חלום נוסף: בלוג נסיעות

וידוי קטן: בין יתר החלומות שלי, אני חולמת לכתוב בלוג נסיעות. יענו, travel blog. למה אין מילה טובה ל-travel בעברית? נסתפק בנסיעות. בעצם למה להסתפק? בתודעת השפע לא מסתפקים! המחשבה החיובית אומרת איזה מזל שיש כל כך הרבה מילים שונות בשביל דבר אחד, גדול ורב מימדי. אז אני אגוון עם חופשות, מסע, הרפתקאות, טיול. כיף לתפוס את עצמי מתבאסת ומקטינה, ומיד לשנות, להרחיב, למצוא את הטוב.

20160827_111644.jpg
חולמים ביחד

חזרה לחלום. בלוג נסיעות. המחשבות מתרוצצות לי בראש ואני מנסה לסדר אותן שיכנסו יפה לעמוד. הבלוג הזה התחיל, בין יתר הסיבות, בשבילי להתנסות בכתיבת בלוג. לבחון האם אצליח להתמיד? האם מישהו בכלל יקרא? האם זה יוכל להפוך ריווחי? אז אחרי חודשיים של כתיבה יומיומית, 70 צפיות ליום בממוצע, אני מרגישה שזו משימה שאני מסוגלת ורוצה לקחת על עצמי.

הראש מיד מסביר לי שיש המון בלוגים של נסיעות, השוק רווי, אין בזה הרבה כסף אם בכלל, זו המון עבודה והשקעה ועוד כל מיני דברים נכונים וחכמים. אבל הלב יודע יותר טוב, ידיעה פנימית עמוקה, שמה שעושים באהבה, נעשה טוב. ולדברים טובים תמיד יש ביקוש. ומה שאני עושה תמיד יהיה מיוחד, שאני מביאה נקודת מבט ייחודית לעולם הנסיעות, ויש מקום ואפילו ביקוש לקול שלי. איזה כיף שאפשר להקשיב לראש, וללכת לפי הלב!

אז בינתיים אני חוקרת את עולם בלוגי הנסיעות באנגלית, ומקווה שהוא רלוונטי לשוק הישראלי. כי החלטתי להתחיל בקטן בעברית ולעבור לגדול באנגלית אחרי עוד תקופת ניסיון כזאת. הכנתי רשימה של 30 נושאים לפוסטים בסגנון מקצועי כזה, כמו "10 טיפים לטיסות עם תינוקות", "איך להסתדר בנסיעות כטבעונים" ו"עצות ליישום מיטה משפחתית במלונות".

received_10210780020997836.jpeg
פוסט על חוף הים?

עכשיו אני רק צריכה הרבה זמן, המון מוטיבציה וקצת השקעה כספית ראשונית, ואני אהיה בדרכי להפעיל בלוג נסיעות משובח. אני מקווה גם למצוא הזדמנות להתייעץ עם חברים יקרים שמפעילים אתר תיירות שכזה בהצלחה רבה, ללמוד מהניסיון שלהם ולבדוק אפשרויות שיתוף פעולה (אוהד, אם אתה במקרה קורא, תזמין את עצמך אלינו לסשן ייעוץ!).

אני שמחה שהבנתי שאלה יהיו בלוגים נפרדים. המסע האמיתי שלי חייב להישאר בלוג אישי. תוכן מקצועי, מכירתי, מעוצב להתאים למשתמש, אין לזה מקום פה. המקום הזה שמור לכתיבה מהלב והנשמה, לנושאים עמוקים ושטחיים ובין לבין, לביטוי עצמי חסר עכבות. בלוג הנסיעות יהיה יותר כמו עסק, ואל לנו לערבב עסקים ותענוגות.

החלום הוא לא רק לכתוב בלוג נסיעות. זה לא אתגר, כפי שכבר הוכחתי לעצמי פה. השאיפה היא להתפרנס מהבלוג. יש אנשים שעושים את זה. יש אנשים שמצליחים לממן את אורח החיים הנוודי שבחרו לעצמם באמצעות תיעוד שלו בבלוג. זה לא קל, אבל אפשרי. וזה ישמח עד מאוד את לבי הפמיניסטי להצליח לתרום לכלכלת המשפחה במו ידיי.

אז יש לי דרך ארוכה לפניי. אני צופה מכשולים רבים בדמות ספקות עצמיים, דחיינות כפייתית, ייאוש כללי וגידול ילדים. כמובן שאדווח פה איך העניין מתקדם, ועוד יותר כמובן שאתם תיקחו חלק בהצלחת הבלוג החדש! אני מתכננת לכתוב פוסטים שיהיו מעניינים ורלוונטיים לכל הקוראים שלי. אז אחלו לי בהצלחה במסע החדש הזה.

20160826_174153.jpg
מכשולים לא יעצרו אותנו!

המציאות ומה היא כוללת

חזרה למציאות. כי המציאות באה איתנו, לאן שלא נלך. גם על החוף הכי מהמם, באי הכי מושלם, במדינה הכי שלווה; המציאות נוכחת, אנחנו מביאים את עצמנו. וגרוע מכך, את ילדינו! אז חזרה למציאות, והנמכת הציפיות.

כמו שניק אמר אחרי הפעם הראשונה שלנו בחו"ל עם יולי בת חצי שנה: זה לא חופש, זו חופשה. וזה אכן הבדל משמעותי. לא עוד קמים ביקיצה טבעית, אלא מקבלים השכמה אכזרית בשש לפנות בוקר. ארוחת בוקר בעצלתיים? ממש לא. לוקחים תיק ויוצאים מהמלון? לא בדיוק. למעשה, כל התיפעול והטיפול השותף בילדים ממשיך גם בחופשה, ולכן זה לא באמת חופש. כי זו העבודה שלי, וזו עבודה פאקינג קשה.

