עסוקה בעצמי

אחרי כמה ימים עמוסים חברתית, סוף סוף אני מוצאת את עצמי לבד לרגע, לתפוס נשימה ולנסות להוציא משהו בכתיבה. כשאני עסוקה ואין לי רגע לעצמי, הכתיבה היא אחד הדברים שנזנחים, וחבל. אני רוצה ללמוד לעשות זמן לדברים האלה שממלאים אותי, ללמוד לשים את עצמי ואת הצרכים שלי בסדר העדיפויות. אני באמת רוצה לכתוב עכשיו, אבל העייפות מכריעה אותי. הלכתי לישון בשתיים בלילה יומיים ברציפות. שיחות עמוקות לתוך הלילה הן אחת האהבות הגדולות שלי, והן שוות את המחיר הכבד. אבל בואנה הוא כבד!

כשאני נמצאת בקרבת אנשים, אני תמיד אבחר להיות בחברתם. לקחת פסק זמן לעצמי זה משהו שפשוט לא קורה כשיש אלטרנטיבה חברתית אחרת. זה מצריך איזון, הרגעה. אני לא אפסיד שום דבר אם אהיה לבד. להיפך, אני ארוויח את עצמי. זה טוב לקבל תזכורת לגבי החשיבות של זה, ולהבין שזה רלוונטי גם לילדים, הרי גם הם מתעייפים מלהיות עם חברים יותר מדי. לשים לב לא להעמיס על עצמנו יותר מדי עכשיו בחגים. ולקבל את זה שגם אם העמסנו, זה בסדר. זו תקופה קצרה ואנחנו ננוח בקבר. בעצם הכל בסדר, תמיד. אני יודעת גם את זה ושמחה על התזכורת, או בעצם על הנוכחות של זה בתודעה שלי. הכל בסדר, נשימה עמוקה. הכל חלק מהתוכנית, נשיפה איטית וארוכה.

img-20161002-wa0000.jpg
לניל יש תוכניות עבור ליזי

הרגשתי היום שאני מזניחה את הילדים בתקופה האחרונה. זה התעורר למול השוואה חיצונית, כמובן. חברות שלי משחקות עם ילדיהן בכל מיני משחקים שעוד לא חשפתי את יולי אליהם בכלל (ולא בגלל אג'נדה חינוכית אליטיסטית), כמו רביעיות, משחק הזיכרון, טאקי, עושות יצירות באופן קבוע, מפנות את עצמן כדי להיות פנויות. ואני לא. אני בעיקר מתחמקת מהעול הזה. עושה את המינימום הנדרש כדי להכניס אותם לאיזה משחק, ונמלטת ברגע האפשרי הראשון. אבל זה לא היה העיקר, אני לא מתעכבת על זה למטרות ביקורת עצמית, זה כבר לא התדר. הסיבה שזה חשוב היא כי אחרי ההאשמה העצמית הזאת, ישר עלתה בי אמפתיה כלפי עצמי, ופה טמון החידוש, פירות העבודה. יכולתי לראות שאני לא פנויה לילדים לאחרונה כי אני עסוקה בעצמי ובהתפתחות האישית שלי, ושזה נהדר! הרגשתי שמחה על זה, לא אשמה. האשמה הייתה התגובה האוטומטית שלי ואיזה כיף להצליח לראות מעבר לה ולזהות את הפוטנציאל לרגש אמיתי חדש, גאווה.

2016-10-06-21.45.40.jpg.jpeg
מקור גאווה מתוק התחיל ללכת שבוע שעבר

זה לא מובן מאליו עבורי לשים את עצמי בעדיפות גבוהה. אחרי שנים של אימהות אינטנסיבית ומקריבה, סוף סוף אני מצליחה לתת לעצמי מקום. אז כן, קפצתי מקיצוניות אחת לשנייה במידת מה. אבל אני כבר מיומנת במציאת האיזון הנכון לי, מיומנת בראיית החיובי, בחמלה עצמית. וזה עוד יותר לא מובן אליו. אני שהייתי מלכת הביקורת העצמית, שהייתי קשה עם עצמי בטירוף, איזו ברכה להרגיש את פירות העמל הרב שלי. איזה כיף להצליח לראות את הדרך הארוכה שעשיתי, ולהצליח לתת לעצמי קרדיט על כך. ועוד יותר נפלא זה לדעת שיש לי עוד כל כך הרבה הישגים מדהימים לפניי. מסע ההתפתחות לעולם לא נגמר, תמיד יש עוד ועוד פסגות לכבוש, עוד ועוד פירות להנות מהם. איזה כיף שלמדתי להנות.

פחד ראשון -חשיפה לסבל

אחד הפחדים שיש לי מטיול ארוך במזרח הוא החשיפה לסבל ועוני וקושי ברמות שאני, בחיי המוגנים, לא יכולה אפילו לדמיין. אני יודעת שעוני וסבל קיימים גם פה, אבל אני לא נחשפת אליהם כלל. בתור אדם רגיש במיוחד, קשה לי להיחשף לסבל רב, קשה לי להפריד את עצמי, לשמור על עצמי למול העוצמות האלה. זו פריבילגיה של העשירים, אני יודעת, וחלק בי תמיד הרגיש אשמה על כל מה שיש לי, על החוצפה להיות מאושרת בזמן שיש כל כך הרבה סבל בעולם. אבל גם זה לא הכיוון הנכון.

20160924_183515.jpg
מאושרים בלי בושה

אני נזכרת בסיפור על הבודהה. הבודהה היה נסיך בממלכה בהודו, שחי חיי אושר ועושר ועונג, חיים מוגנים, עד גיל 29, אז הוא יצא לראשונה בחייו מהארמון ונחשף לסבל הכרוך בקיום האנושי. הסבל היה בלתי נסבל עבורו והוא עזב את חייו כנסיך ובחר בחיי פרישות, בניסיון למצוא את התרופה לסבל. אני מאוד אוהבת את הסיפור הזה. אני קוראת אותו כמשל להתבגרות. ההורים מסוככים ומגוננים על ילדיהם מפני חשיפה לכל דבר שעלול לפגוע בנפשם הרכה. אני בהחלט מרגישה את התפקיד הזה שלי כאם, לייצר סביבה בטוחה ואפילו כמעט סטרילית, שתאפשר לילדים להיחשף בהדרגה ובמידתיות נכונה לתכנים קשים ולא הולמים. אבל הילדים גדלים ויוצאים לעולם ופוגשים סבל, ולומדים להתעלם מקיומו. אנחנו לא רואים קבצנים, חולים סופניים וזקנים, לא רואים אותם באמת. אנחנו חולפים על פניהם במהירות, נמנעים מתחושת אי הנוחות שהם מעוררים בנו, נמנעים מלתת ללב להיפתח לסבל הרב שלהם. סבל זה לא סקסי. זיקנה, חולי ועוני אינם סקסיים. אלה מהדברים שהתרבות שלנו מסתירה, ובכך כולנו נשארים ילדים מוגנים, ילדים ישנים. אני חושבת שאנחנו באמת לא ערוכים רגשית להתמודד עם סבל בשום צורה. רק להדחיק, להתעלם, לייצר ספין חיובי על הדברים. אני מרגישה את עצמי נכנסת לביצה טובענית של דיכאון, הלקאה עצמית ואשמה. וזו בדיוק השפעת הסבל עליי. אני לא ערוכה להתמודד איתו.

