על כתיבה, ציפיות ואכזבות

​אחרי תקופה ארוכה של השתבללות פנימה, אני מוציאה ראש לבדוק איך הבחוץ מרגיש. לא היה לי קל לאפשר לעצמי את הזמן הזה. מצאתי את עצמי נוזפת בעצמי על זה שאני לא כותבת, ולא מקדמת עניינים, ולא עושה שום דבר. יש איזו ציפייה מופנמת להיות בעשייה מתמדת, ככה התרבות שלנו עובדת, אבל זה לא הדפוס שמתאים לי. והשיעור בימינו הוא ללמוד להתאים את המציאות החיצונית לחשקים הפנימיים. אז אני קצת מאוכזבת מעצמי על זה שהייתי מאוכזבת מעצמי על זה שלא כתבתי ולא עשיתי מה שציפיתי מעצמי. ואני רואה שזה לופ שלילי מיותר של ציפיות ואכזבות ונזיפות, ואני בוחרת לצאת ממנו, לרכך את המצח והפנים, להכניס אוויר לכל הנוקשות הזאת. מותר לי. זאת המנטרה. מותר לי לא לכתוב. מותר לי להיות מאוכזבת מאי הכתיבה. אבל לא בכוח.

דיברתי כבר על האופן שבו האנרגיה שלי מרגישה עונתית או מחזורית, וכך זה בא לידי ביטוי בכתיבה. אני מרגישה שהייתי צריכה זמן של עיכול ועיבוד של כל מיני תהליכים, זמן שנראה מבחוץ כמו אי עשייה, אבל מבפנים הכל רוחש. כמו זרע שנטמן באדמה, ונדמה שלא קורה איתו כלום, ופתאום הוא נובט. וזה קסם. וגם אצלי מתרחשים קסמים, אני רק צריכה אמונה וסבלנות. אז אני רוצה לנסות לחזור לכתוב בתדירות גבוהה, כל יום, ואני חושבת שמה שיאפשר זאת יהיה אם כל התהליך יעשה דרך הטלפון. זה אומר עם פחות תמונות, ודווקא מאוד נוח לי עם זה. עניין התמונות התחיל להרגיש לי מאולץ ומעושה. אני יודעת שזה כיף ומעניין לראות תמונות, הצצות קטנות לתוך החיים, עם צבע ועומק ופרטים. אני מקווה שהכתיבה שלי תספק מספיק צבע, עומק ופרטים מתוך החוויה הפנימית שלי. כי מסתבר שזה מאוד שונה, יש הבדל גדול בין מה שקורה לי מבחוץ, מה שאני עושה ביומיום שלי, לבין מה שקורה לי בפנים. והכתיבה מאפשרת *לי* הצצה קטנה לתוך החיים האמיתיים שלי, הרבדים הסמויים שבהם מתרחש הקסם. וזה עוזר לי לאין שיעור, המעקב הזה. אז אני חוזרת לכתוב, ביתר שאת.

ובעצם נזכרתי בסיבה נוספת שבגללה לא כתבתי זמן רב. הציפיות. חזרנו לציפיות. זה נושא גדול וטעון. התחלתי לצפות מעצמי לייצר פוסטים עמוקים ורציניים ומעניינים. ולהתאכזב מפוסטים בינוניים. חזרנו לאכזבה, גם היא נושא ראוי. הציפיות טומנות בחובן אכזבה. כי אי אפשר תמיד לעמוד בכל הציפיות. לפעמים נופלים, לפעמים לא קמים, לפעמים מגיעים כמעט, אבל זה לא מספיק לציפיות. אז לא, ציפיות לא בבית ספרנו. אבל מה אנחנו בלי ציפיות? מאיפה נשאב מוטיבציה להמשיך להתאמץ? דרך האמצע. ציפיות מציאותיות. כמו עם תינוקות וילדים, להתאים את הציפיות לשלב ההתפתחותי. בשלב הזה שלי, מספיק טוב לכתוב כל יום. זה לא צריך להיות מופתי, זה לא צריך להיות 600 מילים לפוסט, זה לא צריך להיות מעניין או עמוק. רגע, אז למה לכתוב בכלל? סתם בשביל לסמן לעצמי וי? אולי בשביל לשמר את ההרגל, בשביל הפוסטים שכן מביאים איתם תובנות. אולי.