ברצלונה1.jpg
פעם ראשונה שלך בחו"ל?

אבל הייאוש, בכל זאת, נעשה יותר נוח בחו"ל. אולי כי העבודה פתאום מתחלקת לשני הורים, לכל הזמן ולא רק ליומיים של הסופ"ש. מצד שני, אנחנו ממש גרועים בלייצר זמן לעצמנו, זמן מנוחה אמיתי. אנחנו נהנים להיות יחד, ככה שיוצא שאף אחד מאיתנו לא ממש נח וזה שיעור חשוב שלמדנו על בשרנו בכמה וכמה טיולים מרובי ריבים.

ברצלונה2
היה יותר נוח

כי רבים גם בגן עדן. מתעצבנים על כל הדברים הקטנים הרגילים, "למה לא שמת את הצלחת בכיור?", "תורך להחליף חיתול עם קקי". גם בגן עדן תינוקות מוציאים שיניים, ויונקים כל הלילה, ורוצים לאכול את הכבל של החשמל. גם בגן עדן ילדות חופרות כל היום, ונעלבות שלא ביקשתי יפה שתפסיק לקפוץ על המיטה, ורוצות לראות יותר מדי מפרץ ההרפתקאות על הטבלט.

וצריך להכין ארוחת בוקר. ואז ארוחת עשר. ואז ארוחת צהריים, ארוחת ארבע, ארוחת ערב. וצריך כביסה נקייה, ולעשות קניות, ולשטוף כלים, ולקלח ולנגב ולהאכיל ולהקריא ולשחק ולהרגיע. אז מה פה חופשה בעצם? מה חלום בזה? זה יש לי כבר עכשיו בחינם.

אז זהו, שלא. וזו כנראה ההתעוררות המדוברת. מה שיש לי פה זה ממש לא בחינם! והמחיר כבד מנשוא. המחיר הוא המעט זמן שיש לילדים ולי עם ניק, המחיר הוא הנסיעות היומיומיות למפגשים וחוגים, המחיר הוא המצב הכלכלי הבלתי נסבל. פה אין לנו בחירה, לא באמת. פה אנחנו צריכים וצורכים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים. הפשטות לא קיימת פה, והיא נחוצה לנו כל כך.

20160826_175511.jpg
לא פשוט פה…

פשטות וטבע וביחד. תקופת הינקות הזאת, חמשת השנים הראשונות של חיי הילדים, זו תקופה קשה לא משנה איפה. הם צריכים המון והם צריכים את זה מיד ובקול רם מאוד. לנסוע לצד השני של העולם לא ישנה את הצרכים של הילדים וגם לא את הרצון שלנו להיענות להם במקסימום. מה שכן ישתנה…

אני לא מצליחה כרגע לגמור את המשפט הזה. וזה מפחיד אותי. אני יודעת שזה יקרה עוד כמה פעמים לפני שנעלה על המטוס ואחרי שנגיע לחוף, שפתאום אני לא אזכור למה אני עושה את הדבר המשוגע הזה. אני יודעת שזה חלק מהמסע, ואני מקבלת אותו. אני עומדת בפני קפיצה אדירה, a leap of faith, אם תרשו. רוב הזמן אני רואה אותה באור יום ויודעת שאני קופצת לתוך הרפתקת החיים שלי. אבל מדי פעם אני אציץ אל התהום גם בחושך, ואז אני לא אבין מה בדיוק איבדתי שם, ואני אקבל רגליים קרות, ואני אתמלא בספקות. וזה בסדר. זה הכל חלק מהתוכנית ואני אעמוד בזה.

ברצלונה3.jpg
אנחנו מכירים את גן העדן הקפיטליסטי שלכם… אנחנו מחפשים את גיהנום החירות

אז כרגע אני בחושך, ולא רואה למה בדיוק החלטתי לעשות את הדבר הזה. אבל אני מאמינה בעצמי ובהחלטות שלי וביכולות שלי, ואני ממשיכה ללכת בדרך. בתקווה שבקרוב השמש תזרח והכל יראה ברור ומנצנץ באור. יש בי אמונה והיא מובילה אותי.

החלום והאלמנטים מהם הוא מורכב

חזרה לחלום. כי אם לא חוזרים לחלומות, הם נמוגים באור היום, נבלעים בתוך מטלות השגרה ונשכחים וזהו. אני נחושה שלא לתת לזה לקרות. אז חזרה לחלום. החלום נולד מתוך מחשבה שהדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה טיולים בחו"ל. אז בחנתי מה בדיוק עושה לי כל כך טוב בחופשות, ומצאתי שזה מורכב משלושה אלמנטים שמגדירים מבחינתי חופשה:

20160510_131034.jpg
בחופשה האחרונה שלנו

1. תאוות הנדודים
טיול במקום חדש ומעניין, באנגלית קוראים לזה wanderlust, בתרגום חופשי תאוות הנדודים (כי גוגל תירגם את זה באופן הכי לא סקסי כבולמוס נסיעות…). אני בת למשפחת טיילנים רציניים, ואני בטוחה שהרבה מהתאווה הזו נרכשה במהלך טיולים משפחתיים בילדותי, במגוון יעדים בעולם. הנסיעות לחו"ל היו חלק משגרת החיים שלנו, הפיקים של הבילויים המשפחתיים. לפעמים אני חושבת שהנשמה שלי בחרה בהורים האלה כדי להיות בטוחה שאזכה לראות כמה שיותר מהעולם בחיים האלה.