מצידו השני של המטבע, אני גם מאמינה שבמזרח אפגוש את האנשים המאושרים ביותר בעולם. אנשים צנועים, שמסתפקים במעט, חיים בפשטות ומלאי הודיה ושמחת חיים. ואולי הפרספקטיבה הזאת היא שמאפשרת איזון בחוויה של הקושי. ואולי כל הסוד בבודהיזם הוא האפשרות להיחלץ מהסבל דרך המודעות, דרך ההבנה ששום דבר חיצוני לא חייב להשפיע על מידת האושר שלי. כסף לא גורם לאושר, היעדרו לא גורם לסבל. אלה בחירות התודעה שלנו שמכריעות כיצד נחווה את המציאות.

ושוב זה מרגיש לי כמו דברים שקל לומר עם בטן מלאה וקורת גג וכל הנוחות שחיים במעמד הבינוני גבוה מספקים לי. ובכלל, שזה יהיה אחד מהפחדים שלי לקראת הנסיעה נשמע לי כמו סיפור כיסוי שאני מספרת לעצמי. ויש הרבה על מה לכסות. זה להישאר ברמת המיינד ולהימנע מעולם הרגש הסוער. אבל זו התחלה. הנה אני מזהה ביקורת עצמית משתחלת פנימה ועוצרת אותה. זה בסדר להיות במקום בו אני נמצאת. זה בסדר לא להיות בשלה להתעסק בפחדים עמוקים יותר עדיין. לכל דבר יש את זמנו, ואני סבלנית עם עצמי ומקבלת את הדרך שלי. אמן.

20160924_162144.jpg
Enter a caption

חזרה לשלב ההכנות

רק שתדעו, אני אף פעם לא מפסיקה לחשוב על הטיול הגדול. התחלתי את הבלוג הזה בתור פלטפורמה לעקוב אחרי ההתקדמות שלנו לקראת הגשמת החלום הזה, החלום לעזוב את הבית, המשפחה, החברים, העבודה, החפצים וכל מה שמרכיב את חיינו כרגע, לעזוב הכל ולטוס לטיול אינסופי בעולם. מסתבר שיש דבר כזה והמון משפחות חיות ככה כבר שנים, ואני בולעת בשקיקה את הבלוגים שלהן (ואולי בקרוב אכתוב פוסט עם רשימה של כל הבלוגים האלה, אם מישהו פה מתעניין). אבל הבלוג הזה קיבל חיים משל עצמו והפך למסע התפתחות פנימית שלי ביומיום, אבל עדיין חשוב לי לנער את האבק מעל הנושא הזה מדי פעם, כי אצלי בלב ובראש הוא חי ופועם בעוצמה. אז הנה עדכון לגבי מצב הצבירה של החלום:

השלב של לפני היציאה לדרך הוא שלב חשוב של הכנות ותיכנון, חששות ודאגות, התרגשות והתכווננות. אבל כמה שהוא חשוב, ככה הוא קשה. אנחנו רגילים בתרבות האינסטנט שלנו לקבל הכל מיד, לדלג על הקטעים המשעממים, להסיח את דעתנו מאזורי האי נוחות. ואני באמת מוצאת את עצמי באי נוחות מול רצף הזמן הארוך שעומד ביני לבין העלייה למטוס, רוצה לזרז את התהליכים המשעממים האלה של לחסוך כסף, להתעמת עם פחדים, לתת מקום לדאגות. אני רוצה לקפוץ ישר לתוך המים, רצוי של מפרץ תאילנד. התהליך מתסכל אותי ואני חסרת סבלנות. אבל אני גם מבינה את חשיבותו, ומבינה שאי אפשר לדלג עליו. ההימנעות ממנו רק מרחיקה אותי מהגשמת החלום, אז הגיע הזמן לצלול לתוכו באומץ.

עברו כבר חודשיים וחצי מאז שהכרזתי על התוכנית לעזוב הכל ולטייל בעולם עם המשפחה הקטנה שלי, ולא נעשה שום צעד מוחשי במציאות. נעשו ודאי המון צעדים סמויים בעולם הרוח, העיקרי בהם הוא להכניס את ניק למוד הגשמה והסכמה. אבל בעולם החומר דבר לא השתנה, ואני מתייחסת בעיקר למצבנו הכלכלי. זה הזמן להכניס עזרה חיצונית, בדמות יועצת לכלכלת המשפחה, שתעזור לנו לחסוך מלא כסף ולקרב אותנו לשלב הבא של קניית כרטיסי הטיסה. איזה כיף שיש לי את ניסיונם של כל קודמיי במסע הזה, ובניתי לי בראש מפת דרכים ברורה של כל הצעדים והשלבים שבדרך.

wp-1474718967798.jpeg
יולי קטנה בקופנגן

ברמת התכנון, יש לנו כבר יעד ראשוני, תאילנד. זהר כבר שבחה אותה כיעד מועדף לנחיתה רכה למשפחות, וזה מצטרף להעדפה האישית שלי להתחיל במקום מוכר. זה הופך את הקפיצה אל הלא נודע שבחיי נוודות לקלה יותר, לפחות בהתחלה. היינו בתאילנד לפני שנתיים וחצי, עם יולי קטנה בת פחות משנתיים, בעיקר באי קופנגן המושלם. ועכשיו מסתבר שיש קהילה שלמה של משפחות מטיילת (יותר או פחות) שהשתקעו בגן העדן הזה וחיים שם באושר רב, ואני מתכוונת להגיע לבקר אותן, ולגלות אם גם אנחנו נרגיש שם בבית. בכל מקרה אנחנו נרצה להמשיך לטייל, יש לנו את כל העולם לראות! אבל גם יכול להיות נחמד אם יהיה לנו בסיס נחיתה בקהילה של אנשים טובים, בין לבין המסעות שלנו.

