בין מודעות לעיוורון

אני מרגישה שיש דברים בעולם שמסייעים בפתיחת התודעה, ויש שמסמאים עיניים. אני מרגישה את זה בעיקר לגבי אוכל, אבל זה בעצם כל דבר שאנחנו מכניסים לגוף, בין אם חומרי, רגשי, תודעתי או אנרגטי. אני חושבת שמאז שהפסקתי לצרוך בשר, לפני עשור, הורם מעל תודעתי איזה צעיף שקוף. לאט לאט התחלתי לראות יותר טוב, פנימה והחוצה. מאז שהפסקתי להכניס כל מוצר מהחי לתוך גופי, לפני 4 שנים, האפקט התעצם.

עם עיניים פקוחות, יותר קל להרגיש מה מעוור. זה עדיין קשה, כי יש בזה תעתוע ופיתוי, אבל יותר קל. אני חושבת על תרופות, על מוצרי קוסמטיקה, על מזון מעובד. על מחשבות שליליות, על אנשים רעילים, על שגרה שוחקת. עוד מישהי מרגישה ככה?

ואז אני חושבת, כמה זה מעייף לראות כל הזמן, וצריך הפסקות מדי פעם. ובעצם יש איזה איזון נוח, בין ראיה נכוחה לעיוורון, בין הפנים לחוץ, בין מודעות לאשליה.

20140628_141357.jpg
תודעה ישנה, תודעה ערה

אני שומעת יותר ויותר על עוד אנשים שהחליטו לצאת מהמטריקס, בעיקר בכיוון של לטייל בעולם. אני חושבת על זה שזה בטח מגיע בגלים, איזה שינוי אנרגטי שמעיר את כולם ודוחף אותנו להגשים את החלומות הכי פרועים שלנו, לדעת שהכל אפשרי. האושר הוא אפשרי, בהישג יד, זה רק עניין של בחירה. ואומץ.

אני חושבת שאני כל כך ממהרת לקנות כרטיסי טיסה, כי אני חוששת לאבד את המומנטום, שיאזול לי האומץ. זה צעד שצריך לעשות בבת אחת, בלי יותר מדי זמן לתת ללבטים ולפחדים לחדור ולתפוס מקום בלב שלי. ויש המון מהם, ואני דוחה את ההסתכלות עליהם עד לאחרי שיהיה צעד בממשות. אחרי תקיעת היתד הראשוני של התוכנית, אני אוכל להתפנות ולתת מקום לפחדים.