על עבודת שורשים

היום יהיה לניק טיפול שיניים, שלאחריו אמור להיות לנו מושג לגבי מתי נוכל להזמין סוף-סוף כרטיסים, ואני חושבת על זה שזה מגוחך שאנחנו מחכים לאישור חיצוני מדמות סכמות רפואית! זה הרי כל כך ההפך מכל מה שאנחנו עושים. אנחנו יוצאים לגמרי מהמסגרת שבה אנחנו כפופים לאיזו סמכות עליונה שתגיד לנו מה מותר ומה אסור ואיך ומתי וכמה. אנחנו יוצאים לחופשי מהתפיסה שיש מישהו חיצוני שיודע מה טוב ונכון לנו, שאחראי עלינו, בטח ובטח מישהו מתחום הרפואה הקונוונציונלית שהפסקתי להאמין בה די מזמן. ועם זאת, אני יכולה לראות את ההגיון שבזה. אני יכולה לראות את התהליך התנתקות שאנחנו עוברים, ואת השלבים השונים בו ואת המקום של כל אחד מאיתנו בתהליך הזה.

IMG-20170806-WA0001
השלב של ניל בתהליך

שבוע שעבר הלכנו למפגש אחרון ומסכם בטיפול. ניק ואני היינו בטיפול פסיכולוגי זוגי/משפחתי/אישי בכל מיני קונסטלציות במהלך 5 השנים האחרונות עם מטפלת בחסד שתמכה בנו כל כך בתקופת החיים האינטנסיבית הזאת של לידות וילדים ועומס ושינויים. קשה להיפרד מהבסיס הזה שענה לנו על כל כך הרבה צרכים, חיזק וחיבר ביננו בתקופות הקשות. קשה לקחת אחריות על התפקיד הזה בעצמנו עכשיו, לדאוג לתחזק את הזוגיות, את המשפחה, כל אחד את עצמו. להתבגר. ניק תהה במהלך אותה פגישה אחרונה למה היינו צריכים לחכות שנה שלמה כדי לעשות את המהלך הזה, ואני חשבתי לעצמי על תהליך ניתוק השורשים שאנחנו עוברים, כל אחד מאיתנו בדרכו הייחודית ובאופנים השונים בהם הניתוק הבא לידי ביטוי.

20160512_195106.jpg
עובדים על הזוגיות בזמן שהילדים ישנים בהונגריה

הטיפול שיניים הזה מסמל עבורי את הדרך של ניק, את האופן המוחשי כל כך בו ההתנתקות שלו באה לידי ביטוי. דווקא במקום הכי כואב, בבסיס הקיום הפיזי שלו, שם הוא בוחר לעקור את הישן, לתת מקום וזמן לריפוי להיכנס עמוק ולשתול במקום הזה שורשים חדשים, שורשים שלו, שהוא בחר, שהוא יוכל לקחת איתו לכל מקום. כמה כאב כרוך בעבודה הזאת, בבחירה הזאת, וניק בוחר לחוש את הכאב הזה בצורה מעוררת הערכה.

IMG-20170807-WA0008
הם גם יודעים להנות בלעדיי!

ואני? באיזה אופן הניתוק הבא לידי ביטוי עבורי? אני חושבת על שורשים רגשיים, נגועים בשליליות, עם התחלה של נמק וריקבון, אותם אני תולשת אחד אחד בגיל פעם שעולים בתודעתי. עקירה כירורגית של רגשות שאימצתי מבחוץ, של עשבים שוטים שהנחתי להם לתפוס שורש באדמת לבי, שהגיע זמנם לפנות את השטח היקר הזה לשתילות חדשות, חיוביות, משמחות, מעצימות. אני עובדת קשה על זה ובוחרת בקפידה אילו מחשבות יזכו להכות בי שורש.

ובמימד החברתי? כאן הניתוק כואב לי במיוחד. אני רוצה להאמין שאין פה צורך בניתוק, שאוכל לשמר את הקשרים עם כל מי שקרובות ללבי. אולי. אולי באמת. ובכל זאת המרחק יעשה את שלו, כמו שאני מכירה אותו וחוויתי אותו עושה שמות בקשרים משמעותיים בעבר. המרחק בלתי ניתן לגישור במידה מסוימת. והלב יצטרך להגמיש את הכבלים המחברים בינינו, אלסטיות מוגברת שתאפשר לי להחזיק בכל מי שארצה ותרצה גם. הנחמה היחידה שלי למול האובדן הפוטנציאלי הזה, כמו בכל שאר הדברים שאנחנו מאבדים במעבר הזה, היא שאני יודעת רק ממה אני נפרדת, ולא מה אני מרוויחה. עדיין אין לי מושג מה צופן העתיד, אבל אני בוחרת להאמין שעל כל הקרבה, כל ויתור, כל קריעה של הלב, אני אקבל פי מאה יותר. אני שומעת רחשי לב מהעתיד, חברות שעוד לא יודעות שאני בדרך אליהן, למלא עבורנו חלל הדדי. אני בדרך. ואני מאמינה. אני מאמינה שהדרך צופנת לי רק טוב. כל הקשיים והאתגרים, כולם שווים את זה. אמן.