טיול תרמילאים במזרח הרחוק עם ילדים חייב להיות טיול איטי כדי להיות נעים. המחשבה שלי היא לנדוד בין מקומות שמושכים אותנו, להישאר בכל מקום שטוב לנו בו, כמה זמן שנרצה, ולהמשיך הלאה כשתאוות הנדודים תשתלט עלינו. קשה לי לחכות ולהתאפק, קשה לדחות סיפוקים, אבל זה חלק מההתבגרות, הקבלה של התהליכים, של הזמן שהם לוקחים. בפוסט הבא אני אתחיל לגעת קצת בחששות ובפחדים שלי ממסע כזה, אבל בינתיים נמשיך לחלום ולרקום תוכניות, כמו טיול רכבות באירופה וטיול קרוואן בארצות הברית וקרוז מפנק בין היבשות. גם מרכז ודרום אמריקה על המפה, ואוסטרליה וניו זילנד ואפריקה. בקיצור, לא חסר מה לראות בעולם, לא חסר זמן לטייל בעולם ובהחלט לא חסר רצון. הנה אנחנו באים!

2016-09-24-14.54.09.jpg.jpeg
הצב מוכן לטיול איטי בעולם

אנרגיה בתנועה ומחזוריות עונתית

חזרה לנושא האנרגיות, עם כמה תובנות חדשות. אנרגיה זה לא דבר שנגמר, יש תמיד עוד. כשאני מרגישה שאין לי כוח, זה בגלל שהאנרגיה תקועה. יש לי כוח כשהאנרגיה זזה, מתחלפת, נמצאת בתנועה. אני עייפה כשהאנרגיה תקועה במקום, לא זזה, מתעפשת. כמו נחל זורם. לפעמים קורה משהו, הצטברות של עלים וענפים, או אפילו גזע עץ שנפל למים וחוסם את זרימתם הטבעית. אז נוצרת תקיעות, בריכה של מים שאינם זורמים, מים מעופשים. ככה אני מרגישה לגבי ערוצי האנרגיה בגופי. דברים שקרו לי בחיים נתקעו איפשהו במסלולי האנרגיה בגופי, ולא מאפשרים לי לחיות במלואי. אני לא מבינה ברפואה סינית, אבל זה נשמע לי מתכתב עם זרימת הצ׳י במרידיאנים, או הצ׳קרות של האיורוודה, או מערכת העצבים הסימפתטית או הפאראסימפתטית. בקיצור, לא המצאתי שום דבר חדש, אבל הבנתי משהו חשוב לגבי משק האנרגיה שלי. הבנתי שתמיד יש מקורות אנרגיה זמינים, הסוד הוא להניע את האנרגיה בתוך הגוף, כמו גם פנימה והחוצה. חשבתי על זה שהדברים שממלאים אותי באנרגיה, אלה דברים שגם מתבזבזת בהם אנרגיה, לכאורה. כמו פעילות גופנית מאומצת (אל תשאלו מה התחלתי לעשות בשקט, בסוד, בחושך, לבד) או מפגש חברתי. אז הבנתי שתחלופת האנרגיה היא הסוד פה. ובכלל זה מאוד מתחבר לי עם העניין של תודעת שפע. יש שפע אנרגיה ביקום, הבעיות מתחילות כשמנסים לאגור את השפע, להיאחז בו, לרצות אותו לעצמנו. וככה אני בעצם חיה מבחינת אנרגיות, כמו ענייה. איזו הקלה להבין את זה. אני לא צריכה להמשיך להתקמצן על האנרגיה שלי, להתחשבן עם כולם כמה אני נותנת ואיפה זה מתבזבז לי. יש בי שפע אנרגיות, רק צריך להזיז אותן קצת, להכניס תנועה למקום הקפוא, הרדום הזה.

20160917_122023.jpg
ניל מכניס תנועה

אבל כמובן שיש אבל, והאבל הזה קשור במצבים ואנשים מכלי אנרגיה, שואבי אנרגיה. ופה האחריות האישית שלי לשים לב אילו סיטואציות סוחטות אותי אנרגטית ולהימנע מהן, אילו אנשים מכלים את האנרגיה שלי ולהתרחק מהם. הבעיה היא שהדבר העיקרי שעולה לי לראש אלה הילדים. ילדים יכולים להיות מרוקנים במיוחד. הם יכולים גם למלא, כמובן, אבל עבורי לפחות זה עדיין נגמר במינוס. במיוחד יולי. יולי היא ילדה שדורשת ממני המון, ומחזירה במינונים קטנים. אז פה מתבזבזת המון אנרגיה ויש טעם לעצור ולהסתכל שוב על הבחירות שלי בגידול הילדים.

חינוך ביתי זו לא בחירה שפויה עבור אנשים שמתרוקנים משהות עם ילדים. אני באמת רוצה לבחון את הנושא הזה בצורה אובייקטיבית, אבל לא מצליחה להיחלץ מתוך ביצת האידאולוגיה. אני לא מצליחה לנהל עם עצמי שיח כנה בעניין החינוך הביתי, אני רק נתקלת בחומות גבוהות ומבוצרות של "זה מה שהכי טוב לילדים". אני נושמת לתוך המקום הנוקשה הזה, מקבלת את חוסר היכולת לגשת אליו עדיין, מאמינה שזה יתאפשר כשזה יהיה נכון. שום דבר לא בכוח, זו המנטרה החדשה שלי, רלוונטית במיוחד כשזה נוגע ליחס שלי לעצמי. רכות ועדינות זו הדרך.

20160921_183053.jpg
אי שפיות בחינוך ביתי

אז אנרגיה צריכה להיות בתנועה, אחלה תובנה. אני משחררת מהאנרגיה שאצורה בי ומקבלת חזרה אנרגיה רעננה. אני מרגישה את זה קורה עם חברות, מרגישה את הכמעט נואשות שבה אני מגיעה לפעמים למפגש עם אנשים, צמאה לקבל הדהוד אנרגטי מהם, להחליף אנרגיות, לא יודעת מה בדיוק, אני רק יודעת שזה מחיה אותי. וזה גם מרגיש כעומד בסתירה מוחלטת לכך שאני כמהה לזמן לבד, בשקט, בבית. אני שילוב משונה של אינטרוברטית ואקסטרוברטית, צריכה זמן לבד כדי להיטען אבל גם פורחת בחברת אנשים.