יש פה עניין של ביצה ותרנגולת לגבי מקור התאווה הזו, אבל השורה התחתונה ברורה לי: אני אוהבת לטייל בעולם, אני זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה. לא עברה שנה בחיי בה לא הייתי בחו"ל פעם אחת לפחות. אני מקווה שברור שהמטרה כאן היא לא להשוויץ, כי לכל משפחה יש את סדרי העדיפויות שלה, וכל אחת בוחרת במה להשקיע את הכסף שלה. זו הבחירה שלי. ולמרבה המזל שלי, כמו בכל דבר אחר שאני יכולה לחשוב עליו כרגע, בן זוגי המושלם חולק עמי את התשוקה הזאת.

259172_10150214242664596_4694110_o.jpg
בחופשה הראשונה שלנו יחד, תראו כמה צעירים ויפים היינו לפני הילדים!

2. החופש
דבר נוסף שאני כל כך אוהבת בחופשות הוא החופש. החופש המוחלט לעשות מה שבא לנו, מתי שבא לנו. יש משהו ביציאה מהארץ שמשתחרר בי, איזה שהן חובות וציפיות שכובלות אותי לצורת חיים מסוימת. מתישהו בין אריזת המזוודות, החתמת הדרכון וההמראה של המטוס, הכבלים משתחררים ממני בהדרגתיות, ואני נושמת אחרת.

יש ביטוי שאומר שלכל מקום שאני הולכת, אני לוקחת את עצמי איתי. וזה מאוד נכון. ובא לידי ביטוי בחופשות שלנו בצורה מעניינת מאוד. אמנם אני כמהה לחופש הזה, אך בפועל אני לא מצליחה להשתחרר לגמרי מהצורך בשליטה, בתוכנית מסודרת, ביעדים מוגדרים מראש, מלונות מוזמנים ואפילו מסעדות מתוכננות! ואם משהו לא מסתדר לפי התוכנית המדוקדקת שלי… אוי למי שנמצא במחיצתי. אני מעריכה שהריבים הכי רציניים בינינו, התחילו בעקבות התקף זעם שלי סביב שינוי תוכניות. ככה הייתי, אני שמחה לומר בלשון עבר. כי היום, אחרי עבודה רבה, אני במקום שונה מאוד. בנסיעות האחרונות הצלחתי להיות הרבה יותר נינוחה, גמישה ורגועה לגבי שינויים ועניינים שמחוץ לשליטתי.

20160514_060930.jpg
נינוחה, גמישה ורגועה בטיסה

ובנסיעה הגדולה שלנו, יש לי שאיפות אדירות. אני מתכננת הכי לזרום שיתאפשר לי. לבחור יעד ראשוני (נו, קופנגן, אלא מה), ומשם פשוט לנוע לאן שהרוח לוקחת אותנו. טוב, אולי לא בדיוק בצורה משוחררת כל כך. בכל זאת מדובר בשנים של טיפוח OCD קל וצורך כבד בשליטה, וחוץ מזה גם צריך להשאיר משהו גדול ומשמעותי לטיול עצמו לעשות לי, אחרת בשביל מה כל זה? אבל אני מאמינה שאהיה הרבה יותר רגועה לגבי דברים שלא מסתדרים, גמישה עם שינויים שקורים תוך כדי ונינוחה במצבי לחץ בלתי נמנעים. הכל יחסי, ויחסית לאיך שהייתי, אני במגמת שיפור ודאי!

3. להיות ביחד
האלמנט שהכי חשוב לי בכל הסיפור הזה, הדבר השלישי שעושה חופשה לעסק כה נחשק עבורי, זה היחד. אני מאמינה שעיקר החיים הוא בילוי משותף עם היקרים לנו. בסוף המתוק, נסתכל אחורה על חיינו, וכמו שהקלישאה אומרת, לא נצטער שלא עבדנו יותר קשה ולא בילינו יותר במשרד. נצטער שלא בילינו יותר מהזמן שהוקצב לנו ביחד עם משפחה וחברים. ברור לי שהדבר שממלא את חיינו במשמעות והנאה הוא לבלות כמה שיותר מזמננו עם אנשים אהובים.

20160509_111640.jpg
אחת אהובה במיוחד

העיקרון הזה הוא אחד מהגורמים לבחירה שלנו בחינוך ביתי, הרצון לבלות כמה שיותר זמן עם הילדים שלנו. לא הבאנו אותם לעולם כדי לשלוח אותם לגדול עם זרים, בזמן שאנחנו קורעים את התחת לכסות בקושי את העלויות של זה. הילדים שלי הם חלק בלתי נפרד מהקיום שלי, ולכן זה אך טבעי שהם יישארו חלק בלתי נפרד מהיומיום שלי.

אבל מה עם אבא? מה עם בן הזוג שבחרתי כל כך בקפידה לבלות איתו את שארית חיי? איפה אנחנו ואיפה היחד הזה שהבטיחו לנו במגזינים של חתן כלה (שלא קראנו כי לא התחתנו, אבל זה לפוסט אחר…)? רחוקים מאוד. אבא בעבודה. אבא יחזור מאוחר היום. באמת היה יכול להיות כיף אם אבא היה איתנו פה בנחל/ביער/בחוג/איפה שלא נהיה, אבל אבא צריך לעבוד. למה ככה? לא מגיע לנו יותר? מגיע!

20160825_190839.jpg
לא מגיע לנו יותר?