IMG-20170801-WA0006
ליצ'י החמוד עליו אנחנו שומרים בהרצליה

שבוע לפני – עוד פחדים ואמונה

המסע לוקח אותי פנימה יותר ויותר, מעמיד אותי מול פחדים קמאיים, בסיסיים, ראשוניים. בראשם הפחד מהלא נודע. אני לא יודעת איך ייראו החיים שלנו בעוד שבוע, כשנעזוב את הבית, כשנעזוב את כל המוכר והצפוי, את השגרה על כל היבטיה הנוחים. אנחנו עוברים לגור שבועיים וחצי בדירה בהרצליה. דירה שצריך לשמור עליה היטב, עם כלב שיקבל טיפול מסור. וניק יתחיל לעבוד בהיקף החדש, חצי משרה. אה, כן, חדשות טובות! אחרי חודשים של חיפושים, חששות שמה שאנחנו מחפשים פשוט לא קיים והרבה אמונה שלי שנמצא בדיוק בדיוק את מה שמתאים לנו; ניק מצא עבודה בהיקף של 50 אחוז ומרחוק. אז אחרי חודש של חופש, כלומר עבודה מרובה בבית, הוא יתחיל לעבוד עוד שבוע, ואני דואגת.

20170714_220953.jpg
עבודה מרובה בבית

לתפעל את הילדים בסביבה הנוחה והמוכרת זה קל. אני יודעת לאן ללכת, מה לעשות, עם מי להיפגש. עכשיו אני נזרקת לסביבה חדשה ולא מוכרת, ומתעוררים בי חששות בהתאם: מה אני אעשה איתם שבועיים וחצי בהרצליה? מלבד שתי חברות, אני לא מכירה שם אף אחד. וזה גם אוגוסט הארור, להזכירכם! החודש הקשה ביותר בשנה למחנ"בים בפרט, ולעולם בכלל. זה מדאיג אותי. אז אני נושמת לתוך הפחד, ונותנת לאמונה להיכנס. אנחנו נהיה בסדר. אני אהיה בסדר. הכל קורה בצורה המדויקת ביותר ולטובתי. אני אהיה לבד במידה לה אני זקוקה כחלק מההכנה למסע. אני אבלה עם חברות במידה לה אני זקוקה לקראת הפרידה הגדולה מכולן.

זה מתחיל לחלחל. אני נפרדת לא רק מבית, שכונה, עיר, מדינה. אני נפרדת מאנשים. חברות טובות טובות קרובות קרובות. חברות טובות טובות קצת יותר רחוקות. חברות של כמעט, כי לא היה לנו זמן להבשיל. חברות שבחרתי בקפידה בשנים האחרונות, אחת אחת ליקטתי אותן והשחלתי למחרוזת סביב לבי. חברות לבי. כמה תחסרו לי. האמונה מבקשת להגיד שללב אין גבולות, הלב אינה יודעת מרחקים ושעות טיסה (כי הלב שלי לפחות זו נקבה). היא יודעת מי בתוכה ומחזיקה בה גם מרחוק, גם בסקייפ ובווטסאפ ובפייסבוק. וללב יש כוחות מיוחדים של משיכה ודחיפה ובריאה של מציאות. הלב תביא אליי את חברות לבי, כל הדרך לקופנגן, או איפה שלא נהיה. אולי אלו לא תהיינה מי שאני מכירה כרגע, אולי הן תהיינה חברות חדשות. אבל האמונה יודעת שאני לא אהיה לבד. שאני אף פעם לא לבד. שאני אהובה תמיד. תודה.

