סימנים בקלפים

הייתי אצל חברת נפש לפני יומיים, ובעוד הילדות איפרו את עצמן לדעת ועוגיות שוקולד צ'יפס הכי טעימות בעולם נאפו בתנור, דנה הציעה לפתוח לנו בקלפים אינדיאנים. ואני תמיד אוהבת לפתוח בקלפים. לא תמיד יש תובנות מרעידות קיום, אבל זה עדיין נחמד. ובכן, הפעם הורעד לי בהחלט.

התחלתי בשליפת קלף כללי כזה, בלי לבקש שום מסר. קיבלתי את קלף הינשוף. מגניב. תמיד הרגשתי שיש לי אינטואיציה טובה ויכולת לראות מה שאחרים לא רואים, לראות מאחורי מסכות וכמובן חוכמה. נחמד אבל לא נפלתי. פירוש נוסף שאומר שאני לקראת שינוי גדול, התקרב קצת למה שרציתי לשמוע. אגב, כשחיפשתי את התמונות לצרף לפוסט הזה, נתקלתי בשאלון מטופש כזה, איזו חיית הרוח את, וכמובן שיצא לי ינשוף…

spirit_owl.jpg

אז הוצאתי קלף שני, הפעם שאלתי את הקלפים לגבי הטיול הגדול, המסע המשפחתי, הסיבה לשמה התכנסנו פה. הו. עכשיו הקיום הורעד לי. יצא לי קלף האנטילופה. עשייה, פעולה מהירה, קבלת החלטות חכמות מתוך האינסטינקטים. אנטילופה באה להזכיר שאנחנו בני תמותה והחיים קצרים נורא ועלינו לפעול עכשיו. יאללה בלגן! יותר מזה לא יכולתי לבקש. קלף שכל כולו צועק אור ירוק, סעי בעקבות החלומות!

762b16c58fd635cf1d9cdcdefa14a3fa.jpg

אחרי שסיימתי לשמוח, ביקשתי קלף שיענה לי על מה קורה עם ניק והטיול (כי למה לשאול אותו ישירות אם אפשר לשאול את הרוח המקודשת דרך הקלפים?). יצא סנאי הפוך, שמייצג את הפחדים שתוקעים אותנו במקום, בעיקר הפחד ממחסור. חוסר התנועה מובילה לסטגנציה. שפע הוא המפתח. מתוך זה חיזקתי את הבנתי את התפקידים השונים שלנו בהקשר של הטיול,מה כל אחד מאיתנו מביא למסע הזה. תפקידו של ניק הוא לדאוג ולפחד שייחסר לנו משהו, תפקידי הוא להניע אותנו קדימה ולזמן לנו שפע. יצאתי מאוד מחוזקת בדרכי ונחושה לקדם אותנו בתהליך. אבל אז היה לי חלום. לא בדיוק חלום, יותר כמו סיוט של הלייף. היינו באיזה חדר מלון בקומה השניה או השלישית, על קו המים. זה היה מעין נמל והמים היו עמוקים. ניק החליט לקפוץ מהחלון היישר לתוך המים, אבל פיספס ונחת על הבטון ושבר את הרגליים. ג'יזס. לא צריך להיות מפענחת חלומות מקצועית (למרות שאני יכולה להיות מאוד טובה בזה!) בשביל להבין את המסר. ניק לא מוכן לקפוץ למים. זה החלום שלך, ואם ניק קופץ בו, משהו בו נשבר. ואני לא רוצה ניק שבור.

IMG-20140606-WA0017
שלא יישבר לי, כפרה עליו

אז להרפות? להאט? לשים על הולד? הל לא! להבין שלכל אחד מאיתנו קצב שונה ודרך שונה ותפקיד שונה ותזמון שונה. אז לתת לניק את הזמן להיות סנאי ולאגור לנו את כל מה שניזדקק לו בחורף, ורק לשמור עליו שלא יתמלא פחדים וחששות ושליליות לגבי העתיד.