בכלל סתירות זה דבר שמאפיין אותי. אני חושבת עכשיו על עניין האנרגיה בתנועה, ואיך אני יכולה למזג את התיאוריה החדשה הזו עם תיאוריית האנרגיה הקודמת שלי, שהאנרגיה שלי היא עניין מחזורי, כמו עונות השנה ותנועת גרמי השמיים. או שזו התיאוריה לגבי מצבי הרוח שלי? נראה לי רלוונטית לשניהם, ואולי הם חופפים במידה. בכל אופן, השלמתי עם היותי נתונה לשינויים מתמידים. אני יודעת לא לנסות להתחיל פרויקט או משימה כשאני בתחתית הגל, שזה שווה ערך לריצה באוויר כמו בסרטים מצוירים. עדיף לחכות לתקופה של התמלאות באנרגיה, אז אני יכולה לעשות הכל, להזיז הרים, לשנות עולמות. אז איך התנודות המחזוריות האלה משתלבות עם השפע של האנרגיה? אני מניחה שאגלה בקרוב.

על מראות ואובדן התמימות

ראיתי היום סרטון של יולי שהטריד אותי. היינו במפגש חנב בגן שעשועים. כל הילדים הסתובבו יחד על הקרוסלה והיו מתוקים להפליא, היינו חייבות להנציח את הרגע. בסרטון רואים את הילדים שרים ומסתובבים וצוחקים, ויולי מחזיקה את ניל על הברכיים. אבל ניל מנסה להימלט, והיא מתעצבנת ונוזפת בו ומחזיקה אותו חזק יותר, ואז הקרוסלה מסתובבת והיא מול המצלמה, אז היא מחייכת את החיוך המלאכותי החדש שלה.

2016-09-22-22.29.30.jpg.jpeg
ניל מנסה להימלט

הסצנה הזו מפריעה לי משתי סיבות עיקריות. ראשית, עצוב לי לראות את אובדן התמימות הילדית שלה, את התחלת המודעות העצמית לנוכח המבט החיצוני עליה. היא נזכרה שמצלמים אז עטתה על פניה ארשת הולמת של חיוך. ממש ראיתי את השחקנית שבה לוקחת תפקיד. וזה עצוב לי כי זו תחילתו של הסוף. סוף החופשיות, סוף הסח הדעת, סוף חוסר הדאגה. כאן מתחילה מודעות יתר חברתית, התאמת הפנים לציפיות הסביבתיות, הסתרה ובושה ומבוכה. אני שומעת בדברים שאני כותבת את הילדה הקטנה שהייתי, שעברה את התיאור הזה של אובדן החופש ואימוץ התאמה חיצונית. אני יודעת שיולי היא לא אני, יש לה סיפור אחר. התפקיד שלי הוא לא לתת לסיפור שלי להפריע לה, לא להרכיב את החוויות שלי עליה. לפחות מהצד שלי, לא להכביד עליה עם ציפיות ונבואות. יהיה לה מספיק מזה בעולם. ובכל זאת הרגע הזה מסמל עבורי מעבר כואב לעולם המבוגרים, החיוך המלאכותי החדש הזה פוצע משהו בתוכי. אני שמחה שאני קולטת את השינויים העדינים האלה מתרחשים בלייב, ומקווה שבעזרת המודעות שלי אוכל לסייע לילדה שלי בדרכה שלה.

20160921_101143.jpg
חיוך קצת פחות מלאכותי

הסיבה השנייה שהסרטון הטריד אותי כל כך היא המראה שהוא שם לי מול העיניים. האופן שבו יולי נהגה בניל באגרסיביות, חוסר הסבלנות כלפי הרצון שלו המנוגד לשלה, הכעס שהתעורר בה, את כל אלה היא למדה ממני. ואני מתביישת בעצמי. החודשיים האחרונים דחקו אותי לקצה היכולת שלי, ובמקום הזה יצאו ממני דברים שאני לא גאה בהם. הייתי עצבנית, רגזנית, צעקתי יותר מדי, נהגתי בילדים בתוקפנות, ריחמתי על עצמי, מלמלתי מילים קשות בקול רם, הפגנתי חוסר סבלנות וחוסר עניין וחוסר אכפתיות. כל מה שאני עובדת כל כך קשה לא לעשות, נשפך ממני ללא שליטה בהינף אוגוסט אחד. טוב שיש את אוגוסט להאשים…

אבל באמת שאני מעבר להאשמות. אני יודעת שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה בכל רגע נתון. גם אם ההכי טוב הזה לא מגרד את הקרסוליים של הסטנדרטים שלי, הוא עדיין טוב מספיק לנסיבות. ויש לי נסיבות מקלות ותירוצים לרוב. זה לא העניין. העניין הוא שהצלחתי לתפוס את עצמי. לעצור לרגע ולהתבונן. האישה השלילית הזאת זו לא מי שאני רוצה להיות. אני לא מסכימה לתת לה את המושכות על החיים שלנו. אני בוחרת להשתנות. אני בוחרת לטפל בעצמי ברכות, בעדינות, בטוב לב, כדי שאוכל לטפל כך גם בילדים שלי.

אז הצלחתי לראות את המראה שהילדה שלי שמה מולי, הצלחתי לראות שלהתנהגות הבלתי רצויה שלה יש מטרה חשובה מאוד של להעיר אותי. איזה מזל וכמה נפלא שאני רואה. זה לא מובן מאליו ואני שמחה בזה וגאה בעצמי. עכשיו רק נשאר לתקן. לרכך את היחס שלי, קודם כל כלפי עצמי, ואז כלפי הילדים. להחזיר את מרווח הנשימה שמאפשר לי מידה של שליטה בתגובות שלי. לראות תמיד את הטוב בכל אתגר, את הכוונה הטובה בכל התנהגות שקשה לי איתה. מפה מתחילים לעלות. היה שלום, אוגוסט, ותודה על השיעורים.

 

שיעורים ביצירת אנרגיה

אני מאמינה שאנחנו פה בחיים האלה כדי לעבור שיעורים. לכל אחד מאיתנו השיעורים שלו, ואחד השיעורים הגדולים שלי הוא עניין השליטה. הצורך בשליטה בא לידי ביטוי בחיי במגוון דרכים, וכל פעם אני פותרת אותו ברמה אחרת. הפחד מאובדן שליטה משתק אותי, ואני נשארת תקועה במקום, בקושי שאני מייצרת לעצמי שוב ושוב. מהפוסט האחרון הבנתי שאני מבזבזת המון אנרגיה על ניסיונות לשלוט ברגשות שלי ובמציאות של יולי. שני נושאים שונים וגדולים במיוחד (לפוסט אחר). אבל נושא האנרגיה דחוף לי וקריטי לאיכות החיים שלי. נמאס לי להסתובב בעולם חצי בת אדם, כמו זומבי אנמית שאין לה כוח לכלום ואין בה שמחת חיים והיא כבויה ועצובה. מרבית חיי חשבתי שזו מי שאני, אבל זו לא. זו מי שהתרגלתי להיות, זו מי שחשבתי שאין לי ברירה אלא להיות. אבל יש לי ברירה ויש לי בחירה ואני בוחרת לחולל שינויים ומהפכות, בעולם החיצוני ובעיקר בעולמי הפנימי.

