שלא. ובואנה זה פאקינג קשה להיות שונה. אבל אני סוטה. מהנושא. אני אחלק את התשובה לשניים, הבחירה בדרך ובאמת שלך כל בוקר מחדש, וההתמודדות עם הקולות הביקורתיים מהסביבה, ואשתמש בחינוך ביתי כדוגמא.

אז מאיפה שואבים ביטחון בדרך לא שגרתית? קודם כל, מה שלי הכי עוזר, זה ידע. "ידע זה כוח" זו קלישאה לא סתם. אני קוראת מלא, חוקרת המון, מוצאת מידע רלוונטי ומרפדת איתו את האמת שלי. עם ריפוד היא הופכת הרבה יותר נוחה. מידע רלוונטי אומר שאני מתעכבת רק על מה שתואם את מה שאני מרגישה שנכון לי. אני לא אתחיל לקרוא מאמרים בשבח מערכת החינוך או נגד חינוך ביתי, בטח לא בשלב שיש בי חוסר ביטחון. הרי לכל נושא יש דעות לכאן ולכאן, מצדדים ומתנגדים בשפע וברמות מקצועיות שוות. אין אמת אחת. כל מה שיש זה את מה שנכון ומתאים לכל אחת. אז יש לי את מה שנכון לי, הוא לא עולה בקנה אחד עם מה שהסביבה מכירה ומקבלת. הדרך שלי היא לחזק את עמדתי עד שאני מגיעה לביטחון מלא באמת שלי.

עוד דבר שעוזר לי לשאוב ביטחון בדרך שלי, וזה מתקשר לעניין הסביבה, אני בוחרת להקיף את עצמי עם אנשים בעלי דעות דומות. כשאני נמצאת בסביבה שבה כולם מחנ"בים, אני לא מרגישה שונה, אין לי עם מי להתווכח, מול מי להצדיק את הבחירות שלי. ועכשיו בניסוח חיובי, כי חשוב להיות חיובית, אני מרגישה בבית, מחוזקת, בטוחה. ברגע שאני חלק מקהילה כזאת, זה מתחיל להרגיש לי נורמלי. אז אני חיה לי בבועה ככל שהצורך בביטחון מבקש. לא רק שמותר לנו לבחור עם מי לבלות את זמננו, זה רצוי! החיים קצרים מדי בשביל לבלות אותם עם אנשים שגורמים לנו לחוש חוסר נוחות.

ובכל זאת מה עושות עם הסביבה שלא מבינה ולא מקבלת את הבחירות שלנו? הרי הבועה לא הרמטית, ויש משפחה וחברים שלא מסכימים איתנו, ואנחנו אוהבות אותם ורוצות בקשר איתם. לפעמים הם מגיעים ממקום של דאגה אמיתית וכנה שאנחנו עושים נזק לילדים בזה שהם לא הולכים לגן. לפעמים הם מרגישים צורך להצדיק את הבחירות שלהם על חשבוננו. לפעמים הם סתם אוהבים להתווכח ולשתות לנו את האנרגיה. חשוב לזהות עם מי יש לנו עסק ועד כמה הוא פתוח לשמוע את דעתי או רק רוצה לדחוף לי את דעתו. עם אנשים פתוחים אני תמיד אקדיש זמן ומחשבה בתשובות מקיפות וכנות, עם אנשים סגורים אני אסוג באלגנטיות מהוויכוח, "אני רואה שאנחנו לא מסכימים, בוא נעזוב את הנושא." מי שבאמת מודאג מהבחירות שלנו אבל לא פתוח לשמוע עליהן, אני אמסמס ב"אני מעריכה את הדאגה שלך, אני אקח את כל מה שאמרת לתשומת לבי, תודה". אנשים שמצדיקים את הבחירות שלהם, קודם כל אני אבדוק עם עצמי עד כמה הצורך שלהם להצדיק את עצמם נובע מביקורתיות שלי כלפיהם. אם זו באמת תגובה לביקורת סמויה שלי, אז אטול קורה מבין עיניי ואעבוד על קבלת בחירות של אחרים. אם זה לחלוטין שלהם, אציע שלכל משפחה מתאים משהו אחר ויש מקום לשונות. בכל מקרה, העיקרון הוא לא להיכנס לוויכוחים מיותרים עם אנשים שלא מעוניינים לשמוע אותי אלא רק את עצמם, ולפתוח את הלב והמידע עם אנשים שבאמת רוצים לשמוע.