אז כדי שנוכל להיות יותר ביחד ופחות בעבודה, אנחנו יוצאים לחופשות רבות. בחו"ל אנחנו יחד מהבוקר עד הלילה, כל יום כל היום, וזה נפלא. אבל זה לא מספיק פעם פעמיים בשנה, וזה לא בר קיימא יותר פעמים או יותר זמן, לא עם ההוצאות של החיים בארץ. אז התוכנית היא לייצר לעצמנו אורח חיים שיש בו מינימום של הוצאות, מינימום של עבודה, מקסימום של זמן ביחד. זה אפשרי. אנשים חיים ככה. ואנחנו מצטרפים בקרוב!

שליחות, כישרונות וייחודיות

יש אנשים שנולדים עם תחושת שליחות; עם מיסיונריות מובנת, שדוחפת אותם להפיץ את הבשורה, לעזור לאלה שנמצאים בתחילת דרכם, לתת השראה למתלבטים, לייצר קהילה עם השותפים לדרך. כזאת אני. בין אם מדובר בחינוך ביתי או טבעונות או לידה טבעית או הורות מקושרת או מיטה משפחתית כל דבר אחר שאני בקטע שלו. יש בי משהו שמאלץ אותי לשתף בזה.

20160816_234930.jpg
מישהו הזכיר מיטה משפחתית?

מרגש אותי מאוד להבין את הדבר הזה לגבי עצמי. כלומר, תמיד ידעתי את זה ברמה כזו או אחרת, אבל עכשיו אני מבינה שזה כישרון שלי, מתנה שיש לי לתת לעולם (באנגלית אומרים gift וזה דו משמעי ומדויק לי כל כך). בכלל ההתעסקות במה שמייחד אותי אופיינית לי מאז ומתמיד. תמיד הרגשתי שונה ואף פעם לא הצלחתי לשים על זה את האצבע או אפילו לאשר את זה לעצמי. כי כל אחת היא שונה ומיוחדת, מורכבת מרכיבים קצת אחרים, עם נסיבות שונות וסיפור חיים משונה. ותמיד הייתה לי משיכה לנושא הייחודיות. כי זה מעין פרדוקס. איך זה שכולם מיוחדים? אז אף אחד לא מיוחד. אבל כולם מיוחדים. אז זה לא מיוחד. פרדוקס מתעתע.

חזרה אליי. אני מיוחדת. אני שונה. אני בנויה אחרת מאנשים אחרים. יש עוד אנשים דומים לי, כמובן, אנשים בעלי כישרונות דומים, תכונות אופי מקבילות, נטיות זהות. אבל אין אף אחת כמוני. ומה זה אומר להיות כמוני? קודם כל הרגישות. חיים שלמים העברתי במחשבה גאה שכזאת שאני לא רגישה. אני חזקה, לא מושפעת, לא נפגעת. להיות רגישה נחשב בעיניי חולשה, פגיעות, רכרוכיות; כל הדברים שלא יכולתי להרשות לעצמי להיות. ואני בטוחה שעור הפיל הזה מאפיין של אנשים רגישים רבים. הרי לא הייתה לנו ברירה! נולדנו רגישים לתוך עולם חסר רגישות, לתוך חברה שמקדשת ציניות, קשיחות, כוחניות. היינו חייבים לעטות שריון, להגן על עצמנו מפני חלקיקים בלתי נראים שעפים סביבנו באוויר, חלקיקי רגשות קשים שחודרים את העור וצובעים אותנו מבפנים, בצבעים לא שלנו.

כמה מבלבל זה לגלות את עצמי צבועה בכל ההשפעות החיצוניות האלה. לנסות לקלף מעליי שכבות של הפנמות חברתיות, לחפש את הליבה האמיתית שלי. וכמה מרגש למצוא! לגלות את כל הקסם שהוא אני. למצוא את כל המתנות שקיבלתי ולשתף בהן את העולם.

יכולת ההבחנה. אני שמה לב לכל. כל הפרטים מציפים את התודעה שלי. אני שומעת את הילדים ומה הם מבקשים, בזמן שהמבוגרים מנהלים שיחה. אף אחד לא שם לב. לא מתוך רוע או אנוכיות או חוסר תשומת לב. אלא פשוט כי הם לא שומעים אותם תוך כדי שיחה. חלק ממני מנסה לא לשמוע גם, לעשות כמו כולם. אבל אני לא מצליחה. הילדים מבקשים תשומת לב ואני לא יכולה שלא לשים לב. כמה עומס זה יוצר עליי. וכמה נפלא זה לילדים שיש מי שרואה אותם.

img-20160817-wa0009.jpg
תראו אותי על גג העולם!

ובכלל רציתי לכתוב על המיסיונריות שלי! אני רגילה לנסות לרסן את הדחף הזה, כי לא מעניין אף אחד השיגעון החדש שלי, ונמאס לשמוע על דברים שלא מעניינים. אבל יש מי שמעוניינים! יש מי שצמאים לשמוע בדיוק על השיגעונות האיזוטריים שלי, כמו שאני הייתי צמאה ללמוד עליהם מלכתחילה. כמה שזה משחרר. אני לא משוגעת, אני כן מעניינת, יש לקול שלי ערך. פשוט הייתי צריכה למצוא את קהל היעד המתאים. ואת האמצעי הנכון.

הבלוג הזה הוא האמצעי שלי לתת דרור לקול שלי, להפיץ את האמת שלי לכל מי שמעוניין בה. וזה ממלא אותי בתחושת שליחות נעימה. יש לי ייעוד ואני מממשת אותו. בעזרתכם האדיבה. תודה על שאתם פה.

