מעגלים בטוחים בתרבות אלימה

אני מוצאת את עצמי רוצה לכתוב שוב על המעגל, כי כל שבוע מחדש קורה שם משהו מופלא. השבוע הייתה לי הבנה מעמיקה יותר של משמעות המרחב המקודש שנוצר במעגל. דיברנו על הקושי בחשיפה מול האנשים הקרובים אלינו ביותר, מול בן הזוג או החברה הכי טובה או אימא. מלאים בכוונות טובות, הם ישר רצים לפתור לנו את הבעיות, או מציעים להסתכל על הדברים מהצד השני, או תוהים למה אנחנו מרגישות ככה, או מעבירים ביקורת על דרך ההתנהלות שלנו. כשכל מה שרצינו היה הקשבה נקיה, קצת אמפתיה, שהיה משותפת בקושי. כולנו למודות ניסיון כזה, למודות כאב במערכות יחסים. מגיל צעיר מאוד למדנו שהאנשים שאנו הכי תלויות בהם, לא תמיד זהירים איתנו. למדנו שאנשים הם לא מקום בטוח עבורנו. אפילו אנחנו עצמנו לא תמיד מקום בטוח. כי התרבות שלנו זו תרבות של תקשורת אלימה. של האשמות, הקנטות, הקטנה, ביקורת, ציניות, חוסר פרגון, שליליות, שיפוטיות, זלזול. אנחנו כל כך רגילות לקבל את הדברים האלה במערכות היחסים שלנו, שנדיר שבכלל נשים לב, לא כל שכן נבקש יחס אחר.

אני התחלתי לשים לב, התחלתי לבקש. אולי בהשפעת המעגל. אני עובדת על ריכוך, הסרת השריון, הורדת החומות. אני הופכת רגישה יותר ויותר, וזו התמודדות לא פשוטה בכלל. במיוחד בשביל בן זוגי, שלא כל כך מבין מה פתאום אני נופלת עליו עם כל ההיעלבויות האלה, הדרישות לרגישות ותשומת לב לדברים שהוא אומר ועושה. כי אני לא רוצה להמשיך להתקיים מאחורי חומות. אני רוצה לפרוץ אותן ולהיות חופשיה. אני רוצה להרגיש ביתר שאת, בלי פחד. להיות במלואי. אני מאמינה שאני מוגנת ושמורה גם בלי השריון ובלי החומות. אני מאמינה שכולם רוצים בטובתי, גם אם הם זקוקים להכוונה מדי פעם. אני מאמינה שאני יכולה לקבל בעולם הזה בדיוק את מה שאני רוצה וצריכה ומבקשת לעצמי.

בחזרה למעגל. במעגל השבוע גיליתי שמה שיצרתי בו זה משהו ייחודי בנוף החיים שלנו בתרבות האלימה הזאת. יצרתי מרחב בטוח ומוגן ותומך, בשבילי ובשביל כל הנשים שמקיימות אותו איתי. וגיליתי כמה הדבר הזה חשוב, כמה הוא חיוני לרווחה, השגשוג והאושר שלנו. במעגל אין שיפוטיות, אין ביקורת, יש מקום לכולן במלואן, יש הקשבה רכה, עדינה, אוהבת. ופתאום הלב מתרחב, ואת מדברת על דברים שלא חשבת שתוכלי לחלוק עם נשים שאת בקושי מכירה, אבל זה מרגיש כל כך בטוח ונעים ונכון. כבר אמרתי שזה קסם. והעולם שלנו זקוק נואשות ליותר קסמים, יותר קוסמות.

אם את מרגישה שהעולם שלך זקוק לקצת קסם, יש עוד מקום או שניים פנויים להצטרף אלינו למעגל. אני אישית זימנתי מהיקום לשלוח לנו משתתפת חדשה מאזור אם המושבות, כדי לתת טרמפ למשתתפת שעברה דירה לאחרונה. אז אם זו את, וגם אם לא, את מוזמנת באהבה.

אני פה לעזור

יש אנשים שאני פוגשת ומיד מרגישה הכרח לעזור להם. לתמוך, לייעץ, לכוון, להכיל, להעצים, לחזק. אני ממש מרגישה מחויבת לעזור להם לעבור תהליכים משמעותיים בחיים, כאילו נפגשנו במיוחד בשביל זה. אני לא בטוחה איך לגשת לעניין הזה. נראה לי שזה יישמע ממש מוזר אם אני אפנה אליהם ואציג את העניין ככה. "שלום, היקום שלח אותי לעזור לך". כי מי אני בכלל ומה ההכשרה שלי ואיך אני קשורה אליהם ולמה שעובר עליהם? זה הפחד מדבר. אני מבקשת לשמוע את האהבה, היא אומרת: אני לוטן, וזה מה שאני אמורה לעשות, בשביל זה אני פה. אני לא צריכה לעבור שום הכשרה מיוחדת, אני נולדתי מוכשרת לדבר הזה. אני מרגישה אתכם ברמת דיוק שאי אפשר ללמוד. אני יודעת את התשובות עבורכם מתוך תוכי. אתם רק צריכים לבטוח בי, להאמין בי ולהתמסר לדברים המופלאים שאנחנו יכולים להשיג יחד עבורכם.

אני חושבת שמאז ומתמיד אני עושה את זה, בצורה בלתי פורמלית בעליל, רוב הזמן בלי להיות מודעת לכך בעצמי, ובטח שללא ידיעתכם. ואולי מה שאני מבקשת עכשיו זה להתחיל להסדיר את העניין הזה. וכמו שדברים קורים, בעצם כבר התחלתי להסדיר את זה, עם המעגל, עם הקורס, עם התגברות הביטחון העצמי שלי והחיבור לתחושת השליחות. זה רק עוד צעד באותה דרך. הבאת העניין למודעות שלי, בצורה ברורה ובלתי מתנצלת. והוצאתו החוצה אליכם לעולם דרך הבלוג. עכשיו אני אתן לדברים להמשיך להתגלגל כמו מעצמם, בעיקר כי אני קצת מפחדת, אבל גם בגלל שאני יודעת שככה זה עובד, ויש לי זמן. אנשים ימשיכו להגיע אליי ואני אמשיך לעזור להם. האם זה יהיה יותר מוגדר וברור? האם אני אמצא דרך לבקש תגמול עבור זה? לא יודעת בשלב הזה. אני יודעת שיש דרך ואני צועדת בה. צעדים קטנים. אני לא צריכה לדעת מה יקרה בסופה, אני לא צריכה לדעת מתי הקפיצה המשמעותית הבאה. כי יש בי אמונה. איזו הקלה זו! פעם הייתי מתמלאת חששות ודאגות ומחשבות אין סוף סביב הבנה מונומנטלית כזאת. כיף לי למצוא את עצמי רגועה מול זה.