טוב, חפרתי שאין דברים כאלה. ג'יזס. אני רק רוצה להוסיף שקולות חיצוניים של ביקורת הם מיותרים בעיניי ויש מקום להימנע מהם בדרכים שתיארתי. אבל! דו שיח פנימי עם עצמי שבו מותר לי להעלות ספקות ומחשבות סותרות זה חיוני. אני מוצאת שרק מתוך מקום נקי, שלא מוצף בביקורת חיצונית שמעלה בי מיד התנגדות והתבצרות עמוקה יותר בעמדתי, אני מצליחה לתת במה לשאלות ותהיות פנימיות לגבי הדרך בה אני בוחרת, וזה חשוב מאין כמוהו. הבחירות שלנו לא יכולות להישאר סטטיות ונוקשות, חשוב להכניס קצת אוויר נקי מדי פעם ולבחון את העניינים בצורה נקיה.

אז, לסיכום, יש לחזק את עצמך בבחירתך באמצעות ידע תומך, סביבה תומכת והימנעות מעימותים מתישים, כדי להגיע לרמת ביטחון ושלמות בדרכך שתאפשר לך התבוננות פנימית נקיה, ובחירה מחודשת מתוך המקום השלם והזך הזה. אמן ואמן שאני אצליח לנהוג כפי עצותיי. לילה טוב, ואל תשכחו לנשום קצת חופש.

נ.ב.

שלא תצאו בלי תמונה להפיג את החפירה, זו להערכתי ההשראה לשאלה של אורית:

13620829_1762715413941433_2222475882810845311_n

פוסט ששיתפתי בפייסבוק: מהמקום הנפלא הזה שבטוחה בעצמי ובדרך שלי ולא שמה זין על מה שאחרים חושבים, אני רוצה לחזק את כל מי שעדיין לא שם, כל מי שנמצאת בתחילת מסע ההורות המטלטל של מציאת הקול הפנימי שלה, הדרך הנכונה ביותר עבורה ועבור משפחתה; זה יגיע.

ההצלחה מסחררת

אחרי שבוע של כתיבת הבלוג הזה לעצמי בלבד, חשפתי הערב את קרביי לעולם. זה היה תהליך מרגש של היסוס, אזירת אומץ, פחד ולבסוף בקיעה. אתמול בלילה סיפרתי לבן זוגי היקר על הרעיון של הבלוג, ונתתי לו לקרוא את הפוסטים שכבר כתבתי. מרגש אותי לזהות בעצמי את הצורך באישור שלו. פתאום אני ילדה קטנה וחוששת, עומדת מול עולם גדול ומאיים, ולא יודעת כיצד אני אתקבל. והוא בא ומחזק ותומך ומעודד וממלא אותי באומץ ותעוזה. ומקסים לי שיש לי את זה מולו, כי בדרך כלל קשה לי להראות חולשה, והנה אני מרשה לפגיעות שלי להיחשף. מולו. מולכם.

איזה דבר אמיץ זה עבורי. קיבלתי תגובות מאנשים שבכלל לא חשבתי עליהם כשפירסמתי את הבלוג. ופתאום אני מנסה לחשוב מה כתבתי והאם זה הולם ומתאים שכולם יקראו, ופתאום פניקה קטנה אוחזת בלבי. אז אני נושמת ובוטחת. כל מי שקורא זה נפלא. אין לי מה להסתיר. והנה זה מסחרר אותי! כמה לייקים! כמה תגובות! באמת שלא חלמתי שמעל מאה אנשים יקראו אותי. וזה מחמם, ומרגש ומסחרר. פתאום אני מבינה את החשיבות העצומה שבתגובות לדברים שאנשים כותבים. כמה זה נעים, כמה מחזק. מקבלת החלטה להגיב הרבה יותר, לא רק לייקים.

כשהחלטתי להתחיל לכתוב בלוג, ההחלטה כללה התחייבות לכתוב כל יום. אני חושבת שהעקביות חשובה, ויש לה תפקיד גדול ביצירת שינוי מתמשך. ומה השינוי שאני מחפשת? יותר מודעות, יותר מקום להרהור. וכמובן תזכורת מהדהדת של מטרותיי, חלומותיי, מסעי.

אז אחרי יום שלם של עבודה על הבלוג, מגיעה לי מנוחה. מחר כנראה אכתוב על עוד קפיצה אמיצה שלי, לקורס הנחיית הורים! לילה טוב לכולם, ריגשתם אותי ומילאת לי אוויר במפרשים. ממשיכה להפליג.

