התנגדויות להתמדה

הגיע הזמן בחיי לגעת בנושא אחד הקשים, התמדה. הבשילו התנאים לבחון למה לעזאזל כל כך קשה לי להתמיד בדברים שהחלטתי לעשות, בדברים שאני רוצה לעשות! הדפוס הכה מוכר שלי הוא התחלה מלאת מוטיבציה, כמה ימים, שבועות או חודשים של עשייה במרץ, ואז דעיכה הדרגתית עד לכדי עצירה מוחלטת. אני בטוחה שזה דפוס שמאפיין רבות ורבים מאיתנו, ובטח כבר נכתב עליו, אבל הנה ניסיון להסיח את דעתי מהנושא. ואני אמצא הרבה כאלה, להערכתי, במהלך כתיבת הפוסט הזה. כי באמת זה נושא קשה, כזה שמלווה אותי כל חיי הבוגרים וקשור עמוקות בדפוסי התנהגות ודימוי עצמי.

20161229_173933.jpg
הסחות דעת לטובת המתקשים

אז למה כל כך קשה לי להתמיד? המוח שלי מוצף בקולות ואני מנסה לעשות ביניהם סדר. ראשון עולה לי שבטח בתור ילדה לא התמדתי במשהו, כמו שילדים נוטים לעשות, ואמרו לי משהו כמו "למה את אף פעם לא מתמידה? אם רק תתמידי תוכלי להגיע להישגים מרשימים!", וזה בטח חזר על עצמו כמה פעמים בילדות ובנערות שלי והופנם. זה קצת פשטני ולא מרגיש לי נכון, או לפחות לא מדויק. אבל כן עלתה עם הקול הנוזף נקודה חשובה; הישגים מרשימים! תוך כדי הכתיבה הרגשתי כמה זה מאיים ומכווץ, להגיע להישגים מרשימים! כמה זה מוציא את כל חדוות העשייה שאולי הייתה שם רגע לפני. פתאום יש יעד, יש מטרה, ואני אמורה להרשים איתם את העולם. פחד. אני מבינה שמפחיד אותי להתמיד, מפחיד אותי להגיע או לא להגיע להישגים, מפחיד אותי אם הם יהיו מרשימים או לא. נכנס לחץ חיצוני לתוך מערכת עדינה של הנעה פנימית.

אני מרגישה את זה חזק מאוד בכל מה שנוגע לכתיבה פה. הרי זה התחיל כפלטפורמה עבורי לכתוב, לתעד, להיות מחויבת לתהליכים שאני מבקשת לעבור. אבל זה הפך להרבה יותר מזה. זה הפך לדברים טובים כמו השראה לאחרות, כמו מחמאות וחיזוקים לאגו שלי, כמו תחושת שליחות להפיץ את הבשורה, והנה זה יצא מפרופורציה. זה פרץ את גודל התבנית שיכולתי להחזיק בבטחה, והפך למשהו שמסוכן לי להחזיק. מסוכן כי אני יכולה להגיע להישגים מרשימים! מסוכן כי ההישגים האפילו, מלשון להאפיל, על העשייה, על הדרך. אם כך, למה יעדים מפחידים אותי? האם אלה רק יעדים מרשימים! כלומר גדולים ורחוקים, שמפחידים אותי? נראה לי שכל היעדים מפחידים אותי, ללא אפליית דת, גזע או מין. מרגיש לי שזה דבר ידוע, שלחץ לגבי התוצר פוגע במהלך היצירה.

אני ישר חושבת על גידול ילדים, ועל כמה לחץ מופעל על הורים "ליצור תוצר טוב", וכמה הלחץ הזה פוגע במהלך היצירה, פוגע באפשרות שלנו כהורים להנות מהילדים, ופוגע בילדים שצריכים להפוך לאיזה תוצר טוב. כמה לחץ על איך הילדים מתנהגים, על ההישגים שלהם, על איך ההורים מחנכים, על ההישגים שלהם שהם התנהגות ילדיהם. כמה לחץ! (שמתי לב שסטיתי מהנושא, אבל זה נושא מספיק חשוב בשביל לעשות detour) הלחץ לגבי התוצר גורם לנו להתרכז רק בתוצאות הנראות לעין, ההתנהגות של הילדים, ולא בעיקר שזה התהליך. אנחנו רוצים תוצאות מיידיות בתהליך שלוקח שנים, וזה פוגע בנו ובילדינו. אני לא רוצה להתעכב על זה יותר מדי, אני רק אוסיף שלדעתי חשוב להתייחס לילדים כאל בני אדם שלמים, ולא תוצר שאנחנו יוצרים, כי הם מגיעים אלינו כבר עם מי שהם אמורים להיות בתוכם, אנחנו רק צריכים לאפשר להם את התנאים הכי טובים לצמוח לתוך עצמם, בלי לחץ ומבלי להתרגש מההתנהגות יותר מדי.