מעניין אותי אם מישהו מהאנשים האלה קורא את זה עכשיו וחושב לעצמו שככה הוא בדיוק מרגיש איתי או לגבי. אם את מרגישה ככה, תשלחי לי הודעה ונעשה את זה רשמי. לא בקטע של כסף, אלא בקטע של תהליך מודע ומשמעותי. בשביל זה אני פה.

 

סיפור הלידה של ניל

*אזהרה: לפניכם סיפור לידת בית חיובי ומעצים, כנה במיוחד ומכיל תיאורים גרפיים.*

אתה כזה קסם! אני כותבת את סיפור הלידה שלך בזמן שאתה יונק להירדמות בסוף יום ארוך איתי בלימודים, ביום ההולדת הראשון שלך. אתה בן שנה היום! היום לפני שנה הבאתי אותך לעולם, בלידת בית מדהימה, מעצימה ומושלמת.

ב-4 לפנות בוקר יום ראשון, שבוע 39, התעוררתי בתחושה מוזרה של פיפי או רטיבות לא ברורה. מיד קפצתי מהמיטה לירידת מים אדירה על רצפת החדר. איזו הפתעה! בכלל לא עלתה בדעתי האפשרות של ירידת מים, כי הלידה של יולי התחילה בצירים וככה היה לי בראש שמתחילה לידה. הערתי את ניק בהתרגשות, שילווה אותי לשירותים כי המשכתי לטפטף והייתי מאוד נרגשת. אחרי שנרגענו קצת ועיכלנו את העובדה שיום הלידה הגיע, חזרנו לישון.

כמובן שלא ממש הצלחתי לישון. התחילו לי צירים קטנים כל רבע שעה, ובכלל ניחוח הזרע בחדר לא הישרה עליי שינה (למי שלא יודע, למי שפיר יש ריח מובהק של התרומה הזכרית לתהליך ההתעברות). קמתי עם יולי בשש, כדי לתת לניק להמשיך לישון ולצבור כוחות בשביל שנינו. הצירים הפסיקו מיד עם ההתעוררות של יולי. היה לי ברור שהלידה לא תוכל להתקדם בנוכחותה, אני זקוקה לפניות מוחלטת בשביל ללדת. אחרי שעה-שעתיים, הערתי את ניק והוא לקח את יולי להוריי. אחרי הטלפונים לעבודה של ניק להודיע שהוא לא יגיע בימים הקרובים ולמיילדת להודיע על ירידת המים, נכנסנו למוד של יום חופש בבית.

20151122_104314
איזו בטן!

אחרי כמה שעות טובות של צפייה בטלוויזיה, אכילה מרובה וצירים חלשים, הבנתי שזה לא מתקדם לשום מקום. דיברתי עם רונית המיילדת ובהנחייתה שיניתי כיוון להזמין את הלידה להתחיל, פשוט להתנהג כאילו כבר יש צירים חזקים. אז התחלתי עם הנשימות של ההיפנובירתינג, תנועתיות באגן, התכנסות פנימה, ובאמת הצירים התחילו להתחזק. אבל משהו עדיין עצר מבעדי. הבנתי שאני חוששת שהלידה תתקדם מהר ורונית לא תספיק להגיע בזמן, אז ביקשתי ממנה ומהדולה יפה להגיע כבר. הן הגיעו בסביבות ארבע אחהצ ואז הכל התחיל לזוז בקצב טוב.

20151122_104212
מרחב הלידה, כולל מזרן, בריכה, כדור פיזיו ומובייל מהמם ממעגל הלידה המרגש שערכו לי חברות נפשי

הצירים התחילו להיות אפקטיביים יותר, חזקים יותר, כואבים יותר. כבר הייתי צריכה לעצור ולהתרכז בכל ציר. הנשימות של ההיפנובירתינג היו עבורי כלי מדהים. כל ציר שהצלחתי לנשום בו כמו שצריך מתחילתו, עבר בצורה הרבה יותר נסבלת מאשר ציר שלא תפסתי מההתחלה ולא נשמתי כמו שצריך ואז כאב לי נורא. באיזשהו שלב אימא שלי הגיעה במפתיע וזה קצת שלף אותי מתוך הריכוז, אבל אני חושבת שזה היה משמעותי עבורה לראות אותי ככה ולקבל הרגשה של מה זו לידת בית, ואני שמחה שהיא הייתה שם בשבילי לפרק זמן קצר. אחרי זמן לא רב, נראה לי שעה-שעתיים כזה, כבר התחלתי להשמיע קולות חייתיים בזמן הצירים, ורונית הציעה למלא את הבריכה. מהרגע שהאופציה של מים נכנסה לתמונה, נהייתי חסרת סבלנות ורק רציתי להיכנס כבר לבריכה והזמן שלקח למלא אותה הרגיש לי כמו נצח!

20151122_173934
רונית המהממת עוזרת לי לעבור ציר

הכניסה למים אכן הביאה את ההקלה הצפויה. במים רונית מיד ראתה דימום קל, והזכירה לי שאם יש דימום צריך לצאת מהמים. בלידה של יולי היה לי דימום כבד שהלחיץ את המיילדות, וזה היה אחד מהחששות שלנו בלידה. הצלחנו לעצור את הדימום באמצעות דמיון מודרך ונחישות, וכך העברתי "בנעימים" עוד איזו שעה של צירים אינטנסיביים, עד שהתחילו צירי לחץ. רונית ביקשה לבדוק את הפתיחה, וכמה זה נכון להגיע עד ללידה פעילה לפני שבודקים ומודדים ומציקים ליולדת! אני זוכרת שחשבתי לעצמי, ממש לפני שהתחילו צירי הלחץ, שעוד לא התייאשתי והרגשתי שאני עומדת למות אז עוד לא היה שלב המעבר, ושאני מקווה שהוא קרוב כי אני מתחילה להתייאש, ואז התחילו צירי הלחץ והבנתי שזה היה שלב המעבר. ממש בקטנה. אז רונית בודקת פתיחה, וכמו בלידה של יולי, גם עכשיו לא הייתה פתיחה מלאה ואסור היה לי ללחוץ. שמחתי על זה במידה מסוימת כי לא רציתי ללחוץ בכלל, רציתי לתת לתינוק להחליק החוצה בלי מאמץ, בלי קרעים, עם רפלקס פליטת התינוק. ספוילר: זה לא קרה.

