על עבודת שורשים

היום יהיה לניק טיפול שיניים, שלאחריו אמור להיות לנו מושג לגבי מתי נוכל להזמין סוף-סוף כרטיסים, ואני חושבת על זה שזה מגוחך שאנחנו מחכים לאישור חיצוני מדמות סכמות רפואית! זה הרי כל כך ההפך מכל מה שאנחנו עושים. אנחנו יוצאים לגמרי מהמסגרת שבה אנחנו כפופים לאיזו סמכות עליונה שתגיד לנו מה מותר ומה אסור ואיך ומתי וכמה. אנחנו יוצאים לחופשי מהתפיסה שיש מישהו חיצוני שיודע מה טוב ונכון לנו, שאחראי עלינו, בטח ובטח מישהו מתחום הרפואה הקונוונציונלית שהפסקתי להאמין בה די מזמן. ועם זאת, אני יכולה לראות את ההגיון שבזה. אני יכולה לראות את התהליך התנתקות שאנחנו עוברים, ואת השלבים השונים בו ואת המקום של כל אחד מאיתנו בתהליך הזה.

IMG-20170806-WA0001
השלב של ניל בתהליך

שבוע שעבר הלכנו למפגש אחרון ומסכם בטיפול. ניק ואני היינו בטיפול פסיכולוגי זוגי/משפחתי/אישי בכל מיני קונסטלציות במהלך 5 השנים האחרונות עם מטפלת בחסד שתמכה בנו כל כך בתקופת החיים האינטנסיבית הזאת של לידות וילדים ועומס ושינויים. קשה להיפרד מהבסיס הזה שענה לנו על כל כך הרבה צרכים, חיזק וחיבר ביננו בתקופות הקשות. קשה לקחת אחריות על התפקיד הזה בעצמנו עכשיו, לדאוג לתחזק את הזוגיות, את המשפחה, כל אחד את עצמו. להתבגר. ניק תהה במהלך אותה פגישה אחרונה למה היינו צריכים לחכות שנה שלמה כדי לעשות את המהלך הזה, ואני חשבתי לעצמי על תהליך ניתוק השורשים שאנחנו עוברים, כל אחד מאיתנו בדרכו הייחודית ובאופנים השונים בהם הניתוק הבא לידי ביטוי.

20160512_195106.jpg
עובדים על הזוגיות בזמן שהילדים ישנים בהונגריה

הטיפול שיניים הזה מסמל עבורי את הדרך של ניק, את האופן המוחשי כל כך בו ההתנתקות שלו באה לידי ביטוי. דווקא במקום הכי כואב, בבסיס הקיום הפיזי שלו, שם הוא בוחר לעקור את הישן, לתת מקום וזמן לריפוי להיכנס עמוק ולשתול במקום הזה שורשים חדשים, שורשים שלו, שהוא בחר, שהוא יוכל לקחת איתו לכל מקום. כמה כאב כרוך בעבודה הזאת, בבחירה הזאת, וניק בוחר לחוש את הכאב הזה בצורה מעוררת הערכה.

IMG-20170807-WA0008
הם גם יודעים להנות בלעדיי!

ואני? באיזה אופן הניתוק הבא לידי ביטוי עבורי? אני חושבת על שורשים רגשיים, נגועים בשליליות, עם התחלה של נמק וריקבון, אותם אני תולשת אחד אחד בגיל פעם שעולים בתודעתי. עקירה כירורגית של רגשות שאימצתי מבחוץ, של עשבים שוטים שהנחתי להם לתפוס שורש באדמת לבי, שהגיע זמנם לפנות את השטח היקר הזה לשתילות חדשות, חיוביות, משמחות, מעצימות. אני עובדת קשה על זה ובוחרת בקפידה אילו מחשבות יזכו להכות בי שורש.

ובמימד החברתי? כאן הניתוק כואב לי במיוחד. אני רוצה להאמין שאין פה צורך בניתוק, שאוכל לשמר את הקשרים עם כל מי שקרובות ללבי. אולי. אולי באמת. ובכל זאת המרחק יעשה את שלו, כמו שאני מכירה אותו וחוויתי אותו עושה שמות בקשרים משמעותיים בעבר. המרחק בלתי ניתן לגישור במידה מסוימת. והלב יצטרך להגמיש את הכבלים המחברים בינינו, אלסטיות מוגברת שתאפשר לי להחזיק בכל מי שארצה ותרצה גם. הנחמה היחידה שלי למול האובדן הפוטנציאלי הזה, כמו בכל שאר הדברים שאנחנו מאבדים במעבר הזה, היא שאני יודעת רק ממה אני נפרדת, ולא מה אני מרוויחה. עדיין אין לי מושג מה צופן העתיד, אבל אני בוחרת להאמין שעל כל הקרבה, כל ויתור, כל קריעה של הלב, אני אקבל פי מאה יותר. אני שומעת רחשי לב מהעתיד, חברות שעוד לא יודעות שאני בדרך אליהן, למלא עבורנו חלל הדדי. אני בדרך. ואני מאמינה. אני מאמינה שהדרך צופנת לי רק טוב. כל הקשיים והאתגרים, כולם שווים את זה. אמן.

IMG-20170801-WA0006
ליצ'י החמוד עליו אנחנו שומרים בהרצליה

שבוע לפני – עוד פחדים ואמונה

המסע לוקח אותי פנימה יותר ויותר, מעמיד אותי מול פחדים קמאיים, בסיסיים, ראשוניים. בראשם הפחד מהלא נודע. אני לא יודעת איך ייראו החיים שלנו בעוד שבוע, כשנעזוב את הבית, כשנעזוב את כל המוכר והצפוי, את השגרה על כל היבטיה הנוחים. אנחנו עוברים לגור שבועיים וחצי בדירה בהרצליה. דירה שצריך לשמור עליה היטב, עם כלב שיקבל טיפול מסור. וניק יתחיל לעבוד בהיקף החדש, חצי משרה. אה, כן, חדשות טובות! אחרי חודשים של חיפושים, חששות שמה שאנחנו מחפשים פשוט לא קיים והרבה אמונה שלי שנמצא בדיוק בדיוק את מה שמתאים לנו; ניק מצא עבודה בהיקף של 50 אחוז ומרחוק. אז אחרי חודש של חופש, כלומר עבודה מרובה בבית, הוא יתחיל לעבוד עוד שבוע, ואני דואגת.