קצר

אני מכריחה את עצמי לכתוב עכשיו. כמעט חצות, אני עייפה בכל הגוף אחרי יום בנחל. אבל אני נחושה. אני חוששת שאם לא אכתוב כל יום, זה יחמוק לי מבין האצבעות, יהפוך להיות משהו שניסיתי פעם לעשות, לכתוב בלוג, אבל לא הסתדר לי. כי אני יודעת שזה תלוי רק בי, וצריך להשקיע במה שחשוב לי, וזה חשוב לי אז אני משקיעה.

יש נושא גדול שבוער לי לכתוב עליו, על ייעוד, אבל מאוחר ואין לי כוח להיכנס לכתיבה רצינית וארוכה. רוצה לסמן וי ולהתכרבל לתוך המקום שלי במיטה, קרובה קרובה לניק, צמודה צמודה לניל, מרחק נגיעה ביולי. גם על לינה משפחתית אני רוצה לכתוב, אחרי שחברה ביקשה מאמר בעברית על יתרונות הלינה המשפחתית מעבר לגילאי ינקות בשביל חמותה. מצאתי לה משהו בבלוג הנהדר של עידן מלמד. אבל מתחשק לי לכתוב על זה בנימה אישית.

img-20160814-wa0014.jpg
תמונה מהממת של גור אדם מתחזק שינה על הציצי בנחל

היה לי ערב ארוך, עם מלא זמן לכתוב. אבל לא התחשק לי לכתוב. במקום זה קראתי עוד השראה ממשפחות שחיות את החלום. חשוב לי להחיות את החלום בשלבי ההריון שלו. עוד לא רואים כלום מבחוץ, עוד לא יצאה לנו הבטן, אבל בינתיים תוכניות נרקמות ומחשבות מסתחררות פה בתוכי, ויש התכווננות. באמצעות הכתיבה אני מזרימה חיים לתוך החלום.

איך היציאה מהמטריקס נראית

היום היה יום מושלם. כל כך מושלם, שהרגשתי מה בדיוק אני מבקשת מהיציאה מהמטריקס. קרבה, נינוחות, רוגע. האם אני תאוות בצע בכך שאני רוצה יותר מזה? כי לא מספיק לי סופי שבוע. אני רוצה יותר. אני רוצה את הפנאי שאני מאמינה שיתאפשר בחיים מחוץ למירוץ, בחיים איטיים. היום היה יום כזה, מלא ברגעים קטנים של נוכחות ואושר והכרת תודה והנאה פשוטה. כשאני חושבת על זה, בעצם אנחנו כבר עם רגל אחת בחוץ. התעוררנו מכמה וכמה דברים.

20160813_165713.jpg
פשוט מאושרים

עבודה: ניק עובד בהיי טק, בסטארט אפים. עבודה ידועה לשמצה בתובענות ובשעות הארוכות שלה. אבל אני תובענית יותר. כשיולי נולדה, הבנו מהר מאוד שאי אפשר לגדל ככה משפחה. תינוקות וילדים קטנים בקושי רואים את אבא, שחוזר במקרה הטוב בשבע בערב מהעבודה. בשבע תינוקות וילדים קטנים כבר במיטה. לא רציתי אבא של סופי שבוע לילדים שלי, ולשמחתי גם ניק לא רצה בזאת. הוא גדל עם אבא נעדר, ויודע על בשרו את כל הכרוך בכך.

אז העזנו לחלום על 80% משרה בהיי טק, 4 ימי עבודה בשבוע בלבד. וכולם סביבנו אמרו, כמו שכולם תמיד אוהבים לומר על חלומות, שאין שום סיכוי, אין דבר כזה בתחום הזה, בחיים לא נמצא חברה שתסכים להעסיק את ניק בפחות ממאה אחוז. זה לקח כמעט שנתיים, אבל מצאנו. בראנו לעצמנו את המציאות שרצינו במו ידינו. לא ויתרנו, לא הקשבנו למדכאי החלומות, וזכינו לשיעור מאלף באיך העולם עובד. כל מה שאנחנו מעיזים לחלום ולרצות, יכול להתגשם!

20160813_163431.jpg
שואפים גבוה

בריאות: אני אסתכן בלהישמע פרנואידית שמאמינה בתיאוריות קונספירציה ואספר לכם שאני לא מאמינה שרשויות הבריאות רוצות שנהיה בריאים. בריאות זהו עסק המגלגל מיליארדי דולרים בשנה. החולי הכרוני שלנו הוא המטרה של חברות התרופות, זה היעד הנכסף. אם אנשים יהיו בריאים, הם לא יצטרכו תרופות. אם הם לא יצטרכו תרופות, לא נרוויח בוחטות של כסף. לאנשים שמרוויחים בוחטות של כסף על חשבון החולי שלנו יש המון כסף, וכסף זה כוח, ויחד הם קונים את הרופאים בעלי הכוונות הטובות, פקידי הממשל, ארגוני הבריאות.

אחד השיעורים המדהימים שהאימהות זימנה לי הוא לקיחת אחריות. ברגע שנולדתי מחדש האימא, נולד בי ההכרח לקחת אחריות על ילדיי, בכל היבט אפשרי. חלק מלקיחת אחריות הוא שאילת שאלות, הטלת ספק וחיפוש אחר תשובות מוסתרות. עד שלא הפכתי לאימא, לא היו בי הכוחות והמודעות לקחת אחריות על החיים שלי במידה כזאת. איזו מתנה זו האפשרות לפקוח עיניים ולראות שאין איש מלבדי שאחראי על הרווחה שלי. הבריאות והאושר שלי ושל ילדיי הם באחריותי.