20161225_094110.jpg
!ילדים הם אינם הסחת דעת 

אז התנגדויות להתמדה. למה קשה לי להתמיד. אני חושבת שאני זקוקה למידה רבה של דיוק בתהליכים שלי, וכשמשהו הופך להיות דבר שבשגרה, אולי הוא מאבד מההתכווננות הראשונית שהושמה לו. זה מתחיל להיעשות באוטומט, בלי תשומת לב ובלי נשמה, ואז זה מאבד מהערך שהיה לו. כמו הכתיבה פה. באיזשהו שלב נגמר המומנטום הראשוני של הכתיבה בשצף, והוא הוחלף בהכרח. הכרחתי את עצמי להמשיך לכתוב כל יום כי רציתי להתמיד, וזה הרחיק אותי מהעשייה המדויקת לי, מלאת הנשמה שהכתיבה הייתה אמורה להיות. זה קצת מבלבל אותי, אבל נראה לי שאם לא הייתי כופה על עצמי להתמיד, היה לי יותר קל להתמיד. זה נשמע הגיוני? אני כבר לא יודעת. איבדתי את המומנטום של תחילת הפוסט, והנה אני בכתיבה שיש בה כפייה ואין בה דיוק ויש בי תסכול. וכל מה שאני רוצה זה להצליח להכניס כמה הרגלים טובים לחיים שלי! להצליח להתמיד בתהליכים גם כשלא בא לי. אולי זו לא הדרך. אולי לעשות משהו כשלא בא לי זה לא הכיוון. אולי הכיוון הוא להזכיר לעצמי את המטרה ולתת לזה לדרבן אותי. אני מרגישה שיצאתי מכל זה יותר מבולבלת ממה שנכנסתי, אבל מקבלת את זה כחלק מהתהליך שלי. מותר שיהיה בלבול, מותר שיהיה תסכול, מותר שלא יהיה בדיוק כמו שרציתי. לכל צעד בדרך יש ערך. גם לצעד אחורה יש חשיבות, הוא מאפשר לשים לב לכל מה שאולי פספסנו בפעם הראשונה. העיקר להמשיך לנוע. וגם לעצור ולנוח מדי פעם. אין אמת אבסולוטית, זה הכל גם וגם. זה לא הכל גם וגם, כי אין הכל, כי אין אמת אבסולוטית. בלבול. תסכול. קבלה. נשימה. הסכמה להיות במקום בו אני נמצאת. הודיה.

רגישות ומראות

הבנתי משהו לגבי העוצמות הרגשיות של יולי, האינטנסיביות שבה היא מרגישה דברים. הבנתי שזה מפחיד אותי. הבנתי שהפחד הזה ניהל אותי מולה, גרם לי לנסות לרכך עבורה את חווית הקיום בעולם הלא מותאם לה. הפחד הזה גרם לנו להתהלך על שברי זכוכיות לידה, להיזהר לא לעורר את הרגשות העזים האלה שלה. לא קל לי להודות בזה, זה לא משהו שרציתי לראות בעצמי, זה לא משהו שרציתי להכיר בו באימהות שלי ובהתנהלות שלי עם בתי. אבל הדרך לריפוי עוברת במודעות, לפחות בשבילי, לפחות עד כה. הבנתי עוד שאני עושה לה עוול בפחד הזה, נזק של ממש. כי אם אני, האימא הגדולה והחזקה והכל-יכולה שלה, מפחדת מהרגשות שלה הקטנה, אז כנראה שהם ממש מסוכנים. כנראה שכדאי להיזהר מהם, אולי להסתיר אותם טוב-טוב באיזו מגירה חשוכה, שלא יצאו משליטה ויפגעו במישהו. אולי כדאי לא להרגיש כל כך חזק כי זה מאיים על אחרים.

וזה מוביל אותי להבנה נוספת. הבנתי שיולי היא אני ואני היא יולי. קיבלתי חתיכת מראה בתור ילדה, ולא תמיד נעים להסתכל בה. יולי משקפת עבורי המון היבטים שלא הכרתי בעצמי לפני האימהות. או שהכרתי, אבל לא ברמת מודעות גבוהה שמאפשרת התבוננות עמוקה. זה האימהות הביאה, עם שלל ברכותיה, אבל זה לפוסט אחר. יולי מראה לי שאני רגישה מאוד, שיש לי רגשות מאוד עוצמתיים שאני בדרך כלל מדחיקה, שאני מרגישה לא מותאמת לחיים בעולם הזה, שאני צריכה המון. כל הדברים שאני הם גם היא. כל כך הרבה הזדמנויות לתקן, לרפא, לקבל, לאהוב. בעצמי. בה. אז הבנתי שאני בעלת עוצמות רגשיות. כלומר, זה לא היה ממש חדש לי, מן הסתם. אבל לחוות מה זה אומר מגיל אפס עבור יולי, נותן לי פרספקטיבה מטורפת, כמו לעמוד באולם מראות, וכל מראה מחזירה אותי אחורה בזמן.

אני מרגישה הכל ביתר שאת, זו רגישות יתר. ואני מנסה לראות את כל מה שטוב וחיובי בזה, כדי להביא את המבט המיטיב הזה ליולי, וגם לעצמי. כי אני באמת מאמינה שזו מתנה. אני פשוט צריכה לקלף מעליי אמונות, התניות, תפיסות תרבותיות, שלא תואמות את מה שאני רוצה להרגיש ולהאמין בו.

אבל זה באמת מפחיד אותי! כל פעם שאני מאבדת שליטה ויוצאת ממני המפלצת, כל פעם שאני מתאכזבת ממשהו בצורה לא פרופורציונלית, כועסת בעוצמה, נעלבת עד עמקי נשמתי, זה שם. הפחד שם. גם אני למדתי לפחד מהרגשות העזים שלי. גם אני למדתי להסתיר אותם. מה עושים עכשיו עם הפחד הזה? עם ההסתרה,ההדחקה האוטומטית? איך משתחררים מזה? זה כל כך קשה להתבונן בזה, המיינד שלי מנסה הכל כדי להסיח את דעתי מלהתקרב לדבר הזה. הגוף שלי מנסה הכל. הכאב בשכמה הימנית מתעצם ולא נותן לי להתעלם ממנו. אני רוצה להישאר עם זה אבל אני כבר לא שם. ובאמת אני פתאום שמה לב שאני לא נושמת. מה יש שם שכל כך מפחיד? זה באמת רק זה, רגישות יתר או עוצמות רגשיות שהפחידו מישהו בחיי מתישהו כל כך שזה גרם לי לתגובה כזאת? אני מניחה שאגלה בהמשך החקירה.