20170714_220953.jpg
עבודה מרובה בבית

לתפעל את הילדים בסביבה הנוחה והמוכרת זה קל. אני יודעת לאן ללכת, מה לעשות, עם מי להיפגש. עכשיו אני נזרקת לסביבה חדשה ולא מוכרת, ומתעוררים בי חששות בהתאם: מה אני אעשה איתם שבועיים וחצי בהרצליה? מלבד שתי חברות, אני לא מכירה שם אף אחד. וזה גם אוגוסט הארור, להזכירכם! החודש הקשה ביותר בשנה למחנ"בים בפרט, ולעולם בכלל. זה מדאיג אותי. אז אני נושמת לתוך הפחד, ונותנת לאמונה להיכנס. אנחנו נהיה בסדר. אני אהיה בסדר. הכל קורה בצורה המדויקת ביותר ולטובתי. אני אהיה לבד במידה לה אני זקוקה כחלק מההכנה למסע. אני אבלה עם חברות במידה לה אני זקוקה לקראת הפרידה הגדולה מכולן.

זה מתחיל לחלחל. אני נפרדת לא רק מבית, שכונה, עיר, מדינה. אני נפרדת מאנשים. חברות טובות טובות קרובות קרובות. חברות טובות טובות קצת יותר רחוקות. חברות של כמעט, כי לא היה לנו זמן להבשיל. חברות שבחרתי בקפידה בשנים האחרונות, אחת אחת ליקטתי אותן והשחלתי למחרוזת סביב לבי. חברות לבי. כמה תחסרו לי. האמונה מבקשת להגיד שללב אין גבולות, הלב אינה יודעת מרחקים ושעות טיסה (כי הלב שלי לפחות זו נקבה). היא יודעת מי בתוכה ומחזיקה בה גם מרחוק, גם בסקייפ ובווטסאפ ובפייסבוק. וללב יש כוחות מיוחדים של משיכה ודחיפה ובריאה של מציאות. הלב תביא אליי את חברות לבי, כל הדרך לקופנגן, או איפה שלא נהיה. אולי אלו לא תהיינה מי שאני מכירה כרגע, אולי הן תהיינה חברות חדשות. אבל האמונה יודעת שאני לא אהיה לבד. שאני אף פעם לא לבד. שאני אהובה תמיד. תודה.

19693831_10156503534920200_6359632257679187745_o.jpg
חברות לבי, אני כבר מתגעגעת 😥

אז הפחד נוכח בי בעוצמה בימים אלו. אבל לשם שינוי הוא לא לבד, הוא לא משתלט וצובע הכל בשחור. האמונה מוהלת אותו באור לבן בוהק, מנחמת אותי. מעניין שאני קוראת לה אמונה. מעניין אילו עוד שמות הייתי יכולה להתאים לה. בריאה. אהבה. אור. יקום. הכוונה. אני. זו בחירה, אני מבינה. הבחירה להאמין בטוב, להתעקש עליו ולא להסתפק בפחות. כל רגע יכול להיחוות כסבל או כאושר, אני מבינה. אני בוחרת, אני מבינה. הכוח בידיים שלי, האחריות בידיים שלי. הקורבנות היא שארית ממסע קודם, אין לי צורך בה. אני בוחרת להשיל אותה מעליי, שאריות של מי שהייתי. אני אשתדל לא לתת לנוסטלגיה להכניס אותה בדלת האחורית, החמקנית הזאת.

כי סוף זה תמיד התחלה

אני עומדת בפני סיום כרך בחיים שלי. רציתי לכתוב סיום פרק, אבל מה שנגמר פה זה חיים שלמים, לא רק פרק. כל מה שהכרתי, כל מה שאני רגילה אליו. נגמר. אני מרגישה איך החיים הישנים שלי פולטים אותי מתוכם. אני כבר לא שייכת בהם. כך זה בא לידי ביטוי עם חברות שמתרחקות, עם קבוצת החינוך הביתי שמעצבנת אותי, ובעיקר עם הבית שלנו, שפתאום התמלא בנמלים וג'וקים. אחד אחרי השני, אני חווה את כל מה שאני מאבדת, ועדיין אין לי את כל מה שאני מרוויחה. אני נפלטת מהנמל הבטוח, הבית המוכר והנוח, ומפליגה אל עבר הלא נודע.

FB_IMG_1499428015771.jpg
מפליגים אל הלא נודע

עוד שבועיים בדיוק אנחנו עוזבים את הבית בו גרנו בשנתיים האחרונות. אנחנו עוזבים את החפצים שלנו, אלה שאנחנו קשורים אליהם יותר ואלה שפחות. נפרדים מהמיטה המשפחתית בה ישנו 5 שנים, מהכרית המועדפת עליי שהייתי מביאה איתי אפילו לקמפינג, מהסלון, מהמקרר, מהבגדים, מהספרים האהובים שלי, משידת ההחתלה שהכילה את בגדי התינוקות של יולי, מהמדף מעל המיטה שהחזיק את הסיפורים לפני השינה. נפרדים מחיים שלמים. הופכים מחוסרי בית מבחירה. נוודים דיגיטליים, בשמם הסקסי. הפרידה קשה לי, למקרה שלא שמתם לב…

ביקרנו השבוע בשני הבתים עליהם נשמור באוגוסט. זה היה משמח ומרגש, נתן קצת צבע ופנים לפרק הבא שלנו. דירה מפנקת בהרצליה, בית מושלם לילדים ביקנעם. יהיה לנו טוב בהם, אני בטוחה. ואני מאמינה שהמעבר ההדרגתי יהיה לנו מדויק, תקופת המעבר שבין עזיבת הבית לעזיבת הארץ תהיה מרככת. ואנחנו זקוקים לרכות. לחיים יש קצוות חדים לפעמים, וזה נעים למצוא דרכים לרכך את המכות. לכל בחירה יש יתרונות וחסרונות , אין טוב בלי רע, אין אור בלי חושך, ין ויאנג וכל הדאו הזה. והנה אני יוצאת לדרך ולסגולה. והנה אני לומדת על בשרי אי היאחזות.