19693831_10156503534920200_6359632257679187745_o.jpg
חברות לבי, אני כבר מתגעגעת 😥

אז הפחד נוכח בי בעוצמה בימים אלו. אבל לשם שינוי הוא לא לבד, הוא לא משתלט וצובע הכל בשחור. האמונה מוהלת אותו באור לבן בוהק, מנחמת אותי. מעניין שאני קוראת לה אמונה. מעניין אילו עוד שמות הייתי יכולה להתאים לה. בריאה. אהבה. אור. יקום. הכוונה. אני. זו בחירה, אני מבינה. הבחירה להאמין בטוב, להתעקש עליו ולא להסתפק בפחות. כל רגע יכול להיחוות כסבל או כאושר, אני מבינה. אני בוחרת, אני מבינה. הכוח בידיים שלי, האחריות בידיים שלי. הקורבנות היא שארית ממסע קודם, אין לי צורך בה. אני בוחרת להשיל אותה מעליי, שאריות של מי שהייתי. אני אשתדל לא לתת לנוסטלגיה להכניס אותה בדלת האחורית, החמקנית הזאת.

חודשיים וחצי לפני: עומס רב

חודשים-שלושה לפני, ואני כבר כל כך רוצה להיות שם, בארץ החופשות. אני כמהה לכך בכל רגע ורגע. חושבת איך יהיה לי, איך יהיה לילדים, איך יהיה לכולנו ביחד. אני מנסה לדמיין את עצמי בתוך זה ושואלת את עצמי אם זה שונה במיוחד? אם אני מאושרת יותר? כי אני מאמינה שהאושר הוא מצב צבירה פנימי שאינו תלוי בגורמים חיצוניים, כמו כמה ניק עובד, איזה נוף נשקף מהחלון, מה הילדים עושים. אבל מצד שני, כל אלה גורמים שמאוד משפיעים על האושר; זמן עם בן הזוג, פניות, תחושת חופש.

אני מניחה שאפשר לבחור להיות מאושרת בכל הנסיבות, ברמה הפילוסופית או רוחנית של העניין. כמו גם לבחור להיות אומללה בכל הנסיבות, לא משנה כמה חיי טובים ונוחים. ועם זאת, יש בזה משהו. בנסיעות, בחופשות, יש משהו שממלא אותי כמו ששום דבר אחר לא. שוב אני מזהה את צורת החשיבה של או-או, או שאני אמורה להיות מאושרת בכל הנסיבות ואז למה בכלל לנסוע, אני צריכה לעבוד על האושר שלי בנסיבות הקיימות, או ששינוי הנסיבות החיצוניות אכן משפיע על רמות האושר ואז מגניב לי ואני אוטוטו אהיה מאושרת לי. והרי אני כבר מלומדת ובקיאה ברזי הגם-וגם!

20170613_180904
גם וגם ❤ תודו שהתגעגעתם לתמונות!

אז גם וגם, האילוץ המחשבתי המורכב של קבלת שתי הנחות סותרות לכאורה ושילובן יחד. אני גם יכולה להיות מאושרת בכאן ועכשיו, זו בחירה שקיימת בי. ואני גם יכולה לחלום על שם. ואולי באמת שם יהיה לי יותר קל להיות מאושרת. ואולי בעצם שם אני אבין לעומק בגוף שהאושר אינו תלוי בגורמים חיצוניים, וכאילו סתם סחבתי את ניק מעבודתו והילדים משגרתם ואת כולנו מחיינו הנוחים, רק כדי לגלות שזה עדיין תלוי רק בי אם אני מאושרת או לא. נו, וגם אם כל המסע הזה יהיה בשביל התובנה הזו, האין זה שווה את זה? האין זו תובנה ראויה לתבנון? נראה.