20160713_002138
המקום שמחכה לי במיטה

החולמת והעוגן

אהובי ואני משלימים אחד את השנייה. כשאחד מאיתנו עף, השני דואג לקרקע אותו. אז אני עפה לי עם החלום, רואה אותנו לוגמים שייקים צוננים על החוף בקופנגן, מטיילים בטבע המרהיב שיש לדרום מזרח אסיה להציע לנו בזול. חיים על תרמילים בעלי תוכן צנוע. כולנו בהרמוניה אחד עם השני, עם עצמנו, עם הבריאה. עפה.

IMG-20140126-WA0002
הרמוניה על החוף בקופנגן

והוא מקרקע. מאיפה הכסף? איך תחיי בלי מאות ספרים באמתחתך? למה לא לחכות קצת? מה בוער? אני בוערת. ומה שלא מתממש  עכשיו, ייכבה בקרוב. ככל הנראה גם יידלק שוב, אבל לא רוצה לקחת את הסיכון. לפני שנה היינו באותו מקום. היינו בטיול הכי ארוך שלנו, נכון לעכשיו, חודש שלם באוסטריה, סלובניה וקרואטיה. כמובן שהיה לנו מדהים, אבל גם היה מאתגר. הנסיעות הארוכות והתכופות, הלחץ להספיק את כל מה שרצינו, אין הפסקה מהילדה, אין זמן מנוחה. אבל היינו ביחד, והיה לנו טוב, והפקנו לקחים. ובעיקר בעיקר, התעורר בי שוב בעוצמה החלום. הייתי מוכנה לא לחזור יותר לארץ. להישאר בטיולים שלנו לנצח. רק אנחנו נגד העולם. אני חולמת, הוא מעיר. זה מעניין הדינמיקה הזו בינינו, חלוקת התפקידים הברורה. אני בתפקיד הסוחפת, הוא בתפקיד העוגן.

IMG-20150703-WA0014
עפים באוסטריה

גם בעניין ילד שני היה אותו תהליך. בי התעורר הרצון, החלום, הניצוץ. ראיתי בעיני רוחי תינוק מתוק ורגוע, ממלא את משפחתנו בשמחה וקלילות (האמת שראיתי תינוקת, אבל אל תתקטננו). והוא בתפקידו, למה לא לחכות עוד? סוף סוף טוב לנו קצת, הילדה גדלה  ויש לך פניות שלא הייתה לך כבר 3 שנים. ואני בשלי, מביאה את החזון. (הערת שוליים לפרוטוקול: אני, כמובן, צדקתי ויש לנו תינוק מהמם)

20160411_103502
Exhibit A

חתיכת תפקיד, הבאת החזון. מעלה לי חיוך קטן לשפתיים. ואני לוקחת את התפקיד הזה ברצינות. אני רואה בעיני רוחי את העתיד, אם נמשיך ככה כרגיל, והוא לא ממלא אותי באושר. אני שחוקה ונשחקת עוד, בקצב בלתי סביר. יש לי מעט מאוד הנאה ושמחה. אני רוצה יותר. מגיע לי. עבדתי ממש קשה ואני רוצה להרפות לתוך החלום.

אבל טוב לו, לאהובי היקר. הוא אוהב את העבודה שלו, נהנה ללכת למשרד, אוהב את החברה את העובדים את העבודה. פורח, צומח, מתפתח, מקצועית ואישית. זה נפלא. וזה צובט. כי זה עולם מקביל, רק שלו. אין לי חלק בו, אין לי מקום בו. אני מרגישה נטושה. אני מרגישה את המרחק בינינו הולך וגדל. רואים אחד את השנייה רק לשעתיים בערב, מדברים על תחזוקה, דברים שצריכים להיעשות. אוכלים מול הטלוויזיה. מפספסים את הקירבה כי עייפים.

טוב לו, אבל אני רוצה יותר. לא נעים לי להרוס לו את הכיף, הצמיחה, ההצלחה. אבל בחיים שאני יוצרת לעצמי אין מקום ללא נעים. אז אני מבקשת ממנו. והוא שומע ומקרקע. שומע ושואל ומקשה ובודק. זה ויתור גדול, זו הקרבה אמיתית, אבל זה גם חלום שלו. ואני תפקידי להניע אותנו לעבר החזון. אז הנה, תנועה.

Powered by Journey.