וצריך בשביל זה אומץ ללכת נגד הזרם. וצריך ביטחון בעצמי וביכולת שלי לדעת מה נכון לנו. כל החיים אומרים לנו שאנחנו לא מוסמכים לקבל החלטות לגבי עצמנו. כמה מגוחך זה נשמע לי עכשיו! אבל ככה אנחנו גדלים. בגן, בבית הספר, בצבא, באוניברסיטה. אנחנו כל הזמן כלי משחק בידיים של בעלי הכוח, שמחליטים עבורנו מה נכון לנו. לא עוד! אני התעוררתי, ולקחתי אחריות על החיים שלי ועל חיי ילדיי. אני יודעת הכי טוב נכון לנו.

20160813_164628.jpg
זה טוב לנו 3>

חינוך: גולת הכותרת של מהלך היציאה שלנו מהמטריקס, חינוך ביתי. אנחנו לא צריכים את המדינה שתגדל בשבילנו את הילדים שלנו. אנחנו לא צריכים שילמדו אותם מה לחשוב, איך להרגיש, מה צריך לדעת, מה אסור לעשות. אנחנו מצוידים בכל מה שנדרש על מנת לגדל ולחנך וללמד את ילדינו. ואנחנו לא מוכנים לעשות אאוטסורסינג למלאכה הכי חשובה של חיינו.

אני יודעת היום שעם כל הקשיים והאתגרים הרבים שחינוך ביתי מציב בפנינו ובעיקר בפניי, אין שום דרך אחרת. הילדים האלה נולדו לי כדי שאני אשמור עליהם, אגן עליהם, אוהב אותם ואגדל אותם בדיוק בדיוק כמו שהם מבקשים ממני. הנשמות האלו הופקדו בידיי ולא בידי אף אחת אחרת ואני אמלא את משימת הליווי שלהן בצורה הנכונה ביותר עבורן. הן בחרו בי בדיוק בגלל כל הדברים שיש בי לתת להן, ללמד אותן, וזה בדיוק מה שאני עושה. הם הילדים שלי ואני מגדלת אותם, נקודה.

20160813_165629.jpg
ככה נראית אישה כשירה לגדל את ילדיה?!

המשותף לכל הנושאים האלו הוא לקיחת האחריות לידינו. זו ההתבגרות המוחלטת הזאת שההורות מאפשרת ודורשת ממך, לקיחת אחריות על חיים של בן אדם אחר. ואנחנו לוקחים את המשימות שלנו ברצינות רבה, פרפקציוניסטים שכמונו. ההתעוררות היא בשלבים. שומעים קריאות, בהתחלה חלשות, ולא בטוחים מה שמענו, ואולי דמיינו או חלמנו, הרי אין כזה דבר במציאות. ואז בודקים, בשקט בסוד, ומגלים עולם שלם שם בחוץ. זה קיים, זה אפשרי, וזה מדהים בדיוק כמו שחלמנו. זה לא חלום, זו המציאות האמיתית, מחוץ למטריקס.

אז אנחנו ממשיכים במסע החוצה, המסע האמיתי שלי. אני לא יודעת מה השלב הבא, אני רק יודעת שהוא מצריך ללכת באומץ אחרי הלב שלי. לא לוותר, לא להתפשר, לא להסתפק בכמעט או ליד. אנחנו חיים רק פעם אחת (בגוף הספציפי הזה ובתנאים הספציפיים האלה), ואני מתכוונת לחיות עד תום. אני הולכת על כל הקופה!

יום ההולדת שלי מתקרב #2

יום ההולדת שלי מתקרב. ועוד חלום קטן מרים את ראשו. כבר כמה שנים שאני חושבת על קעקוע חדש. אני יודעת בדיוק של מה, אני יודעת באיזה סגנון ומה המשמעות שלו. ופתאום קלטתי שאני אהיה בת 34. וזה סימן שכבר לא יכולתי להתעלם ממנו.

את הקעקוע הראשון שלי, פיה על הישבן, עשיתי בגיל 14. איך מישהו הסכים לקעקע ילדה בת 14 לא ברור לי. אבל השבעתי את עצמי לחכות עשר שנים כדי לראות אם אני מתחרטת עליו, לפני שאני עושה קעקוע נוסף. ואכן חיכיתי, והגיע גיל 24, והחרטה לא הגיעה, אז קעקוע נוסף התווסף, פריחת הדובדבן על הצלעות. ומאז רציתי לעשות עוד קעקועים אבל איכשהו לא יצא.

אז התזמון הקוסמי הזה לא יכול לחמוק מבלי להתממש, ועכשיו הדילמה היא איפה לעשות אותו, על הגב או קאבר אפ על הפיה? אני לא כל כך מתחברת לקעקוע שממוקם במקום שאני לא יכולה לראות. מצד שני, הגב הוא כזה קנבס מזמין. ואני גם ממש לא שלמה עם הרעיון של לכסות על הקעקוע הראשון שלי, כאילו אני מתביישת בו. הוא אמנם לא יצירת מופת בשום קנה מידה, אבל הוא סימבולי בשבילי ואני אוהבת את הסמלים שלי.

20160813_004331.jpg
קצת דהויה…

הפיה הזאת מסמלת עבורי את כל הפוטנציאל הלא ממומש שלי. היא יושבת עצובה על אף שיש לה כנפיים, וככה אני הייתי שנים רבות. פריחת הדובדבן מסמלת עבורי פריחה, התחדשות, צמיחה. יופי חד פעמי ועוצר נשימה. ואלו באמת היו שנים של צמיחה והתחדשות, תקופה בה פרחתי מתוך הפוטנציאל הלא ממומש. עדיין לא פירות, אבל כבר פריחה מרהיבה. ועכשיו הגיעה העת לעוף.