עכשיו התחילה העבודה האמיתית של הלידה, הכאב העצום, המאמץ הרב. בהתכווננות שלי ללידה הזו, וכחלק מעיבוד הלידה של יולי, ביקשתי להצליח להישאר במודעות, בנוכחות ובשליטה בכל מהלך הלידה. בלידה הראשונה הרגשתי שנכנסתי לתוך איזה מקום אפל בתוכי וקפאתי שם בתוך הכאב העצום והפחד מוות והחוסר אונים. הרגשתי שלא הייתי נוכחת בלידה בכלל, אלא פעלתי מתוך אוטומט רק כדי לשרוד את הדבר הנורא הזה. בלידה של ניל הצלחתי לעשות תיקון מדהים לחוויה הקשה הזו, נשארתי בנוכחות ובמודעות ובשליטה לאורך כל הדרך בדיוק כמו שרציתי. וזה חלק גדול מתחושת ההעצמה שיצאתי איתה מהלידה. אבל אין לידה בלי מוות, זה משהו שקיבלתי מראש. כמו שרונית ניסחה את זה: בכל לידה האישה מתה ונולדת מחדש. רק שהפעם לא פחדתי למות. היה לי הביטחון שאני איוולד מחדש, שזה חלק מהלידה שצריך לעבור. כשאני חושבת על זה היום, אני מרגישה שמה שהאישה היולדת עושה זה בעצם לעזוב את עולם החיים, להיכנס לעולם אחר ולהביא איתה משם את הנשמה הזאת, את התינוק שלה שרוצה להיוולד לה עכשיו. וכמה אומץ צריך כדי לעשות את הדבר המופלא והמבעית הזה, וכנראה זה לטובה שזה נעשה ברובד כל כך עמוק ולא מודע.

אני זוכרת איך בשלב הזה, בצירי הלחץ שמפלחים את גופי ומאיימים להכניע אותי, נשארתי במודעות, הרגשתי כל ציר של גופי וכל תנועה של התינוק שלי. המבט שלי היה מפוקס על ספריית הספרים שמולי, והיה רגע מצמרר שבו העיניים שלי נשארו פקוחות אבל לא ראיתי כלום. לא ראיתי בעיניים. כאילו יצאתי מהגוף שלי לחלקיקי שניות. אחרי הלידה הדולה אמרה שהיא קלטה את זה והרגישה איך פתאום אני לא שם. פסיכי.

העברתי כשעה בצירי הלחץ במאמצי על לא ללחוץ. אחרי כמה צירים כאלה, רונית בדקה שוב ועדיין לא הייתה התקדמות. היא הציעה לנסות לעזור להעביר ידנית בעצמה את הראש דרך צוואר הרחם, או משהו הזוי כזה, אני באמת לא זוכרת פרטים כאלה כי הייתי בריכוז עמוק. אני חושבת שהיא ניסתה ולא ממש הצליחה, או לא ממש ניסתה. בכל אופן, עדיין לא יכולתי ללחוץ אבל כבר לא יכולתי לעצור את עצמי, וכל ציר התחיל במאמץ לא ללחוץ ונגמר בלחיצה לא רצונית שלי. כבר לא יכולתי לשלוט בזה יותר ושאלתי את רונית בייאוש אם אולי אני כבר יכולה ללחוץ, ובשיא הנונשלנטיות היא עונה שכן, אני יכולה ללחוץ. באותו רגע, וגם יום-יומיים אחרי הלידה, הרגשתי ממש מרומה! אם כבר יכולתי ללחוץ, למה היא לא אמרה לי? הרי היה לי כל כך קשה לא ללחוץ וכבר לא יכולתי יותר. רק בדיעבד הבנתי כמה היא הייתה נהדרת ומדויקת בשבילי, כמה לידה היא לא דבר שצריך או אפשר להתערב בו. היא לא יכלה לומר לי מתי אני יכולה כבר ללחוץ כי רק הגוף שלי ידע את זה, רק אני יכולתי לדעת מתי הגיע הזמן ללחוץ. והזמן ללחוץ הגיע כשכבר לא יכולתי שלא ללחוץ.

בשלב הלחיצות הרגשתי את השליטה המדהימה שהייתי בה. בהקלה רבה נתתי לגוף שלי ללחוץ מבלי שהתנגדתי, עד שהתחלתי להרגיש את תחושת השריפה של ההיקרעות. כל פעם שהרגשתי את טבעת האש כמו שזה נקרא באנגלית, הפסקתי מיד ללחוץ כדי שלא להיקרע. זו היתה תחושת שליטה אדירה. יכולתי להרגיש את הראש שלו מתקדם במורד תעלת הלידה. זה לקח הרבה זמן וכבר התחלתי להתעייף. בשלב מסוים קיבלתי החלטה להמשיך ללחוץ על אף השריפה, מתוך הבנה שזה אומר שאני אקרע את עצמי, כי לא רציתי להתיש את עצמי וכבר כל כך רציתי שזה ייגמר. ובאמת הרגשתי בכמה לחיצות האלה בדיוק איפה נקרעתי, בדיוק את המחיר של להוציא את התינוק הזה כבר.

ואז הראש היה בחוץ. וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת. קודם כל, הצירים הכל כך כואבים, עוצמתיים, אינטנסיביים, פשוט נפסקו. הכל דמם ויכולתי סוף כל סוף לנוח לרגע. וראשו של התינוק שלי היה בין רגליי, מתחת למים, בין חיים למה שזה לא יהיה שיש לפני. ניק ואני שלחנו ידיים מהססות לגעת בפלא הזה, וזה אחד הרגעים המרגשים בחיי. זיכרון חושי שצרוב לי בלב ובתודעה.