אחריות ובחירה וצמיחה

"להרבות אחריות ובחירה
(ולהקטין אשמה והאשמה)"
-תפילה, אורית פיול אור, מתוך אישה יודעת

המשפט הזה תפס אותי הבוקר. כי זו תפילה כל כך חשובה לי במסע שלי. ההיבט של לקיחת אחריות על החיים שלי הוא אחד הזרזים העיקריים לשינוי עבורי. יש משהו מאוד נוח ומוכר בהתנהלות של אשמה והאשמה, ככה אנחנו מתחילים את החיים בתור ילדים. חסרי אחריות, חסרי בחירה, אנחנו מתנהלים בעולם תלויים בחסדיהם של המבוגרים, וכך כל מה שקורה הוא באשמתם. אבל איפשהו בדרך אנחנו אמורים ללמוד לקחת אחריות, ולפעמים התהליך הזה משתבש. מרגיש לי שאנחנו חיים בתרבות של האשמות וחוסר אחריות, וקשה מאוד לצמוח בסביבה כזאת. קשה, אבל אפשרי.

ולצמוח זה מה שאנחנו מבקשים לעשות בחיים האלה, לפחות אני. אין טעם לחיות במצב סטטי, שבו אני נשארת אותו דבר כל חיי. העניין, האתגר, הוא בהשתנות. להיות בתנועה מתמדת. תנועה שיש בה הפוגות ורגיעה לפי הצורך, לפי עונות השנה, אבל במהותה היא שואפת למעלה ללא הרף, מטפסת עוד ועוד. אני חושבת שהעבודה העיקרית שעשיתי בחיי, ואני ממשיכה לעשות, היא עבודת התפתחות אישית. לא תמיד קראתי לזה ככה או אפילו הייתי מודעת למה שאני עושה, אבל במבט לאחור אני רואה שזה תמיד היה העיקר. מעולם לא התמסרתי לקריירה. כל עבודה שהייתה לי הייתה משנית למטרת העל. וכל בחירה שלי הובילה אותי להעמיק בשיעורים שלי, לצמוח מתוכם והלאה.

לאן אני מנסה להגיע כל כך? הצד השני מבקש להישמע. איזה אי שקט גדול דוחף אותי להשיג יותר? מה רע בלהיות מאושרת ולהסתפק במה שיש? לא יודעת. מה שאני כן יודעת זה שגם במקום המושלם ביותר עבורי, בשיא הגשמת החלום, אחרי הפוגה נעימה ומנוחה ראויה, אני אחזור לחפש את אפיק הצמיחה הבא. ממש פרויקט חיים יש לי פה. אה, לא יפה זלזול ולעג. זה אחלה פרויקט. זו מטרה ראויה ככל המטרות האחרות, ואין מה להתבייש או לזלזל בה. זה הרגל שחשוב לתפוס ולעקור, הדיבור האלים כלפי עצמנו. מגיעה לנו רכות ועדינות.

"להרבות אחריות ובחירה". בחירה זה דבר חשוב. חשוב לחיות מתוך תחושת בחירה, למעשה להיות מודעת לכך שכל מה שקורה לי זה בחירות שלי. שינוי חיוני בהיבט הזה הוא להפסיק להשתמש במילים צריכה, חייבת, מוכרחה. להחליף אותן ברוצה, בוחרת, נכון לי. לדוגמא, אני צריכה ללכת לישון כבר, מאוחר. אני רוצה ללכת לישון. נכון לי ללכת לישון עכשיו. מתוך תפיסת הבחירה גם קל יותר לקחת אחריות. הן סוג של ביצה ותרנגולת, אחריות ובחירה. לא משנה מאיפה תתחילי, זה יעזור לך להגיע גם לשנייה. אבל די, אני בוחרת ללכת לישון. לילה טוב.

הדרך לאושר

אני פשוט אתחיל ומשהו יצא. את ההקדמה הזאת אני אוכל למחוק, העיקר להתחיל להזיז את גלגלי הכתיבה. כי משהו רוצה לצאת, משהו קורה בפנים תמיד, רק מחכה להזדמנות להיחשף. והרי זו מטרת הכתיבה פה. הגעתי למסקנה שזה לא בלוג. ההגדרה הנכונה יותר תהיה יומן. זה פשוט יומן שאני כותבת באופן פומבי. אני לא סגורה על ההבדלים והדקויות, אני רק יודעת שלא הרגיש לי נכון לקרוא לזה בלוג. הנה שוב הצורך בדיוק. אבל למה אני מציינת את זה בכזו התמרמרות? זה לא צורך רע, כאילו שיש צרכים רעים. אני מקבלת את כל החלקים שבי, גם אלה שזקוקים לדיוק. אז במקום זה אני אומר, כמה נפלא שאני מצליחה לזהות מה גורם לי לאי נוחות ולבצע את השינויים הנכונים לי. הכל זה עניין של פרספקטיבה. נקודת המבט זו הבחירה הכי חשובה. לשים לב מאיזו נקודת מבט אני בוחרת להסתכל על דברים, זה צעד הכרחי בדרך לאושר.