20170622_184655.jpg
יש דברים שחשוב להיאחז בהם!

אז בסוף השבוע האחרון של חודש יולי, אנחנו עורכים מסיבת פרידה רשמית מפרק החיים הזה, מכירת חצר של כל רכושנו, מעין מימון המונים של המסע שלנו. אני מקווה שנצליח להיפטר מכל הדברים שאספנו וצברנו חיים שלמים, שנצליח להמיר אותם בקצת כסף לדרך. אני מקווה שכל החברים שלנו יגיעו להיפרד, שכל המכרים, הקרובים והרחוקים וגם כל הזרים שאנחנו עוד צריכים לפגוש לפני הנסיעה, שכולם יגיעו ויעשו לנו עזיבה נעימה. בואו גם!

https://www.facebook.com/events/241586813003272

עצב

אני רוצה לכתוב. לעצמי לבלוג, לא לדף העסקי או לפייסבוק. אני רוצה לכתוב על נושא אחד, אבל הכל מתערבב לי יחד בראש, הנסיעה שמתקרבת, החיים שקורים בינתיים ומספקים חוויות ותובנות לרוב, המצב המתוח עם בן זוגי, הקורס הנחיית הורים שאוטוטו מסתיים והקריירה שאמורה לצמוח ממנו. אני לא אוהבת את הבלאגן הזה בראש ובלב. אני רוצה קצת סדר. את ההכנות למסע התחלנו לפרוט לרשימות על גבי רשימות של סידורים לפני, דברים לקנות או להשיג, דברים למכור או להעביר לחברים למשמר, דברים לארוז. אבל איכשהו הסידור של כל העומס הזה לתתי עומסים סדורים בצ'קליסטים לא הקל בכלל על ראשי, אולי אפילו הכביד על העומס הראשוני, הכאוטי.

הבלאגן והעומס מאיימים לעורר בי חרדה. אני יכולה לחוש בניצניה מאיימים לפרוח מתחת לעור שלי, בתוך כלוב הצלעות שלי, בבטן הרכה. אני מתנהלת ללא קרקע יציבה מתחת לרגליי, בלי ודאות וביטחון, אבל כאילו הכל רגיל. ושום דבר לא רגיל. אני לא פה ולא שם. החיים הישנים שלי פולטים אותי מתוכם ואני רחוקה בכאב ממשי מכל מי שהייתה חברתי הטובה ביותר. הכנה לבדידות של המסע? אני יודעת לעזוב, אני יודעת היטב להיפרד. אבל איך לאחוז? איך לשמר קשר? אלה דברים חדשים לי, שאיני מנוסה בהם כלל. ומה שחדש ולא מוכר הוא מפחיד, ואני מפחדת. מפחדת לאבד ומפחדת להמשיך להחזיק. כאב משני צדי החבל ובא לי פשוט לשמוט אותו, לוותר. אני מזהה אותך, עצב, מתגנב ממעמקי בטני, שוטף אותי לאט אבל בטוח, עד שאני ספוגה בך עד כלות, בלי מקום לשום דבר אחר בתוכי.

אני לא נלחמת בך הפעם. אני מזהה קרבות אבודים מראש, וחוסכת לעצמי את המאמץ, שומרת על האנרגיה הספורה שלי בשביל התפקוד היומיומי, שהפך קשה יותר מאז האימהות. אין יותר את הפריבילגיה לא לקום מהמיטה בבוקר, לישון חצי שינה טרופה כל הבוקר, לרחם על עצמי שעות ארוכות. זה חסר לי. אני כמהה לתת לגלים לשטוף אותי, להטביע את כל האחריות שלי במים הסמיכים. אני מנסה להיזכר אם לסילביה פלאת' או וירג'יניה וולף היו ילדים, נדמה לי שלא. נדמה לי שילדים הם שלשלאות כבדות שמחזיקות אישה מלטבוע. אבל רחמים עצמיים זה שכשוך רגליים בנחל זורם, זה מותר.

אז כתבתי, אבל לא משהו שאפשר יהיה לשתף. או שכן? הגבולות מיטשטשים לי ואני צריכה את נקודת המבט הרעננה של הבוקר. הלילה אמשיך לשקוע, כשבין לבין שרשרת כבדה תשלוף אותי בגסות להניק את האוחז בה, החלב שלי ימלא את ריקנות הלילה שלו, ההתרוקנות שלי תואץ.

4 חודשים – פחדים ואמונה

ככל שהטיול מתקרב, מפלס החרדה עולה. עוד 4 חודשים זה קורה ואני מתעוררת בלילות מסיוטים. ואני חוששת בימים מתרחישי אימה. זה מזכיר לי את התקופה של אחרי לידה, שבה רמת החרדה גבוהה באופן טבעי, וכל היום רצות לי בראש דרכים יצירתיות בהן נוכל כולנו למות, להיפצע, לקבל נכויות מגוונות. אז זה טבעי? כנראה שכן. אני עומדת בפני שינוי חיים עצום (שוב ההקבלה ללידה רלוונטית) וזה פאקינג מפחיד! אני לא יודעת מה יהיה, אני לא יודעת איך זה יראה, איך זה ירגיש, איך נתמודד. זה לא הכל דבש. יהיו גם מיטות לא נוחות, וג'וקים במקלחת, שלא לדבר על מים קרים, ונסיעות ארוכות פלוס בחילות, וילדים שאין להם מה לאכול במסעדה הזאת, ומשעמם להם ברכבת, ומתגעגעים למשפחה וחברים, והכל עליי! ואני על ניק, וניק חזק, ואני חזקה והילדים חזקים ואנחנו יכולים לעמוד בכל מה שהחיים יזרקו מולנו, והם יזרקו כי זה חלק מהחיים. אבל הכל במידה שאנחנו מסוגלים לה, ובתזמון הנכון לנו. פחד ואמונה מתערבבים להם זה בזו, יוצרים קולג' מרהיב של הפכים משלימים ויש מקום לכולם בתוכי, כי לפעמים אני גדולה ורחבה כמו האוקיינוס, וגם עמוקה ושקטה, וכשהפחד מגיע, אני מצליחה להיות מודעת אליו ואני אומרת לו "שלום פחד", והוא מתבייש ונחבא לצללי תודעתי, ואני מזמינה אותו לצאת לאור, אני אמיצה נורא ולא מפחדת מהפחד, אבל לפעמים כן מפחדת ושמחה שהוא בורח ונושמת עמוק למלא את החלל שהוא השאיר, שלא יספיק להתמלא בפחד חדש, כי די כבר, כמה אפשר לפחד?!

