מחשבים מסלול מחדש

פוסט שכתבתי עבור העיתון "תוצרת בית", עיתון של קהילת החינוך הביתי בישראל, בנושא הגיליון "מחשבים מסלול מחדש".

בבחירה בחינוך ביתי יש לקיחת אחריות על חיינו במידה עצומה. אנחנו אחראים על חינוך ילדינו, על חיברותם, העשרתם, לימודם ורווחתם. ויש מצב שלקיחת האחריות הזו מדבקת כי היא פושטת לכל תחום בחיינו: בריאות, תזונה, פרנסה. ההבנה שאני האחראית הבלעדית על חיי הובילה אותי לאחרונה (לפני שנה, ליתר דיוק) להחלטה לחשב מסלול מחדש ולעשות מהפך בחיינו; למכור את כל חפצינו, להתפטר מהעבודה, לעזוב את הבית ולצאת למסע ארוך בעולם! כמה ארוך? כמה שנרצה. אולי לתמיד, אולי לשנתיים, אולי לחודשיים. אני מעריכה שחישוב מסלול מחדש יהפוך להיות צורת ההתנהלות העיקרית שלנו במסע.

המוטיבציה העיקרית לצאת למסע הגיעה מתוך קשיי היומיום שחווינו כמשפחה בחינוך ביתי. הבחירה בחינוך ביתי נבעה מתוך הרצון לבלות כמה שיותר זמן עם הילדים שלנו. בפועל, איך שזה נראה אצלנו ואצל משפחות חנ"ב רבות אחרות, זה שאמא, שפוטנציאל ההשתכרות שלה נמוך יותר, מבלה כמות זמן בלתי סבירה ושוחקת עם הילדים, בעוד אבא חי בעולם המקביל של עבדות מודרנית, מבלה במשרד 10-19, פלוס זמן נסיעות, שווה למעט מאוד זמן עם הילדים. אז במשך כמה שנים השלמנו עם הגזירה, שזה המחיר של החיים שבחרנו. אבל לא עוד. לגדל את הילדים בבית, מבחינתנו, אמור להיות משימה משפחתית, שבה גם לאבא יש תפקיד חשוב ונוכחות רבה. החלטנו לקנות כרטיס בכיוון אחד מחוץ למרוץ, ולעבור לחיות במקומות שיאפשרו לנו להתקיים ממשכורת יחידה בהיקף של רבע עד חצי משרה.

cropped-img_20140128_1620286822.jpg
ובמקרה, המקומות האלה נראים ככה! קופנגן, תאילנד

אבל חלק גדול מהתשוקה בחיים שלנו קשור בטיולים בעולם. המסלול הידוע של לחיות במקום אחד רוב חיינו, ולצאת מגבולות המוכר לגיחות קצרות, טעימות קטנות של מה שיש לעולם הרחב להציע לנו, לא עושה לנו את זה יותר. זה כבר לא מספיק, אנחנו רוצים יותר! אנחנו רוצים לטייל בעולם במשרה מלאה, ולא רק בחופשות, ולכן עשינו חישוב מסלול מחדש והתחלנו לחקור איך אפשר להגשים את החלום שלנו במציאות. מסתבר שיש לא מעט משפחות מטיילות כאלה וקיבלנו המון השראה מקריאה בבלוגים שלהן. החל מרעיונות להתפרנס מרחוק ועד מחשבות על חינוך עולמי worldschooling, שזה האנסקולינג של המטיילים.

בחינוך עולמי הדגש הוא על חוויות תרבותיות חדשות וייחודיות. בכל יעד אליו נגיע יש עושר תרבותי אדיר שרק מחכה להתגלות. איך חיים בויאטנם? מה אוכלים בהודו? מי האנשים הכי נחמדים בעולם? איך נשמעות השפות השונות? דתות, לבוש, מנהגים מקומיים: חינוך ביתי במסע עולמי נשמע לנו כמו כיוון מצוין בשבילנו! אני מאמינה שהילדים ילמדו כל כך הרבה מאורח החיים הזה; החל מסתגלנות וגמישות לנוכח המציאות, דרך איך להסתדר במדינות זרות, וכלה בהיכרות מעמיקה עם תרבויות זרות ואורחי חיים שונים.