"הדרך לאושר"… הפעם בנימה של הטלת ספק. האושר תמיד היווה עבורי מושא נחשק אך חמקמק. מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל הבעת משאלה של נרות יומולדת או כוכב נופל, תמיד ביקשתי את אותו דבר, להיות מאושרת. אף פעם לא ידעתי אם זו בקשה מאוד צנועה או נורא מוגזמת, אם היא מתחכמת או דווקא ברורה. היום אני כבר מבינה שהיא פשוט מוטעית וחוטאת למטרה. כי האושר הוא אינו יעד חיצוני, אליו מגיעים בסוף דרך כלשהי. האושר הוא בחירה בכל רגע ורגע מחדש. האושר הוא כאן ועכשיו ואינו תלוי באף גורם, פנימי או חיצוני. ברגע שהגדרתי אותו כמשהו שעליי להשיג, הרי שהפרדתי בינינו, מיקמתי אותו מחוצה אליי.

אני חושבת שאני מתקרבת, שזה מתבהר לי, והנה שוב זה נעלם, חומק מבין אצבעותיי. למה אתה כל כך מסתבך לי, אושר? אני בטוחה שאתה פשוט. אני בטוחה שאתה אפשרי. הנה שוב ההפרדה. אבל אם האושר איננו נפרד ממני, אז איפה הוא? או. אני מרגישה התקדמות. האושר נמצא בתוכי, אבל אני לא חווה אותו, לא מחוברת אליו, לא מוצאת אותו. עם זה אני יכולה לעבוד. הסחות דעת והרגלים אומללים, הם אלה שעומדים בדרכי. איך אפשר להיות מאושרת עם פייסבוק ברקע? עם ווטסאפ שמבקש תשומת לב כל הזמן? ואם, חלילה, שני ערפדי הזמן האלה שוקטים לרגע, יש שלל אפליקציות אחרות שאני משתמשת בהן כדי להסיח את דעתי ממה שקורה באותו הרגע. הקיום החצוי הזה מרגיש כל כך לא נכון, ועם זאת כה מפתה וממכר. מסמנת לעצמי לחזור לנושא הזה ולמצוא לו פתרון סופי, סטייל אושוויץ טכנולוגי. אז מלבד הסחות הדעת, ישנם ההרגלים האומללים. המוח שלנו עובד בצורה כזו, שכל רגש שאנחנו מרגישים הרבה פעמים, יהפוך להיות נגיש הרבה יותר, יהיה לנו קל להרגיש אותו שוב ושוב, ובעצם נפתח נטיה כלפיו. זה יכול להיות עצב, חרדה, שליליות, האשמה; הרגלי אומללות של שנים רבות, חרוטים עמוק בנתיבי הנוירונים הכבושים היטב. וכך כל חווית מציאות חדשה מוצאת את עצמה מנותבת דרך הנתיבים המוכרים האלה, ואנחנו תקועים בכלא מחשבתי. אז אולי "הדרך לאושר" היא לא ביטוי כל כך מוטעה? אולי זו דרך פנימית, שלא נצעדה מספיק כדי להיראות על המפה. אבל היא שם. הפוטנציאל למצוא אותה ולצעוד בה קיים. וככל שאצעד בה יותר, כך היא תיסלל לי תחת רגליי.

הרגלים ושגרה

אומרים שלוקח 21 יום של התמדה כדי ליצור הרגל חדש. אז אומרים. בתחילת הדרך שלי עם הבלוג, כתבתי יום יום במשך חודשיים. והנה אני שלושה חודשים אחרי ותדירות הפוסטים ירדה בהדרגה לפעם בשבוע. וזו התנהלות שאני מכירה היטב, הקושי להתמיד בפעילות. בכלל קשה לי להכריח עצמי לעשות דברים. אז איך זה עובד, לעזאזל? כי אני באמת רוצה לכתוב כל יום. ואני באמת רוצה לרקוד כל יום. אבל הרגלים פשוט לא תופסים אצלי. אפילו לצחצח שיניים כל יום זה בגדר נס, שמתפספס ביציאה הכי קטנה מהשגרה. שגרה, אולי כאן טמון הסוד. יש לי יחסי אהבה-שנאה עם שגרה, כמו עם הרבה מסגרות והגדרות בחיים. אמביוולנטיות קשה לגבי איך דברים אמורים להיראות, להיעשות, להרגיש. "אתם לא תגידו מה לעשות!", צועקת המורדת שבי. והיא, יש לה ווליום, זאתי.

20161008_181253.jpg
מורדים בשקיעה

ראיתי היום סרטון של בחור שטייל באופניים מאורגון בארה"ב עד הקצה הדרומי ביותר בדרום אמריקה. מה שנשאר אצלי הכי הרבה מהדברים שלו, היה שבתחילת שנות ה-30 שלו הוא חשש שייפתח לעצמו כזו שגרה, שהוא רק ימצמץ וכבר יעבור עשור. ובאמת יש בשגרה משהו מאוד מרדים. אנחנו רצים בתוך גלגל האוגרים שלנו, והופ חלפה שנה, חמש שנים, עשור, חצי חיים. הזמן חולף בכל מקרה, חיים בלתי שגרתיים פשוט מרגישים לי מעניינים יותר. חיי שגרה חולפים מהר יותר. פחות עוצרים להריח שושנים, להנות מהשקיעה. יותר עסוקים בכל מיני חובות וכל מיני עניינים חשובים מאוד בעבודה. אבל האם הם באמת כאלה חשובים? מה באמת חשוב? אני עובדת קשה מאוד בפקיחת עיניו של ניק בן זוגי לאמת הזאת. עיקר העבודה היא המאמץ שנדרש ממני לעצור את עצמי מלהציק לו ולתת לו להגיע לזה בעצמו. לתת לו את הזמן הדרוש לו לתהליך היציאה מהמטריקס. אבל אני חסרת סבלנות. אני רוצה חיי פנאי נינוחים, ואני רוצה אותם עכשיו.