20160918_162209.jpg
כי עוגת ביסקוויטים ורודה זו חתיכת מהפכה!

אני בוחרת להוציא את עצמי מהדפוס הזה של עייפות, חוסר אנרגיה, תשישות, שהכל מייגע ואני עושה את המינימום הנדרש בכל פעולה. אני בוחרת להתמלא באנרגיה רעננה ומחייה, ככה יחד עם השנה החדשה. אני בוחרת לרפא את צורת המחשבה שמבזבזת לי המון אנרגיה לריק. אני בוחרת להרפות מכל מאמץ מיותר, להרפות מהניסיון לשלוט בעולם, להרפות מכל מה שאינו מקדם אותי. אני בוחרת לתת מקום לשמחה שבי, לחיות ולתשוקתיות ולפראיות ולכל החלקים המודחקים שבי, כל המקומות בי שאני מפחדת לפתוח ולשחרר.

יופי, יש לי הצהרת כוונות. מה עכשיו? עכשיו ממתינים. אני הרי למדתי שכל מה שאני צריכה לעשות זה לרצות, והיקום ידאג לאיך זה יתגשם. ואני תלמידה טובה. בינתיים יש לי כיוון מעולה שנתנה לי אחת מחברותיי הטובות ביותר בעקבות הפוסט הקודם (תודה רבה רבה!), להתחיל איזושהי פעילות פיזית אינטנסיבית כדי לעקוף את המיינד הפעיל מדי ולהגיע ישירות פנימה. אני יודעת שזה משהו שיעשה לי טוב וכמובן דוחה את זה. מה זה הקול הפנימי הזה שמדכא אותי ומקשה עליי לפעול? זה שאומר שאין לי כוח, ולא בא לי, ואני עייפה. אני לא רוצה להקשיב לו יותר. יש לי כוחות ואני רוצה להשתמש בהם.

בחזרה לשיעורים שאנחנו עוברים בחיים האלה. דנה הזכירה לי שהם ספירליים, שאני כל פעם מגיעה לאותו שיעור, רק ברמה התפתחותית גבוהה יותר. אני זוכרת כמה מתסכל היה עבורי לעבוד קשה על עניין מסוים, רק כדי למצוא את עצמי שוב נאבקת באותו עניין בדיוק כעבור כמה חודשים או שנים. הרי כבר נלחמתי בשדים האלה, למה הם חזרו? הרגשתי שזו עבודה סיזיפית ואינסופית וחסרת תגמול. הייתי מתוסכלת ומיואשת מזה. אבל אז במהלך טיפול מוצלח במיוחד הבנתי שזה רק מרגיש כמו לשוב לאותה נקודה, ולמעשה אני חוזרת אליה ממקום אחר. וההבדל הזה של נקודת המוצא או נקודת התצפית שלי, הוא הבדל משמעותי מאוד. השיעור קצת שונה הפעם, בניואנסים קלים או כבדים, אבל שונה. כי אני שונה הפעם. אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים ואי אפשר לעבור את אותו שיעור פעמיים.

אז אני שמחה על המפגש המחודש עם השיעור הזה. שמחה לגלות כמה אני שונה, כמה המים אחרים. סקרנית לראות מה השיעור הזה מביא עמו. יש בי חלק קטן שקצת מתייאש לנוכח ההיקף הנרחב של חיים שלמים של שיעורים ולמידה, אותו חלק שאין לו כוח והוא עייף ורק רוצה לנוח. החלק שהיה רוצה לוותר על החיים בכל כך הרבה הזדמנויות. אבל אני לא מוותרת. שוב ושוב אני עולה מהאפר, פורשת כנפיים מרהיבות ועפה. לאן? אני לא חייבת לדעת. אני לא צריכה להיות בשליטה. אני מרפה, אני באמונה, אני אגיע.

2016-09-19-22.24.05.jpg.jpeg
אני בדרך

המפלצת/לוחמת מוצאת את מקומה

אז חזרה למאמץ הרב שאני משקיעה בניסיונות שווא לשלוט בכל אספקט של חיי. זה עניין מתעתע, כי כאילו אין לי שליטה על מה שקורה ואני צריכה להרפות ולזרום ולקבל את המציאות כפי שהיא. אבל מצד שני, כל העבודה העכשווית היא בהבנת טיבה של המציאות כנזילה וניתנת לעיצוב, כמו חימר או פלסטלינה. המציאות היא השתקפות של המחשבות, ובכך היא ניתנת לשליטה. וזה המאמץ הנכון, שליטה בשצף המחשבות, רתימתן לטובתנו. זו מדיטציה, לא?

לא, בעצם לא. מדיטציה היא השקטת תנודות התודעה, התבוננות במחשבות ובדפוסי החשיבה. מספיק כבר עם אובססיית השליטה הזו. נדרשת ממני ירידה לעומקו של העניין. בשלב בסיסי יותר, שליטה נובעת מפחד. הצורך לשלוט בסיטואציות, באנשים, בעצמי, נובע מתוך פחד עמוק מכוחות בלתי מרוסנים שמסתתרים בהם, מסתתרים בי. להלן המפלצת. אני לא יודעת איך זה אצל אחרים, אבל בתוכי מסתתרת מפלצת, שהשתלטה עליי יותר מדי השבוע. אני מניחה שהיא קיימת בכולם, אני פשוט תוהה עד כמה אנשים מצליחים לחיות בשלום עם המפלצות שלהם.