=20170304_121440.jpg
לא מפחדות מהפחד

אני מפחדת ממלא דברים עכשיו. הפחד הכי גדול אולי זה שכל זה טעות אחת גדולה ובכלל לא מתאים לנו טיול כזה, אורח חיים נוודי זה למשפחות מגניבות יותר או משוגעות יותר, כאלו שעושות יוגה כדרך חיים ויש להם רסטות, ואצלנו רק ליולי יש רסטות וגם זה בטעות, ואני עשיתי יוגה פעם אחרונה בהריון וזה היה מזמן, וזה בכלל לא בשבילנו! אנחנו לא יודעים למה אנחנו נכנסים, הבדידות תכריע אותנו, הילדים ישגעו אותנו, לא נעמוד בזה כלכלית, זה יהיה מעייף מדי. תאמינו לי שכל אחד כזה אני יכולה לפתח לפסקה שלמה, אני פשוט חוסכת מכם. כרגע, אולי בהמשך אני אצטרך לחפור על זה עוד. ומה עם מחלות? הרי נהיה חולים. סביבה חדשה לגמרי, וירוסים שהמערכות שלנו לא מכירות, יהיה כיף! שלשולים, הקאות, קדחת. כל אלה יהיו מנת חלקנו, זה חלק בלתי נפרד מהבחירה הזאת. ומזה לא בא לי! החיים מספיק קשים. לא, זה מפעם, זה כבר לא שייך. החיים קלים. החיים הם מה שאנחנו עושים אותם. הקלות או הקושי תלויים בתודעה שלנו. אבל לצאת לחיי קלות עם תודעה של קושי, זה לא מתכון מבטיח. נשימה עמוקה. הכל בעבודה, הכל בתהליך. 4 חודשים וזה קורה. ואולי כל המסע הזה, מטרתו היא שינוי התודעה הזה בדיוק? לא הקדשתי הרבה מחשבה לסיבות הנסתרות להחלטה הזאת. קיבלתי אותה מתוך אמונה במה שזה לא יהיה שמכוון אותי, ופניתי מיד להיבטים המעשיים של הוצאת מסע כזה לפועל, לא הבטתי יותר מדי לאחור לנסות לברר מה מניע אותי. אז הנה עוד קצה חוט לפוסט חדש, אולי אמשוך בו אחר כך. עכשיו אני צריכה לנוח מפרץ הכתיבה ששטף אותי.

4 חודשים – התרגשות מדוכאת

4 חודשים. 4 חודשים בלבד. זה הזמן שנשאר. רגע לפני שיתחיל סחרור של סידורים לקראת עזיבת הארץ והמעבר לחיות בארץ החופשות (זה השם המושלם שיולי נתנה למהלך הזה – vacation land), אני בשקט עם עצמי ועם המחשבות שלי ועם החששות והפחדים ועם ההתרגשות המדוכאת. אני עדיין לא נותנת לעצמי להתרגש מכל העסק הזה, זה קטע כזה. משהו בי מאוד עצור בכל הנוגע לשמחה והתרגשות, היכולת לשמוח ולהתרגש ממשהו מרגישה מצומצמת. זה קיים בי, אני יכולה להרגיש את הכנפיים הקטנות של ההתרגשות הולמות בתוכי, בלבי, מבקשות לפרוץ בשמחה וריקודים. אבל הלב קשה, כבד, סגור, צונן. אין בו מקום לשמחה מתפרצת. זה אסור, זה לא מקובל, ככה לא מתנהגים. אלה הקולות בגילאים הצעירים. אחר כך זה מופנם לכדי ציניות ארסית: זה מטומטם, זה מזויף, זה בזוי, זה ריקני. ועכשיו אני מבקשת להשתחרר מהקולות האלה. אני מבינה מאיפה הם באו, אני רואה את כוונותיהם הטובות להגן עליי מפני אכזבות, מבוכה, כאב. אני בשלה לשחרר אותם, אני לא זקוקה להם יותר. אני יכולה לעמוד באכזבות, מבוכה, כאב. תמיד יכולתי, זה הרי מה שעשיתי כל חיי. החיים של כולנו רצופים בכאב, אין דרך להתחסן נגד זה. הדרך של להנמיך ציפיות, לא להתרגש, לא לשמוח, לא להרגיש – זו דרך לאבדון, דרך לדיכאון, דרך למוות פנימי וקיום ריקני בתוך גוף סובל. לא עוד. זה לא חייב להיות ככה, זה לא צריך להיות ככה, אני לא צריכה לחיות ככה! אני יכולה להתרגש! אני צריכה לשמוח, אני חייבת לחיות במלוא העוצמה! כי החיים הם עכשיו, הם ממש ממש עכשיו. וזו אמנם אחת הקלישאות הגדולות, אבל בסטייט אוף מיינד של התרגשות, למי אכפת? מותר לי לכתוב מה שבא לי. החופש הזה הכרחי לי.