בינתיים יש את מה שיש, וזה בעיקר עומס רב. המון דברים קורים, דברים טובים ומשמחים שמעידים על צמיחה והתפתחות, אבל זה יותר מדי בשבילי. אני מרגישה את העומס, את הקושי לנשום כמו שצריך, להכניס אוויר עמוק, להתרווח ולהרגיש נינוחה בחיים שלי. כאילו איזו לוטן פעלתנית השתלטה על העניינים, ויש לה דף עסקי לתחזק וסדנאות לשווק ופוסטים לכתוב והרצאות להעביר והודעות לשלוח וחיזוקית להקליט ולפרסם פה ולפרסם שם, לפרסם לפרסם כל הזמן! ואני יושבת מאחורי לוטן החרוצה ורק רוצה קצת שקט, קצת מנוחה. ויש עוד לוטן שיש לה דברים אחרים לגמרי שהיא רוצה שנתעסק בהם! והם דחופים! עוד חודש עוזבים את הבית, צריך לפנות מפה הכל. צריך למיין מה למסירה, מה למכירה, מה שומרים, מה לוקחים איתנו. צריך לפרסם דברים למכירה, צריך לעשות רישיונות לקטנוע, צריך לקנות כרטיסי טיסה, צריך להרים את החלום הזה והוא חתיכת פרויקט כבד! מתי אני אמורה להספיק את כל הדברים הנהדרים האלה?! כי כמובן שיש עוד לוטן, והיא מטפלת בילדים, והיא קובעת לוז שבועי לקבוצת חינוך ביתי של פתח תקווה והולכת למפגשים ומכינה אוכל ושוטפת טוסיקים ומנגבת אפים ומקריאה סיפורים ומשחקת בלגו ולוקחת לגן שעשועים ולנחל ולחברות, וגם היא עמוסה! וגם היא חושבת שמה שהיא עושה זה הכי חשוב, ואין זמן לכל הסחות הדעת האחרות.

20170530_102923.jpg
תכלס, זה הכי חשוב

פפפוווו. אז ככה זה מרגיש להיות בעומס. אני בדרך כלל דואגת שלא יהיו לי יותר מדי חובות, כי אני יודעת שזה לא טוב לי, שאני נוטה לקרוס תחת עומס רב מדי. וגם אם לא לקרוס, לפחות לא לחיות בשלווה שאני זקוקה לה. והנה אני במצב קריטי, כל המערכות פועלות בשיא הכוח ואני רק מבקשת מנוחה. אז אני נחה קצת. כמה שאפשר. ודוחה דברים. כמה שניתן. ועושה מה שמתאפשר. וזה מספיק טוב. זה מספיק טוב לבינתיים. ואולי כדאי גם לבקש יותר עזרה. אני שוכחת את האפשרות הזאת, להיעזר כשקשה.

אבל האור בקצה המנהרה הגיע (או לפחות ככה אני מקווה) בדמות סיום העבודה של ניק. אתמול היה היום האחרון של ניק בעבודה, וזהו, מעכשיו הוא חופשי. עדיין אין לו עבודה חדשה, וזה בדיוק בדיוק מה שהיינו צריכים. שיהיה לו קצת פנאי! שיוכל לנשום ולהתרווח ולנוח קצת! אבל רק קצת, כי כאמור יש את כל העומס שלי, שאני אשמח לחלוק בו. אז מעכשיו ההכנות לחופשה נכנסות להילוך הגבוה שראוי למעמדן, ואני מתפנה להקדיש קצת זמן להתפתחות מקצועית מרגשת: הנחית הורים, העברת סדנאות הורות.

זה מרגש כל כך וגם מפחיד. ביומיום אני בוחרת להתמקד בהתרגשות כי היא מניעה, ולא בפחד המשתק, אבל פה זה בדיוק המרחב לתת לפחד מקום. הפחד מכישלון. איך אני אעמוד מול 6-8 הורים ואגיד להם… מה? אני לא יודעת יותר טוב מאף אחד אחר, ואני לא זוכרת בעל פה את תוכן הסדנה, ומה אם אני אשכח משהו חשוב, או אתבלבל ואני בכלל לא רצינית אני! אני בכלל שרלטנית!

20161008_181253.jpg
שרלטנית בפעולה

אז לא. אני יודעת שלא. אני מאוד רצינית, במיוחד בכל מה שנוגע להורות. זו התשוקה שלי, זו העבודה שלי, זו השליחות שלי, להפיץ את הדרך הזאת! את בדרך הלב המכבדת ילדים, רואה צרכים, מקבלת רגשות, עושה מקום להורה, שמה גבולות בצורה אוהבת. אני מאמינה בזה בכל לבי וחיה את זה בכל רגע ורגע וחווה את הקסם שיש בתפיסת העולם הזאת, את ההשפעה שלה על המשפחה שלנו, על הילדים המופלאים שלי. הפחד חשוב, יש לו מקום, הוא שומר עליי שאהיה רצינית ומקצועית. אבל הוא לא יעצור אותי, הוא לא יערער אותי, הוא לא יגרום לי לפקפק בכל מה שיש לי לתת להורים שרוצים בדיוק את זה, שמחפשים בדיוק בדיוק את הגישה הזאת! אני מוכנה, אני בשלה, אני אמיצה.