20160917_142532.jpg
דיוקן משפחתי חלקי, ללא המפלצת

כי אצלי יש הדחקה מוחלטת. אני לא מוכנה להכיר בקיומה, ובטח שלא בכך שהיא חלק ממני. אז היא מוזנחת, דחוקה לשוליים, חסרת זכות קיום. עד שהיא מתפרצת. כמו הר געש פעיל, היא פתאום יורקת לבה רותחת על כל האומללים שבסביבתה. אני חושבת שמה שהכי מפחיד אותי במפלצת זה אובדן השליטה. השבוע היה לי כל כך רע, הצרכים שלי לא מולאו, וזה יצר מצב של היעדר שליטה וריסון רגשי. פשוט לא הצלחתי לשלוט בעצמי, במה שאני אומרת ועושה. זה היה נורא. בדרך כלל, גם כשאני ביום רע, יש מרווח של כמה שניות בין התגובה האוטומטית שעולה לי לבין מה שאני בוחרת לומר ולעשות בפועל. כל ההורות המהוללת שלי מתבססת על הרגע הקטן הזה שיש לי בו אפשרות בחירה. ופתאום זה לא היה. לא היה לי מרווח הנשימה הדרוש כדי לתפקד בצורה נסבלת, והפכתי לבלתי נסבלת. צעקתי על הילדים על כלום, העלבתי את יולי על ימין ועל שמאל, יצאו ממני כאלו אלימות ואגרסיביות שאיכזבו והפחידו אותי ממש.

אני נזכרת במה שמורן ציירה ותיקשרה עבורי, המסר היה אחדות בין כל החלקים שבי. והנה יש בי חלק שמפחיד אותי, שאני שומרת לבד בחשכה במעמקי גופי, מתעלמת מקיומה במפגין. כמה מעליב! ועוד קוראת לה מפלצת… אז אני מנסה לרכך את עצמי כלפיה. מפחדים מהלא נודע, אז אני מנסה להכיר אותה. זו תהיה דרך ארוכה, אני מעריכה, כי מדובר בשנים של הדחקה ופחד גדול באמת, וככל הנראה גם באיזו טראומה. בייבי סטפס. ממה מורכבת המפלצת הזאת? רגע, צעד לפני, אולי נזכה אותה בשם פחות מעליב… ממה מורכבת הדמות הזאת? מתוקפנות. היא הלוחמת שבי. כשאני בשליטה, ומופעל אצלי מנגנון הלחימה או בריחה, אני נוטה כמעט תמיד לבריחה או קיפאון. למדתי מתישהו בחיי שהלוחמת לא מתקבלת יפה. או שהיא לא מספיק חזקה לנצח. או שהיא מסוכנת מדי. למדתי להדחיק את החלק הזה בי. והחלק הזה הוא כל כך הרבה יותר מלחימה ותוקפנות! זו האש שבי, זו התשוקה הבוערת, זו היצירה ושמחת החיים והרגשות העזים. ואני רוצה אותם בחזרה!

20160917_182124
לוחמת קטנה מטפסת על עצים

 

אם אתן ללוחמת מקום של כבוד בתוכי, מוצאים (outlets) הולמים לאש שהיא, היא לא תהיה מסוכנת. אני אמיצה מספיק להתעמת עם כל מה שהיא אגרה בתוכה, כל מה שהיא ספגה כל השנים האלה בשבי. אני חזקה מספיק להיות שלמה, להכיל את כל חלקיי, לתת להם מקום באור. אם לא כרגע, אז בהמשך הדרך. כי זו נסללת מכוח מחשבותיי, ואני צועדת בה. כל צעד מקרב אותי לשלמות, לאחדות, להיותי אני במלואי. ענקית, מאירה, בוערת. אמן.

להרפות לתוך מאמץ נכון

התגובות לפוסט של אתמול עודדו אותי כל כך ונתנו לי כוח וחשק להמשיך לכתוב, אז תודה רבה! אבל לא בא לי לכתוב פוסט רווי ברחמים עצמיים. אני רוצה לצאת מזה. אבל אין לי כוח לצאת מזה, אני צריכה לנוח. ודנה אמרה להרפות. אז זה מה שאני אעשה. אני מרפה, ומה שיוצא אני מרוצה. גם ככה הפוסטים הכי מוצלחים שלי התחילו בלי שום רעיון או כיוון, אלא פשוט נתתי לכתיבה לזרום מתוכי. ובכלל מה זה אומר "פוסט הכי מוצלח"? כאילו שיש תחרות פוסטים, או דרך למדוד את ההצלחה שלהם. אני בגמילה ארוכה מתחרותיות.

אז להרפות. איך מרפים? אני באמת במאמץ גדול כל הזמן. אני לא שמה לב ואני לא כל כך מכירה דרך קיום אחרת. אני מחזיקה המון דברים, כדי שהכל יהיה מדויק, כדי שהכל יהיה טוב לכולם. אבל אני צריכה ללמוד להרפות כדי שיהיה לי טוב. אני רוצה להרפות. אני רוצה שיהיה לי טוב. זה חשוב להגיד. זה קצת מעציב אותי שאני עדיין מרגישה צורך להדגיש את זה לעצמי, כאילו לא ברור מאליו שאני רוצה לעצמי טוב. אבל אני לומדת ומשתפרת ומתפתחת כל הזמן, ואלה דברים שלוקחים זמן, ויש לי את כל הזמן שבעולם, אני כאמור הרפתי. או משהו כזה.

20160915_171601.jpg
מי שמכירה אותי יודעת שמבחינתי אין יותר רפוי מזה!

יש מונח בבודהיזם שנקרא מאמץ נכון. הכוונה היא למאמץ מנטלי, לאנרגית המחשבות שלנו, וההכוונה היא להיפטר ממחשבות מזיקות ולטפח מחשבות מיטיבות. נו מצויין! זה בדיוק מה שאני עומלת עליו עם כל ההתעסקות בשליליות והחיוביות. אני כבר כמה שנים נמנעת מלקרוא על מאמץ נכון, על אף שזה משהו שקופץ לי לראש בתדירות גבוהה. היום הרגשתי בשלה סוף סוף להתעסק עם הנושא הזה. ככל הנראה בגלל שהגיעו מים עד נפש, והרגשתי שאני כבר יותר מדי זמן במאמץ לא נכון. או בגלל שהיום נחת לי בתיבת הדואר ניוזלטר שעסק בדיוק בנושא הזה, וכבר לא היה לי נעים להעיף אותו לפח, כמו את כל קודמיו…

אני כלל לא בטוחה שהמאמץ שאני חושבת עליו וזה שדיבר עליו הבודהה הם זהים, אז אני זונחת את משנתו לרגע ועוברת לדבר על מה שאני מבינה בו הכי טוב: על עצמי. כשאני מדברת על מאמץ לא נכון אני מתכוונת לכמות האנרגיה המנטלית שאני משקיעה באופן בלתי פוסק בניסיון לשלוט על עולמי הרגשי, על זה של יולי, בניסיונות לפענח את רגשותיהם של כל הסובבים אותי, במטרה לשלוט יותר טוב בסיטואציות הקשורות בהם כמובן. בגדול אני מבינה עכשיו שהמאמץ הוא בניסיון לשמר עבורי אשליית שליטה. שהרי אני כבר מבינה לא מאתמול שזו אשליה. אז למה כל המאמץ הזה?!