1928347_7345814413_386_n.jpg
היכרות מעמיקה עם תרבויות זרות, סין 2007

אז זאת התוכנית, והיא יוצאת לפועל בהדרגה בחודשים הקרובים, ואני ממשיכה לעדכן על התהליך והחוויות שלנו בבלוג המסע האמיתי שלי, מוזמנות ומוזמנים לחיות דרכנו את החלום!

אנרגיה בתנועה ומחזוריות עונתית

חזרה לנושא האנרגיות, עם כמה תובנות חדשות. אנרגיה זה לא דבר שנגמר, יש תמיד עוד. כשאני מרגישה שאין לי כוח, זה בגלל שהאנרגיה תקועה. יש לי כוח כשהאנרגיה זזה, מתחלפת, נמצאת בתנועה. אני עייפה כשהאנרגיה תקועה במקום, לא זזה, מתעפשת. כמו נחל זורם. לפעמים קורה משהו, הצטברות של עלים וענפים, או אפילו גזע עץ שנפל למים וחוסם את זרימתם הטבעית. אז נוצרת תקיעות, בריכה של מים שאינם זורמים, מים מעופשים. ככה אני מרגישה לגבי ערוצי האנרגיה בגופי. דברים שקרו לי בחיים נתקעו איפשהו במסלולי האנרגיה בגופי, ולא מאפשרים לי לחיות במלואי. אני לא מבינה ברפואה סינית, אבל זה נשמע לי מתכתב עם זרימת הצ׳י במרידיאנים, או הצ׳קרות של האיורוודה, או מערכת העצבים הסימפתטית או הפאראסימפתטית. בקיצור, לא המצאתי שום דבר חדש, אבל הבנתי משהו חשוב לגבי משק האנרגיה שלי. הבנתי שתמיד יש מקורות אנרגיה זמינים, הסוד הוא להניע את האנרגיה בתוך הגוף, כמו גם פנימה והחוצה. חשבתי על זה שהדברים שממלאים אותי באנרגיה, אלה דברים שגם מתבזבזת בהם אנרגיה, לכאורה. כמו פעילות גופנית מאומצת (אל תשאלו מה התחלתי לעשות בשקט, בסוד, בחושך, לבד) או מפגש חברתי. אז הבנתי שתחלופת האנרגיה היא הסוד פה. ובכלל זה מאוד מתחבר לי עם העניין של תודעת שפע. יש שפע אנרגיה ביקום, הבעיות מתחילות כשמנסים לאגור את השפע, להיאחז בו, לרצות אותו לעצמנו. וככה אני בעצם חיה מבחינת אנרגיות, כמו ענייה. איזו הקלה להבין את זה. אני לא צריכה להמשיך להתקמצן על האנרגיה שלי, להתחשבן עם כולם כמה אני נותנת ואיפה זה מתבזבז לי. יש בי שפע אנרגיות, רק צריך להזיז אותן קצת, להכניס תנועה למקום הקפוא, הרדום הזה.

20160917_122023.jpg
ניל מכניס תנועה

אבל כמובן שיש אבל, והאבל הזה קשור במצבים ואנשים מכלי אנרגיה, שואבי אנרגיה. ופה האחריות האישית שלי לשים לב אילו סיטואציות סוחטות אותי אנרגטית ולהימנע מהן, אילו אנשים מכלים את האנרגיה שלי ולהתרחק מהם. הבעיה היא שהדבר העיקרי שעולה לי לראש אלה הילדים. ילדים יכולים להיות מרוקנים במיוחד. הם יכולים גם למלא, כמובן, אבל עבורי לפחות זה עדיין נגמר במינוס. במיוחד יולי. יולי היא ילדה שדורשת ממני המון, ומחזירה במינונים קטנים. אז פה מתבזבזת המון אנרגיה ויש טעם לעצור ולהסתכל שוב על הבחירות שלי בגידול הילדים.

חינוך ביתי זו לא בחירה שפויה עבור אנשים שמתרוקנים משהות עם ילדים. אני באמת רוצה לבחון את הנושא הזה בצורה אובייקטיבית, אבל לא מצליחה להיחלץ מתוך ביצת האידאולוגיה. אני לא מצליחה לנהל עם עצמי שיח כנה בעניין החינוך הביתי, אני רק נתקלת בחומות גבוהות ומבוצרות של "זה מה שהכי טוב לילדים". אני נושמת לתוך המקום הנוקשה הזה, מקבלת את חוסר היכולת לגשת אליו עדיין, מאמינה שזה יתאפשר כשזה יהיה נכון. שום דבר לא בכוח, זו המנטרה החדשה שלי, רלוונטית במיוחד כשזה נוגע ליחס שלי לעצמי. רכות ועדינות זו הדרך.