אבל האם זה בכלל אפשרי? הסקפטית שבי מרימה את ראשה מלא הספקות. האם זה בכלל מציאותי לצפות משלב זה של חיינו, עם ילדים קטנים כל כך, להיות נינוח ומלא פנאי? הרי תינוקות וילדים קטנים זה מלא עבודה, והכל כל כך רגשי ומתפרץ, אין מצב לשלווה. "אל תאמיני לה", לוחשת לי האמונה. כל מה שאנחנו רוצות יתגשם במהרה, רק צריך להאמין. המאבק המתמיד בין הספק לאמונה, בין השליליות לחיוביות. השליליות היא הרגל רע, החיוביות הרגל שאני עומלת להטמיעו. אני חושבת שהציפייה שהרגל חדש יוטמע ואז לא אצטרך להתאמץ יותר, זו ציפייה לא מציאותית. אולי צריך להמשיך להתאמץ ולהשקיע כל החיים, בילדים, בזוגיות, בעצמי, בכתיבה, במיניות. אולי שום דבר טוב לא מגיע ללא מאמץ. אני מחייכת כי אני שומעת את העולם הישן נאחז בי בשארית כוחותיו. שם היה צורך במאמץ ועבודה קשה. בעולם החדש יש רק להרפות. אם משהו הוא מדויק עבורי, הוא יקרה מאליו. זה לא אומר שאין עבודה, אלא שזו עבודה מהנה, מענגת, נעימה. כך אני בוחרת להאמין, זו המציאות שאני בוחרת ליצור.

2016-10-10-22.02.31.jpg.jpeg
חיי פנאי נינוחים

זה שינוי פרדיגמטי של צורת המחשבה. עשייה היא דבר מבורך. עשייה אינה מרוקנת ומעייפת. עשייה ממלאת, מזיזה את האנרגיה התקועה. הסטגנציה מעייפת, החוסר מעש מעייף. ואני רגילה לחשוב הפוך. ואני רגילה להתייחס באותה צורה גם לרגשות. להרגיש נתפס אצלי כמרוקן ומעייף, אז הייתי אוגרת את רגשותיי במאגר מים גדול, ונזהרת שלא ייראו אדוות על פני המים. סטגנציה, כבר אמרנו. והנה אני רואה שההיפך הוא הנכון. התנועה היא התשובה. אז אף על פי כן, נוע אנוע. ואכתוב, וארקוד, ואחייה חיים בלתי שגרתיים.

עסוקה בעצמי

אחרי כמה ימים עמוסים חברתית, סוף סוף אני מוצאת את עצמי לבד לרגע, לתפוס נשימה ולנסות להוציא משהו בכתיבה. כשאני עסוקה ואין לי רגע לעצמי, הכתיבה היא אחד הדברים שנזנחים, וחבל. אני רוצה ללמוד לעשות זמן לדברים האלה שממלאים אותי, ללמוד לשים את עצמי ואת הצרכים שלי בסדר העדיפויות. אני באמת רוצה לכתוב עכשיו, אבל העייפות מכריעה אותי. הלכתי לישון בשתיים בלילה יומיים ברציפות. שיחות עמוקות לתוך הלילה הן אחת האהבות הגדולות שלי, והן שוות את המחיר הכבד. אבל בואנה הוא כבד!

כשאני נמצאת בקרבת אנשים, אני תמיד אבחר להיות בחברתם. לקחת פסק זמן לעצמי זה משהו שפשוט לא קורה כשיש אלטרנטיבה חברתית אחרת. זה מצריך איזון, הרגעה. אני לא אפסיד שום דבר אם אהיה לבד. להיפך, אני ארוויח את עצמי. זה טוב לקבל תזכורת לגבי החשיבות של זה, ולהבין שזה רלוונטי גם לילדים, הרי גם הם מתעייפים מלהיות עם חברים יותר מדי. לשים לב לא להעמיס על עצמנו יותר מדי עכשיו בחגים. ולקבל את זה שגם אם העמסנו, זה בסדר. זו תקופה קצרה ואנחנו ננוח בקבר. בעצם הכל בסדר, תמיד. אני יודעת גם את זה ושמחה על התזכורת, או בעצם על הנוכחות של זה בתודעה שלי. הכל בסדר, נשימה עמוקה. הכל חלק מהתוכנית, נשיפה איטית וארוכה.

img-20161002-wa0000.jpg
לניל יש תוכניות עבור ליזי

הרגשתי היום שאני מזניחה את הילדים בתקופה האחרונה. זה התעורר למול השוואה חיצונית, כמובן. חברות שלי משחקות עם ילדיהן בכל מיני משחקים שעוד לא חשפתי את יולי אליהם בכלל (ולא בגלל אג'נדה חינוכית אליטיסטית), כמו רביעיות, משחק הזיכרון, טאקי, עושות יצירות באופן קבוע, מפנות את עצמן כדי להיות פנויות. ואני לא. אני בעיקר מתחמקת מהעול הזה. עושה את המינימום הנדרש כדי להכניס אותם לאיזה משחק, ונמלטת ברגע האפשרי הראשון. אבל זה לא היה העיקר, אני לא מתעכבת על זה למטרות ביקורת עצמית, זה כבר לא התדר. הסיבה שזה חשוב היא כי אחרי ההאשמה העצמית הזאת, ישר עלתה בי אמפתיה כלפי עצמי, ופה טמון החידוש, פירות העבודה. יכולתי לראות שאני לא פנויה לילדים לאחרונה כי אני עסוקה בעצמי ובהתפתחות האישית שלי, ושזה נהדר! הרגשתי שמחה על זה, לא אשמה. האשמה הייתה התגובה האוטומטית שלי ואיזה כיף להצליח לראות מעבר לה ולזהות את הפוטנציאל לרגש אמיתי חדש, גאווה.

