חודשיים וחצי לפני: עומס רב

חודשים-שלושה לפני, ואני כבר כל כך רוצה להיות שם, בארץ החופשות. אני כמהה לכך בכל רגע ורגע. חושבת איך יהיה לי, איך יהיה לילדים, איך יהיה לכולנו ביחד. אני מנסה לדמיין את עצמי בתוך זה ושואלת את עצמי אם זה שונה במיוחד? אם אני מאושרת יותר? כי אני מאמינה שהאושר הוא מצב צבירה פנימי שאינו תלוי בגורמים חיצוניים, כמו כמה ניק עובד, איזה נוף נשקף מהחלון, מה הילדים עושים. אבל מצד שני, כל אלה גורמים שמאוד משפיעים על האושר; זמן עם בן הזוג, פניות, תחושת חופש.

אני מניחה שאפשר לבחור להיות מאושרת בכל הנסיבות, ברמה הפילוסופית או רוחנית של העניין. כמו גם לבחור להיות אומללה בכל הנסיבות, לא משנה כמה חיי טובים ונוחים. ועם זאת, יש בזה משהו. בנסיעות, בחופשות, יש משהו שממלא אותי כמו ששום דבר אחר לא. שוב אני מזהה את צורת החשיבה של או-או, או שאני אמורה להיות מאושרת בכל הנסיבות ואז למה בכלל לנסוע, אני צריכה לעבוד על האושר שלי בנסיבות הקיימות, או ששינוי הנסיבות החיצוניות אכן משפיע על רמות האושר ואז מגניב לי ואני אוטוטו אהיה מאושרת לי. והרי אני כבר מלומדת ובקיאה ברזי הגם-וגם!

20170613_180904
גם וגם ❤ תודו שהתגעגעתם לתמונות!

אז גם וגם, האילוץ המחשבתי המורכב של קבלת שתי הנחות סותרות לכאורה ושילובן יחד. אני גם יכולה להיות מאושרת בכאן ועכשיו, זו בחירה שקיימת בי. ואני גם יכולה לחלום על שם. ואולי באמת שם יהיה לי יותר קל להיות מאושרת. ואולי בעצם שם אני אבין לעומק בגוף שהאושר אינו תלוי בגורמים חיצוניים, וכאילו סתם סחבתי את ניק מעבודתו והילדים משגרתם ואת כולנו מחיינו הנוחים, רק כדי לגלות שזה עדיין תלוי רק בי אם אני מאושרת או לא. נו, וגם אם כל המסע הזה יהיה בשביל התובנה הזו, האין זה שווה את זה? האין זו תובנה ראויה לתבנון? נראה.

בינתיים יש את מה שיש, וזה בעיקר עומס רב. המון דברים קורים, דברים טובים ומשמחים שמעידים על צמיחה והתפתחות, אבל זה יותר מדי בשבילי. אני מרגישה את העומס, את הקושי לנשום כמו שצריך, להכניס אוויר עמוק, להתרווח ולהרגיש נינוחה בחיים שלי. כאילו איזו לוטן פעלתנית השתלטה על העניינים, ויש לה דף עסקי לתחזק וסדנאות לשווק ופוסטים לכתוב והרצאות להעביר והודעות לשלוח וחיזוקית להקליט ולפרסם פה ולפרסם שם, לפרסם לפרסם כל הזמן! ואני יושבת מאחורי לוטן החרוצה ורק רוצה קצת שקט, קצת מנוחה. ויש עוד לוטן שיש לה דברים אחרים לגמרי שהיא רוצה שנתעסק בהם! והם דחופים! עוד חודש עוזבים את הבית, צריך לפנות מפה הכל. צריך למיין מה למסירה, מה למכירה, מה שומרים, מה לוקחים איתנו. צריך לפרסם דברים למכירה, צריך לעשות רישיונות לקטנוע, צריך לקנות כרטיסי טיסה, צריך להרים את החלום הזה והוא חתיכת פרויקט כבד! מתי אני אמורה להספיק את כל הדברים הנהדרים האלה?! כי כמובן שיש עוד לוטן, והיא מטפלת בילדים, והיא קובעת לוז שבועי לקבוצת חינוך ביתי של פתח תקווה והולכת למפגשים ומכינה אוכל ושוטפת טוסיקים ומנגבת אפים ומקריאה סיפורים ומשחקת בלגו ולוקחת לגן שעשועים ולנחל ולחברות, וגם היא עמוסה! וגם היא חושבת שמה שהיא עושה זה הכי חשוב, ואין זמן לכל הסחות הדעת האחרות.