עברו כמה דקות והצירים לא התחדשו. חיכינו לציר שיבוא כדי ששאר הגוף ייצא, אבל פשוט לא הגיע ציר. אני חושבת עכשיו כמה זה בעצם היה מדויק עבורי שאני אהיה זאת שדוחפת אותו החוצה, בעדינות, במודעות, בשליטה, ולא איזה רפלקס לא אישי ולא רצוני. גם ביקשתי מרונית מראש באופן כללי להתערב כמה שפחות, להמעיט בבדיקות ובמיוחד לא לתפוס את התינוק שלי, אלא אם אין ברירה. זו הלידה שלי, ואני רציתי ללדת בדיוק כפי שהתאים לי. אחרי כמה דקות כאלה של מפגש אצבעות בראש עם שיער רך, כמה דקות של מנוחה מבורכת אחרי העמל הרב של הלידה, רונית אמרה שאני חייבת להוציא אותו, והינחתה אותי ללחוץ בלי ציר. נדמה לי שתוך שתי לחיצות הוא היה בחוץ, וכמו שחלמתי וייחלתי, אני תפסתי אותו ואני הוצאתי אותו מתוכי ואני הוצאתי אותו מהמים והנחתי אותו על החזה שלי. אין לי מילים לתאר את תחושת העוצמה, ההישג, התיקון. השעה הייתה תשע בערב. והגור הפצפון הזה ישר התחיל לחפש את הפיטמה, ומיד התחבר בעצמו וינק בכוח מפתיע ואפקטיביות מרשימה. וכך הדבר הראשון שאמרתי לו היה "איזה אלוף אתה!"

heart20151122_203454_cr_cr
ה-תמונה

המשמעות של השם ניל היא אלוף בשפה הגאלית. וגם אני, אחרי לידה כזאת מדהימה, הרגשתי אלופה. איזה דבר מדהים זה להביא חיים לעולם, ליצור בן אדם קטן בתוכי, לזמן את הנשמה הזאת לחיי. פשוט קסם מופלא. ניק ורונית ויפה עזרו לי לצאת מהבריכה ברגליים רועדות מאדרנלין, עם ניל בזרועותיי עוד מחובר אליי בחבל הטבור, ולהישתרע על הספה לחכות לצירים שיוציאו את השיליה. הצירים לא התחדשו, ואחרי כחצי שעה של התאוששות והתחברות לתינוק המופלא שלי, רונית ביקשה שאלחץ את השיליה החוצה בלי ציר. היא משכה בעדינות ואני דחפתי ביעילות, והשיליה יציאה בשלמותה, עץ החיים שקיים את ניל בתוכי. נדמה לי שזה השלב שניתקנו את חבל הטבור, ונדמה לי שניק הוא זה שחתך אותו. השיליה עברה כלאחר כבוד להתגורר במקפיא, שם היא נמצאת עד עצם היום הזה, כמו אצל כל יולדת בית חפפנית מצויה… וזהו. ככה ניל היצור המתוק והקסום הזה נולד, וככה אני נולדתי מחדש כאימא לשניים.

img-20151122-wa0006_cr
עכשיו אנחנו משפחה שלמה

רגישות ומראות

הבנתי משהו לגבי העוצמות הרגשיות של יולי, האינטנסיביות שבה היא מרגישה דברים. הבנתי שזה מפחיד אותי. הבנתי שהפחד הזה ניהל אותי מולה, גרם לי לנסות לרכך עבורה את חווית הקיום בעולם הלא מותאם לה. הפחד הזה גרם לנו להתהלך על שברי זכוכיות לידה, להיזהר לא לעורר את הרגשות העזים האלה שלה. לא קל לי להודות בזה, זה לא משהו שרציתי לראות בעצמי, זה לא משהו שרציתי להכיר בו באימהות שלי ובהתנהלות שלי עם בתי. אבל הדרך לריפוי עוברת במודעות, לפחות בשבילי, לפחות עד כה. הבנתי עוד שאני עושה לה עוול בפחד הזה, נזק של ממש. כי אם אני, האימא הגדולה והחזקה והכל-יכולה שלה, מפחדת מהרגשות שלה הקטנה, אז כנראה שהם ממש מסוכנים. כנראה שכדאי להיזהר מהם, אולי להסתיר אותם טוב-טוב באיזו מגירה חשוכה, שלא יצאו משליטה ויפגעו במישהו. אולי כדאי לא להרגיש כל כך חזק כי זה מאיים על אחרים.

וזה מוביל אותי להבנה נוספת. הבנתי שיולי היא אני ואני היא יולי. קיבלתי חתיכת מראה בתור ילדה, ולא תמיד נעים להסתכל בה. יולי משקפת עבורי המון היבטים שלא הכרתי בעצמי לפני האימהות. או שהכרתי, אבל לא ברמת מודעות גבוהה שמאפשרת התבוננות עמוקה. זה האימהות הביאה, עם שלל ברכותיה, אבל זה לפוסט אחר. יולי מראה לי שאני רגישה מאוד, שיש לי רגשות מאוד עוצמתיים שאני בדרך כלל מדחיקה, שאני מרגישה לא מותאמת לחיים בעולם הזה, שאני צריכה המון. כל הדברים שאני הם גם היא. כל כך הרבה הזדמנויות לתקן, לרפא, לקבל, לאהוב. בעצמי. בה. אז הבנתי שאני בעלת עוצמות רגשיות. כלומר, זה לא היה ממש חדש לי, מן הסתם. אבל לחוות מה זה אומר מגיל אפס עבור יולי, נותן לי פרספקטיבה מטורפת, כמו לעמוד באולם מראות, וכל מראה מחזירה אותי אחורה בזמן.

אני מרגישה הכל ביתר שאת, זו רגישות יתר. ואני מנסה לראות את כל מה שטוב וחיובי בזה, כדי להביא את המבט המיטיב הזה ליולי, וגם לעצמי. כי אני באמת מאמינה שזו מתנה. אני פשוט צריכה לקלף מעליי אמונות, התניות, תפיסות תרבותיות, שלא תואמות את מה שאני רוצה להרגיש ולהאמין בו.