4 חודשים – פחדים ואמונה

ככל שהטיול מתקרב, מפלס החרדה עולה. עוד 4 חודשים זה קורה ואני מתעוררת בלילות מסיוטים. ואני חוששת בימים מתרחישי אימה. זה מזכיר לי את התקופה של אחרי לידה, שבה רמת החרדה גבוהה באופן טבעי, וכל היום רצות לי בראש דרכים יצירתיות בהן נוכל כולנו למות, להיפצע, לקבל נכויות מגוונות. אז זה טבעי? כנראה שכן. אני עומדת בפני שינוי חיים עצום (שוב ההקבלה ללידה רלוונטית) וזה פאקינג מפחיד! אני לא יודעת מה יהיה, אני לא יודעת איך זה יראה, איך זה ירגיש, איך נתמודד. זה לא הכל דבש. יהיו גם מיטות לא נוחות, וג'וקים במקלחת, שלא לדבר על מים קרים, ונסיעות ארוכות פלוס בחילות, וילדים שאין להם מה לאכול במסעדה הזאת, ומשעמם להם ברכבת, ומתגעגעים למשפחה וחברים, והכל עליי! ואני על ניק, וניק חזק, ואני חזקה והילדים חזקים ואנחנו יכולים לעמוד בכל מה שהחיים יזרקו מולנו, והם יזרקו כי זה חלק מהחיים. אבל הכל במידה שאנחנו מסוגלים לה, ובתזמון הנכון לנו. פחד ואמונה מתערבבים להם זה בזו, יוצרים קולג' מרהיב של הפכים משלימים ויש מקום לכולם בתוכי, כי לפעמים אני גדולה ורחבה כמו האוקיינוס, וגם עמוקה ושקטה, וכשהפחד מגיע, אני מצליחה להיות מודעת אליו ואני אומרת לו "שלום פחד", והוא מתבייש ונחבא לצללי תודעתי, ואני מזמינה אותו לצאת לאור, אני אמיצה נורא ולא מפחדת מהפחד, אבל לפעמים כן מפחדת ושמחה שהוא בורח ונושמת עמוק למלא את החלל שהוא השאיר, שלא יספיק להתמלא בפחד חדש, כי די כבר, כמה אפשר לפחד?!

=20170304_121440.jpg
לא מפחדות מהפחד

אני מפחדת ממלא דברים עכשיו. הפחד הכי גדול אולי זה שכל זה טעות אחת גדולה ובכלל לא מתאים לנו טיול כזה, אורח חיים נוודי זה למשפחות מגניבות יותר או משוגעות יותר, כאלו שעושות יוגה כדרך חיים ויש להם רסטות, ואצלנו רק ליולי יש רסטות וגם זה בטעות, ואני עשיתי יוגה פעם אחרונה בהריון וזה היה מזמן, וזה בכלל לא בשבילנו! אנחנו לא יודעים למה אנחנו נכנסים, הבדידות תכריע אותנו, הילדים ישגעו אותנו, לא נעמוד בזה כלכלית, זה יהיה מעייף מדי. תאמינו לי שכל אחד כזה אני יכולה לפתח לפסקה שלמה, אני פשוט חוסכת מכם. כרגע, אולי בהמשך אני אצטרך לחפור על זה עוד. ומה עם מחלות? הרי נהיה חולים. סביבה חדשה לגמרי, וירוסים שהמערכות שלנו לא מכירות, יהיה כיף! שלשולים, הקאות, קדחת. כל אלה יהיו מנת חלקנו, זה חלק בלתי נפרד מהבחירה הזאת. ומזה לא בא לי! החיים מספיק קשים. לא, זה מפעם, זה כבר לא שייך. החיים קלים. החיים הם מה שאנחנו עושים אותם. הקלות או הקושי תלויים בתודעה שלנו. אבל לצאת לחיי קלות עם תודעה של קושי, זה לא מתכון מבטיח. נשימה עמוקה. הכל בעבודה, הכל בתהליך. 4 חודשים וזה קורה. ואולי כל המסע הזה, מטרתו היא שינוי התודעה הזה בדיוק? לא הקדשתי הרבה מחשבה לסיבות הנסתרות להחלטה הזאת. קיבלתי אותה מתוך אמונה במה שזה לא יהיה שמכוון אותי, ופניתי מיד להיבטים המעשיים של הוצאת מסע כזה לפועל, לא הבטתי יותר מדי לאחור לנסות לברר מה מניע אותי. אז הנה עוד קצה חוט לפוסט חדש, אולי אמשוך בו אחר כך. עכשיו אני צריכה לנוח מפרץ הכתיבה ששטף אותי.