20170530_102923.jpg
תכלס, זה הכי חשוב

פפפוווו. אז ככה זה מרגיש להיות בעומס. אני בדרך כלל דואגת שלא יהיו לי יותר מדי חובות, כי אני יודעת שזה לא טוב לי, שאני נוטה לקרוס תחת עומס רב מדי. וגם אם לא לקרוס, לפחות לא לחיות בשלווה שאני זקוקה לה. והנה אני במצב קריטי, כל המערכות פועלות בשיא הכוח ואני רק מבקשת מנוחה. אז אני נחה קצת. כמה שאפשר. ודוחה דברים. כמה שניתן. ועושה מה שמתאפשר. וזה מספיק טוב. זה מספיק טוב לבינתיים. ואולי כדאי גם לבקש יותר עזרה. אני שוכחת את האפשרות הזאת, להיעזר כשקשה.

אבל האור בקצה המנהרה הגיע (או לפחות ככה אני מקווה) בדמות סיום העבודה של ניק. אתמול היה היום האחרון של ניק בעבודה, וזהו, מעכשיו הוא חופשי. עדיין אין לו עבודה חדשה, וזה בדיוק בדיוק מה שהיינו צריכים. שיהיה לו קצת פנאי! שיוכל לנשום ולהתרווח ולנוח קצת! אבל רק קצת, כי כאמור יש את כל העומס שלי, שאני אשמח לחלוק בו. אז מעכשיו ההכנות לחופשה נכנסות להילוך הגבוה שראוי למעמדן, ואני מתפנה להקדיש קצת זמן להתפתחות מקצועית מרגשת: הנחית הורים, העברת סדנאות הורות.

זה מרגש כל כך וגם מפחיד. ביומיום אני בוחרת להתמקד בהתרגשות כי היא מניעה, ולא בפחד המשתק, אבל פה זה בדיוק המרחב לתת לפחד מקום. הפחד מכישלון. איך אני אעמוד מול 6-8 הורים ואגיד להם… מה? אני לא יודעת יותר טוב מאף אחד אחר, ואני לא זוכרת בעל פה את תוכן הסדנה, ומה אם אני אשכח משהו חשוב, או אתבלבל ואני בכלל לא רצינית אני! אני בכלל שרלטנית!

20161008_181253.jpg
שרלטנית בפעולה

אז לא. אני יודעת שלא. אני מאוד רצינית, במיוחד בכל מה שנוגע להורות. זו התשוקה שלי, זו העבודה שלי, זו השליחות שלי, להפיץ את הדרך הזאת! את בדרך הלב המכבדת ילדים, רואה צרכים, מקבלת רגשות, עושה מקום להורה, שמה גבולות בצורה אוהבת. אני מאמינה בזה בכל לבי וחיה את זה בכל רגע ורגע וחווה את הקסם שיש בתפיסת העולם הזאת, את ההשפעה שלה על המשפחה שלנו, על הילדים המופלאים שלי. הפחד חשוב, יש לו מקום, הוא שומר עליי שאהיה רצינית ומקצועית. אבל הוא לא יעצור אותי, הוא לא יערער אותי, הוא לא יגרום לי לפקפק בכל מה שיש לי לתת להורים שרוצים בדיוק את זה, שמחפשים בדיוק בדיוק את הגישה הזאת! אני מוכנה, אני בשלה, אני אמיצה.