הכבלים והשיחרור

אני לא מפסיקה לחשוב על תאילנד. קופנגן מייצגת בראש שלי את הטיול, יותר קל לדמיין משהו מוכר. אני לא רוצה להפסיק לחשוב על הטיול, לא רוצה שיבלע בגווני השגרה וישכח. כי לשגרה כישרון להשכיח דברים חשובים, לבלבל עם כל מיני שטויות כמו ללכת לאסוף חבילה מהדואר, לעשות סופר, לבשל פסטה בצורת הלו קיטי לארוחת ערב, לבנות בלגו. ואולי אלה הדברים החשובים? היומיום מורכב מכל הרגעים הקטנים האלה ולא מפנטזיות שאולי לא יתממשו. לא, החלומות חשובים והחיים בינתיים חשובים ויש מקום לכולם.

IMG_20140128_162028682
אני בתוך הפנטזיה

לא בא לי לחכות שנה. אבל זה מה שפרקטי לעשות. אני מתחילה קורס של חצי שנה ואז מחויבת ורוצה לעבוד לפחות חצי שנה. שנה זה זמן הגיוני לחסוך את הסכום שטיול כזה אמור לעלות, וכמובן שניק רוצה לחסוך מעבר שיהיה אקסטרה. ואם באמת הולכים על זה עד הסוף, צריך למכור כל מה שאפשר, רהיטים מכשירי חשמל עניינים. אמא’לה. פה זה כבר נהיה מפחיד, נוגע במקומות הכי קדמוניים של הישרדות. לוותר על הרכוש שלנו? על המיטה? הספריות? המקרר החדש? לאכסן את כל הספרים כל הבגדים כל הכלים? מה זה השיגעון הזה?! בשביל מה ביליתי חיים שלמים באגירת חפצים מיותרים? לוותר על הכל עכשיו? הראש מבוהל מעצם המחשבה, הלב מהסס. יש שם ניצוץ קטן של הקלה. קול זעיר שלוחש “לזה חיכיתי, זה השיחרור”. אם זה השיחרור, תשאירו אותי כבולה!

20160720_214953.jpg
ספריי האהובים, כמה אתגעגע אליכם!

אז בייבי סטפס. המון דברים אפשר לאחסן אצל ההורים ובאשקלון. המון דברים אפשר למסור/למכור לחברים, שישמרו לנו בינתיים. כבר יותר קל לנשום. אז אפשר כבר להזמין כרטיסי טיסה? לעשות צעד אחד אמיץ במציאות, שמכריז “כן, זה אמיתי, זה קורה באמת”. אפשר?

הימנעות ועוד חלום

כשאני במיטה מרדימה את אחד הילדים, או בנהיגה או במקלחת, מצבים שבהם אין לי אפשרות לכתוב, פתאום עולים דברים נפלאים, משפטים מנוסחים לעילא. והנה כשאני יושבת לי פנויה יחסית (כי בכל זאת ישן לי תינוק על הציצי), המוח ריק, ואני מרגישה התנגדות לכתוב משהו. פתאום אני בהימנעות. מה קורה פה?

מצד אחד, אני נוטה לוותר על הכתיבה. לא צריך בכוח, כשזה יבוא, זה יבוא. מצד שני, אני מזהה פה דפוס. אני נוטה להתחיל דברים בשיא ההתלהבות, ואז לתת להם להתמסמס. פחד מהצלחה? פחד מכישלון? פתאום זה נהיה עבודה או מחויבות, ולא בא לי על זה.

ויש עוד דפוס שאני מזהה. לא בדיוק דפוס, יותר כמו ריתמוס, קצב שהוא טבעי לי, קצב שהוא חלק ממני. עליה אדירה באנרגיה, בהתרגשות, בעשיה. ולאחריה ירידה אדירה, נפילה. וזה בא והולך, כמו גלים בים. ואני לא רוצה להילחם בזה ולנסות לשנות את עצמי. אבל אני גם לא רוצה לוותר ולהרפות מהכתיבה,מהבלוג, מהחלומות שלי.