20160921_183053.jpg
אי שפיות בחינוך ביתי

אז אנרגיה צריכה להיות בתנועה, אחלה תובנה. אני משחררת מהאנרגיה שאצורה בי ומקבלת חזרה אנרגיה רעננה. אני מרגישה את זה קורה עם חברות, מרגישה את הכמעט נואשות שבה אני מגיעה לפעמים למפגש עם אנשים, צמאה לקבל הדהוד אנרגטי מהם, להחליף אנרגיות, לא יודעת מה בדיוק, אני רק יודעת שזה מחיה אותי. וזה גם מרגיש כעומד בסתירה מוחלטת לכך שאני כמהה לזמן לבד, בשקט, בבית. אני שילוב משונה של אינטרוברטית ואקסטרוברטית, צריכה זמן לבד כדי להיטען אבל גם פורחת בחברת אנשים.

בכלל סתירות זה דבר שמאפיין אותי. אני חושבת עכשיו על עניין האנרגיה בתנועה, ואיך אני יכולה למזג את התיאוריה החדשה הזו עם תיאוריית האנרגיה הקודמת שלי, שהאנרגיה שלי היא עניין מחזורי, כמו עונות השנה ותנועת גרמי השמיים. או שזו התיאוריה לגבי מצבי הרוח שלי? נראה לי רלוונטית לשניהם, ואולי הם חופפים במידה. בכל אופן, השלמתי עם היותי נתונה לשינויים מתמידים. אני יודעת לא לנסות להתחיל פרויקט או משימה כשאני בתחתית הגל, שזה שווה ערך לריצה באוויר כמו בסרטים מצוירים. עדיף לחכות לתקופה של התמלאות באנרגיה, אז אני יכולה לעשות הכל, להזיז הרים, לשנות עולמות. אז איך התנודות המחזוריות האלה משתלבות עם השפע של האנרגיה? אני מניחה שאגלה בקרוב.

על מראות ואובדן התמימות

ראיתי היום סרטון של יולי שהטריד אותי. היינו במפגש חנב בגן שעשועים. כל הילדים הסתובבו יחד על הקרוסלה והיו מתוקים להפליא, היינו חייבות להנציח את הרגע. בסרטון רואים את הילדים שרים ומסתובבים וצוחקים, ויולי מחזיקה את ניל על הברכיים. אבל ניל מנסה להימלט, והיא מתעצבנת ונוזפת בו ומחזיקה אותו חזק יותר, ואז הקרוסלה מסתובבת והיא מול המצלמה, אז היא מחייכת את החיוך המלאכותי החדש שלה.

2016-09-22-22.29.30.jpg.jpeg
ניל מנסה להימלט

הסצנה הזו מפריעה לי משתי סיבות עיקריות. ראשית, עצוב לי לראות את אובדן התמימות הילדית שלה, את התחלת המודעות העצמית לנוכח המבט החיצוני עליה. היא נזכרה שמצלמים אז עטתה על פניה ארשת הולמת של חיוך. ממש ראיתי את השחקנית שבה לוקחת תפקיד. וזה עצוב לי כי זו תחילתו של הסוף. סוף החופשיות, סוף הסח הדעת, סוף חוסר הדאגה. כאן מתחילה מודעות יתר חברתית, התאמת הפנים לציפיות הסביבתיות, הסתרה ובושה ומבוכה. אני שומעת בדברים שאני כותבת את הילדה הקטנה שהייתי, שעברה את התיאור הזה של אובדן החופש ואימוץ התאמה חיצונית. אני יודעת שיולי היא לא אני, יש לה סיפור אחר. התפקיד שלי הוא לא לתת לסיפור שלי להפריע לה, לא להרכיב את החוויות שלי עליה. לפחות מהצד שלי, לא להכביד עליה עם ציפיות ונבואות. יהיה לה מספיק מזה בעולם. ובכל זאת הרגע הזה מסמל עבורי מעבר כואב לעולם המבוגרים, החיוך המלאכותי החדש הזה פוצע משהו בתוכי. אני שמחה שאני קולטת את השינויים העדינים האלה מתרחשים בלייב, ומקווה שבעזרת המודעות שלי אוכל לסייע לילדה שלי בדרכה שלה.

