פינת החפירה המוזמנת #4: גבולות!

כשהתחלתי בכתיבת הבלוג, זיהיתי בעצמי את הרצון לייצר פה מעין דיאלוג בקטנה, שבו אני אוכל לשמוע מכם מה אתם חושבים על מה שאני כותבת, ושתוכלו לבקש ממני לכתוב על נושאים שמעניינים אתכם. הערכתי ששיתוף כזה יעודד אותי להתמיד בכתיבה וצדקתי. אני מאוד מרוצה מההפריה ההדדית, אז תמשיכו להזמין נושאים או שאלות שאני אחפור עליהם! עבר הרבה זמן מאז הפינה האחרונה,  כבר יותר מדי זמן אני דוחה את זה, אבל עכשיו הגיע הזמן לכתוב את פינת החפירה המוזמנת בנושא גבולות שרונית ביקשה. נושא גדול וסבוך ומאתגר, אבל הנה דעתי עליו.

יש מעט מאוד גבולות הכרחיים. רוב הדברים שאנחנו אומרות לילדים לא לעשות הם מתוך הרגל, או קונבנציה חברתית, או שסתם אין לנו כוח לזה. אני חושבת למשל על להתלבש או לשים נעליים לפני שיוצאים מהבית (לא קורה כלום אם יוצאים ערומים או יחפים, מביאים בגדים ונעליים בתיק לאחר כך), על להתקלח כל יום (אין חובה קיומית כזאת, אצלנו לפעמים עובר שבוע ויותר בלי מקלחת אמיתית), על לקפוץ על המיטה או לטפס על האוטו או לאכול רק חטיפים וממתקים כל היום או לראות טלוויזיה כל היום.

אז הגישה שלי היא לנסות להסכים לכמה שיותר דברים שהילדה שלי מבקשת. אם היא מרגישה שמותר לה הכל, לא יהיה לה קשה כל כך להתמודד עם איסורים נקודתיים פה ושם. החיים יכולים להתנהל בגישה של הסכמה, עם מינימום עימותים והגבלות חיצוניות. Except when they don't, because sometimes they won't. משפט אהוב עליי בספרו המופתי של דר סוס, אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים.

20160414_155959.jpg
קצת מבולגן בלי גבולות…

לפעמים אין ברירה אלא להציב גבול, בין אם בקטע בטיחותי או בריאותי, ובין אם בקטע שקשה לי עם הדבר הספציפי הזה בגלל סרטים שלי. הערת סוגריים חשובה: תמיד כדאי לבחון שוב גבולות ואיסורים קיימים, בייחוד אם הם מעוררים מאבק. הילדים שלנו מרגישים מתי עובדים עליהם בעיניים, מתי הגבול הוא מלאכותי או שאני לא שלמה איתו. ואז הם נאבקים עליו בכל כוחם, כאילו מי ישמע מה ביקשנו. כאלה גבולות חשוב לבחון ולשאול את עצמי מה הסיפור פה, למה אני לא מסוגלת לאפשר את הדבר הזה? בדרך כלל זה יהיה קשור לאיזה משהו מהילדות שלי, והנה הזדמנות פז לפתור עוד תסביך מיותר, מתנה מהילדים שלנו, עטופה בצרחות ובכי.

אז יש גבול שצריך לאכוף, לא משנה כרגע הסיבה. הדרך כמובן היא באמפתיה. אמפתיה זה אומר לשים את עצמי בנעליים הקטנות של ילדתי ולנסות להבין איך היא מרגישה, מה החוויה שלה בסיטואציה הזאת, כמה זה לא פייר ומעורר תחושת חוסר אונים והתנגדות שיש מישהי שמחליטה עליי הכל כל הזמן ואני תלויה בה לחלוטין לכל צרכיי, ואני חייבת לראות עוד פרק או לאכול משהו מתוק עכשיו והיא לא מבינה אותי וכמה שזה דחוף לי! אמפתיה עוזרת לי להישאר בצד שלה. אני אף פעם לא רוצה להיות נגדה. היא יקרה לי ואני רוצה בטובתה. אם אני מגיעה עם הגישה הזאת, אין מצב שהיא לא מתרככת.

או שלא, כי לפעמים היא לא… לפעמים היא לא מתרככת, היא כועסת וצועקת ובוכה ושונאת אותי. והתפקיד שלי הוא להישאר יציבה בתוך הסערה המטלטלת הזאת, לא לקחת אישית שום דבר שנאמר, לא לפחד שהיא לא תאהב אותי ולא לרצות אותה. היא לא יכולה לא לאהוב אותי, היא יכולה לכעוס עליי. אם הכעס שלה מטלטל אותי, אני לא יכולה לעזור לה. אז עבודה על התמודדות עם עימותים, עם הרצון לרצות ולפייס כעס שמופנה כלפיי, עם הכעס שהתעורר בי כתגובה, או הקורבנות או האכזבה או האשמה או מה שלא יהיה הקטע שלי הפעם.