אז נכנסתי לאפליקציה של הבלוג. ויצאתי ממנה. נכנסתי שוב, פתחתי פוסט חדש, ויצאתי. עברתי לאפליקציה של יומן כתיבה. הו, פה זה כבר הלך. פה זה לא מחייב. אין לחץ. אין קוראים ואין תוכנית ואין מה שתיכננתי לכתוב עליו. יש דף חלק ויש אותי, קצת מצליחה להגיח החוצה. ואני יודעת שאני אפרסם את זה בבלוג, אבל מצליחה להוציא את זה מחוץ לראש וכותבת.

יש לי חלום. לטפל באנשים. זה משהו שאני יודעת על עצמי מאז שהייתי ילדה קטנה. אז קראתי לזה להיות פסיכולוגית, וזה מה שרציתי להיות כשאגדל. החלום הזה הוא ייעוד. מפחיד אותי לכתוב את זה, לתת לזה כזה שם גדול. מאכזב אותי שאני כבר בת 34 עוד חודש ועדיין לא הגשמתי את הדבר הזה, שכל כך ברור לי שנועדתי לו. עצוב לי שהפחדים שלי עצרו אותי כל השנים האלו.

ומשמח אותי שאני בכל זאת זוכרת. שאני נותנת מקום לחלום הזה, מכירה בו בתור ייעוד. הנה צעד. יש עוד צעד שאני רוקדת סביבו, מהססת ומעיזה ומהססת. קורס הנחיית הורים. ראיתי, נדלקתי, התלבטתי, החלטתי, קבעתי תאריך לראיון קבלה, נלחצתי, הגעתי, עברתי, התקבלתי. ועכשיו יש מקדמה לשלם עד סוף החודש, והנה אני שוב בהימנעות. למה לא שילמתי עדיין? הרי זו התוכנית, הנה זה קורה. אני כאילו שוכחת, דעתי מוסחת, עסוקה. אבל אני כבר לא קונה את זה. אני הרי יודעת טוב ויפה שהכל זה בחירה.

ואני מריחה את הפחד מרחוק. הנה הוא שוב מעכב אותי. אני מפחדת מאיך זה יהיה לי עם ניל. איך אשאיר אותו בלעדיי? אני הרי attachment parenting וכל זה, מה פתאום משהו לעצמי? אז היום זימנתי לעצמי חברה יקרה, שתבוא ותגיד לי בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע.

הוא יהיה בסדר. הוא יהיה איתי בקורס והוא יהיה מתוק ונפלא, וישחק לו בצד ולא יפריע בכלל וידגים בלייב את כל תכני הקורס. ופתאום ירדה לי אבן מהלב. כי כמה שחשבתי שהתוכנית שהייתה לי הייתה טובה, שהוא יישאר עם אמא שלי שעתיים ואז שנצ איתי שעתיים ואז עם מטפלת שעתיים, היא לא הייתה לי מדויקת, היא לא הייתה לי נכונה. אז עכשיו יש לי חזון ואני רגועה, לפחות בינתיים.

מתוק ונפלא

 

החולמת והעוגן

אהובי ואני משלימים אחד את השנייה. כשאחד מאיתנו עף, השני דואג לקרקע אותו. אז אני עפה לי עם החלום, רואה אותנו לוגמים שייקים צוננים על החוף בקופנגן, מטיילים בטבע המרהיב שיש לדרום מזרח אסיה להציע לנו בזול. חיים על תרמילים בעלי תוכן צנוע. כולנו בהרמוניה אחד עם השני, עם עצמנו, עם הבריאה. עפה.