20160921_101143.jpg
חיוך קצת פחות מלאכותי

הסיבה השנייה שהסרטון הטריד אותי כל כך היא המראה שהוא שם לי מול העיניים. האופן שבו יולי נהגה בניל באגרסיביות, חוסר הסבלנות כלפי הרצון שלו המנוגד לשלה, הכעס שהתעורר בה, את כל אלה היא למדה ממני. ואני מתביישת בעצמי. החודשיים האחרונים דחקו אותי לקצה היכולת שלי, ובמקום הזה יצאו ממני דברים שאני לא גאה בהם. הייתי עצבנית, רגזנית, צעקתי יותר מדי, נהגתי בילדים בתוקפנות, ריחמתי על עצמי, מלמלתי מילים קשות בקול רם, הפגנתי חוסר סבלנות וחוסר עניין וחוסר אכפתיות. כל מה שאני עובדת כל כך קשה לא לעשות, נשפך ממני ללא שליטה בהינף אוגוסט אחד. טוב שיש את אוגוסט להאשים…

אבל באמת שאני מעבר להאשמות. אני יודעת שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה בכל רגע נתון. גם אם ההכי טוב הזה לא מגרד את הקרסוליים של הסטנדרטים שלי, הוא עדיין טוב מספיק לנסיבות. ויש לי נסיבות מקלות ותירוצים לרוב. זה לא העניין. העניין הוא שהצלחתי לתפוס את עצמי. לעצור לרגע ולהתבונן. האישה השלילית הזאת זו לא מי שאני רוצה להיות. אני לא מסכימה לתת לה את המושכות על החיים שלנו. אני בוחרת להשתנות. אני בוחרת לטפל בעצמי ברכות, בעדינות, בטוב לב, כדי שאוכל לטפל כך גם בילדים שלי.

אז הצלחתי לראות את המראה שהילדה שלי שמה מולי, הצלחתי לראות שלהתנהגות הבלתי רצויה שלה יש מטרה חשובה מאוד של להעיר אותי. איזה מזל וכמה נפלא שאני רואה. זה לא מובן מאליו ואני שמחה בזה וגאה בעצמי. עכשיו רק נשאר לתקן. לרכך את היחס שלי, קודם כל כלפי עצמי, ואז כלפי הילדים. להחזיר את מרווח הנשימה שמאפשר לי מידה של שליטה בתגובות שלי. לראות תמיד את הטוב בכל אתגר, את הכוונה הטובה בכל התנהגות שקשה לי איתה. מפה מתחילים לעלות. היה שלום, אוגוסט, ותודה על השיעורים.

 

ימים קשים

עוברים עליי ימים קשים, ובימים קשים לא בא לי לכתוב. אני תוהה אם לא בא לי לכתוב כי אני לא רוצה להראות צדדים פחות מחמיאים שלי. אבל אני כבר יודעת שזה לא הסיפור. אין לי בעיה עם חשיפת חולשות וקשיים. אני חושבת שפשוט באמת נורא קשה לי. והקושי בא לידי ביטוי גם בכתיבה. ובכלל בכל פעולה שאני מנסה לעשות. אני כבדה, לאה, עייפה. אני זקוקה למנוחה ואין כזאת בנמצא. ואני תקועה בלופ של כמה קשה לי וכמה אין לי מנוחה, במקום לזמן לעצמי את מה שאני רוצה. כי כשקשה כל כך, קשה שלא לשקוע בתוך הקושי. ואז קשה עוד יותר להיחלץ ממנו. קשה להיזכר בטוב ובחיובי, קשה קשה קשה.

אני רוצה להוציא את עצמי מזה, אבל בינתיים קשה. ואני מנסה לפרוט את הקושי הזה למרכיביו, להבין ממה הוא בנוי. ואני לא מוצאת שום רכיב מיוחד או שונה, שום הסבר מספק למה כל כך קשה לי פתאום. כל הנסיבות דומות; אני עם הילדים כל היום בלי אף עזרה, אין לי טיפת זמן התאוששות, ניק עובד קשה מאוד, ההורים שלי בחו"ל. אלה תנאי הפתיחה, ובתוכם אני מתנהלת תמיד, בדרך כלל יותר בטוב. אבל יש עייפות החומר, ויש הצטברות של עומס, ויש מחסור חמור באנרגיה וכוחות, ממש מגרדת את הקו האדום. ולפעמים לא צריכה להיות סיבה מספקת, לפעמים אלה פשוט הגאות והשפל הטבעיים של היותי אישה והיות הנשים מחזוריות, כמו הטבע, כמו הירח.