איפה עוד אפשר לעשות קעקוע די גדול? נראה.

20160813_004211.jpg
יש לי פריחה!

חסר כיוון אך משמח

יש לי שני פוסטים שאני רוצה לכתוב. אחד זה פינת החפירה המוזמנת הרביעית על גבולות. אבל זה כזה נושא ענק ומורכב, שאני דוחה אותו כבר שבועות. השני עלה לי לראש הבוקר, המדריך לאבא המסור, בו אני אפרט מה גבר יכול לעשות כדי להיות יותר נוכח ויותר תומך במשפחה. ויש את האפשרות השלישית, פשוט להתחיל לכתוב ולראות מה ייצא.

ספקות עצמיים עולים. מי אני שאכתוב על גבולות או אגיד לגברים איך להיות אבות? מי אני באמת? אני יודעת כל. אני באמת מרגישה ככה, כאילו יש בי ידיעה מאוד עמוקה על המון תחומים שקשורים בבני אדם, הורות, זוגיות, חינוך, רגשות. ידיעה פנימית, אינטואיטיבית, שקשורה ביכולות וברגישות איתן נולדתי. וידיעה חיצונית, תאורטית, שקשורה באינטלקט שלי, בקריאה ולמידה של הנושאים שמעסיקים אותי, בניסיונות לקבל אישור מבחוץ לדברים שאני פשוט יודעת, פשוט מרגישה.

לפני כמה חודשים, חבר התחיל ללמוד ליווי הורים אצל שי אור, וישר הזמנתי אותו להעביר סדנה לנו ולחברים מתעניינים אחרים. חברה אחרת תהתה אם לא מפריע לי שהוא עדיין לא סיים את הלימודים והוא רק בתחילת דרכו, חסר ניסיון, שהיא תמיד מעדיפה לפנות לאנשי מקצוע בעלי ניסיון רב והמלצות בשפע. ואז הבנתי משהו שתמיד ידעתי, אך מעולם לא ניסחתי. אני מאמינה שברוב המקרים וברוב תחומי העיסוק, או שיש לך את זה או שאין לך את זה, וכל ההכשרה והניסיון שבעולם לא יוכלו לתת לך את זה, כמו גם היעדר הניסיון וחוסר ההכשרה לא יכולים לקחת את זה ממך.

אבל העולם (עדיין) לא עובד ככה. וברור שיש ערך וחשיבות להכשרה נאותה בכל תחום. ומובן שעדיף לפנות למישהי ששומעים עליה חוות דעת מוצלחות. וקשה לשפוט מי אמין בין ים של שרלטנים. ובכל זאת. אני מרגישה שיש לי את זה. איזה כישרון מולד להבין אנשים, לעזור להם להגיע להבנות להן הם זקוקים, ללוות אותם בתהליכים שלהם. אין לי הכשרה (עדיין) ואין לי ניסיון (מעבר לחברים), אבל יש לי את זה. בזה תמיד הייתי בטוחה. ועכשיו זה סוף כל סוף הבשיל בי מספיק כדי לצאת החוצה ולמצוא את מקומי בעולם המקצועי. ומצאתי את מסלול ההכשרה המדויק ביותר בשבילי. הכל מוכן לצאת לפועל.

אז שוב יצא לי פוסט חסר כיוון ואחדות. אבל יצא, כתבתי. אני חושבת שזה קצת כמו שיחות איתי. ואני מקווה שזה מספיק טוב בשביל מי שקורא. זה מספיק טוב בשבילי כרגע. כתיבה, כמו כל הדברים שאני עושה, באה בגלים ופרצי אנרגיה. וכרגע אני באנרגיה נמוכה, איטית, כמו טלפון עם סוללה חלשה שנכנס ל energy saving mode. במצב כזה, כל פוסט הוא הישג משמח. אני משומחת 😉

20160510_131110.jpg
תמונה שלי במקום משמח

גם וגם

היום פגשתי עוד משפחה שעומדת לעזוב הכל ולטוס להודו לזמן בלתי מוגבל. כל פעם שאני שומעת על עוד מישהו שחי ככה או מתכנן לחיות ככה, אני מתמלאת התרגשות והשראה. זה אפשרי. זה קורה כל הזמן. זה יקרה גם לנו. התדר של הגשמת חלומות פועם בעולם בעוצמה, הקריאה להעיז להיות מאושרים נשמעת בבירור. הזמן הוא עכשיו.

ברור לי שלעזוב את כל הנוחות שבבית, השגרה, המשפחה, החברים, הרכוש, זה לא החלום של כולם. יש כאלה שזה הסיוט שלהם, וככל שנתקרב להגשמה אני בטח אזדהה איתם יותר ויותר. תכלס, אני לא בטוחה שזה מה שיעשה אותי מאושרת. אבל אני בטוחה שאני חייבת לעצמי לבדוק ולנסות. יכול להיות שאני אתבדה. יכול להיות שאני אסבול נורא מנוודות ואתגעגע לפינה משלי, עם נוחות מירבית וחברים שבחרתי בפינצטה. יכול להיות שזה דווקא ישחרר אותי ברמה כזאת שאני לא ארצה לחזור לעולם. ויכול להיות שזה יהיה שילוב מורכב או מסובך של הכל. סביר להניח.