IMG-20140126-WA0002
הרמוניה על החוף בקופנגן

והוא מקרקע. מאיפה הכסף? איך תחיי בלי מאות ספרים באמתחתך? למה לא לחכות קצת? מה בוער? אני בוערת. ומה שלא מתממש  עכשיו, ייכבה בקרוב. ככל הנראה גם יידלק שוב, אבל לא רוצה לקחת את הסיכון. לפני שנה היינו באותו מקום. היינו בטיול הכי ארוך שלנו, נכון לעכשיו, חודש שלם באוסטריה, סלובניה וקרואטיה. כמובן שהיה לנו מדהים, אבל גם היה מאתגר. הנסיעות הארוכות והתכופות, הלחץ להספיק את כל מה שרצינו, אין הפסקה מהילדה, אין זמן מנוחה. אבל היינו ביחד, והיה לנו טוב, והפקנו לקחים. ובעיקר בעיקר, התעורר בי שוב בעוצמה החלום. הייתי מוכנה לא לחזור יותר לארץ. להישאר בטיולים שלנו לנצח. רק אנחנו נגד העולם. אני חולמת, הוא מעיר. זה מעניין הדינמיקה הזו בינינו, חלוקת התפקידים הברורה. אני בתפקיד הסוחפת, הוא בתפקיד העוגן.

IMG-20150703-WA0014
עפים באוסטריה

גם בעניין ילד שני היה אותו תהליך. בי התעורר הרצון, החלום, הניצוץ. ראיתי בעיני רוחי תינוק מתוק ורגוע, ממלא את משפחתנו בשמחה וקלילות (האמת שראיתי תינוקת, אבל אל תתקטננו). והוא בתפקידו, למה לא לחכות עוד? סוף סוף טוב לנו קצת, הילדה גדלה  ויש לך פניות שלא הייתה לך כבר 3 שנים. ואני בשלי, מביאה את החזון. (הערת שוליים לפרוטוקול: אני, כמובן, צדקתי ויש לנו תינוק מהמם)

20160411_103502
Exhibit A

חתיכת תפקיד, הבאת החזון. מעלה לי חיוך קטן לשפתיים. ואני לוקחת את התפקיד הזה ברצינות. אני רואה בעיני רוחי את העתיד, אם נמשיך ככה כרגיל, והוא לא ממלא אותי באושר. אני שחוקה ונשחקת עוד, בקצב בלתי סביר. יש לי מעט מאוד הנאה ושמחה. אני רוצה יותר. מגיע לי. עבדתי ממש קשה ואני רוצה להרפות לתוך החלום.

אבל טוב לו, לאהובי היקר. הוא אוהב את העבודה שלו, נהנה ללכת למשרד, אוהב את החברה את העובדים את העבודה. פורח, צומח, מתפתח, מקצועית ואישית. זה נפלא. וזה צובט. כי זה עולם מקביל, רק שלו. אין לי חלק בו, אין לי מקום בו. אני מרגישה נטושה. אני מרגישה את המרחק בינינו הולך וגדל. רואים אחד את השנייה רק לשעתיים בערב, מדברים על תחזוקה, דברים שצריכים להיעשות. אוכלים מול הטלוויזיה. מפספסים את הקירבה כי עייפים.

טוב לו, אבל אני רוצה יותר. לא נעים לי להרוס לו את הכיף, הצמיחה, ההצלחה. אבל בחיים שאני יוצרת לעצמי אין מקום ללא נעים. אז אני מבקשת ממנו. והוא שומע ומקרקע. שומע ושואל ומקשה ובודק. זה ויתור גדול, זו הקרבה אמיתית, אבל זה גם חלום שלו. ואני תפקידי להניע אותנו לעבר החזון. אז הנה, תנועה.

Powered by Journey.

המסע האמיתי שלי

עכשיו יש שם לבלוג הזה, המסע האמיתי שלי. כי החיים הם מסע. מסע פנימי לגילוי עצמי, למציאת האני שהייתי אמורה להיות לפני שהעולם אמר לי מי להיות. מסע חיצוני לגילוי העולם, כל המקומות הקסומים והארצות הרחוקות. ומסע בין לבין, גם פנימי וגם חיצוני, של מציאת עצמי בתוך הרגע, איפה שאני נמצאת ממש עכשיו.