מאיפה מוצאים אנרגיה כשלי נגמרת? מהאוויר, מהאדמה, מהשמש, מהמים, מהירח. פעם הייתי מוציאה אותה מאנשים אחרים. בלי כוונה, בלי לשים לב, הייתי שותה להם את האנרגיה עם קשית. בעיקר לבני זוג. אולי אני עדיין עושה את זה במידה מסוימת, בלי כוונה, בלי לשים לב. אבל היום אני יודעת על דרכים אחרות להתמלא, ואני רוצה לנסות אותן.

20160914_172124.jpg
לא, אפילו החיוך הזה לא ממלא אותי בימים כאלה

אז אני עושה מדיטציה זריזה ונושמת לתוכי כוחות מאיפה שרק אפשר. מספיק כדי להוציא אותנו מהבית לחוג תיאטרון. אבל ניל התעורר במעבר לאוטו, והוא בוכה וצורח כל הנסיעה, ואנחנו באיחור לחוג, ופתאום יולי צריכה פיפי (אפילו שהצעתי לה פעמיים לפני שיצאנו), ואני עצבנית ולחוצה והבכי של ניל גומר אותי, ואני מצליחה להיכנע למחשבות השליליות, "לא הייתי צריכה להתעקש לצאת מהבית היום, הכל משתבש, זה חרא של יום…" ואני מעבירה את הנסיעה בספק-שירה-ספק-צרחות עם הדיסק, וזה מה יש.

הגענו בשלום, פחות או יותר, וכבר חשתי הקלה. לאט לאט הדבק, שאיתו יולי הייתה דבוקה אליי בתחילת החוג, התחיל להשתחרר, והאווירה השתחררה, וכל השליליות שסחבתי איתי התחילה להשתחרר. אני כבר יודעת היטב שאני צריכה תחלופת אנרגיה כשאני נכנסת למצב הזה, שאני צריכה לראות אנשים ולהתאוורר, ולכן התעקשתי לצאת מהבית למרות כל הקשיים. וטוב שכך. כי בסוף היה ממש נחמד. יולי התחילה להשתתף בחוג, אחרי שנה שלמה של ישיבה בצד וסירוב לקחת חלק בחוג. וזה מאוד משמח אותי ורציתי להמשיך בשוונג משבוע שעבר. אמנם קיבלתי באהבה את הרצון שלה רק לצפות מהצד ולא להשתתף, ובטח שלא לחצתי עליה לעשות שום דבר שהיא לא רוצה, אבל הרגשתי שהיא הייתה יכולה להנות מכך, ואני ממש שמחה שנתתי לה את הזמן היא הייתה זקוקה כדי להרגיש מוכנה להשתתף.

20160914_115431.jpg
יולי מככבת בתור יונה

ובכלל רציתי לכתוב על הקמפינג… כנראה שיש דברים שלא רוצים להיכתב. חבל, דווקא היה נחמד, בין כל הסבל הרגיל של חיים עם ילדים. אבל כבר מאוחר, ואני כותבת את הפוסט הזה בהמשכים כל היום וקצת נמאס לי ממנו. והרבה נמאס לי מזה שאין לי פנאי ואין לי זמן ואין לי מנוחה ואני זקוקה להם כל כך. המיכל ריק ואני חייבת למלא אותו. יאללה, עוד מדיטציה לפני השינה ואולי אני אקום חדשה בבוקר. לעוד יום של לתת מעצמי כל מה שיש לי ואז עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת. לפחות יש מי שמעריכים את זה, שרואים את ההשקעה האדירה ומכירים בחשיבותה. תודה על זה.