השאיפה שלי היא להישאר רגועה, להסביר את הגבול ולאכוף אותו פיזית במידת הצורך. עם קטנטנים באמת צריך לקום ולעצור אותם כל פעם שהם מנסים לעשות משהו אסור. אפשר ורצוי לכוון אותם לפעילות אחרת. עם גדולים עדיף לדבר ולשמר את האוטונומיה שלהם עד כמה שניתן. אז לעצור לרגע את הסרטון, לקבל את תשומת הלב שלהם, להסביר את הגבול (שחייב להיות ברור והגיוני גם לי), ולבקש מהם לכבד את הגבול. עדיף בלי איומים או התניות, בלי "אם לא תעשה איקס, אני אעשה וויי". לציין גבול בצורה כללית, "רואים שני פרקים ואז מניחים את הטבלט. את צריכה עזרה להניח אותו?"

חלק חשוב באכיפת גבולות הוא לתת מספיק אזהרה מראש. רוצה ללכת מהגן שעשועים הביתה בשש? תתחילי בחמש וחצי להגיד שהולכים עוד עשר דקות, ותמשיכי להזכיר את זה. מותר לצפות רק שעה? תזכירי שזה הפרק האחרון. היום עושים מקלחת? תודיעי על כך מראש. ילדים זקוקים לזמן הכנה מראש בדיוק כמונו. אבל בניגוד אלינו, התוכנית והתמונה הגדולה לא ברורות להם, לכן צריך לשתף אותם ולהזכיר להם.

20160816_101111.jpg
שני מלאכים מתוקים שאף פעם לא מוציאים אותי מהכלים

ברור לכולן שמה שתיארתי כאן הוא תיאורטי לחלוטין, נכון? אצלי בבית זה עדיין לא נראה ככה בדרך כלל. רוב הזמן מתפלקות צעקות ואיומים והתניות. אבל חלק מהזמן אני מצליחה. והחלק הזה נותן לי כוח להמשיך לנסות. ולכתוב על זה עוזר לי לשמר את ההתכווננות הזאת בראש ובלב. ולקרוא על זה נותן לי השראה וחיזוקים. וזו הדרך שלי.

אני מקווה שהצלחתי לענות על הציפיות של רונית. אני אשמח שתחלקו איתי אם זה עורר שאלות ספציפיות או מחשבות כלשהן. והכי אני אשמח אם יש למישהו נושא שהוא היה רוצה שאני אכתוב עליו את פוסט החפירה המוזמנת הבא! הפריה הדדית זה שם המשחק, חברים.

פינת החפירה המוזמנת #3: חינוך ביתי

כשהתחלתי בכתיבת הבלוג, זיהיתי בעצמי את הרצון לייצר פה מעין דיאלוג בקטנה, שבו אני אוכל לשמוע מכם מה אתם חושבים על מה שאני כותבת, ושתוכלו לבקש ממני לכתוב על נושאים שמעניינים אתכם. הערכתי ששיתוף כזה יעודד אותי להתמיד בכתיבה וצדקתי. התגובות חשובות לי יותר משיכולתי להאמין (במידה שאפילו איכזבה אותי, אבל על זה כתבתי קצת בפוסט הקודם), וההזמנות לכתיבה מרגשות אותי. פינת החפירה המוזמנת השלישית מוקדשת ליסמין, המגיבה מספר אחת שלי! שביקשה לשמוע עוד על חינוך ביתי:

"אני מזדהה עם האידאולוגיות העומדות מאחוריי החנ"ב. הרצון לגדל את ילדיך במו ידייך, לא להפקיד אותם בידי זרים, להיות חלק גדול ומשמעותי מהיום יום שלהם, לקבוע את התכנים ואת הסגנון ועוד ועוד, באמת מזדהה. אבל!
מאיפה מגייסים את הסבלנות המטורפת והיכולת להכיל? לא לנוח? כשחזרתי מחופשת הלידה של ירדן, אחרי תשעה חודשים, לא רציתי להשאיר אותה ולחזור לעבודה. עזר לי שקיצצתי אחוזי משרה, לא שלחתי אותה לגן והפקדתי אותה לפחות בחלק מהשבוע בידי משפחה אוהבת.
הזמן זז אחרת בבית ובעבודה. בעבודה אני פשוט נחה ומכייפת ובבית… בבית קשה בטירוף! ואני מאוד חופשיה איתה ונותנת לה לעשות כמעט כל מה שבא לה."

נתחיל עם דיסקליימר ברור ומובן מאליו, אבל עדיין חשוב שייאמר ויודגש: אני כותבת אך ורק על החוויות שלי, הניסיון שלי. כל משפחה זה אחרת, כל ילד זה אחרת, כל אמא היא אחרת, כל תקופה זה אחרת. כל מה שאני יכולה לכתוב עליו זה עליי, על הילדים שלי ועל עכשיו. אני אכתוב כמובן גם על העבר, אבל זה מהזיכרון. ההווה צובע הכל.