2016-10-06-21.45.40.jpg.jpeg
מקור גאווה מתוק התחיל ללכת שבוע שעבר

זה לא מובן מאליו עבורי לשים את עצמי בעדיפות גבוהה. אחרי שנים של אימהות אינטנסיבית ומקריבה, סוף סוף אני מצליחה לתת לעצמי מקום. אז כן, קפצתי מקיצוניות אחת לשנייה במידת מה. אבל אני כבר מיומנת במציאת האיזון הנכון לי, מיומנת בראיית החיובי, בחמלה עצמית. וזה עוד יותר לא מובן אליו. אני שהייתי מלכת הביקורת העצמית, שהייתי קשה עם עצמי בטירוף, איזו ברכה להרגיש את פירות העמל הרב שלי. איזה כיף להצליח לראות את הדרך הארוכה שעשיתי, ולהצליח לתת לעצמי קרדיט על כך. ועוד יותר נפלא זה לדעת שיש לי עוד כל כך הרבה הישגים מדהימים לפניי. מסע ההתפתחות לעולם לא נגמר, תמיד יש עוד ועוד פסגות לכבוש, עוד ועוד פירות להנות מהם. איזה כיף שלמדתי להנות.

פחד ראשון -חשיפה לסבל

אחד הפחדים שיש לי מטיול ארוך במזרח הוא החשיפה לסבל ועוני וקושי ברמות שאני, בחיי המוגנים, לא יכולה אפילו לדמיין. אני יודעת שעוני וסבל קיימים גם פה, אבל אני לא נחשפת אליהם כלל. בתור אדם רגיש במיוחד, קשה לי להיחשף לסבל רב, קשה לי להפריד את עצמי, לשמור על עצמי למול העוצמות האלה. זו פריבילגיה של העשירים, אני יודעת, וחלק בי תמיד הרגיש אשמה על כל מה שיש לי, על החוצפה להיות מאושרת בזמן שיש כל כך הרבה סבל בעולם. אבל גם זה לא הכיוון הנכון.

20160924_183515.jpg
מאושרים בלי בושה

אני נזכרת בסיפור על הבודהה. הבודהה היה נסיך בממלכה בהודו, שחי חיי אושר ועושר ועונג, חיים מוגנים, עד גיל 29, אז הוא יצא לראשונה בחייו מהארמון ונחשף לסבל הכרוך בקיום האנושי. הסבל היה בלתי נסבל עבורו והוא עזב את חייו כנסיך ובחר בחיי פרישות, בניסיון למצוא את התרופה לסבל. אני מאוד אוהבת את הסיפור הזה. אני קוראת אותו כמשל להתבגרות. ההורים מסוככים ומגוננים על ילדיהם מפני חשיפה לכל דבר שעלול לפגוע בנפשם הרכה. אני בהחלט מרגישה את התפקיד הזה שלי כאם, לייצר סביבה בטוחה ואפילו כמעט סטרילית, שתאפשר לילדים להיחשף בהדרגה ובמידתיות נכונה לתכנים קשים ולא הולמים. אבל הילדים גדלים ויוצאים לעולם ופוגשים סבל, ולומדים להתעלם מקיומו. אנחנו לא רואים קבצנים, חולים סופניים וזקנים, לא רואים אותם באמת. אנחנו חולפים על פניהם במהירות, נמנעים מתחושת אי הנוחות שהם מעוררים בנו, נמנעים מלתת ללב להיפתח לסבל הרב שלהם. סבל זה לא סקסי. זיקנה, חולי ועוני אינם סקסיים. אלה מהדברים שהתרבות שלנו מסתירה, ובכך כולנו נשארים ילדים מוגנים, ילדים ישנים. אני חושבת שאנחנו באמת לא ערוכים רגשית להתמודד עם סבל בשום צורה. רק להדחיק, להתעלם, לייצר ספין חיובי על הדברים. אני מרגישה את עצמי נכנסת לביצה טובענית של דיכאון, הלקאה עצמית ואשמה. וזו בדיוק השפעת הסבל עליי. אני לא ערוכה להתמודד איתו.

מצידו השני של המטבע, אני גם מאמינה שבמזרח אפגוש את האנשים המאושרים ביותר בעולם. אנשים צנועים, שמסתפקים במעט, חיים בפשטות ומלאי הודיה ושמחת חיים. ואולי הפרספקטיבה הזאת היא שמאפשרת איזון בחוויה של הקושי. ואולי כל הסוד בבודהיזם הוא האפשרות להיחלץ מהסבל דרך המודעות, דרך ההבנה ששום דבר חיצוני לא חייב להשפיע על מידת האושר שלי. כסף לא גורם לאושר, היעדרו לא גורם לסבל. אלה בחירות התודעה שלנו שמכריעות כיצד נחווה את המציאות.

ושוב זה מרגיש לי כמו דברים שקל לומר עם בטן מלאה וקורת גג וכל הנוחות שחיים במעמד הבינוני גבוה מספקים לי. ובכלל, שזה יהיה אחד מהפחדים שלי לקראת הנסיעה נשמע לי כמו סיפור כיסוי שאני מספרת לעצמי. ויש הרבה על מה לכסות. זה להישאר ברמת המיינד ולהימנע מעולם הרגש הסוער. אבל זו התחלה. הנה אני מזהה ביקורת עצמית משתחלת פנימה ועוצרת אותה. זה בסדר להיות במקום בו אני נמצאת. זה בסדר לא להיות בשלה להתעסק בפחדים עמוקים יותר עדיין. לכל דבר יש את זמנו, ואני סבלנית עם עצמי ומקבלת את הדרך שלי. אמן.