אז אני חוזרת לשלוח חלקים מעצמי, בדמות מילים על מסך, לעולם הגדול. אני אוהבת לקבל מילים חזרה, אוהבת לשמוע הדהוד. אבל לא חייבת. כלומר, אני שואפת לכתוב פה בשביל עצמי. אבל מקבלת את זה שאני נהנית לקבל פידבק ומוצאת מוטיבציה בתגובות שלכם. זה חלק ממני. וואו, איזה ריפוי נחת עליי עכשיו! הצורך באישור חיצוני הוא חלק ממני. ואני עכשיו עוסקת בקבלת כל החלקים שבי. אז יאללה לקבל. אמרנו מותר לי? אז מותר לי להצטרך לקבל תגובות על הכתיבה שלי כדי להמשיך לכתוב. מותר לי שזה יהיה חשוב לי לשמוע שאוהבים אותי. מותר לי לחזור ולהדגיש בפני עצמי שזה רק חלק! ויש עוד חלקים שלא צריכים אישור חיצוני ושלא אכפת להם מה אתם חושבים עליי! גם אתם חלק ממני, מורדים קטנים ויקרים שלי. אני גם וגם, וככה זה מושלם.

הרגלים ושגרה

אומרים שלוקח 21 יום של התמדה כדי ליצור הרגל חדש. אז אומרים. בתחילת הדרך שלי עם הבלוג, כתבתי יום יום במשך חודשיים. והנה אני שלושה חודשים אחרי ותדירות הפוסטים ירדה בהדרגה לפעם בשבוע. וזו התנהלות שאני מכירה היטב, הקושי להתמיד בפעילות. בכלל קשה לי להכריח עצמי לעשות דברים. אז איך זה עובד, לעזאזל? כי אני באמת רוצה לכתוב כל יום. ואני באמת רוצה לרקוד כל יום. אבל הרגלים פשוט לא תופסים אצלי. אפילו לצחצח שיניים כל יום זה בגדר נס, שמתפספס ביציאה הכי קטנה מהשגרה. שגרה, אולי כאן טמון הסוד. יש לי יחסי אהבה-שנאה עם שגרה, כמו עם הרבה מסגרות והגדרות בחיים. אמביוולנטיות קשה לגבי איך דברים אמורים להיראות, להיעשות, להרגיש. "אתם לא תגידו מה לעשות!", צועקת המורדת שבי. והיא, יש לה ווליום, זאתי.

20161008_181253.jpg
מורדים בשקיעה

ראיתי היום סרטון של בחור שטייל באופניים מאורגון בארה"ב עד הקצה הדרומי ביותר בדרום אמריקה. מה שנשאר אצלי הכי הרבה מהדברים שלו, היה שבתחילת שנות ה-30 שלו הוא חשש שייפתח לעצמו כזו שגרה, שהוא רק ימצמץ וכבר יעבור עשור. ובאמת יש בשגרה משהו מאוד מרדים. אנחנו רצים בתוך גלגל האוגרים שלנו, והופ חלפה שנה, חמש שנים, עשור, חצי חיים. הזמן חולף בכל מקרה, חיים בלתי שגרתיים פשוט מרגישים לי מעניינים יותר. חיי שגרה חולפים מהר יותר. פחות עוצרים להריח שושנים, להנות מהשקיעה. יותר עסוקים בכל מיני חובות וכל מיני עניינים חשובים מאוד בעבודה. אבל האם הם באמת כאלה חשובים? מה באמת חשוב? אני עובדת קשה מאוד בפקיחת עיניו של ניק בן זוגי לאמת הזאת. עיקר העבודה היא המאמץ שנדרש ממני לעצור את עצמי מלהציק לו ולתת לו להגיע לזה בעצמו. לתת לו את הזמן הדרוש לו לתהליך היציאה מהמטריקס. אבל אני חסרת סבלנות. אני רוצה חיי פנאי נינוחים, ואני רוצה אותם עכשיו.

אבל האם זה בכלל אפשרי? הסקפטית שבי מרימה את ראשה מלא הספקות. האם זה בכלל מציאותי לצפות משלב זה של חיינו, עם ילדים קטנים כל כך, להיות נינוח ומלא פנאי? הרי תינוקות וילדים קטנים זה מלא עבודה, והכל כל כך רגשי ומתפרץ, אין מצב לשלווה. "אל תאמיני לה", לוחשת לי האמונה. כל מה שאנחנו רוצות יתגשם במהרה, רק צריך להאמין. המאבק המתמיד בין הספק לאמונה, בין השליליות לחיוביות. השליליות היא הרגל רע, החיוביות הרגל שאני עומלת להטמיעו. אני חושבת שהציפייה שהרגל חדש יוטמע ואז לא אצטרך להתאמץ יותר, זו ציפייה לא מציאותית. אולי צריך להמשיך להתאמץ ולהשקיע כל החיים, בילדים, בזוגיות, בעצמי, בכתיבה, במיניות. אולי שום דבר טוב לא מגיע ללא מאמץ. אני מחייכת כי אני שומעת את העולם הישן נאחז בי בשארית כוחותיו. שם היה צורך במאמץ ועבודה קשה. בעולם החדש יש רק להרפות. אם משהו הוא מדויק עבורי, הוא יקרה מאליו. זה לא אומר שאין עבודה, אלא שזו עבודה מהנה, מענגת, נעימה. כך אני בוחרת להאמין, זו המציאות שאני בוחרת ליצור.