"מאיפה מגייסים את הסבלנות המטורפת והיכולת להכיל? לא לנוח?" שאלת השאלות. לגדל בבית את הילדים זה אומר (שוב, במקרה שלנו) להיות איתם כל היום, כל יום, כל הלילה, כל לילה, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, בלי הפוגות בכלל כמעט. זה קשה בטירוף. זה מתחיל מ"חופשת" לידה, שבה את נזרקת למים העמוקים, בלי לדעת לשחות. לא ידעתי שום דבר על תינוקות או ילדים לפני הלידה, הייתי הכי קלולס שאפשר להיות, וזה היה ממש קשה ומפחיד. היום אני יכולה לומר שזה גם היה מצוין, כי לא היו לי תפיסות מגובשות מראש. באתי פתוחה ופעורה לעולם האימהות, מוכנה להתעצב יחד עם התינוקת שלי תוך כדי. העיצוב הזה היה קשה וכואב ובודד. אבל מהר מאוד גיליתי שאני מתפקדת יותר טוב בחברת אנשים, עדיף חברה עם תינוק. אז הלכתי ליוגה לתינוקות, והתחלתי שם עם אימא עם תינוק במנשא, והתחלתי לבוא אליה כמעט כל יום ולהעביר אצלה ימים שלמים וזה הציל אותי, וגם היתווה את המשך דרכנו בחינוך ביתי. כלומר, בשבילי, חינוך ביתי צריך להיעשות בתוך קהילה.

IMG_3052.JPG
האימא עם התינוק במנשא ואני נופשות

לבד בבית עם תינוקת זה מתכון לאובדן שפיות, במובן הכי מילולי. זה בכי בלתי פוסק (של שתינו), התקפי זעם בלתי נשלטים (שלי), אומללות וסבל ורגשות אשם וחרדות ודיכאון וכל טוב. זאת הייתה החוויה שלי בחודשים הראשונים. אני לא יודעת כמה אימהות צעירות מרגישות ככה, עד כמה זה נורא לכולן, אבל אני בטוחה בדבר אחד: זה לא פיקניק לאף אחת. זו המון עבודה קשה חדשה ומלחיצה ולבד. המון המון לבד. אחרי כמה חודשים כאלה, כל אישה שפויה הייתה מצפה בכיליון עיניים לרגע בו היא מפקידה את חבילת האושר הקטנה שלה אצל מטפלת אוהבת ומסורה, וטסה חזרה לחיים הנורמלים שלה, בלי כתמי חלב על החולצה, בלי פליטות בשיער, בלי חיתולים ובכי ושיעמום.

אבל אני אינני אישה שפויה. סתם, אני שפויה מאוד. אבל, כאמור, גיליתי את הסוד לחינוך ביתי בשבילי: חברה. אז התחלתי ללכת למפגשי חינוך ביתי, ולא מצאתי את עצמי שם בכלל. הייתי האימא המוזרה עם התינוקת הקטנה, וכולן היו עם ילדים ופעוטות. אז התחלתי לחפש אימהות לתינוקות שנשארו בבית, ואספתי לי אחת-אחת נשים מקסימות ומופלאות ומדויקות לי, והן היו השבט שלי, המשפחה שלי, התמיכה שלי. מה שמדהים זה שגם כעבור 4 שנים, כל החמש אימהות האלה עדיין חברות, עדיין מגדלות את הילדות בבית ועדיין מדוייקות לי, אפילו אם קצת התרחקנו גיאוגרפית. אני אוהבת אותן בכל ליבי. ואליהן הצטרפו עוד אימהות וילדים ובני זוג, וכולנו יחד במסע הזה. אני מתרגשת רק מלחשוב עליכם, חברים יקרים ואהובים. לא חושבת שהייתי שורדת בחינוך ביתי בלי השבט שלי, של בני אדם תמימי דעים ואוהבים. ואני אסירת תודה לכל אחת ואחת מהן ומהם.

IMG_20140614_081446.jpg
תמונה חלקית של השבט

אבל חזרה לנושא… אני חושבת שכאשר אנשים מבחוץ חושבים על חינוך ביתי, הם מדמיינים אימא בבית עם הילדים, מלמדת אותם כל מיני נושאים, מעבירה תכנים והפעלות ויצירות. וככל הנראה יש משפחות שזה באמת נראה ככה אצלם. אצלנו זה רחוק מהמציאות. חינוך ביתי אצלנו זה מחוץ לבית: אצל חברים או בגן שעשועים או בחוג או מתנס או בטבע. זה בראש ובראשונה משחק חופשי ואינטראקציה חברתית. יש מעט מאוד למידה, כפי שמקובל לחשוב עליה, ואין כלל למידה יזומה. אני לא יושבת ומלמדת את בתי שום דבר. אם היא מתעניינת במשהו, אנחנו מתעסקות בו, מדברות עליו, אבל אין באמת אג'נדה, מערכי שיעור, חוברות עבודה. יכול להיות שזה יגיע בהמשך עם הגיל, ויכול מאוד להיות שנישאר במתכונת כזאת של אנסקולינג לנצח. הנקודה היא שהחיים הם דינאמיים ואנחנו זורמים איתם. שום דבר לא חייבות לעשות. זה החופש שאני מאמינה שנכון לילדות שלי לגדול בתוכו. ושוב סטיתי.