פחד ראשון -חשיפה לסבל

אחד הפחדים שיש לי מטיול ארוך במזרח הוא החשיפה לסבל ועוני וקושי ברמות שאני, בחיי המוגנים, לא יכולה אפילו לדמיין. אני יודעת שעוני וסבל קיימים גם פה, אבל אני לא נחשפת אליהם כלל. בתור אדם רגיש במיוחד, קשה לי להיחשף לסבל רב, קשה לי להפריד את עצמי, לשמור על עצמי למול העוצמות האלה. זו פריבילגיה של העשירים, אני יודעת, וחלק בי תמיד הרגיש אשמה על כל מה שיש לי, על החוצפה להיות מאושרת בזמן שיש כל כך הרבה סבל בעולם. אבל גם זה לא הכיוון הנכון.

20160924_183515.jpg
מאושרים בלי בושה

אני נזכרת בסיפור על הבודהה. הבודהה היה נסיך בממלכה בהודו, שחי חיי אושר ועושר ועונג, חיים מוגנים, עד גיל 29, אז הוא יצא לראשונה בחייו מהארמון ונחשף לסבל הכרוך בקיום האנושי. הסבל היה בלתי נסבל עבורו והוא עזב את חייו כנסיך ובחר בחיי פרישות, בניסיון למצוא את התרופה לסבל. אני מאוד אוהבת את הסיפור הזה. אני קוראת אותו כמשל להתבגרות. ההורים מסוככים ומגוננים על ילדיהם מפני חשיפה לכל דבר שעלול לפגוע בנפשם הרכה. אני בהחלט מרגישה את התפקיד הזה שלי כאם, לייצר סביבה בטוחה ואפילו כמעט סטרילית, שתאפשר לילדים להיחשף בהדרגה ובמידתיות נכונה לתכנים קשים ולא הולמים. אבל הילדים גדלים ויוצאים לעולם ופוגשים סבל, ולומדים להתעלם מקיומו. אנחנו לא רואים קבצנים, חולים סופניים וזקנים, לא רואים אותם באמת. אנחנו חולפים על פניהם במהירות, נמנעים מתחושת אי הנוחות שהם מעוררים בנו, נמנעים מלתת ללב להיפתח לסבל הרב שלהם. סבל זה לא סקסי. זיקנה, חולי ועוני אינם סקסיים. אלה מהדברים שהתרבות שלנו מסתירה, ובכך כולנו נשארים ילדים מוגנים, ילדים ישנים. אני חושבת שאנחנו באמת לא ערוכים רגשית להתמודד עם סבל בשום צורה. רק להדחיק, להתעלם, לייצר ספין חיובי על הדברים. אני מרגישה את עצמי נכנסת לביצה טובענית של דיכאון, הלקאה עצמית ואשמה. וזו בדיוק השפעת הסבל עליי. אני לא ערוכה להתמודד איתו.

מצידו השני של המטבע, אני גם מאמינה שבמזרח אפגוש את האנשים המאושרים ביותר בעולם. אנשים צנועים, שמסתפקים במעט, חיים בפשטות ומלאי הודיה ושמחת חיים. ואולי הפרספקטיבה הזאת היא שמאפשרת איזון בחוויה של הקושי. ואולי כל הסוד בבודהיזם הוא האפשרות להיחלץ מהסבל דרך המודעות, דרך ההבנה ששום דבר חיצוני לא חייב להשפיע על מידת האושר שלי. כסף לא גורם לאושר, היעדרו לא גורם לסבל. אלה בחירות התודעה שלנו שמכריעות כיצד נחווה את המציאות.

ושוב זה מרגיש לי כמו דברים שקל לומר עם בטן מלאה וקורת גג וכל הנוחות שחיים במעמד הבינוני גבוה מספקים לי. ובכלל, שזה יהיה אחד מהפחדים שלי לקראת הנסיעה נשמע לי כמו סיפור כיסוי שאני מספרת לעצמי. ויש הרבה על מה לכסות. זה להישאר ברמת המיינד ולהימנע מעולם הרגש הסוער. אבל זו התחלה. הנה אני מזהה ביקורת עצמית משתחלת פנימה ועוצרת אותה. זה בסדר להיות במקום בו אני נמצאת. זה בסדר לא להיות בשלה להתעסק בפחדים עמוקים יותר עדיין. לכל דבר יש את זמנו, ואני סבלנית עם עצמי ומקבלת את הדרך שלי. אמן.

20160924_162144.jpg
Enter a caption