אבל זה באמת מפחיד אותי! כל פעם שאני מאבדת שליטה ויוצאת ממני המפלצת, כל פעם שאני מתאכזבת ממשהו בצורה לא פרופורציונלית, כועסת בעוצמה, נעלבת עד עמקי נשמתי, זה שם. הפחד שם. גם אני למדתי לפחד מהרגשות העזים שלי. גם אני למדתי להסתיר אותם. מה עושים עכשיו עם הפחד הזה? עם ההסתרה,ההדחקה האוטומטית? איך משתחררים מזה? זה כל כך קשה להתבונן בזה, המיינד שלי מנסה הכל כדי להסיח את דעתי מלהתקרב לדבר הזה. הגוף שלי מנסה הכל. הכאב בשכמה הימנית מתעצם ולא נותן לי להתעלם ממנו. אני רוצה להישאר עם זה אבל אני כבר לא שם. ובאמת אני פתאום שמה לב שאני לא נושמת. מה יש שם שכל כך מפחיד? זה באמת רק זה, רגישות יתר או עוצמות רגשיות שהפחידו מישהו בחיי מתישהו כל כך שזה גרם לי לתגובה כזאת? אני מניחה שאגלה בהמשך החקירה.

ערב רע

במהלך היום אני בדרך כלל ממש בסדר, אני מחזיקה את עצמי ואת הילדים, אני סבלנית ויש לי כוח והכל זורם חלק יחסית. אבל בשעות אחהצ והערב כמעט תמיד נגמר לי, וזה הזמן מבחינתי שבן זוגי אמור לקחת על עצמי את התפקיד, להגיע עם כוחות מחודשים ולתפקד עם הילדים באופן מיטבי, כדי לאפשר לי לנוח. אבל לפעמים זה לא קורה. לפעמים הוא חוזר עצבני אחרי יום קשה וחוסר הסבלנות שלי מלבה את שלו ונותן לו לגיטימציה להתנהג בצורה לא מיטבית. היום היה יום כזה, ואני עדיין מנסה להבין איך הכל השתבש לנו כל כך.

השתבש זו מילה עדינה יחסית למה שקרה… שנינו צעקנו על הילדים, צעקנו אחד על השנייה, האנרגיה השלילית בבית עלתה על גדותיה. זה היה ממש נורא. אז אחרי שגמרתי לכעוס עליו, שאיך הוא מעז להיות אנושי בזמן שתורי להיות אנושית, ואחרי שגמרתי לרחם על עצמי, על כמה קשה עבדתי כל היום ואפילו בשעה היחידה שיש לי לעצמי אני לא יכולה לקבל שקט, אחרי כל אלה הבנתי כמה דברים חשובים. מסוג הדברים שאני כל פעם מבינה מחדש, כל פעם ברמה אחרת.

הבנתי שאני המצפן ההתנהגותי של המשפחה, אני מערכת הוויסות הרגשי של הבית. כשאני בטוב, כולם בטוב. אבל כשאני עצבנית, עייפה, רגיזה, אז כולם סובלים. אני מחזיקה את האנרגיה של כולנו, וזו אחריות כבדה. זה מכריח אותי להיות המבוגרת האחראית כל הזמן, ולא בא לי! כמה פעמים במהלך היום בא לי לוותר, בא לי לצעוק "נמאס לי, אני מתפטרת!" אבל אין להתפטר מהתפקיד הזה. ואני מוצאת את עצמי נדרשת להתבגר ולקחת אחריות, וזה לא קל. וזה המסע האמיתי של ההורות, להפוך לבוגרים. ולהיות בוגר זה לטפל ולדאוג לילדים שלי, למשפחה שלי, לבן זוגי ולעצמי, ממש לא בסדר הזה. כי אין סדר, זה בבת אחת. זו מיומנות ג'ינגול אדירה שלנו הנשים, מחזיקות האנרגיה הפנימית והחיצונית.

בחזרה להיום. התגברתי על האכזבה מהמצב ושינסתי מותניים ועברנו את הערב הזה עם מעט קורבנות יחסית. זה לא היה יפה ואני מקווה שזה לא יחזור על עצמו, ועכשיו הזמן להפיק לקחים. לקח ראשון הוא לשים לב למצב של ניק. הערת שוליים: על אף הנטייה להשליך את האחריות החוצה, אני בכוונה משתדלת שהלקחים האלה יהיו שלי. כי מה שבאמת רציתי לכתוב זה שניק צריך להודיע לי כשהוא במצב רוח רע. אז כן יש מקום לכך שהוא ייקח אחריות בשביל עצמו, אבל העבודה שלי היא בשביל עצמי והיא עליי. אני לא יכולה לשנות אף אחד אחר. לקיחת אחריות אמרנו.

לקח שני, לא להישאר בשאננות העייפה שלי כשאני מבחינה שהעניינים מסלימים. יכולתי לעצור את הקטסטרופה הזאת בתחילתה, ולמנוע פגיעות מיותרות נוספות. אבל הילדה הקטנה והפגועה שבי הייתה על ההגה ולא רציתי לקחת אחריות, רציתי לכעוס עליו ולהראות לו כמה הוא נוראי וזה היה קטנוני ומרושע מצדי. זה היה מהרגעים הנדירים וקורעי הנשמה בהם אני מרגישה שמישהו פוגע בילדים שלי ואני עומדת מהצד ולא עושה כלום כדי להגן עליהם.

והכי חשוב, אמפתיה לעצמי. לא ידעתי שככה זה עומד להיות. הייתי פגועה וזה האפיל על שיקול הדעת שלי. הייתי עייפה, מותשת, חסרת אנרגיה. היו לי ציפיות אחרות, התאכזבתי. עשיתי כמיטב יכולתי. המיטב הזה לא היה מספיק, אפילו לא קרוב, אבל כל שאר הטוב שאני עושה בדרך כלל מפצה על מעידות כאלה. מותר לי להיות אנושית. מותר לי להיכשל. מתוך טעויות לומדים, כמו שיולי יודעת להסביר לנו. זה בסדר, באמת שהיה לי חרא של יום.