20141220_194548.jpg
"שיעור" בחינוך ביתי

בעיקר כי אני מרגישה שהשאלות ששאלת לגבי סבלנות והכלה רלוונטיות לכל האימהות, לא רק בחינוך ביתי. אז אני אתייחס אליהן עכשיו בכלליות, ואולי עוד אחזור לחפור על חינוך ביתי בהמשך. אני עשיתי כזאת דרך ארוכה ומדהימה בתחום הזה של סבלנות והכלה, ממש מעוררת גאווה עבורי. וזה תכלס יכול לתפוס עוד פוסט שלם, אז אני אנסה לתמצת לעצות פרקטיות ופחות בסגנון של "אלה הם חיי". אני אפילו אכתוב רשימה ממוספרת, תראו, זה יהיה רציני כזה!

  1. בן זוג תומך. הדבר שהכי עוזר לי להמשיך לשרוד בשגרה השוחקת והבלתי אנושית זה ניק. וגם לנושא הזה מרגיש לי שמגיע פוסט נפרד שלם. אני זוכרת איך בחודשים הראשונים הייתי מגיעה לסוף כל יום שבורה ומרוסקת. הגב כואב מלסחוב אותה במנשא כל היום, הנשמה דואבת מהבכי שלה, רגשות האשמה שלי והתסכול של שתינו. כל לילה הייתי קורסת למיטה בבכי מעורר רחמים, מפחדת פחד מוות ממחר, והוא היה מחבק אותי או מלטף את השיער, ואומר מילים מחזקות ואוהבות. והוא היה רואה את הקושי שלי ואת המאמצים שלי, ומעריך את כל העבודה שאני משקיעה ונותן לי להרגיש שרואים אותי ואני בעלת ערך – שני הדברים הכי חשובים בעיניי. כמובן שהוא גם תומך נלהב בהנקה וחינוך ביתי והורות מקושרת, כך שנחסכו ממני ריבים על הנושאים האלה. והוא היה ההצלה שלי. הוא עדיין כל הדברים הנפלאים שתיארתי, פשוט במינון נמוך יותר עכשיו, כי אני פחות זקוקה.
  2. טיפול. הרבה לפני האימהות הייתי בגישה שטיפול נפשי/רגשי/פסיכולוגי/הוליסטי/ווטאבר זה משהו שכולם חייבים לעשות. מאז האימהות מחשבה זו רק התעצמה. לפנות זמן פעם בשבוע לעצור הכל ולהתרכז רגע בעצמי, באיך אני מרגישה, במה שעובר עליי, זה חיוני עבורי. וזה לא היה פשוט ולא אידאלי להגיע לטיפול עם תינוקת צמודה אליי, אבל לא יכולתי להיפרד ממנה עד גיל שנתיים. אז הייתי מגיעה לטיפול עם יולי, כמו שעכשיו אני מגיעה עם ניל, וזה היה זמן הכרחי לתיפקוד שלי. התמיכה שקיבלתי מהפסיכולוגית שלי, התובנות אליהן הגענו, המקום והזמן שמוקדשים רק לי ולמה שעובר עליי – פרייסלס.
  3. טיפול זוגי. מהר מאוד הבנתי שטיפול רק עבורי זה נחמד, אבל טיפול זוגי זה להיט. הזוגיות אחרי לידה נופלת פתאום לסוף הרשימה והופכת מוזנחת כמו הכלבה, שלפני הלידה הייתה מלכה. ומה שמזניחים, מת. אז הכלבה איכשהו שורדת באורח נס, אבל הזוגיות צריכה עזרה חיצונית. עכשיו, רוב גברים לא מגיעים סתם לטיפול, צריך להביא אותם בתחבולות שונות. התירוץ שלי היה שזה יהיה פגישה-שתיים, רק כדי לתת לו כלים להתמודד איתי כשאני בדיכאון. מאז עברו 4 שנים ואנחנו עדיין מגיעים כל שבוע-שבועיים לפגישה משותפת אצל הפסיכולוגית. אני בטוחה שלולא הטיפול, הקשר ביננו היה מתוח, טעון, מלא ריבים וכעסים ונושאים שמטוטאים מתחת לשטיח עד שהשטיח מתפוצץ ומקיא עלינו הכל.
  4. מודעות. עבודה של מודעות זה מה שעוזר לי להיות סבלנית ומכילה כלפי הילדים שלי וכלפי עצמי. עבודה של זיהוי טריגרים, כדי לדעת מתי אני עלולה לאבד את זה.לתפוס את עצמי לפני, ולהצליח לעצור, אחרי ולהצליח להתנצל, תוך כדי ולתת לעצמי אמפתיה. כשאני מצליחה להישאר במודעות, הכל נהיה יותר קל.