20160924_162144.jpg
Enter a caption

אנרגיה בתנועה ומחזוריות עונתית

חזרה לנושא האנרגיות, עם כמה תובנות חדשות. אנרגיה זה לא דבר שנגמר, יש תמיד עוד. כשאני מרגישה שאין לי כוח, זה בגלל שהאנרגיה תקועה. יש לי כוח כשהאנרגיה זזה, מתחלפת, נמצאת בתנועה. אני עייפה כשהאנרגיה תקועה במקום, לא זזה, מתעפשת. כמו נחל זורם. לפעמים קורה משהו, הצטברות של עלים וענפים, או אפילו גזע עץ שנפל למים וחוסם את זרימתם הטבעית. אז נוצרת תקיעות, בריכה של מים שאינם זורמים, מים מעופשים. ככה אני מרגישה לגבי ערוצי האנרגיה בגופי. דברים שקרו לי בחיים נתקעו איפשהו במסלולי האנרגיה בגופי, ולא מאפשרים לי לחיות במלואי. אני לא מבינה ברפואה סינית, אבל זה נשמע לי מתכתב עם זרימת הצ׳י במרידיאנים, או הצ׳קרות של האיורוודה, או מערכת העצבים הסימפתטית או הפאראסימפתטית. בקיצור, לא המצאתי שום דבר חדש, אבל הבנתי משהו חשוב לגבי משק האנרגיה שלי. הבנתי שתמיד יש מקורות אנרגיה זמינים, הסוד הוא להניע את האנרגיה בתוך הגוף, כמו גם פנימה והחוצה. חשבתי על זה שהדברים שממלאים אותי באנרגיה, אלה דברים שגם מתבזבזת בהם אנרגיה, לכאורה. כמו פעילות גופנית מאומצת (אל תשאלו מה התחלתי לעשות בשקט, בסוד, בחושך, לבד) או מפגש חברתי. אז הבנתי שתחלופת האנרגיה היא הסוד פה. ובכלל זה מאוד מתחבר לי עם העניין של תודעת שפע. יש שפע אנרגיה ביקום, הבעיות מתחילות כשמנסים לאגור את השפע, להיאחז בו, לרצות אותו לעצמנו. וככה אני בעצם חיה מבחינת אנרגיות, כמו ענייה. איזו הקלה להבין את זה. אני לא צריכה להמשיך להתקמצן על האנרגיה שלי, להתחשבן עם כולם כמה אני נותנת ואיפה זה מתבזבז לי. יש בי שפע אנרגיות, רק צריך להזיז אותן קצת, להכניס תנועה למקום הקפוא, הרדום הזה.

20160917_122023.jpg
ניל מכניס תנועה

אבל כמובן שיש אבל, והאבל הזה קשור במצבים ואנשים מכלי אנרגיה, שואבי אנרגיה. ופה האחריות האישית שלי לשים לב אילו סיטואציות סוחטות אותי אנרגטית ולהימנע מהן, אילו אנשים מכלים את האנרגיה שלי ולהתרחק מהם. הבעיה היא שהדבר העיקרי שעולה לי לראש אלה הילדים. ילדים יכולים להיות מרוקנים במיוחד. הם יכולים גם למלא, כמובן, אבל עבורי לפחות זה עדיין נגמר במינוס. במיוחד יולי. יולי היא ילדה שדורשת ממני המון, ומחזירה במינונים קטנים. אז פה מתבזבזת המון אנרגיה ויש טעם לעצור ולהסתכל שוב על הבחירות שלי בגידול הילדים.

חינוך ביתי זו לא בחירה שפויה עבור אנשים שמתרוקנים משהות עם ילדים. אני באמת רוצה לבחון את הנושא הזה בצורה אובייקטיבית, אבל לא מצליחה להיחלץ מתוך ביצת האידאולוגיה. אני לא מצליחה לנהל עם עצמי שיח כנה בעניין החינוך הביתי, אני רק נתקלת בחומות גבוהות ומבוצרות של "זה מה שהכי טוב לילדים". אני נושמת לתוך המקום הנוקשה הזה, מקבלת את חוסר היכולת לגשת אליו עדיין, מאמינה שזה יתאפשר כשזה יהיה נכון. שום דבר לא בכוח, זו המנטרה החדשה שלי, רלוונטית במיוחד כשזה נוגע ליחס שלי לעצמי. רכות ועדינות זו הדרך.

20160921_183053.jpg
אי שפיות בחינוך ביתי

אז אנרגיה צריכה להיות בתנועה, אחלה תובנה. אני משחררת מהאנרגיה שאצורה בי ומקבלת חזרה אנרגיה רעננה. אני מרגישה את זה קורה עם חברות, מרגישה את הכמעט נואשות שבה אני מגיעה לפעמים למפגש עם אנשים, צמאה לקבל הדהוד אנרגטי מהם, להחליף אנרגיות, לא יודעת מה בדיוק, אני רק יודעת שזה מחיה אותי. וזה גם מרגיש כעומד בסתירה מוחלטת לכך שאני כמהה לזמן לבד, בשקט, בבית. אני שילוב משונה של אינטרוברטית ואקסטרוברטית, צריכה זמן לבד כדי להיטען אבל גם פורחת בחברת אנשים.

בכלל סתירות זה דבר שמאפיין אותי. אני חושבת עכשיו על עניין האנרגיה בתנועה, ואיך אני יכולה למזג את התיאוריה החדשה הזו עם תיאוריית האנרגיה הקודמת שלי, שהאנרגיה שלי היא עניין מחזורי, כמו עונות השנה ותנועת גרמי השמיים. או שזו התיאוריה לגבי מצבי הרוח שלי? נראה לי רלוונטית לשניהם, ואולי הם חופפים במידה. בכל אופן, השלמתי עם היותי נתונה לשינויים מתמידים. אני יודעת לא לנסות להתחיל פרויקט או משימה כשאני בתחתית הגל, שזה שווה ערך לריצה באוויר כמו בסרטים מצוירים. עדיף לחכות לתקופה של התמלאות באנרגיה, אז אני יכולה לעשות הכל, להזיז הרים, לשנות עולמות. אז איך התנודות המחזוריות האלה משתלבות עם השפע של האנרגיה? אני מניחה שאגלה בקרוב.