20170411_165017.jpg
החופש הזה הכרחי

המחשבות על מי קורא ומה זה אומר עליי, בייחוד אלה שקשורות בעתידי המקצועי, ממש מגבילות אותי. פתאום הפכתי למנחת הורים, מין משהו רשמי כזה שצריך להתנהג בו בהתאם, ולכתוב הכל בצורה מקצועית ומאופקת, והנה פתחתי דף עסקי ואני כותבת פוסטים שיווקיים ועולה לי בחילה קלה, כי מה לי ולשיווק? כן, אני יכולה להיות מצוינת גם בזה, כמו במיליון ואחד דברים אחרים שיש לי פוטנציאל אדיר בהם. אבל אני אלרגית לשיווק! אני שונאת שמנסים למכור לי משהו, זה מעורר בי את הרצון הנגדי, אם יורשה לי בכל זאת להשתמש במונח מקצועי… אז נכנסתי לבלבלות סביב העניין העסקי-שיווקי. אני לא יכולה לפעול בעולם באופן לא אותנטי. גם אם זה נשמע מתנשא או לא יודעת מה, ככה אני מרגישה. אני חושבת שכדי להצליח לתפקד בתחום העסקי, אני חייבת להישאר מחוברת למוטיבציה הראשונית המקורית. אני רוצה לעזור לאנשים. אני יכולה לעזור לאנשים. אני יכולה לעזור להם בתחומים שבוערים בי, בהורות, בזוגיות, בהתפתחות אישית, בחינוך ביתי. אני רוצה להפיץ את הדרך האחרת לעשות דברים, את מה שנמצא בקצוות של מה שמקובל, להגביר מודעת לאפשרות של לעשות דברים אחרת, לתת פרספקטיבה של נורמה לכל אותם דברים שאחרים עלולים לגרום לנו להרגיש מוזרים לגביהם. נשיאת תינוקות, הנקה לפי דרישה, הנקה בציבור, לינה משפחתית, ילדים חופשיים, ביטחון בילדים, להכניס דברים קטנים לפה, להיות מלוכלכים, לאכול עם הידיים, לקפוץ על המיטות, לא להעניש, לדבר בצורה מכבדת, להניק מאה פעמים בלילה, להרים על הידיים, תמיד להיענות לתינוק בוכה, תמיד להתייחס לילד בוכה, לא להכריח לתת נשיקה לדודה. טוב, חפרתי מספיק. על מה בכלל רציתי לכתוב? עוד 4 חודשים. זה מתקרב וזה מפחיד. פוסט הבא על מפלס החרדה שלי.

טפלי בעצמך

​טפלי בעצמך
זה מסר שאני נחשפת אליו הרבה בפייסבוק שלי, לשמחתי. זה מסר חשוב, קריטי לאימהות, שכל מהותן כרגע היא טיפול באחרים. ואני מהנהנת לעצמי בידיעה נבונה, "בטח בטח, זה חשוב מאוד", אני מסכימה עם המסך ומשתפת כדי שעוד אימהות יזכרו לטפל בעצמן. כי ברור לי שאני לא יכולה לתת ממיכל ריק. כי אני רוצה לתת לילדה שלי מודל לחיקוי של אישה שמטפלת בעצמה ובאחרים, שאפשר גם וגם. כי עבדתי מאוד קשה לאהוב את עצמי ולרצות בטוב עבורי.

אבל מה בפועל? מה בתכלס? בפועל, אני בתקופה ארוכה של הזנחה עצמית. בפועל, אני על סף קריסה מדי יום ביומו. בפועל, אין לי מספיק במיכל כדי אפילו לרצות לטפל בעצמי. וזה מדרון חלקלק ומוכר לי היטב. ואני מדקלמת מתוך שינה את ההסברים המלומדים שלי של כמה זה חשוב להשקיע בילדים בשנים הראשונות לחייהם, וכמה זה זמני, וכמה זה קריטי, וכמה יהיה לי זמן לעצמי כשהם יגדלו קצת ולא יזדקקו לי כל כך. הכל דברים נכונים ויפים, לא? כנראה שרק במידה. והמידה אצלי עלתה על גדותיה. אני מוצפת, טובעת, שוקעת. וזה קורה כמעט מבלי שאני מבינה בכך, וזה קורה כמעט מתוך הרגל.

והנה אני תופסת את עצמי ומנסה לעצור את רכבת הקורבניות, מנסה לצאת מהלופ של הקושי והמסכנות. קודם כל אמפתיה. זה נורא קשה לגדל ילדים קטנים, הם זקוקים להמון. הם חולים ואז זה עוד יותר קשה. הם לא ישנים בלילה ואז זה עוד יותר קשה. הם מוציאים שיניים ואז זה עוד יותר קשה… אחרי האמפתיה, הגיע הזמן לקחת אחריות על הבחירות שלי, למצוא איפה אני יכולה לעשות שינוי קטן שיקל עליי המון. אולי להכניס בייביסיטר לכמה שעות בשבוע? אולי להקפיד על זמן לעצמי בסופי שבוע? להיעזר יותר בסבים? עצם המחשבה על פתרונות מכניסה קצת אוויר.

אני מתפתה לכתוב רשימה של דברים שעושים לי טוב, ולהכריח את עצמי לבחור לעשות לפחות אחד ביום. זה נשמע טוב בתיאוריה. בפועל, כשאני בדיכאון, להכריח את עצמי לעשות משהו שעושה לי טוב, זה בלתי אפשרי וחבל על התסכול של שתינו, אני המכריחה ואני המדוכאת מדי לפעול. אבל אולי רשימה כזאת יכולה לעבוד לפני שאני ממש בתוך הדיכאון, בתור גלולות למניעת דיכאון. כשאני אצא מזה, נעשה ניסיון. בינתיים אני מרפה, מבינה שאני יכולה לשקוע בתוך זה כי יש דברים אחרים שמחזיקים אותי, שאני צפה מעל הביצה ולא יכולה באמת להיפגע. אני שמורה ואהובה ומוגנת, תמיד.

איך אני חולמת שיהיה במסע?