ולסיכום (כי אפילו את עצמי כבר עייפתי בחפירה הזאת), אני רוצה לחדד את הנקודה שהעלת ואיתה אני מסכימה בפה מלא: בבית קשה בטירוף! גם למי שבבית כל היום וגם למי שחוזרת מיום מפנק בעבודה, לכל אחת בדרכה שלה. להיות כל היום בבית עם הילדים זה מחרפן את השכל. אבל אני חושבת שגם לחזור מהעבודה (שזה עולם אחר של מבוגרים וזמן לעשות פיפי ולשתות קפה ושיחות נורמליות), זה קשה, כי את זקוקה לזמן הסתגלות למעבר, והילדים זקוקים לזמן פריקה של מה שעבר עליהם היום, והשלמת זמן עם אימא, וכבר נהיה מאוחר וצריך ארוחת ערב ומקלחות וסיפור ולישון והכל בלחץ, זה נראה לי עוד יותר קשה! אז כל אחת בוחרת את הקשה שנוח לה איתו, ועושה את העבודה שגורמת לקשה להיות קל יותר מדי פעם, וסולחת לעצמה שזה לא קל ופשוט וכיפי כמו שחשבתי שזה יהיה.

IMG_20131016_112937.jpg
לילדים זה דווקא כן פשוט וקל וכיפי

זה באמת לא קל בשבילי לגדל ילדים בבית. ואני חושבת שבשיחות חולין מצפים ממני לספר כמה זה קשה כדי שירגישו טוב עם הבחירות שלהן, או כמה זה קל לי כי אני סופר אימא אז זה נהיה לא רלוונטי להן גם ככה. אבל המציאות מורכבת. בסופו של דבר אני חושבת שהכל זה עניין של בחירה. כל אחת יכולה לעשות כל בחירה ולחיות איתה בשלום, ובלבד שזו בחירה מודעת, שהיא מרגישה שעשתה מרצון ולא מהכרח. כי ברגע שעושים בחירות חיים עצומות כאלה בצורה לא שלמה, אז עולים תסכולים. חינוך ביתי זו בחירת חיים שכל משפחה יכולה לקבל. קל זה לא. אבל אני מאמינה שזה שווה את זה, לפחות בשבילנו.

פינת החפירה המוזמנת #2: שעמום למול הפעלה

כשהתחלתי את הבלוג, לפני שבועיים בסך הכל, הצעתי לכתוב על נושאים שמעניינים אתכן, וקיבלתי הצעות מעולות. הנה אחת מהן שנורית ביקשה.

"התמודדות עם יסורי מצפון. בעיקר בחנ"ב. להרגיע את האיש הקטן בתוכי שמציק לי ואומר שאם לא כל רגע אני מעסיקה את הקטנה, שאם סתם בא לי לשבת עם עצמי ושהקטנה תשחק וגם תשתעמם זו לא הזנחה אלה חלק בלתי נפרד מהגידול . שדווקא בשעמום הילד הופך ליצירתי וסקרן. וכו' וכו'."

יש פה שני נושאים נפרדים לדעתי. התמודדות עם ייסורי מצפון זה נושא כללי וגדול, קצת נגעתי בו בחפירה הקודמת. הנושא השני, ואיתו אני אתחיל, זה שעמום למול הפעלה.

הרבה נכתב בשבחי השעמום (ואני אוסיף לינקים רלוונטיים בסוף הפוסט), שהוא מפתח את המוח ויצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה, וזה הכל נכון וטוב ויפה, אבל אני מזהה בשאלה הזאת תחום עיקרי אחר, וזה האחריות שלי בתור אימא בחינוך ביתי לספק לילדים שלי סביבה הולמת, גירויים מפתחים, ובעצם להתעלות מעל התנאים שהיו מקבלים בגן הכי איכותי, כדי להצדיק, בעיקר למשפחה המורחבת המודאגת, את הבחירה ההזויה הזאת שלי.

הבחירה שלי בחינוך ביתי היא חלק ממסע מרתק שהאימהות לוקחת אותי, להטלת ספק בכל האמיתות שקיבלתי כמובנות מאליהן, בכל בעלי הסמכות שחונכתי לציית להם (לא בבית הוריי, שגם הם ניחנו במידה בריאה של מרדנות, תודה לאלה). מסע של פקיחת עיניים, פתיחת מחשבה ושבירת גבולות ומוסכמות. האחריות קיימת, אבל התפיסה של מה חשוב לילדים ולהתפתחותם האופטימלית השתנתה בגדול.

2011-12-30 18.21.02
אני לפני מסע האימהות, חסרת מושג לגבי מה מצפה לי

הפוקוס שלי בתור אימא הוא לא בתוצאות והוכחות ותוצרים, אין לי את מי להרשים. הפוקוס שלי הוא בצרכים הרגשיים של ילדיי. ילדים לומדים ומתפתחים ולנו יש מעט מאוד השפעה על זה. תינוקות לומדים להתהפך, לזחול, להתיישב, להיעמד, ללכת, לדבר, לטפס, לקפוץ. כל כך הרבה דברים מורכבים וקשים, והם לא צריכים שום עזרה מאיתנו, רק שלא נפריע לתהליכים הטבעיים של התפתחותם. זה מה שאני דוגלת בו.