 

20161031_183744.jpg
הייתה אמורה להיות פה תמונה של ניל מורח על עצמו קקי, אבל אני חוסכת מכם את התענוג המפוקפק שחוויתי היום… קבלו במקום תמונה של משפחה מאושרת ביום אחר ומקום אחר…

קוסמת מעגלת מעגלים

כמה עוצמתי היה המעגל! אני רוצה לכתוב כשזה עדיין טרי בלב שלי, לפני שהמחשבות מכתימות את החוויה. מעגל נשים זה משהו כל כך קסום ומיוחד, באמת שקשה לי לתאר במילים. אני כל כך מרוצה וגאה בעצמי שהצלחתי ליצור את המקום המאפשר הזה, שהצלחתי לזמן את הנשים הנפלאות שהגיעו לתת מעצמן ולקבל אחת מהשניה, שהצלחתי להחזיק את המרחב באנרגיה טהורה ולתת לכל אחת לבטא את מה שהיא הביאה איתה.

כמה חששתי מזה לפני! הפחד מכישלון אמנם לא מנהל אותי כבר, אבל אני עדיין לא חסינה בפניו, וסרטים של הקיץ של אביה רצו לי בראש. אני שמחה שהצלחתי לענות לפחדים עם אמונה, אני שמחה שבאתי לזה נקייה מציפיות ואיפשרתי לקסם להתרחש.

וזה באמת קסם, איך 4 נשים זרות, שמעולם לא נפגשו בעבר, יושבות בחלל אחד ולאט לאט נפתחות כמו פרחים, משילות הגנות, פותחות את הלב, מגיעות אותנטיות, מתרווחות בתוך עצמן בנינוחות כי הן סוף כל סוף נמצאות במרחב נשי בטוח ומכיל. ואני שם, גם משתתפת וגם מנחה, שוזרת בין כולנו חוטים עדינים של הקשבה ורכות, של העמקה ונוכחות. פשוט קסם.

מרגש אותי להיות קוסמת. כלומר, אני קוסמת בכל מקרה, כבר הרבה זמן, אז מה שמרגש זו המודעות או הקבלה או האפשרות לפרגן לעצמי כזה טייטל גדול. בכלל אני מפרגנת לעצמי הרבה לאחרונה, וזה נפלא ומורגש, ואני מבינה כמה זה חלק חשוב בחיים. כי איך יכולים להגיע למקומות מופלאים אם לא נותנים לעצמנו את הרשות?

היום היה לי פרץ של הערכה ואהבה כלפי ניק. בימי שלישי אני לומדת בקורס הנחיית הורים והוא מגיע איתי ומטפל בניל כשהוא ער ועובד משם כשניל ישן, ובעיקר מאפשר לי להיות שם בלב שקט, באהבה ופירגון נדיבים. היום בדרך הביתה אמרתי כמה חבל שאין לי כוח, אחרת הייתי לוקחת את ניל לגן שעשועים עכשיו. אז הוא הציע לקחת אותו. וכך יצא שמצאתי את עצמי בשנצ ספונטני, בלתי צפוי ובעיקר לבד! וחשבתי לעצמי, "לא מגיע לי כל הטוב הזה"… עצמי מיד ענתה לי "בטח שמגיע לך כל הטוב הזה!" ודאגה שאני אחזור על זה כמה פעמים, לוודא הטמעה.

באמת מגיע לי, מגיע לי כל הטוב שבעולם, מגיע לכולנו! אסור לוותר על חלומות, אסור לתת לפחדים לנהל אותנו, אסור לתת לחששות לעכב אותנו. אלה החיים שלנו, מתנה אדירה שקיבלנו, והם שלנו והם עכשיו. ואין לחזור אחורה ולתקן, ואין החזרות או החלפות. יש את כל הטוב שבעולם, כל השפע והיופי של היקום מסביבנו, עלינו רק לפתוח את הלב ולתת להם להיכנס.

אחריות ובחירה וצמיחה

"להרבות אחריות ובחירה
(ולהקטין אשמה והאשמה)"
-תפילה, אורית פיול אור, מתוך אישה יודעת

המשפט הזה תפס אותי הבוקר. כי זו תפילה כל כך חשובה לי במסע שלי. ההיבט של לקיחת אחריות על החיים שלי הוא אחד הזרזים העיקריים לשינוי עבורי. יש משהו מאוד נוח ומוכר בהתנהלות של אשמה והאשמה, ככה אנחנו מתחילים את החיים בתור ילדים. חסרי אחריות, חסרי בחירה, אנחנו מתנהלים בעולם תלויים בחסדיהם של המבוגרים, וכך כל מה שקורה הוא באשמתם. אבל איפשהו בדרך אנחנו אמורים ללמוד לקחת אחריות, ולפעמים התהליך הזה משתבש. מרגיש לי שאנחנו חיים בתרבות של האשמות וחוסר אחריות, וקשה מאוד לצמוח בסביבה כזאת. קשה, אבל אפשרי.

ולצמוח זה מה שאנחנו מבקשים לעשות בחיים האלה, לפחות אני. אין טעם לחיות במצב סטטי, שבו אני נשארת אותו דבר כל חיי. העניין, האתגר, הוא בהשתנות. להיות בתנועה מתמדת. תנועה שיש בה הפוגות ורגיעה לפי הצורך, לפי עונות השנה, אבל במהותה היא שואפת למעלה ללא הרף, מטפסת עוד ועוד. אני חושבת שהעבודה העיקרית שעשיתי בחיי, ואני ממשיכה לעשות, היא עבודת התפתחות אישית. לא תמיד קראתי לזה ככה או אפילו הייתי מודעת למה שאני עושה, אבל במבט לאחור אני רואה שזה תמיד היה העיקר. מעולם לא התמסרתי לקריירה. כל עבודה שהייתה לי הייתה משנית למטרת העל. וכל בחירה שלי הובילה אותי להעמיק בשיעורים שלי, לצמוח מתוכם והלאה.

לאן אני מנסה להגיע כל כך? הצד השני מבקש להישמע. איזה אי שקט גדול דוחף אותי להשיג יותר? מה רע בלהיות מאושרת ולהסתפק במה שיש? לא יודעת. מה שאני כן יודעת זה שגם במקום המושלם ביותר עבורי, בשיא הגשמת החלום, אחרי הפוגה נעימה ומנוחה ראויה, אני אחזור לחפש את אפיק הצמיחה הבא. ממש פרויקט חיים יש לי פה. אה, לא יפה זלזול ולעג. זה אחלה פרויקט. זו מטרה ראויה ככל המטרות האחרות, ואין מה להתבייש או לזלזל בה. זה הרגל שחשוב לתפוס ולעקור, הדיבור האלים כלפי עצמנו. מגיעה לנו רכות ועדינות.