האלוהות שבאימהות ~ The Divinity of Motherhood

 

היעדר האנוכיות, ההקרבה הגמורה שבזה, האמהות בשבילי היא המסירות האולטימטיבית, דרכה אני עובדת את האלה, אפשר לומר. זו עבודת הקודש שלי. אין אני, לרוב, רק האנשים הקטנים האלה, הנשמות היקרות האלה, מתהווים וניזונים בזכות אהבתי, הרכות שלי, הטיפול שלי.

כי העניין הוא שזה זמני. רמה זו של אינטנסיביות נמשכת רק כמה שנים. הייתי רוצה לחשוב על זה כעל טיפה באוקיינוס החיים. יש לי כל כך הרבה זמן לפניי (חצי חיים, נכון?) כדי לחזור לעצמי, להנות מהזמן והפנאי לרדוף אחר כל תחומי העניין האחרים, לעשות עבודה אחרת שמחכה להיעשות על ידי בלבד. אך הזמן הזה, השנים הבודדות היקרות האלה, מוקדשות לגידול ילדיי כמיטב יכולתי.

אני משקיעה בהם את כל כולי, ואז עוד קצת. כשאני מוצאת שאין לי מספיק בתחום מסוים, אני עושה עבודה קשה ומיידית לפצות על החסר. זוהי ההתפתחות האדירה ביותר שחוויתי, המהירה והמדויקת ביותר שהכרתי.

הם חשובים, אתם יודעים, ילדים. הם מה שהעתיד מורכב ממנו, ואני מתכוונת ליצור את העתיד המדהים ביותר שניתן להעלות על דעת, כדי שאוכל לשבת ולהתפעל מהם ומהישגיהם בזיקנתי.

הפרספקטיבה הזו, דרך הסתכלות זו על השנים האכזריות של גידול ילדים אינטנסיבי, זה מה שנותן לי את הכח להתמודד עם עוד יום מפרך, זה נותן לי את הבהירות כדי לראות כמה העבודה הקשה הזו חשובה, היא משתלמת. לא בגלל איזה רווח עתידי מעורפל, אלא בגלל אמונתי, האידיאולוגיה שלי, תחושת הבטן שלי.

20161225_094110.jpg
פני תינוק רכות, עגלגלות, פתוחות – לא לזמן רב

הרכות של פניהם התינוקיות תקשיח עם הזמן, העגלגלות שלהם תתחדד, הפתיחות שלהם תיסגר. הם יהפכו לבני אדם בפני עצמם, נפרדים ממני, אבל כל האהבה שאני מכניסה לתוכם היום תזרח דרך עורם, דרך העיניים שלהם, ותאיר את החשכה עבור כל מי שיפגשו. זה כוח העל שלי, לייצר ישויות אור מלאות אהבה שישנו את העולם. ואולי, אני מקווה, לתת השראה לאחרים לעשות את אותו הדבר.

2017-01-07-22.55.14.jpg.jpeg
עוד נותרה קצת תינוקיות בפניה

*הפוסט הזה נכתב במקור באנגלית, אז למי שרוצה, להלן הגרסה המקורית שכתבתי:

The selflessness, the utter sacrifice of it, motherhood for me is the ultimate state of devotion, through it I work the goddess, you could say. It's my Divinity. There is no me, mostly, only these little people, these precious souls, being formed and nourished by my love, my softness, my care.

Because, the thing is that it's temporary. This level of intensity only lasts a few years. I'd like to think of it as a drop of water in the ocean of life. I have so much time ahead of me, half a lifetime, right? To return to myself, to have the time, the leisure to pursue any and all other interests, to do different work that is waiting to be done by me. But this time, these few, precious years, are devoted to raising my children as best I know how.

I put into them all I have, and then some. When I find myself lacking in some department, I do instant hard work to make up what's missing. It's the greatest development I've experienced, the fastest, most accurate evolving I've known.