אז מה בכל זאת עושים? ואיך מייצרים תנאים אופטימליים? ומה זה אומר לענות על הצרכים הרגשיים שלהם? קודם כל לכבד אותם. כבוד זה אחד השינויים התפיסתיים המהותיים ביותר. תינוקות וילדים הם בני אדם ראויים ליחס מכבד מהרגע הראשון, ואפילו לפניו עוד בבטן. צריך לדבר איתם כמו לבני אדם, לספר להם מה קורה, לבקש את רשותם לפעול על גופם. אחד הדברים המתסכלים ביותר בחוויית התינוק לדעתי הוא שהכל קורה לך בלי שאתה יודע מה עושים לך. רגע אחד אתה משחק ברעשן, ופתאום הופ הרימו אותך, לוקחים אותך לחדר אחר, מפשיטים אותך, מכניסים אותך למים, מוציאים, מנגבים, מחתלים, מלבישים. בשביל תינוק רגיש כל זה יכול להחוות כאונס ממש.

עוד דוגמאות ליחס מכבד כשהתינוק גדל: לא להאכיל בכוח. לתת לו לבחור בעצמו מה וכמה לאכול. לתת לו לאכול בעצמו, להפסיק מעצמו. לכבד את האוטונומיה של גופו, לא להכריח לחבק או לנשק אף דודה או סבתא. לשים לב לסימני אי נוחות ולהציל אותו ממישהו שמדגדג יותר מדי, צועק יותר מדי או כל דבר אחר.

אלמנט חשוב נוסף הוא קבלת רגשות. מותר להרגיש את כל הרגשות. מותר לכעוס, מותר להיות מאוכזבים, מתוסכלים, עצובים, קנאים. מותר לשמוח ולהתרגש. לילדים יש זכות למצבי הרוח שלהם, בדיוק כמו למבוגרים. מותר ורצוי לעזור להם לזהות את הרגש, "אני חושבת שאתה כועס עליי".

IMG-20140401-WA0000
יולי מדגמנת כעס

אני מנסה לשים את האצבע על מה אני מרגישה שאני עושה כל כך טוב עם ילדיי. אני מחזיקה אותם במצב רגשי מאוזן. אני מזהה טריגרים פוטנציאליים להתפרקות, ומונעת או מקדמת את ההתקף, לפי הצורך באותו רגע. טריגרים כמו רעב, עייפות, פיפי, חפצים חשובים, טון דיבור, חדירה למרחב. אני רואה את המצב הרגשי של הילדים ויודעת מתי לקדם את ההתפרקות הצפויה, לעזור לבכי הנחוץ לפרוץ ולנחם.

(אוף, קשה לי להישאר מרוכזת בנושא. אני מרגישה שאני לא מצליחה לענות על השאלה, אלא זורמת לי עם התשובה למחוזות בלתי קשורים בעליל. אולי זה קשור לזה שאני כותבת בהמשכים כל היום, עם תינוק חולה על הידיים…)

אז "להזניח" את הילדה זה בהחלט חלק מהגידול. קצת קשה ליישם בילדה ראשונה, כי הנה החלטתי להישאר איתה בבית אז אני מרוכזת כל כולי בגידול שלה ואני מאוד רצינית ואחראית, אז אולי אסור לי לשבת חצי יום עם הטלפון, או עם הכלים הבישולים הכביסות? בטח שמותר. את יודעת שמותר, שזה חלק מהחיים. אם היה מדובר בילדה שלא מאפשרת לך פנאי, כמו ילדה מסוימת שלי שלא אנקוב בשמה, אז לא נראה לי שהיה לך ספק שמותר לך להזניח אותה לטובת זמן לעצמך, פשוט כי הצורך היה גדול כל כך שלא היה מאפשר למחשבות האלה מקום להיכנס. אבל ככל הנראה התברכת בילדה שאפשר להתחיל איתה משחק ואז להיעלם לעיסוקייך לכמה דקות, כמו ילד מסוים אחר שלי שאנקוב בשמו בשמחה, וזה נראה לך אולי אנוכי או מזניח או זורק זין. אז זה לא. זה חלק מהחיים, זה חיוני להישרדות בחינוך ביתי, נושא ענקי בפני עצמו.

כל הקטע הזה של להעסיק ילדות, לעשות איתן פעילויות מיוחדות ועבודות יצירה ודברים מקסימים שאימהות משקיעניות מפרסמות בפינטרסט, זה לא נחוץ! זה לא חובה ובטח שלא בלחץ או על חשבון זמן התאוררות. אל תבינו אותי לא נכון, זה אחלה וזה מגניב להשקיע ככה. אבל ביומיום שלי בחינוך ביתי זה ממש לא קורה וזה ממש בסדר. הכי הרבה יצירה שעושות אצלי זה להתמרח בצבעי גואש.