שיעורים ביצירת אנרגיה

אני מאמינה שאנחנו פה בחיים האלה כדי לעבור שיעורים. לכל אחד מאיתנו השיעורים שלו, ואחד השיעורים הגדולים שלי הוא עניין השליטה. הצורך בשליטה בא לידי ביטוי בחיי במגוון דרכים, וכל פעם אני פותרת אותו ברמה אחרת. הפחד מאובדן שליטה משתק אותי, ואני נשארת תקועה במקום, בקושי שאני מייצרת לעצמי שוב ושוב. מהפוסט האחרון הבנתי שאני מבזבזת המון אנרגיה על ניסיונות לשלוט ברגשות שלי ובמציאות של יולי. שני נושאים שונים וגדולים במיוחד (לפוסט אחר). אבל נושא האנרגיה דחוף לי וקריטי לאיכות החיים שלי. נמאס לי להסתובב בעולם חצי בת אדם, כמו זומבי אנמית שאין לה כוח לכלום ואין בה שמחת חיים והיא כבויה ועצובה. מרבית חיי חשבתי שזו מי שאני, אבל זו לא. זו מי שהתרגלתי להיות, זו מי שחשבתי שאין לי ברירה אלא להיות. אבל יש לי ברירה ויש לי בחירה ואני בוחרת לחולל שינויים ומהפכות, בעולם החיצוני ובעיקר בעולמי הפנימי.

20160918_162209.jpg
כי עוגת ביסקוויטים ורודה זו חתיכת מהפכה!

אני בוחרת להוציא את עצמי מהדפוס הזה של עייפות, חוסר אנרגיה, תשישות, שהכל מייגע ואני עושה את המינימום הנדרש בכל פעולה. אני בוחרת להתמלא באנרגיה רעננה ומחייה, ככה יחד עם השנה החדשה. אני בוחרת לרפא את צורת המחשבה שמבזבזת לי המון אנרגיה לריק. אני בוחרת להרפות מכל מאמץ מיותר, להרפות מהניסיון לשלוט בעולם, להרפות מכל מה שאינו מקדם אותי. אני בוחרת לתת מקום לשמחה שבי, לחיות ולתשוקתיות ולפראיות ולכל החלקים המודחקים שבי, כל המקומות בי שאני מפחדת לפתוח ולשחרר.

יופי, יש לי הצהרת כוונות. מה עכשיו? עכשיו ממתינים. אני הרי למדתי שכל מה שאני צריכה לעשות זה לרצות, והיקום ידאג לאיך זה יתגשם. ואני תלמידה טובה. בינתיים יש לי כיוון מעולה שנתנה לי אחת מחברותיי הטובות ביותר בעקבות הפוסט הקודם (תודה רבה רבה!), להתחיל איזושהי פעילות פיזית אינטנסיבית כדי לעקוף את המיינד הפעיל מדי ולהגיע ישירות פנימה. אני יודעת שזה משהו שיעשה לי טוב וכמובן דוחה את זה. מה זה הקול הפנימי הזה שמדכא אותי ומקשה עליי לפעול? זה שאומר שאין לי כוח, ולא בא לי, ואני עייפה. אני לא רוצה להקשיב לו יותר. יש לי כוחות ואני רוצה להשתמש בהם.

בחזרה לשיעורים שאנחנו עוברים בחיים האלה. דנה הזכירה לי שהם ספירליים, שאני כל פעם מגיעה לאותו שיעור, רק ברמה התפתחותית גבוהה יותר. אני זוכרת כמה מתסכל היה עבורי לעבוד קשה על עניין מסוים, רק כדי למצוא את עצמי שוב נאבקת באותו עניין בדיוק כעבור כמה חודשים או שנים. הרי כבר נלחמתי בשדים האלה, למה הם חזרו? הרגשתי שזו עבודה סיזיפית ואינסופית וחסרת תגמול. הייתי מתוסכלת ומיואשת מזה. אבל אז במהלך טיפול מוצלח במיוחד הבנתי שזה רק מרגיש כמו לשוב לאותה נקודה, ולמעשה אני חוזרת אליה ממקום אחר. וההבדל הזה של נקודת המוצא או נקודת התצפית שלי, הוא הבדל משמעותי מאוד. השיעור קצת שונה הפעם, בניואנסים קלים או כבדים, אבל שונה. כי אני שונה הפעם. אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים ואי אפשר לעבור את אותו שיעור פעמיים.

אז אני שמחה על המפגש המחודש עם השיעור הזה. שמחה לגלות כמה אני שונה, כמה המים אחרים. סקרנית לראות מה השיעור הזה מביא עמו. יש בי חלק קטן שקצת מתייאש לנוכח ההיקף הנרחב של חיים שלמים של שיעורים ולמידה, אותו חלק שאין לו כוח והוא עייף ורק רוצה לנוח. החלק שהיה רוצה לוותר על החיים בכל כך הרבה הזדמנויות. אבל אני לא מוותרת. שוב ושוב אני עולה מהאפר, פורשת כנפיים מרהיבות ועפה. לאן? אני לא חייבת לדעת. אני לא צריכה להיות בשליטה. אני מרפה, אני באמונה, אני אגיע.

2016-09-19-22.24.05.jpg.jpeg
אני בדרך