They are important, you know, children are. They are what the future is made up of, and I intend to create the most awesome future imaginable, so that I can sit back and marvel at them and their accomplishments in my old age.

This perspective, this way of looking at these brutal years of intense child rearing, is what gives me the strength to face another grueling day, it gives me the clarity to see this hard work is important, it will pay up. Not because of some obscure future gain, but because of my faith, my ideology, my gut feeling.

The softness of their baby faces will harden in time, their roundness will straighten, their openness will close. They will become their own people, separate from me, but all the love I put in them today will shine through their skin, through their eyes, lighting the darkness for all whom they meet. That is my super power, making light beings full of love to change the world. And maybe, hopefully, inspiring others to do the same.

20170102_123637.jpg

אני פה לעזור

יש אנשים שאני פוגשת ומיד מרגישה הכרח לעזור להם. לתמוך, לייעץ, לכוון, להכיל, להעצים, לחזק. אני ממש מרגישה מחויבת לעזור להם לעבור תהליכים משמעותיים בחיים, כאילו נפגשנו במיוחד בשביל זה. אני לא בטוחה איך לגשת לעניין הזה. נראה לי שזה יישמע ממש מוזר אם אני אפנה אליהם ואציג את העניין ככה. "שלום, היקום שלח אותי לעזור לך". כי מי אני בכלל ומה ההכשרה שלי ואיך אני קשורה אליהם ולמה שעובר עליהם? זה הפחד מדבר. אני מבקשת לשמוע את האהבה, היא אומרת: אני לוטן, וזה מה שאני אמורה לעשות, בשביל זה אני פה. אני לא צריכה לעבור שום הכשרה מיוחדת, אני נולדתי מוכשרת לדבר הזה. אני מרגישה אתכם ברמת דיוק שאי אפשר ללמוד. אני יודעת את התשובות עבורכם מתוך תוכי. אתם רק צריכים לבטוח בי, להאמין בי ולהתמסר לדברים המופלאים שאנחנו יכולים להשיג יחד עבורכם.

אני חושבת שמאז ומתמיד אני עושה את זה, בצורה בלתי פורמלית בעליל, רוב הזמן בלי להיות מודעת לכך בעצמי, ובטח שללא ידיעתכם. ואולי מה שאני מבקשת עכשיו זה להתחיל להסדיר את העניין הזה. וכמו שדברים קורים, בעצם כבר התחלתי להסדיר את זה, עם המעגל, עם הקורס, עם התגברות הביטחון העצמי שלי והחיבור לתחושת השליחות. זה רק עוד צעד באותה דרך. הבאת העניין למודעות שלי, בצורה ברורה ובלתי מתנצלת. והוצאתו החוצה אליכם לעולם דרך הבלוג. עכשיו אני אתן לדברים להמשיך להתגלגל כמו מעצמם, בעיקר כי אני קצת מפחדת, אבל גם בגלל שאני יודעת שככה זה עובד, ויש לי זמן. אנשים ימשיכו להגיע אליי ואני אמשיך לעזור להם. האם זה יהיה יותר מוגדר וברור? האם אני אמצא דרך לבקש תגמול עבור זה? לא יודעת בשלב הזה. אני יודעת שיש דרך ואני צועדת בה. צעדים קטנים. אני לא צריכה לדעת מה יקרה בסופה, אני לא צריכה לדעת מתי הקפיצה המשמעותית הבאה. כי יש בי אמונה. איזו הקלה זו! פעם הייתי מתמלאת חששות ודאגות ומחשבות אין סוף סביב הבנה מונומנטלית כזאת. כיף לי למצוא את עצמי רגועה מול זה.

מעניין אותי אם מישהו מהאנשים האלה קורא את זה עכשיו וחושב לעצמו שככה הוא בדיוק מרגיש איתי או לגבי. אם את מרגישה ככה, תשלחי לי הודעה ונעשה את זה רשמי. לא בקטע של כסף, אלא בקטע של תהליך מודע ומשמעותי. בשביל זה אני פה.