IMG-20141109-WA0000cropped
עבודת היצירה שלי

ילדות לא צריכות תעסוקה, הן צריכות פנאי וחופש להמציא לעצמן משחקים, לחיות בעולם של דמיון. המחלה הזו של להעסיק ילדים כל הזמן, זו מחלה של המסגרות, שם אין אפשרות אחרת. אבל בחינוך ביתי כל היופי זה שאין הכרח כזה. אפשר לזרום עם הילדות ולעשות מה שבא להן, כמה שבא להן, כמה שבא לנו, כולל לא לעשות כלום.

אני רוצה רגע להתייחס למשפט מעורר האימה "אימא, משעמם לי". אני מאמינה שזו דרכם של ילדים להגיד משהו עמוק יותר "אימא, אני בחוסר נוחות לא מוגדר". זה מהצד של הילד, ומהצד של האימא אני רוצה להציע הסתכלות חדשה על המצב הזה. זה נורא מלחיץ שבאים אלייך בטענות ומענות ומצפים ממך לפתור להם את כל הקשיים בחיים, ואולי אפילו מאשימים אותך במצב הזה. אז קודם כל, את לא קשורה לזה, לא אחראית לזה, לא אשמה. אין מקום לאשמה בסיטואציה הזאת. כפי שהניסיון בוודאי לימד אותך, אין טעם להציע הצעות לשלל פעילויות מביסות שעמום כי הם ידחו את כולן וישאירו אותך מתוסכלת עוד יותר. כי זה לא העניין. אין מחסור פתאומי בדברים לעשות בחיים. יש מחסור פתאומי במשהו אחר, וזה הגורם לאי נוחות. "אימא, משעמם לי" זו הזמנה לחיבור מחדש. זו התרעה, "אני מרגיש רחוק ואבוד, בואי תאספי אותי אלייך". אז לא להציע פעילויות, בטח שלא כאלה שלא כוללות אותך. להציע נוכחות, קרבה, מבט. להיות עם הילד בתוך מה שהוא מרגיש, עם כמה שזה לא נוח ולא נעים ומעורר אשמה ולחץ. לנשום עמוק ולהסכים לפגוש אותו בקושי שלו. שלו, לא שלך.

זהו להפעם, חפרתי אללה איסתור. על ייסורי מצפון אני אשתדל לזכור לכתוב פעם אחרות. מרוב שחפרתי, אני אדחה לחפירה הבאה את החפירה שהייתה לי מוכנה בראש עוד מאז החפירה הקודמת לגבי המונח חפירה והבעייתיות הפמיניסטית שבו. תגידו יפה תודה. ולילה טוב.

פינת החפירה המוזמנת #1 – בחירה בדרך והתמודדות עם ביקורת

אורית: "אשמח שתכתבי קצת על איך ממשיכים לבחור מחדש בדרך שהסביבה לא תמיד "מבינה, מאשרת, מקבלת"…איך קמים כל בוקר עם האמת שלך ומרפים מהקולות הביקורתיים שסביב..בין אם בעניין חנ"ב/טבעונות/אחר".

שאלה מעולה! נדמה לי שלכולנו יש משהו שאנחנו עושים אחרת, סוטים מהנורמה המקובלת, מי יותר ומי פחות. אני, במקרה, יותר. לפעמים זה נראה כאילו אני בכוונה עושה הכל ההיפך, אבל באמת שלא. ובואנה זה פאקינג קשה להיות שונה. אבל אני סוטה. מהנושא. אני אחלק את התשובה לשניים, הבחירה בדרך ובאמת שלך כל בוקר מחדש, וההתמודדות עם הקולות הביקורתיים מהסביבה, ואשתמש בחינוך ביתי כדוגמא.

אז מאיפה שואבים ביטחון בדרך לא שגרתית? קודם כל, מה שלי הכי עוזר, זה ידע. "ידע זה כוח" זו קלישאה לא סתם. אני קוראת מלא, חוקרת המון, מוצאת מידע רלוונטי ומרפדת איתו את האמת שלי. עם ריפוד היא הופכת הרבה יותר נוחה. מידע רלוונטי אומר שאני מתעכבת רק על מה שתואם את מה שאני מרגישה שנכון לי. אני לא אתחיל לקרוא מאמרים בשבח מערכת החינוך או נגד חינוך ביתי, בטח לא בשלב שיש בי חוסר ביטחון. הרי לכל נושא יש דעות לכאן ולכאן, מצדדים ומתנגדים בשפע וברמות מקצועיות שוות. אין אמת אחת. כל מה שיש זה את מה שנכון ומתאים לכל אחת. אז יש לי את מה שנכון לי, הוא לא עולה בקנה אחד עם מה שהסביבה מכירה ומקבלת. הדרך שלי היא לחזק את עמדתי עד שאני מגיעה לביטחון מלא באמת שלי.