20160915_171624.jpg
בתמונות זה מצטלם טוב, בפועל זה מאמץ עילאי

להרפות אמרנו, לא? אני נושמת עמוק ומנסה להבין עמוק. אני מרגישה מאז ומתמיד שהגידול של יולי מצריך מאמץ רב יותר ממה שדורשים ילדים אחרים, מה שנקרא (ושווה לחזור לזה בהזדמנות) היי ניד. אני מרגישה שכדי שיולי תישאר בטוב, היא צריכה יחס ספציפי מאוד, דיוק גבוה מאוד של מענה לצרכיה. אחרת מדובר בקטסטרופה. ואני לא עושה קטסטרופות, תודה. גם לא דרמות, בבקשה. ואני באמת מרגישה שהמאמץ הזה הוא הכרחי. לא? מה, להרפות? זה נורא מפחיד. והרי כל פילוסופית גידול הילדים שאני מאמינה בה אומרת איחזו בילדיכם, אז מה להרפות מה? (תעשו לעצמכם ולילדיכם טובה, ותראו את כל ההרצאות של דר גורדון ניופלד).

אני מבינה שצריך פה ראיה חדשה, וממש מתרגשת מהיכולת לזהות את זה! זה בדיוק הגם וגם הזה שאני מרגישה שהוא הוא הכיוון שלי. גם לאחוז וגם להרפות. והרי בודהה לא דיבר על אי מאמץ. הוא דיבר על מאמץ נכון. ואלוהים לא נותנת אגוזים למי שאין לה שיניים, לפחות במשנתי היא לא. ובאמת יש לי וואחד שיניים, וואחד כוחות, משהו מדהים באמת. אז קיבלתי אגוז… אבל עדיין יש פה משהו שצריך דיוק, הרי המאמץ מרגיש לי נכון, הוא מרגיש לי מוגזם. יש פה שינוי כלשהו שנדרש במערכת העדינה הזו שנקראת חיי. זה הלהרפות החמקמק הזה. אני עוד אפצח את העניין הזה (pun intended, כמובן), אבל לא הערב. להערב אני מרפה.

20160913_124823.jpg
יש מי שמאמץ ויש מי שהירפה

ימים קשים

עוברים עליי ימים קשים, ובימים קשים לא בא לי לכתוב. אני תוהה אם לא בא לי לכתוב כי אני לא רוצה להראות צדדים פחות מחמיאים שלי. אבל אני כבר יודעת שזה לא הסיפור. אין לי בעיה עם חשיפת חולשות וקשיים. אני חושבת שפשוט באמת נורא קשה לי. והקושי בא לידי ביטוי גם בכתיבה. ובכלל בכל פעולה שאני מנסה לעשות. אני כבדה, לאה, עייפה. אני זקוקה למנוחה ואין כזאת בנמצא. ואני תקועה בלופ של כמה קשה לי וכמה אין לי מנוחה, במקום לזמן לעצמי את מה שאני רוצה. כי כשקשה כל כך, קשה שלא לשקוע בתוך הקושי. ואז קשה עוד יותר להיחלץ ממנו. קשה להיזכר בטוב ובחיובי, קשה קשה קשה.

אני רוצה להוציא את עצמי מזה, אבל בינתיים קשה. ואני מנסה לפרוט את הקושי הזה למרכיביו, להבין ממה הוא בנוי. ואני לא מוצאת שום רכיב מיוחד או שונה, שום הסבר מספק למה כל כך קשה לי פתאום. כל הנסיבות דומות; אני עם הילדים כל היום בלי אף עזרה, אין לי טיפת זמן התאוששות, ניק עובד קשה מאוד, ההורים שלי בחו"ל. אלה תנאי הפתיחה, ובתוכם אני מתנהלת תמיד, בדרך כלל יותר בטוב. אבל יש עייפות החומר, ויש הצטברות של עומס, ויש מחסור חמור באנרגיה וכוחות, ממש מגרדת את הקו האדום. ולפעמים לא צריכה להיות סיבה מספקת, לפעמים אלה פשוט הגאות והשפל הטבעיים של היותי אישה והיות הנשים מחזוריות, כמו הטבע, כמו הירח.

מאיפה מוצאים אנרגיה כשלי נגמרת? מהאוויר, מהאדמה, מהשמש, מהמים, מהירח. פעם הייתי מוציאה אותה מאנשים אחרים. בלי כוונה, בלי לשים לב, הייתי שותה להם את האנרגיה עם קשית. בעיקר לבני זוג. אולי אני עדיין עושה את זה במידה מסוימת, בלי כוונה, בלי לשים לב. אבל היום אני יודעת על דרכים אחרות להתמלא, ואני רוצה לנסות אותן.

20160914_172124.jpg
לא, אפילו החיוך הזה לא ממלא אותי בימים כאלה

אז אני עושה מדיטציה זריזה ונושמת לתוכי כוחות מאיפה שרק אפשר. מספיק כדי להוציא אותנו מהבית לחוג תיאטרון. אבל ניל התעורר במעבר לאוטו, והוא בוכה וצורח כל הנסיעה, ואנחנו באיחור לחוג, ופתאום יולי צריכה פיפי (אפילו שהצעתי לה פעמיים לפני שיצאנו), ואני עצבנית ולחוצה והבכי של ניל גומר אותי, ואני מצליחה להיכנע למחשבות השליליות, "לא הייתי צריכה להתעקש לצאת מהבית היום, הכל משתבש, זה חרא של יום…" ואני מעבירה את הנסיעה בספק-שירה-ספק-צרחות עם הדיסק, וזה מה יש.

הגענו בשלום, פחות או יותר, וכבר חשתי הקלה. לאט לאט הדבק, שאיתו יולי הייתה דבוקה אליי בתחילת החוג, התחיל להשתחרר, והאווירה השתחררה, וכל השליליות שסחבתי איתי התחילה להשתחרר. אני כבר יודעת היטב שאני צריכה תחלופת אנרגיה כשאני נכנסת למצב הזה, שאני צריכה לראות אנשים ולהתאוורר, ולכן התעקשתי לצאת מהבית למרות כל הקשיים. וטוב שכך. כי בסוף היה ממש נחמד. יולי התחילה להשתתף בחוג, אחרי שנה שלמה של ישיבה בצד וסירוב לקחת חלק בחוג. וזה מאוד משמח אותי ורציתי להמשיך בשוונג משבוע שעבר. אמנם קיבלתי באהבה את הרצון שלה רק לצפות מהצד ולא להשתתף, ובטח שלא לחצתי עליה לעשות שום דבר שהיא לא רוצה, אבל הרגשתי שהיא הייתה יכולה להנות מכך, ואני ממש שמחה שנתתי לה את הזמן היא הייתה זקוקה כדי להרגיש מוכנה להשתתף.