 

השתייכות ובשלות

היעדרות ארוכה מהבלוג גורמת לי לקושי להתחבר מחדש. זה קושי שאני מרגישה הרבה גם עם חברים, ואפילו עם ניק. אחרי שלא מתראים הרבה זמן (ומבחינתי כמה ימים זה הרבה זמן), אני צריכה זמן והתכוונות מיוחדת להתחבר מחדש. זה לא קורה אוטומטית. וקשה לי עם הפער הזה בין הקרבה שהייתי רוצה להרגיש לבין המרחק המכאיב שאני מרגישה בפועל. משהו שאני מבחינה בו בשנים האחרונות; הקושי שלי עם מרחק במרחבים שאני מצפה בהם לקרבה. אבל אני בכלל רוצה לכתוב על הקמפינג!

פעם בשנה מתקיים קמפינג ארוך של קהילת החינוך הביתי בארץ בפארק הירדן. זו השנה הראשונה שבה השתתפנו והיה טוב. כמו בכל אירועי חנב ארציים, אני נהנית מאוד לראות את התוצרים: את ילדי החנב הגדולים. הטינאייג׳רים האלה מקסימים ומיוחדים, וזה מחזק את הבחירה שלי. קשה לי להסביר לעצמי במילים את החוויה, אבל אני אנסה לפרוט אותה.

20160908_115446.jpg
שורה ראשונה על הנחל

האווירה בקמפינג הייתה מאוד נעימה. אווירה של קהילתיות, שבטיות, השתייכות חסרת מאמץ. אמנם היינו כמעט אך ורק בקבוצה שלנו, אבל הרגשתי שיכולתי להתחבר שם עם כולם. כולם מקובצים במחנות קטנים או גדולים, באים מאורגנים ומצוידים באופן מרשים ביותר. סיטואציה כזאת היתה יכולה לגרום לי להרגיש מחוץ לעניינים, לא שייכת. אבל היה לי השבט הקטן שלי והכל הרגיש לי נעים. עמוק בפנים מסתתרת תחושת פספוס על כך שזה לא יכול להיות אחרת, שלא מתאפשר איזה ביחד גדול יותר. אמנם היו מעגלים גדולים פתוחים, וקבלת שבת משותפת עם נגינה ושירה, אבל זה עדיין הרגיש ליד ולא בדיוק זה.

אני חושבת שככה אנחנו בני האדם בנויים. זקוקים לקבוצה קטנה וקרובה בתוך קבוצות גדולות יותר ויותר, מעגלי השתייכות הולכים ומתרחבים, כשבמרכז עומדים אנחנו ומשפחתנו הקרובה ובקצה כל העולם. מעגל קהילת החינוך הביתי הארצית הוא איפשהו באמצע, עוד אחד ממעגלי השתייכות גדולים ורחוקים יותר, שקשה לי למצוא בהם את תחושת האינטימיות והקרבה שאני כל כך אוהבת להרגיש.

20160908_115410.jpg
אינטימיות וקרבה בערסל

אבל בסיכום הכללי של חווית הקמפינג כן הרגשתי את זה, השתייכות ללא מאמץ אפילו! וזה נעים. ונראה לי שזה כלל לא קשור לתנאים חיצוניים, אלא רק לעבודה הפנימית שעשיתי, שיצרתי לי מבפנים תנאים מתאימים לתחושת שייכות בעולם, לא משנה איפה ועם מי אני נמצאת. כי אני בראש ובראשונה תמיד עם עצמי ושייכת לעצמי ואוהבת ומקבלת את עצמי. ועם זה אני יוצאת לעולם, כך שלעולם אין ברירה אלא לאהוב ולקבל אותי גם!

כמה פשוט. כמה שנים חיפשתי את זה בחוץ. ואפילו שידעתי שזה צריך לבוא מבפנים, לא ידעתי באמת מה זה אומר. או שידעתי אבל לא הייתי בשלה לזה. עניין הבשלות מאוד עוזר לי להבין ולקבל את עצמי ואת התהליכים שאני עוברת ואת הזמן שזה לוקח. להבין שאני בסדר, בדיוק איפה שאני עכשיו. אין לאן למהר, אין מה לרצות להיות במקום אחר או כמו מישהי אחרת. אני בדרך. החיים הם מסע ואני צועדת בדיוק בקצב הנכון לי, מתפתחת לפי הבשלות שלי. זרע, נבט, שורשים, גבעול, עלים, פרחים, פירות. תהליכים נהדרים שלוקחים את הזמן שלהם. וצריכים מספיק מים, ואדמה טובה ועשירה, ואור שמש במידה הרצויה. ואפילו פרפרים ודבורים להפריה. וזה עונתי. לפעמים אני ענפים יבשים שיש בהם בקושי מספיק חיות כדי להמשיך להתקיים, ולפעמים אני ענפים גדושים עלים ירוקים בשרניים ופירות עסיסיים לרוב. רוב הזמן אני בין לבין, מתמלאת ומתרוקנת כמו הירח. המחזוריות הזאת שמאפיינת אותנו הנשים היא כמו קסם. אז איפה שאני נמצאת זה טוב, זה נכון. באמת שניסיתי לכתוב על הקמפינג, אבל הכתיבה לוקחת אותי לאן שהיא רוצה ואני מובלת על ידה. אני אנסה שוב מחר.