"להרבות אחריות ובחירה". בחירה זה דבר חשוב. חשוב לחיות מתוך תחושת בחירה, למעשה להיות מודעת לכך שכל מה שקורה לי זה בחירות שלי. שינוי חיוני בהיבט הזה הוא להפסיק להשתמש במילים צריכה, חייבת, מוכרחה. להחליף אותן ברוצה, בוחרת, נכון לי. לדוגמא, אני צריכה ללכת לישון כבר, מאוחר. אני רוצה ללכת לישון. נכון לי ללכת לישון עכשיו. מתוך תפיסת הבחירה גם קל יותר לקחת אחריות. הן סוג של ביצה ותרנגולת, אחריות ובחירה. לא משנה מאיפה תתחילי, זה יעזור לך להגיע גם לשנייה. אבל די, אני בוחרת ללכת לישון. לילה טוב.

התחלות ומעגלים

הרבה התחלות חדשות ומרגשות לאחרונה, אולי הגיע הזמן לכתוב עליהן. התחלתי השבוע ללמוד הדרכת הורים בגישת בדרך הלב. כמו רוב הדברים שאני עושה בזמן האחרון, זה נעשה מתוך היענות לאיזו קריאה פנימית, בלי הרבה מחשבה ותכנון. כלומר, היו הרבה מחשבה ותכנון ודאגה סביב ניל, אבל לקורס עצמו פשוט קפצתי למים.

עוד חתיכת קפיצה מצפה לי מחר בערב. אני פותחת מעגל צמיחה לאימהות. זה משהו שנחת עליי פתאום, בעודי מנסה להירדם לשנצ לפני כמה שבועות. אני קוראת לזה קריאה, כי אני מרגישה שזה בא מאיזושהי הכוונה חיצונית, ואני לא מתווכחת עם קריאות. קוראים לי, אני באה. אז ניסחתי הזמנה והפצתי לכל עבר ואז זה שקע ודעך. מישהי אחת הביעה עניין וזהו. אז עזבתי את זה, כי לא רציתי בכוח. אבל אז הבחורה הזו שאלה אם מתחילים בראשון הקרוב, והנה שוב הקריאה. המרחב הזה שאני מחפשת ליצור אמור להתקיים. הוא אמור לעזור בדרכים שהן מעבר אליי. אז אני מקיימת אותו מחר. ואני מקווה שזה יימשך. ואני מקווה שיגיעו כל מי שזקוקה למעגל כזה בחייה עכשיו. זה מצחיק, אני יודעת שיש לי מה לתת לנשים שיבואו אליי, מלבד תה ועוגה, ועדיין חוסר ביטחון קטן מנסה לכרסם בי. אני עונה לו באמונה, חברתי הטובה, שהכל יהיה כמו שהוא אמור להיות, הכי נכון ומדויק וטוב לכולן. שאין דבר כזה כישלון, העיקר העשייה.

הרעיון של מעגל אימהות אינו חדש אצלי. כבר התנסיתי בהקמת מעגל אחרי הלידה של יולי. הייתי בודדה בעולם האימהות, וחיפשתי שותפות למסע. האמת היא ששכחתי מהמעגל הזה, ואני לא כל כך זוכרת מי ומה וכמה פעמים הוא התרחש, אבל חברה הזכירה לי את קיומו. הכרנו דרך המעגל הזה, ומסתבר שהוא ממש עזר לה. ופתאום ראיתי שוב את האופן שבו לדברים שאנחנו עושות יש השפעה הרבה יותר רחבה ועמוקה ממה שאנחנו יודעות. מעגל שנחווה על ידי כסוג של כישלון, השפיע עמוקות ולטובה על מישהי אחרת. אדוות על המים.

התחלה חדשה נוספת שמצפה לי בשבוע הקרוב היא טיפול מיני. אני בהתלבטות כבדה לגבי כתיבה על נושאים אינטימיים. אני מהלכת פה על קו דק של מה מתאים לשתף קבל עם ופייסבוק, ומה כבר פשוט מוגזם. אני שומעת את ה"פשוט מוגזם" הזה ויודעת שהוא לא שלי. ההורים שלי קוראים את הבלוג ואני לא רוצה להביך אותם. אבל אני גם יודעת שאין במה להתבייש ואין מה להסתיר בעולם החדש. כולנו בני אדם לא מושלמים, קצת פגועים, פגומים, פצועים. הריפוי שאני מבקשת לעצמי, שחלקו נעשה מתוך הכתיבה פה, גם לו אדוות. אני באמת מאמינה שהשיתוף פה יכול לעזור לעוד אנשים, וזו סיבה מספיק טובה להתגבר על העכבות של מה מקובל בחברה. הרי אנחנו פה כדי לשנות את החברה ומה שמקובל בה, לשנות את העולם במעשים הקטנים שלנו, בהשפעות מינוריות. יש לפעולות שלנו חשיבות ומשמעות. בזה אני בוחרת להאמין ומתוך זה אני בוחרת לפעול בעולם.

הדרך לאושר

אני פשוט אתחיל ומשהו יצא. את ההקדמה הזאת אני אוכל למחוק, העיקר להתחיל להזיז את גלגלי הכתיבה. כי משהו רוצה לצאת, משהו קורה בפנים תמיד, רק מחכה להזדמנות להיחשף. והרי זו מטרת הכתיבה פה. הגעתי למסקנה שזה לא בלוג. ההגדרה הנכונה יותר תהיה יומן. זה פשוט יומן שאני כותבת באופן פומבי. אני לא סגורה על ההבדלים והדקויות, אני רק יודעת שלא הרגיש לי נכון לקרוא לזה בלוג. הנה שוב הצורך בדיוק. אבל למה אני מציינת את זה בכזו התמרמרות? זה לא צורך רע, כאילו שיש צרכים רעים. אני מקבלת את כל החלקים שבי, גם אלה שזקוקים לדיוק. אז במקום זה אני אומר, כמה נפלא שאני מצליחה לזהות מה גורם לי לאי נוחות ולבצע את השינויים הנכונים לי. הכל זה עניין של פרספקטיבה. נקודת המבט זו הבחירה הכי חשובה. לשים לב מאיזו נקודת מבט אני בוחרת להסתכל על דברים, זה צעד הכרחי בדרך לאושר.