20160914_115431.jpg
יולי מככבת בתור יונה

ובכלל רציתי לכתוב על הקמפינג… כנראה שיש דברים שלא רוצים להיכתב. חבל, דווקא היה נחמד, בין כל הסבל הרגיל של חיים עם ילדים. אבל כבר מאוחר, ואני כותבת את הפוסט הזה בהמשכים כל היום וקצת נמאס לי ממנו. והרבה נמאס לי מזה שאין לי פנאי ואין לי זמן ואין לי מנוחה ואני זקוקה להם כל כך. המיכל ריק ואני חייבת למלא אותו. יאללה, עוד מדיטציה לפני השינה ואולי אני אקום חדשה בבוקר. לעוד יום של לתת מעצמי כל מה שיש לי ואז עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת. לפחות יש מי שמעריכים את זה, שרואים את ההשקעה האדירה ומכירים בחשיבותה. תודה על זה.

 

השתייכות ובשלות

היעדרות ארוכה מהבלוג גורמת לי לקושי להתחבר מחדש. זה קושי שאני מרגישה הרבה גם עם חברים, ואפילו עם ניק. אחרי שלא מתראים הרבה זמן (ומבחינתי כמה ימים זה הרבה זמן), אני צריכה זמן והתכוונות מיוחדת להתחבר מחדש. זה לא קורה אוטומטית. וקשה לי עם הפער הזה בין הקרבה שהייתי רוצה להרגיש לבין המרחק המכאיב שאני מרגישה בפועל. משהו שאני מבחינה בו בשנים האחרונות; הקושי שלי עם מרחק במרחבים שאני מצפה בהם לקרבה. אבל אני בכלל רוצה לכתוב על הקמפינג!

פעם בשנה מתקיים קמפינג ארוך של קהילת החינוך הביתי בארץ בפארק הירדן. זו השנה הראשונה שבה השתתפנו והיה טוב. כמו בכל אירועי חנב ארציים, אני נהנית מאוד לראות את התוצרים: את ילדי החנב הגדולים. הטינאייג׳רים האלה מקסימים ומיוחדים, וזה מחזק את הבחירה שלי. קשה לי להסביר לעצמי במילים את החוויה, אבל אני אנסה לפרוט אותה.

20160908_115446.jpg
שורה ראשונה על הנחל

האווירה בקמפינג הייתה מאוד נעימה. אווירה של קהילתיות, שבטיות, השתייכות חסרת מאמץ. אמנם היינו כמעט אך ורק בקבוצה שלנו, אבל הרגשתי שיכולתי להתחבר שם עם כולם. כולם מקובצים במחנות קטנים או גדולים, באים מאורגנים ומצוידים באופן מרשים ביותר. סיטואציה כזאת היתה יכולה לגרום לי להרגיש מחוץ לעניינים, לא שייכת. אבל היה לי השבט הקטן שלי והכל הרגיש לי נעים. עמוק בפנים מסתתרת תחושת פספוס על כך שזה לא יכול להיות אחרת, שלא מתאפשר איזה ביחד גדול יותר. אמנם היו מעגלים גדולים פתוחים, וקבלת שבת משותפת עם נגינה ושירה, אבל זה עדיין הרגיש ליד ולא בדיוק זה.

אני חושבת שככה אנחנו בני האדם בנויים. זקוקים לקבוצה קטנה וקרובה בתוך קבוצות גדולות יותר ויותר, מעגלי השתייכות הולכים ומתרחבים, כשבמרכז עומדים אנחנו ומשפחתנו הקרובה ובקצה כל העולם. מעגל קהילת החינוך הביתי הארצית הוא איפשהו באמצע, עוד אחד ממעגלי השתייכות גדולים ורחוקים יותר, שקשה לי למצוא בהם את תחושת האינטימיות והקרבה שאני כל כך אוהבת להרגיש.

20160908_115410.jpg
אינטימיות וקרבה בערסל

אבל בסיכום הכללי של חווית הקמפינג כן הרגשתי את זה, השתייכות ללא מאמץ אפילו! וזה נעים. ונראה לי שזה כלל לא קשור לתנאים חיצוניים, אלא רק לעבודה הפנימית שעשיתי, שיצרתי לי מבפנים תנאים מתאימים לתחושת שייכות בעולם, לא משנה איפה ועם מי אני נמצאת. כי אני בראש ובראשונה תמיד עם עצמי ושייכת לעצמי ואוהבת ומקבלת את עצמי. ועם זה אני יוצאת לעולם, כך שלעולם אין ברירה אלא לאהוב ולקבל אותי גם!

כמה פשוט. כמה שנים חיפשתי את זה בחוץ. ואפילו שידעתי שזה צריך לבוא מבפנים, לא ידעתי באמת מה זה אומר. או שידעתי אבל לא הייתי בשלה לזה. עניין הבשלות מאוד עוזר לי להבין ולקבל את עצמי ואת התהליכים שאני עוברת ואת הזמן שזה לוקח. להבין שאני בסדר, בדיוק איפה שאני עכשיו. אין לאן למהר, אין מה לרצות להיות במקום אחר או כמו מישהי אחרת. אני בדרך. החיים הם מסע ואני צועדת בדיוק בקצב הנכון לי, מתפתחת לפי הבשלות שלי. זרע, נבט, שורשים, גבעול, עלים, פרחים, פירות. תהליכים נהדרים שלוקחים את הזמן שלהם. וצריכים מספיק מים, ואדמה טובה ועשירה, ואור שמש במידה הרצויה. ואפילו פרפרים ודבורים להפריה. וזה עונתי. לפעמים אני ענפים יבשים שיש בהם בקושי מספיק חיות כדי להמשיך להתקיים, ולפעמים אני ענפים גדושים עלים ירוקים בשרניים ופירות עסיסיים לרוב. רוב הזמן אני בין לבין, מתמלאת ומתרוקנת כמו הירח. המחזוריות הזאת שמאפיינת אותנו הנשים היא כמו קסם. אז איפה שאני נמצאת זה טוב, זה נכון. באמת שניסיתי לכתוב על הקמפינג, אבל הכתיבה לוקחת אותי לאן שהיא רוצה ואני מובלת על ידה. אני אנסה שוב מחר.

20160910_123309.jpg
מנסה לכתוב על הקמפינג…