אתמול בלילה גירדה לי כף רגל ימין. בכלל אני כבר כמה ימים חולה וחסרת מנוחה ועובר עליי משהו לא ברור. אבל כף הרגל המגרדת הצחיקה אותי. באנגלית אומרים על מי שקשה לו להישאר הרבה זמן במקום אחד ורוצה לטייל כל הזמן, שיש לו כפות רגליים מגרדות – itchy feet. אפילו יש לנו סיפור ילדים מקסים של ג'וליה דונלדסון על שבלולית ים עם כפות רגליים מגרדות שרוצה להפליג מסביב לעולם ותופסת טרמפ עם לוויתן ענק. אחד הסיפורים האהובים עליי מרוב הזדהות עם התשוקה לטייל ולראות את העולם. בקיצור, אני כבר כמה ימים באובססיה קלה עם הנסיעה, חושבת עליה בכל רגע פנוי, מתכננת מה בדיוק יהיה, מפנטזת איך יהיה לנו, קוראת בשקיקה עוד בלוג של משפחה ישראלית שטיילה כמעט שנה במזרח, מציצה בבוקינג.קום ו-air bnb על מקומות לינה פוטנציאליים בכל מיני יעדים, שלא לדבר על מסעדות ידידותיות לטבעונים ב-happy cow… בקיצור, דיאגנוזה עצמית של טירוף קל עד בינוני.

אבל מה שמעניין בסיפור פה זה משהו שהבנתי על עצמי שוב, בטח בפעם המאה; אני מורכבת מסתירות ואני מביאה את עצמי לקראת אחת הגדולות. אני אוהבת שליטה. אני אוהבת לדעת מה יקרה ואיך זה יקרה ואיך זה בדיוק יראה והכל לרמת פרטי פרטים. ומה אני עושה עם עצמי חולת השליטה? זורקת אותה בטיול תרמילאים במזרח עם שני ילדים קטנים. מצב שבו שום דבר לא קורה כמתוכנן, אף פרמטר אינו ידוע מראש, הכל מועד לטעויות, פורענות ובלאגן. נשמע כיף? לא. אז מה בדיוק אני חושבת לעצמי? אני לא בטוחה. אבל אני מאמינה. בין אם האמונה היא בריפוי באמצעות תרפיית הלם או בעצמי שיכולה לזרום עם הקשיים, או שילוב? לא ברור ולא חשוב. מה שחשוב זה ששמעתי את הקריאה, חזק וברור, ובחרתי להיענות. והנעתי את גלגלי השיניים של העולם כדי לגרום לזה לקרות והנה אני בדרך. אבל ההמתנה והציפייה גומרות עליי! אז אני חולמת. חיה עם רגל מגרדת כאן וראש שם.

אז איך אני חולמת שיהיה במסע? ככה: ארוזים ומוכנים, אחרי שמכרנו, מסרנו, ארזנו וזרקנו את כל הבית שלנו, אחרי שנפגשנו, התרגשנו, בכינו ונפרדנו מכל החברים והמשפחה, אחרי שחסכנו מספיק כסף (20 אלף שקל) ומצאנו עבודה מושלמת וגמישה להתפרנס תוך כדי טיול, אחרי שביטלנו את כל ספקי האינטרנט, ירקות אורגניים ושאר הכבלים הארציים, אחרי שדאגנו לויזות לתאילנד, ביטוחי בריאות לחו"ל וכל שאר סידוריישן: אנחנו עולים על המטוס. קונקשן במוסקבה, טיסה לבנגקוק. מבלים כמה ימי התאקלמות בעיר והופ על טיסה לקוסמוי או סורטאני, כמה ימים שם והופ מעבורת לקופנגן. על האי הזכור לטובה הזה אנחנו נשתקע לחודשיים בערך. שוכרים בית קטן וחמוד על החוף ומתחילים בשגרה החדשה שלנו.

img_20140131_122523

יום בשבוע מוגדר כיום מנוחה לאימא, יום בשבוע מנוחה לאבא, יומיים משפחתיים שמוקדשים לטיולים, חוויות או מה שבא לנו ועוד 3 ימים יהיו ימי עבודה. הילדים מתעוררים בשש בבוקר, כי ככה זה בלי קשר למיקום גאוגרפי או סטטוס חופש. אני נשארת לישון עד תשע, ניק קם איתם. הם אוכלים יחד ארוחת בוקר, משחקים קצת בחדר ויוצאים לסיבוב בוקר. אני קמה בעצלתיים ובאה לפגוש אותם במסעדה לארוחת בוקר, או שהם חוזרים הביתה לארוחת בוקר. ניק נשאר לעבוד קצת ואני יוצאת איתם לחוף. משחקים עם הילדים האחרים שבסביבה, או אחד עם השני, או איתי. מעבירים שלוש שעות עד ארוחת הצהריים. אוכלים כולנו יחד ואז שנצ. אחהצ מבלים יחד, ארוחת ערב במסעדה. משכיבים ילדים לישון, יושבים יחד בשקט במרפסת, מדברים על כמה טוב לנו פה.

IMG_20140126_173334964.jpg
Bliss

כשמתחיל לשעמם לנו כל השלווה הזאת, אנחנו אורזים את התיקים ונפרדים מהאי לטובת צפון המדינה. מטיילים בטבע, פוגשים אנשים מעניינים, אוכל מצויין. במקום שטוב לנו בו, נשארים לכמה שבועות, במקום פחות מוצלח, עוברים הלאה. מאזנים נסיעות ומעברים בתקופות של הישארות במקום אחד, מאזנים תקופות של טיולים ארוכים בטבע בזמן רגוע בבית. אוכלים בחוץ עד שנמאס, מבשלים אוכל ביתי עד שנמאס, מבלים רק המשפחה בבונדינג מדהים עד שנמאס, מבלים עם משפחות מטיילות אחרות עד שנמאס. זרימה הרמונית, אוטופיה לא מציאותית. אני יודעת שזה לא יהיה ככה. כלומר, זה יהיה ככה, הרבה מהזמן, אבל גם יהיה קשוח ודיסהרמוני ומתיש ומשעמם. ויתעורר צורך בקביעות, במוכר, בבית, בקהילה, בחברים. אין לי את התשובות. אבל חשוב לי לפחות לשאול את השאלות ולתת להן מקום. חשוב לי לנסות, לבדוק, להתנסות באורח חיים הזה. מה שיהיה, יהיה.