2016-10-10-22.02.31.jpg.jpeg
חיי פנאי נינוחים

זה שינוי פרדיגמטי של צורת המחשבה. עשייה היא דבר מבורך. עשייה אינה מרוקנת ומעייפת. עשייה ממלאת, מזיזה את האנרגיה התקועה. הסטגנציה מעייפת, החוסר מעש מעייף. ואני רגילה לחשוב הפוך. ואני רגילה להתייחס באותה צורה גם לרגשות. להרגיש נתפס אצלי כמרוקן ומעייף, אז הייתי אוגרת את רגשותיי במאגר מים גדול, ונזהרת שלא ייראו אדוות על פני המים. סטגנציה, כבר אמרנו. והנה אני רואה שההיפך הוא הנכון. התנועה היא התשובה. אז אף על פי כן, נוע אנוע. ואכתוב, וארקוד, ואחייה חיים בלתי שגרתיים.

אושר ומשמעות

חוסר נוחות הוא מצב שמבקש מאיתנו לדייק לעצמנו מה עושה לנו טוב ולשנות את המציאות לפי הממצאים. חוסר סבלנות גם. אני חושבת על המצבים בהם אני מתפוצצת על הילדים על משהו קטן. זה הרי לא באמת משהו קטן, אלא אוסף של דברים קטנים, של נסיבות, של חוסר נוחות. לא שמתי לב שיש לי פיפי, יולי מייבבת כבר עשר דקות, יש רעש של המון ילדים מדברים יחד, לא ישנתי מספיק בלילה (בארבע וחצי השנים האחרונות…), לא שתיתי מספיק, יש עליי עומס רגשי, אני בכלל רעבה כבר, ועוד ועוד ועוד.

14141631_10153747162452371_3462295380315757290_n

ואני רוצה למצוא את הנוחות, אני לא מוכנה להמשיך להיות סבלנית כלפי כל דבר שלא גורם לי לאושר. אני רוצה לדאוג לאושר שלי. אבל זה מרגיש כאילו בעצם זה שעשיתי ילדים, ויתרתי על האושר לכמה שנים טובות. איך אני יכולה להיות מאושרת, אם אני נותנת את כל כולי למישהו אחר? אז אולי הפיתרון הוא לתת פחות? אבל אני לא יכולה לא לעשות את הטוב ביותר. כל עוד אני מאמינה בלב שלם שחינוך ביתי זה הדבר הטוב ביותר עבור ילדיי, אני לא מסוגלת להסתפק בפחות.

השאלה האמיתית כאן היא האם זה אומר בהכרח שלא אוכל להיות מאושרת? האם חינוך ביתי מונע ממני להיות מאושרת? או שזה רק עוד נסיבות חיצוניות שאני מאשימה בחוסר היכולת שלי להיות מאושרת? אני לא זוכרת מי אמר שצריך לבחור בין חיים מאושרים לחיים בעלי משמעות, שאי אפשר לקבל את שניהם כי הם מבטלים אחד את השני. ואני יודעת שכמה שאני רוצה להיות מאושרת, משמעות תמיד תהיה עבורי בעדיפות. אז אולי אני צריכה למצוא דרך לבטל את הסתירה הזאת בין אושר למשמעות? כי אני הרי כבר יודעת היטב שאני יכולה לקבל כל דבר שארצה, אני רק צריכה לרצות וזה כבר ימצא את דרכו אליי.

20150617_122812.jpg
מוצאים קצת אושר

זו הסיבה שאני כותבת, בין היתר. לזקק לעצמי את המחשבות והרגשות למילים ברורות, למצוא את הרצון האמיתי שלי ולתת לו ביטוי והגשמה. מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל פעם שהבעתי משאלה בימי הולדת, ביקשתי את אותו דבר, להיות מאושרת. בעבר חשבתי שזה לא מתגשם כי יש בי משהו שלא באמת רוצה להיות מאושר, חלק שאפילו סולד מאושר. זה בטח החלק שכמה למשמעות… אני חושבת עכשיו שזו כנראה הייתה בבקשה כללית מדי ולא ברורה. אז כדי לעזור ליקום, אני כותבת כאן בצורה ברורה וספציפית מה יגרום לי להיות מאושרת, מה אני מבקשת. גם וגם. גם אושר וגם משמעות, תודה.