20160910_123309.jpg
מנסה לכתוב על הקמפינג…

 

חופש וחירות

הראשון לספטמבר הגיע, מתחילה שנת חנב חדשה. יולי הייתה אמורה לעלות לגן חובה, ניל היה אמור להיכנס באיחור אופנתי למשפחתון לשעות ארוכות בלעדיי, ואני הייתי אמורה ללכת לאיזה משרד ולעשות תשע עד חמש מייאש. אלה החיים, לא? לא! כל פעם שקול מבחוץ אומר לכם "אלה החיים", תגידו לו "לא!". החיים שלי הם לא שבלונה של מוסכמות חברתיות, מה אמורים לעשות ובעיקר לא. החיים שלי הם סדרה של בחירות להקשיב ללב שלי, להתעקש לדייק לי את המציאות עד כמה שניתן כרגע, ולהמשיך לתכנן איך אוכל לשפר עוד בעתיד ולקרב את עצמי לחלומות הכי פרועים שלי.

2016-09-01-14.50.55.jpg.jpeg
ניל מנגן ורוקד לעצמו, חלום פרוע של ילד

אני חושבת שהחלום העיקרי הוא לא להיות משועבדת. לא להיות משועבדת לעבודה, לחובות, לציפיות של ההורים, למוסכמות של החברה, לחלום האמריקני של שפע חומרי. כשאני קוראת את זה, אני מבינה פתאום כמה למדתי מאבא שלי, כמה אני דומה לו. אני נזכרת במשהו שהוא אמר לי פעם על הבחירה שלו בתחום התעסוקה שלו. הוא אמר שהוא חלם להתפרנס מעיסוק שיאפשר לו לקחת חופש מתי שהוא ירצה, בלי בוס שצריך לבקש ממנו שום דבר ולהרוויח מספיק כדי שיוכל בכל רגע לקום ולטוס לראות את הביטלס בהופעה. אז הביטלס כבר לא קיימים, אבל החופש קיים עבורו.

ועבורי? ללכת בדרכו של אבי זה חופש? האם נעשתה בחירה חופשית אמיתית או שזה סוג מוסווה היטב של כפייה? ברמה הפילוסופית, תמיד האמנתי שאין באמת רצון חופשי כי אנחנו מושפעים מכל כך הרבה דינמיקות, חוטים בלתי נראים שמושכים אותנו הלאה במסלול מותווה מראש, שנגזר משילוב ייחודי של תורשה והשפעה סביבתית. חלק נכבד מחיינו אנחנו נאלצים להיות מי שאנחנו, ללא יכולת בחירה וללא מודעות לאילוץ. האני האמיתי שלנו קבור עמוק מתחת לכל ההתניות, ההשפעות, המשיכות שהופכות אותנו למי שאנחנו. ואז, לפעמים, מגיע רגע בחיינו, או כמה רגעים, בו מוסר צעיף מעל העיניים ויש התעוררות רגעית. לרגע אחד אני רואה את עצמי נסחפת בזרם החיים שעוצבו לי מתוקף נסיבות לידתי וחיי, ואני מצליחה לעצור לרגע קט, להאחז בענף נמוך ולהביט מלמעלה על הנהר הזה. על החיים שלי.