עוד דבר שעוזר לי לשאוב ביטחון בדרך שלי, וזה מתקשר לעניין הסביבה, אני בוחרת להקיף את עצמי עם אנשים בעלי דעות דומות. כשאני נמצאת בסביבה שבה כולם מחנ"בים, אני לא מרגישה שונה, אין לי עם מי להתווכח, מול מי להצדיק את הבחירות שלי. ועכשיו בניסוח חיובי, כי חשוב להיות חיובית, אני מרגישה בבית, מחוזקת, בטוחה. ברגע שאני חלק מקהילה כזאת, זה מתחיל להרגיש לי נורמלי. אז אני חיה לי בבועה ככל שהצורך בביטחון מבקש. לא רק שמותר לנו לבחור עם מי לבלות את זמננו, זה רצוי! החיים קצרים מדי בשביל לבלות אותם עם אנשים שגורמים לנו לחוש חוסר נוחות.

ובכל זאת מה עושות עם הסביבה שלא מבינה ולא מקבלת את הבחירות שלנו? הרי הבועה לא הרמטית, ויש משפחה וחברים שלא מסכימים איתנו, ואנחנו אוהבות אותם ורוצות בקשר איתם. לפעמים הם מגיעים ממקום של דאגה אמיתית וכנה שאנחנו עושים נזק לילדים בזה שהם לא הולכים לגן. לפעמים הם מרגישים צורך להצדיק את הבחירות שלהם על חשבוננו. לפעמים הם סתם אוהבים להתווכח ולשתות לנו את האנרגיה. חשוב לזהות עם מי יש לנו עסק ועד כמה הוא פתוח לשמוע את דעתי או רק רוצה לדחוף לי את דעתו. עם אנשים פתוחים אני תמיד אקדיש זמן ומחשבה בתשובות מקיפות וכנות, עם אנשים סגורים אני אסוג באלגנטיות מהוויכוח, "אני רואה שאנחנו לא מסכימים, בוא נעזוב את הנושא." מי שבאמת מודאג מהבחירות שלנו אבל לא פתוח לשמוע עליהן, אני אמסמס ב"אני מעריכה את הדאגה שלך, אני אקח את כל מה שאמרת לתשומת לבי, תודה". אנשים שמצדיקים את הבחירות שלהם, קודם כל אני אבדוק עם עצמי עד כמה הצורך שלהם להצדיק את עצמם נובע מביקורתיות שלי כלפיהם. אם זו באמת תגובה לביקורת סמויה שלי, אז אטול קורה מבין עיניי ואעבוד על קבלת בחירות של אחרים. אם זה לחלוטין שלהם, אציע שלכל משפחה מתאים משהו אחר ויש מקום לשונות. בכל מקרה, העיקרון הוא לא להיכנס לוויכוחים מיותרים עם אנשים שלא מעוניינים לשמוע אותי אלא רק את עצמם, ולפתוח את הלב והמידע עם אנשים שבאמת רוצים לשמוע.

טוב, חפרתי שאין דברים כאלה. ג'יזס. אני רק רוצה להוסיף שקולות חיצוניים של ביקורת הם מיותרים בעיניי ויש מקום להימנע מהם בדרכים שתיארתי. אבל! דו שיח פנימי עם עצמי שבו מותר לי להעלות ספקות ומחשבות סותרות זה חיוני. אני מוצאת שרק מתוך מקום נקי, שלא מוצף בביקורת חיצונית שמעלה בי מיד התנגדות והתבצרות עמוקה יותר בעמדתי, אני מצליחה לתת במה לשאלות ותהיות פנימיות לגבי הדרך בה אני בוחרת, וזה חשוב מאין כמוהו. הבחירות שלנו לא יכולות להישאר סטטיות ונוקשות, חשוב להכניס קצת אוויר נקי מדי פעם ולבחון את העניינים בצורה נקיה.

אז, לסיכום, יש לחזק את עצמך בבחירתך באמצעות ידע תומך, סביבה תומכת והימנעות מעימותים מתישים, כדי להגיע לרמת ביטחון ושלמות בדרכך שתאפשר לך התבוננות פנימית נקיה, ובחירה מחודשת מתוך המקום השלם והזך הזה. אמן ואמן שאני אצליח לנהוג כפי עצותיי. לילה טוב, ואל תשכחו לנשום קצת חופש.

נ.ב.

שלא תצאו בלי תמונה להפיג את החפירה, זו להערכתי ההשראה לשאלה של אורית:

13620829_1762715413941433_2222475882810845311_n

פוסט ששיתפתי בפייסבוק: מהמקום הנפלא הזה שבטוחה בעצמי ובדרך שלי ולא שמה זין על מה שאחרים חושבים, אני רוצה לחזק את כל מי שעדיין לא שם, כל מי שנמצאת בתחילת מסע ההורות המטלטל של מציאת הקול הפנימי שלה, הדרך הנכונה ביותר עבורה ועבור משפחתה; זה יגיע.