חלום נוסף: בלוג נסיעות

וידוי קטן: בין יתר החלומות שלי, אני חולמת לכתוב בלוג נסיעות. יענו, travel blog. למה אין מילה טובה ל-travel בעברית? נסתפק בנסיעות. בעצם למה להסתפק? בתודעת השפע לא מסתפקים! המחשבה החיובית אומרת איזה מזל שיש כל כך הרבה מילים שונות בשביל דבר אחד, גדול ורב מימדי. אז אני אגוון עם חופשות, מסע, הרפתקאות, טיול. כיף לתפוס את עצמי מתבאסת ומקטינה, ומיד לשנות, להרחיב, למצוא את הטוב.

20160827_111644.jpg
חולמים ביחד

חזרה לחלום. בלוג נסיעות. המחשבות מתרוצצות לי בראש ואני מנסה לסדר אותן שיכנסו יפה לעמוד. הבלוג הזה התחיל, בין יתר הסיבות, בשבילי להתנסות בכתיבת בלוג. לבחון האם אצליח להתמיד? האם מישהו בכלל יקרא? האם זה יוכל להפוך ריווחי? אז אחרי חודשיים של כתיבה יומיומית, 70 צפיות ליום בממוצע, אני מרגישה שזו משימה שאני מסוגלת ורוצה לקחת על עצמי.

הראש מיד מסביר לי שיש המון בלוגים של נסיעות, השוק רווי, אין בזה הרבה כסף אם בכלל, זו המון עבודה והשקעה ועוד כל מיני דברים נכונים וחכמים. אבל הלב יודע יותר טוב, ידיעה פנימית עמוקה, שמה שעושים באהבה, נעשה טוב. ולדברים טובים תמיד יש ביקוש. ומה שאני עושה תמיד יהיה מיוחד, שאני מביאה נקודת מבט ייחודית לעולם הנסיעות, ויש מקום ואפילו ביקוש לקול שלי. איזה כיף שאפשר להקשיב לראש, וללכת לפי הלב!

אז בינתיים אני חוקרת את עולם בלוגי הנסיעות באנגלית, ומקווה שהוא רלוונטי לשוק הישראלי. כי החלטתי להתחיל בקטן בעברית ולעבור לגדול באנגלית אחרי עוד תקופת ניסיון כזאת. הכנתי רשימה של 30 נושאים לפוסטים בסגנון מקצועי כזה, כמו "10 טיפים לטיסות עם תינוקות", "איך להסתדר בנסיעות כטבעונים" ו"עצות ליישום מיטה משפחתית במלונות".

received_10210780020997836.jpeg
פוסט על חוף הים?

עכשיו אני רק צריכה הרבה זמן, המון מוטיבציה וקצת השקעה כספית ראשונית, ואני אהיה בדרכי להפעיל בלוג נסיעות משובח. אני מקווה גם למצוא הזדמנות להתייעץ עם חברים יקרים שמפעילים אתר תיירות שכזה בהצלחה רבה, ללמוד מהניסיון שלהם ולבדוק אפשרויות שיתוף פעולה (אוהד, אם אתה במקרה קורא, תזמין את עצמך אלינו לסשן ייעוץ!).

אני שמחה שהבנתי שאלה יהיו בלוגים נפרדים. המסע האמיתי שלי חייב להישאר בלוג אישי. תוכן מקצועי, מכירתי, מעוצב להתאים למשתמש, אין לזה מקום פה. המקום הזה שמור לכתיבה מהלב והנשמה, לנושאים עמוקים ושטחיים ובין לבין, לביטוי עצמי חסר עכבות. בלוג הנסיעות יהיה יותר כמו עסק, ואל לנו לערבב עסקים ותענוגות.

החלום הוא לא רק לכתוב בלוג נסיעות. זה לא אתגר, כפי שכבר הוכחתי לעצמי פה. השאיפה היא להתפרנס מהבלוג. יש אנשים שעושים את זה. יש אנשים שמצליחים לממן את אורח החיים הנוודי שבחרו לעצמם באמצעות תיעוד שלו בבלוג. זה לא קל, אבל אפשרי. וזה ישמח עד מאוד את לבי הפמיניסטי להצליח לתרום לכלכלת המשפחה במו ידיי.

אז יש לי דרך ארוכה לפניי. אני צופה מכשולים רבים בדמות ספקות עצמיים, דחיינות כפייתית, ייאוש כללי וגידול ילדים. כמובן שאדווח פה איך העניין מתקדם, ועוד יותר כמובן שאתם תיקחו חלק בהצלחת הבלוג החדש! אני מתכננת לכתוב פוסטים שיהיו מעניינים ורלוונטיים לכל הקוראים שלי. אז אחלו לי בהצלחה במסע החדש הזה.

20160826_174153.jpg
מכשולים לא יעצרו אותנו!