כל מה שאני יודעת זה שמשהו התחיל לבעור בי ולבקש לצאת למסע כזה, והפעם אני נחושה להיענות ולהתמסר לדחף הזה. הרבה מחיי אני מעבירה בתחושה שאני חיה בתוך המטריקס, שיש איזו אשליה גדולה שאנחנו חיים אותה, ואני רוצה להתעורר. בניסוח הזה אני פתאום שומעת את הבודהיזם שלמדתי עליו כל כך הרבה בצורה אקדמית מרוחקת. ברור לי שיש דרכים רבות לצאת מהמטריקס, להגיע להארה, להתעורר. לכל אחת הדרך שמתאימה לה. אני גם פתוחה לאפשרות שההארה הזאת היא לא משהו קבוע, אלא דינמי ומשתנה. רמות שונות ומשתנות של עירות ושכחה, כמו עונות השנה או גאות הימים. הרי אי אפשר להיות ערה כל הזמן, גם לשינה תפקיד חשוב. מנוחה.

20160808_123933.jpg
פיצוי על היעדר תמונת השנצ מאתמול

מרגיש לי שאני מסתבכת עם עצמי במושגים ותיאוריות, ואני רוצה להוריד את זה למימד הממשות. אני שמחה על ההזדמנות שההתעסקות בזה נותנת לי כדי לאבק קצת את המוח האימהי הפשוט שלי. בחיי היומיום אין מקום למחשבות עמוקות מעבר למה לבשל שכולם ירצו לאכול ואילו פעילויות נעשה היום. זה גם סימן משמח ביותר לכך שהנה אני 8 וחצי חודשים לתוך האימהות לשניים בחינוך ביתי ואני לא במצב חירום. אני חוזרת, אני לא במצב חירום! בתקופה הזאת עם יולי עוד בכלל לא הבנתי שאני לא נושמת, לא כל שכן ניסיתי לעזור לעצמי. והנה עם ניל לא רק שאני נושמת יחסית סבבה, אני אפילו רוקמת חלומות ומזימות, וחושבת מחשבות מורכבות. יו גו גירל!

20160807_133016 crop.jpg
לא כל כך נורא במטריקס

כשאני קוראת את מה שאני כותבת לפני שאני מעלה לבלוג, הרבה פעמים אני מרגישה קצת בושה, כאילו אני מרמה את ציבור הקוראים שלי עם פוסטים שלא קשורים לכלום, מין רצף תודעתי לא ברור, ואיזה ערך הם כבר יקבלו מהגיגיי? אז נשימה עמוקה. הכל בסדר. לא "גם ככה אף אחד לא קורא את השטויות שלי", לא עוד. אלא "מה שיוצא זה מה שצריך לצאת, מי שזה נוגע בו יקרא".

ושוב אני בוחנת את עצמי: זה בסדר אם אף אחד לא יקרא אותי בכלל אף פעם? התשובה הכנה היא שאני אפגע ואתאכזב מזה. אבל למה? ולמה לא? הייתי רוצה לבחון למה חשוב לי שלא יהיה לי אכפת. האם זה ממקום שמבקש לבטל את האגו וההיאחזות בתשוקות (עיין ערך בודהיזם)? או ממקום פגוע שמפחד להיחשף ולהיות פגיע, אז עוטה שריון הגנה? החיוביות שולחת אותי לאחדות. אפשר גם וגם. גם התעלות מעל האגו וגם פגיעות מפוחדת. אני אחת ואני מורכבת מהמון, גם וגם.

בין מודעות לעיוורון

אני מרגישה שיש דברים בעולם שמסייעים בפתיחת התודעה, ויש שמסמאים עיניים. אני מרגישה את זה בעיקר לגבי אוכל, אבל זה בעצם כל דבר שאנחנו מכניסים לגוף, בין אם חומרי, רגשי, תודעתי או אנרגטי. אני חושבת שמאז שהפסקתי לצרוך בשר, לפני עשור, הורם מעל תודעתי איזה צעיף שקוף. לאט לאט התחלתי לראות יותר טוב, פנימה והחוצה. מאז שהפסקתי להכניס כל מוצר מהחי לתוך גופי, לפני 4 שנים, האפקט התעצם.

עם עיניים פקוחות, יותר קל להרגיש מה מעוור. זה עדיין קשה, כי יש בזה תעתוע ופיתוי, אבל יותר קל. אני חושבת על תרופות, על מוצרי קוסמטיקה, על מזון מעובד. על מחשבות שליליות, על אנשים רעילים, על שגרה שוחקת. עוד מישהי מרגישה ככה?

ואז אני חושבת, כמה זה מעייף לראות כל הזמן, וצריך הפסקות מדי פעם. ובעצם יש איזה איזון נוח, בין ראיה נכוחה לעיוורון, בין הפנים לחוץ, בין מודעות לאשליה.

20140628_141357.jpg
תודעה ישנה, תודעה ערה

אני שומעת יותר ויותר על עוד אנשים שהחליטו לצאת מהמטריקס, בעיקר בכיוון של לטייל בעולם. אני חושבת על זה שזה בטח מגיע בגלים, איזה שינוי אנרגטי שמעיר את כולם ודוחף אותנו להגשים את החלומות הכי פרועים שלנו, לדעת שהכל אפשרי. האושר הוא אפשרי, בהישג יד, זה רק עניין של בחירה. ואומץ.

אני חושבת שאני כל כך ממהרת לקנות כרטיסי טיסה, כי אני חוששת לאבד את המומנטום, שיאזול לי האומץ. זה צעד שצריך לעשות בבת אחת, בלי יותר מדי זמן לתת ללבטים ולפחדים לחדור ולתפוס מקום בלב שלי. ויש המון מהם, ואני דוחה את ההסתכלות עליהם עד לאחרי שיהיה צעד בממשות. אחרי תקיעת היתד הראשוני של התוכנית, אני אוכל להתפנות ולתת מקום לפחדים.