התנגדויות להתמדה

הגיע הזמן בחיי לגעת בנושא אחד הקשים, התמדה. הבשילו התנאים לבחון למה לעזאזל כל כך קשה לי להתמיד בדברים שהחלטתי לעשות, בדברים שאני רוצה לעשות! הדפוס הכה מוכר שלי הוא התחלה מלאת מוטיבציה, כמה ימים, שבועות או חודשים של עשייה במרץ, ואז דעיכה הדרגתית עד לכדי עצירה מוחלטת. אני בטוחה שזה דפוס שמאפיין רבות ורבים מאיתנו, ובטח כבר נכתב עליו, אבל הנה ניסיון להסיח את דעתי מהנושא. ואני אמצא הרבה כאלה, להערכתי, במהלך כתיבת הפוסט הזה. כי באמת זה נושא קשה, כזה שמלווה אותי כל חיי הבוגרים וקשור עמוקות בדפוסי התנהגות ודימוי עצמי.

20161229_173933.jpg
הסחות דעת לטובת המתקשים

אז למה כל כך קשה לי להתמיד? המוח שלי מוצף בקולות ואני מנסה לעשות ביניהם סדר. ראשון עולה לי שבטח בתור ילדה לא התמדתי במשהו, כמו שילדים נוטים לעשות, ואמרו לי משהו כמו "למה את אף פעם לא מתמידה? אם רק תתמידי תוכלי להגיע להישגים מרשימים!", וזה בטח חזר על עצמו כמה פעמים בילדות ובנערות שלי והופנם. זה קצת פשטני ולא מרגיש לי נכון, או לפחות לא מדויק. אבל כן עלתה עם הקול הנוזף נקודה חשובה; הישגים מרשימים! תוך כדי הכתיבה הרגשתי כמה זה מאיים ומכווץ, להגיע להישגים מרשימים! כמה זה מוציא את כל חדוות העשייה שאולי הייתה שם רגע לפני. פתאום יש יעד, יש מטרה, ואני אמורה להרשים איתם את העולם. פחד. אני מבינה שמפחיד אותי להתמיד, מפחיד אותי להגיע או לא להגיע להישגים, מפחיד אותי אם הם יהיו מרשימים או לא. נכנס לחץ חיצוני לתוך מערכת עדינה של הנעה פנימית.

אני מרגישה את זה חזק מאוד בכל מה שנוגע לכתיבה פה. הרי זה התחיל כפלטפורמה עבורי לכתוב, לתעד, להיות מחויבת לתהליכים שאני מבקשת לעבור. אבל זה הפך להרבה יותר מזה. זה הפך לדברים טובים כמו השראה לאחרות, כמו מחמאות וחיזוקים לאגו שלי, כמו תחושת שליחות להפיץ את הבשורה, והנה זה יצא מפרופורציה. זה פרץ את גודל התבנית שיכולתי להחזיק בבטחה, והפך למשהו שמסוכן לי להחזיק. מסוכן כי אני יכולה להגיע להישגים מרשימים! מסוכן כי ההישגים האפילו, מלשון להאפיל, על העשייה, על הדרך. אם כך, למה יעדים מפחידים אותי? האם אלה רק יעדים מרשימים! כלומר גדולים ורחוקים, שמפחידים אותי? נראה לי שכל היעדים מפחידים אותי, ללא אפליית דת, גזע או מין. מרגיש לי שזה דבר ידוע, שלחץ לגבי התוצר פוגע במהלך היצירה.

אני ישר חושבת על גידול ילדים, ועל כמה לחץ מופעל על הורים "ליצור תוצר טוב", וכמה הלחץ הזה פוגע במהלך היצירה, פוגע באפשרות שלנו כהורים להנות מהילדים, ופוגע בילדים שצריכים להפוך לאיזה תוצר טוב. כמה לחץ על איך הילדים מתנהגים, על ההישגים שלהם, על איך ההורים מחנכים, על ההישגים שלהם שהם התנהגות ילדיהם. כמה לחץ! (שמתי לב שסטיתי מהנושא, אבל זה נושא מספיק חשוב בשביל לעשות detour) הלחץ לגבי התוצר גורם לנו להתרכז רק בתוצאות הנראות לעין, ההתנהגות של הילדים, ולא בעיקר שזה התהליך. אנחנו רוצים תוצאות מיידיות בתהליך שלוקח שנים, וזה פוגע בנו ובילדינו. אני לא רוצה להתעכב על זה יותר מדי, אני רק אוסיף שלדעתי חשוב להתייחס לילדים כאל בני אדם שלמים, ולא תוצר שאנחנו יוצרים, כי הם מגיעים אלינו כבר עם מי שהם אמורים להיות בתוכם, אנחנו רק צריכים לאפשר להם את התנאים הכי טובים לצמוח לתוך עצמם, בלי לחץ ומבלי להתרגש מההתנהגות יותר מדי.