20160714_121930.jpg

כמובן שיש עוד רבדים למסע הזה. יש את מה שקורה על פני השטח ביומיום. האימהות האינטנסיבית שבחרתי בה מהווה מצע מפרה להתפתחות אישית, כלומר הילדים מחרפנים אותי עד כדי הבנות מעמיקות על משמעות החיים ומקומי בהם. אבל הנפש מבקשת עוד מלבד חיתולים, הנקות, מפגשי חנ"ב ובישולים. הנשמה רוצה מקום לנשום בו, חדר משלי. הבלוג הזה יהיה חדרי.

ולמה אמיתי? למה לא רק מסע? על פני השטח, כי זה היה השם הפנוי שמצאתי. אבל ממתי אני מסתפקת בפני השטח? אני שאוהבת לקלף שכבות ולהעמיק, מבקשת לזכור שיש את המסע האמיתי שלה, שמסתתר מתחת לשגרה ולעומס, שמתחבא בין הקפלים ומצליח להציץ החוצה רק בתנאים סופר ספציפיים. אני רוצה לייצר את התנאים האלה כאן וליצור תזכורת יומיומית לעיקר.

חלומות

אולי מן הראוי הוא שהבלוג ישמש כזרז להגשמת חלומות, מקום בו אוכל לעקוב אחר ההתקדמות והמסירות שלי.
יש חלומות שאני מספרת עליהם לכל מי שרוצה להקשיב, ויש חלומות שאני לא מעיזה אפילו לגלות לעצמי שקיימים בי. נתחיל במה שהכי בוער בי כרגע.

החלום הוא שינוי קיצוני של אורח החיים שלנו, מעבר לחיי נדודים בחופשה מתמדת. לטייל בעולם כאורח חיים. זה החלום. יש שקוראים לזה world schooling ואני לא סולדת מהשם.

כתבתי לעצמי על החלום הזה לפני כשנה.
It's about the freedom. The complete freedom to do whatever we want, whenever we want and however we like to. And most importantly, being together. That's all it's about.

בתרגום חופשי, זה החופש. החופש המוחלט לעשות מה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו אוהבים. וחשוב מכל, להיות יחד. זה כל הסיפור.

20140809_121945
ככה אנחנו נראים בחופש

וזה באמת עדיין עיקר הסיפור, אבל מתווספת אליו ראיה רחבה שאומרת "החיים קורים עכשיו, תפסי אותם מהר, אין למה לחכות". ובאמת למה לחכות? הרצון לבלות את כל זמני עם משפחתי כבר הוביל אותנו לבחירות יוצאות דופן. אנחנו בפאקינג חינוך ביתי. כבר ארבע וחצי שנים שלא עבדתי, בקושי יצאתי מהבית, התמסרתי כל כולי לייעוד הנעלה של גידול ילדיי. אבל משהו חסר. יותר נכון, מישהו חסר.

יש איזה גבר נפלא, שבחרתי להכניס לתוך הנשמה שלי, להוליד איתו שני ילדים, פירות מופלאים של החיבור בינינו. כמה קסום! וכמה מהר הקסם דעך. ושגרת היומיום שוחקת את ההנאה, מאיימת על האושר. והעבודה מייצרת מרחק בינינו. ואני לא רוצה מרחק, אני רוצה קרוב קרוב, אני רוצה יחד.

אז אני חולמת. וכמו כל החולמים הטובים, אני טווה קורי מציאות דקים, בינתיים בעולם שבין הדמיון לממשות, העולם הווירטואלי. פה אתם נכנסים לתמונה. עדיי השותקים למסע להגשמה. אל תשתקו יותר מדי, עושה לי טוב לשמוע קולות מחוץ לראש שלי.