"הדרך לאושר"… הפעם בנימה של הטלת ספק. האושר תמיד היווה עבורי מושא נחשק אך חמקמק. מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל הבעת משאלה של נרות יומולדת או כוכב נופל, תמיד ביקשתי את אותו דבר, להיות מאושרת. אף פעם לא ידעתי אם זו בקשה מאוד צנועה או נורא מוגזמת, אם היא מתחכמת או דווקא ברורה. היום אני כבר מבינה שהיא פשוט מוטעית וחוטאת למטרה. כי האושר הוא אינו יעד חיצוני, אליו מגיעים בסוף דרך כלשהי. האושר הוא בחירה בכל רגע ורגע מחדש. האושר הוא כאן ועכשיו ואינו תלוי באף גורם, פנימי או חיצוני. ברגע שהגדרתי אותו כמשהו שעליי להשיג, הרי שהפרדתי בינינו, מיקמתי אותו מחוצה אליי.

אני חושבת שאני מתקרבת, שזה מתבהר לי, והנה שוב זה נעלם, חומק מבין אצבעותיי. למה אתה כל כך מסתבך לי, אושר? אני בטוחה שאתה פשוט. אני בטוחה שאתה אפשרי. הנה שוב ההפרדה. אבל אם האושר איננו נפרד ממני, אז איפה הוא? או. אני מרגישה התקדמות. האושר נמצא בתוכי, אבל אני לא חווה אותו, לא מחוברת אליו, לא מוצאת אותו. עם זה אני יכולה לעבוד. הסחות דעת והרגלים אומללים, הם אלה שעומדים בדרכי. איך אפשר להיות מאושרת עם פייסבוק ברקע? עם ווטסאפ שמבקש תשומת לב כל הזמן? ואם, חלילה, שני ערפדי הזמן האלה שוקטים לרגע, יש שלל אפליקציות אחרות שאני משתמשת בהן כדי להסיח את דעתי ממה שקורה באותו הרגע. הקיום החצוי הזה מרגיש כל כך לא נכון, ועם זאת כה מפתה וממכר. מסמנת לעצמי לחזור לנושא הזה ולמצוא לו פתרון סופי, סטייל אושוויץ טכנולוגי. אז מלבד הסחות הדעת, ישנם ההרגלים האומללים. המוח שלנו עובד בצורה כזו, שכל רגש שאנחנו מרגישים הרבה פעמים, יהפוך להיות נגיש הרבה יותר, יהיה לנו קל להרגיש אותו שוב ושוב, ובעצם נפתח נטיה כלפיו. זה יכול להיות עצב, חרדה, שליליות, האשמה; הרגלי אומללות של שנים רבות, חרוטים עמוק בנתיבי הנוירונים הכבושים היטב. וכך כל חווית מציאות חדשה מוצאת את עצמה מנותבת דרך הנתיבים המוכרים האלה, ואנחנו תקועים בכלא מחשבתי. אז אולי "הדרך לאושר" היא לא ביטוי כל כך מוטעה? אולי זו דרך פנימית, שלא נצעדה מספיק כדי להיראות על המפה. אבל היא שם. הפוטנציאל למצוא אותה ולצעוד בה קיים. וככל שאצעד בה יותר, כך היא תיסלל לי תחת רגליי.

מנוחה

מנוחה זה חשוב. אבל לא מנוחה מהוססת, שכל הזמן לא נעים לה מבן הזוג שנמצא עם הילדים כבר שלוש שעות, או מהכלים בכיור, או שלל המתלות שמרכיבות את חיינו. מנוחה אמיתית שאני מפרגנת לעצמי באמת. מנוחה שבה כל הגוף רפוי, הנשימה רגועה, אין מתח, אין דריכות, אין דאגה. החלטתי לכתוב כל יום אז אני כותבת ומה שיוצא זה לספר על מנוחה כזאת שהייתה לי היום. אחרי ששיחקנו קצת במיטה, יולי החליטה להשכיב אותי לישון באמצע היום. היא כיסתה אותי בשמיכה ושרה לי שיר ערש, יצאה מהחדר וסגרה את הדלת. ואני שכבתי שם וישר עבר לי בראש שאני חייבת לקום, כי ניק היה איתם כל הבוקר וזה לא פייר, וסתם הרגשה כללית שזה לא לעניין עכשיו לנוח, מה זה קשור? אבל אחרי רגע החלטתי, למה לא? אם ניק צריך אותי, הוא יודע איפה למצוא אותי. לא יקרה כלום אם אני אנמנם כמה רגעי חסד שיתאפשרו לי. וההסכמה הזאת לתת לעצמי באמת לנוח, ההרשאה להרפות הכל לתוך המיטה בלי ציפייה להירדם, בלי משך זמן אופטימלי שלעולם לא מתקבל, הן עשו את ההבדל. נחתי. פשוט שריתי במנוחה. הרבה פעמים כשאני הולכת לנוח באמצע היום, זה כרוך בהתארגנויות מיוחדות. צריך שניל יישן במיטה, צריך שיהיה חושך מוחלט בחדר, צריך שיולי תראה יו טיוב ושיהיה לה מים ומשהו לאכול ואור דולק בשירותים. ועד שאני מגיעה לשכב במיטה הראש שלי מתמלא במחשבות ואני לא נרדמת, אלא רק מחשבת כמה דקות הוא כבר ישן, כמה זמן סביר שנישאר לי לישון, האם שווה לי בכלל לנסות להירדם. אין הרפיה, אין נינוחות, יש לחץ ומחשבות. אז חווית המנוחה היום היתה שונה, ואני מקווה ללמוד ממנה וליישם לפעמים הבאות. בלי ציפייה לישון, בלי תוכנית מחושבת של דקות, פשוט לנוח.
לא יצירת מופת בשום קנה מידה, אבל העיקר שכתבתי!