20161225_094110.jpg
!ילדים הם אינם הסחת דעת 

אז התנגדויות להתמדה. למה קשה לי להתמיד. אני חושבת שאני זקוקה למידה רבה של דיוק בתהליכים שלי, וכשמשהו הופך להיות דבר שבשגרה, אולי הוא מאבד מההתכווננות הראשונית שהושמה לו. זה מתחיל להיעשות באוטומט, בלי תשומת לב ובלי נשמה, ואז זה מאבד מהערך שהיה לו. כמו הכתיבה פה. באיזשהו שלב נגמר המומנטום הראשוני של הכתיבה בשצף, והוא הוחלף בהכרח. הכרחתי את עצמי להמשיך לכתוב כל יום כי רציתי להתמיד, וזה הרחיק אותי מהעשייה המדויקת לי, מלאת הנשמה שהכתיבה הייתה אמורה להיות. זה קצת מבלבל אותי, אבל נראה לי שאם לא הייתי כופה על עצמי להתמיד, היה לי יותר קל להתמיד. זה נשמע הגיוני? אני כבר לא יודעת. איבדתי את המומנטום של תחילת הפוסט, והנה אני בכתיבה שיש בה כפייה ואין בה דיוק ויש בי תסכול. וכל מה שאני רוצה זה להצליח להכניס כמה הרגלים טובים לחיים שלי! להצליח להתמיד בתהליכים גם כשלא בא לי. אולי זו לא הדרך. אולי לעשות משהו כשלא בא לי זה לא הכיוון. אולי הכיוון הוא להזכיר לעצמי את המטרה ולתת לזה לדרבן אותי. אני מרגישה שיצאתי מכל זה יותר מבולבלת ממה שנכנסתי, אבל מקבלת את זה כחלק מהתהליך שלי. מותר שיהיה בלבול, מותר שיהיה תסכול, מותר שלא יהיה בדיוק כמו שרציתי. לכל צעד בדרך יש ערך. גם לצעד אחורה יש חשיבות, הוא מאפשר לשים לב לכל מה שאולי פספסנו בפעם הראשונה. העיקר להמשיך לנוע. וגם לעצור ולנוח מדי פעם. אין אמת אבסולוטית, זה הכל גם וגם. זה לא הכל גם וגם, כי אין הכל, כי אין אמת אבסולוטית. בלבול. תסכול. קבלה. נשימה. הסכמה להיות במקום בו אני נמצאת. הודיה.

האלוהות שבאימהות ~ The Divinity of Motherhood

 

היעדר האנוכיות, ההקרבה הגמורה שבזה, האמהות בשבילי היא המסירות האולטימטיבית, דרכה אני עובדת את האלה, אפשר לומר. זו עבודת הקודש שלי. אין אני, לרוב, רק האנשים הקטנים האלה, הנשמות היקרות האלה, מתהווים וניזונים בזכות אהבתי, הרכות שלי, הטיפול שלי.

כי העניין הוא שזה זמני. רמה זו של אינטנסיביות נמשכת רק כמה שנים. הייתי רוצה לחשוב על זה כעל טיפה באוקיינוס החיים. יש לי כל כך הרבה זמן לפניי (חצי חיים, נכון?) כדי לחזור לעצמי, להנות מהזמן והפנאי לרדוף אחר כל תחומי העניין האחרים, לעשות עבודה אחרת שמחכה להיעשות על ידי בלבד. אך הזמן הזה, השנים הבודדות היקרות האלה, מוקדשות לגידול ילדיי כמיטב יכולתי.

אני משקיעה בהם את כל כולי, ואז עוד קצת. כשאני מוצאת שאין לי מספיק בתחום מסוים, אני עושה עבודה קשה ומיידית לפצות על החסר. זוהי ההתפתחות האדירה ביותר שחוויתי, המהירה והמדויקת ביותר שהכרתי.

הם חשובים, אתם יודעים, ילדים. הם מה שהעתיד מורכב ממנו, ואני מתכוונת ליצור את העתיד המדהים ביותר שניתן להעלות על דעת, כדי שאוכל לשבת ולהתפעל מהם ומהישגיהם בזיקנתי.

הפרספקטיבה הזו, דרך הסתכלות זו על השנים האכזריות של גידול ילדים אינטנסיבי, זה מה שנותן לי את הכח להתמודד עם עוד יום מפרך, זה נותן לי את הבהירות כדי לראות כמה העבודה הקשה הזו חשובה, היא משתלמת. לא בגלל איזה רווח עתידי מעורפל, אלא בגלל אמונתי, האידיאולוגיה שלי, תחושת הבטן שלי.

20161225_094110.jpg
פני תינוק רכות, עגלגלות, פתוחות – לא לזמן רב

הרכות של פניהם התינוקיות תקשיח עם הזמן, העגלגלות שלהם תתחדד, הפתיחות שלהם תיסגר. הם יהפכו לבני אדם בפני עצמם, נפרדים ממני, אבל כל האהבה שאני מכניסה לתוכם היום תזרח דרך עורם, דרך העיניים שלהם, ותאיר את החשכה עבור כל מי שיפגשו. זה כוח העל שלי, לייצר ישויות אור מלאות אהבה שישנו את העולם. ואולי, אני מקווה, לתת השראה לאחרים לעשות את אותו הדבר.

2017-01-07-22.55.14.jpg.jpeg
עוד נותרה קצת תינוקיות בפניה

*הפוסט הזה נכתב במקור באנגלית, אז למי שרוצה, להלן הגרסה המקורית שכתבתי:

The selflessness, the utter sacrifice of it, motherhood for me is the ultimate state of devotion, through it I work the goddess, you could say. It's my Divinity. There is no me, mostly, only these little people, these precious souls, being formed and nourished by my love, my softness, my care.

Because, the thing is that it's temporary. This level of intensity only lasts a few years. I'd like to think of it as a drop of water in the ocean of life. I have so much time ahead of me, half a lifetime, right? To return to myself, to have the time, the leisure to pursue any and all other interests, to do different work that is waiting to be done by me. But this time, these few, precious years, are devoted to raising my children as best I know how.

I put into them all I have, and then some. When I find myself lacking in some department, I do instant hard work to make up what's missing. It's the greatest development I've experienced, the fastest, most accurate evolving I've known.

They are important, you know, children are. They are what the future is made up of, and I intend to create the most awesome future imaginable, so that I can sit back and marvel at them and their accomplishments in my old age.

This perspective, this way of looking at these brutal years of intense child rearing, is what gives me the strength to face another grueling day, it gives me the clarity to see this hard work is important, it will pay up. Not because of some obscure future gain, but because of my faith, my ideology, my gut feeling.

The softness of their baby faces will harden in time, their roundness will straighten, their openness will close. They will become their own people, separate from me, but all the love I put in them today will shine through their skin, through their eyes, lighting the darkness for all whom they meet. That is my super power, making light beings full of love to change the world. And maybe, hopefully, inspiring others to do the same.

20170102_123637.jpg