מנקודת האחיזה הזו אפשר לקבל החלטה בלתי מושפעת. בחירה בנתיב חדש שאליו אני חותרת, שמהדהד את נפשי ביתר דיוק. אני שמחה על ההשפעה של אבי עליי. הוא אדם חכם שאני לומדת ממנו המון. ואני שמחה שהוא לימד אותי את חשיבות החירות, החופש והיות האדם נאמן לעצמו. אימא שלי תמיד אומרת שבחרתי טוב להיוולד למשפחה הזאת, והתפיסה הפשוטה הזאת שהייתה לנשמה שלי בחירה, והיא בחרה בחיים האלה, בהורים האלה, בשיעורים האלה, התפיסה הזאת משנת חיים בעומק ובחירות שהיא מאפשרת. גם אימא שלי אישה חכמה שאני לומדת ממנה המון. ואני שמחה שהיא לימדה אותי על אושר, על אכפתיות ועל חשיבות המשפחה והחברים. בחרתי טוב. משני הוריי קיבלתי את החתירה לחופש וחירות. בחרתי בהם כדי לקבל את נקודת הקפיצה הטובה ביותר למסע הזה של הנשמה שלי, לחיים שלי.

img-20160830-wa0000.jpg
ההורים שלי, 6 שנים לפני שבחרתי בהם

כמה הרבה יותר נעים להתקיים מתוך תחושת חופש ובחירה. אנחנו אמנם נולדות לתוך נסיבות מעצבות שקשה להשתחרר מהמשיכה שלהן, אך בחרנו מראש את הנסיבות המדויקות לנו, שיקדמו אותנו כמה שניתן במסע. אני מודה על כל ההשפעות של ההורים שלי, הן הביאו אותי למקום הזה עכשיו. מקום שמאפשר לי התעוררות, בחירה, חירות. השחרור מההשפעות שלהם הוא תהליך ארוך וכואב לשני הצדדים, אבל בסופו יש פירות מדהימים. הייתי צריכה להתרחק מהם כל כך כדי למצוא את דרכי חזרה במידה הנכונה לי, למקום שמתאים לי, בתוך המשפחה הקטנה שלי ובמשפחה הגדולה שלי. וגם הילדים שלי יעברו תהליך היפרדות והתרחקות ממני, ולבי ישבר קצת. אבל אני אזכור שזה זמני וזה משרת מטרה חשובה מאוד, למצוא את עצמם.

אז היום הראשון בספטמבר ואני חופשיה. חופשיה לתכנן תוכניות, לרקום מזימות ולהגשים חלומות. נשמע מגניב, אה? רוצים לדעת איך זה נראה בפועל? כבר שעתיים ישן עליי תינוק חולה מאוד, כל הגוף שלי הוא טישו אנושי מרוח בנזלת, חצי לילה לא ישנתי, כואב לי הגרון והראש. חופשיה, כן. הבחירה להביא ילדים לעולם מבטלת כל כך הרבה מהחופש אליו היינו רגילים, אבל מביאה איתה חופש מסוג אחר, החופש להתמסר לחלוטין למשהו גדול ממני, כי הילדים האלה יהיו גדולים ממני ומכל מה שהכרתי עד היום, ואני לוקחת חלק אדיר בזה. אז החופש המוכר יחזור כשהם יגדלו קצת, ואני עוד אתגעגע לגוף הקטן שלהם שוכב בוער וסובל בזרועותיי, אני אתגעגע לאינטנסיביות שבה הם היו זקוקים לי ולאהבה הטהורה והמזוקקת שזרמה בינינו בערוץ פתוח ושוצף. החופש יגיע, בינתיים יש לי בחירה.

20160901_135354.jpg
כותבת על חופש, לא יכולה אפילו ללכת לעשות פיפי

אופטימיות באמצע הדרך

מחר זה היום האחרון של אוגוסט, זמן מצוין לפוסט מעודד. לפני ההריון השני שלי, פחדתי נורא מהשנה הראשונה עם שניים. גם ילדה היי ניד וגם תינוק? תינוק שצריך להחזיק על הידיים או במנשא כל הזמן, להניק כל הזמן, להחליף חיתולים, תינוק שבוכה כל הזמן ומתעורר כל הלילה. דמיינתי קושי עצום. ולא רק דמיינתי, גם ראיתי אצל חברות כמה ההסתגלות לתינוק חדש במשפחה, בנוסף לילד בחנב, היא קשה בטירוף. ראיתי את היחס כלפי הבכור משתנה, ראיתי איך כל השלבים הקשים חוזרים: הנקה סביב השעון, גב כואב מהמנשא, חיתולים, זורק אוכל על הרצפה, מורח טחינה על השמלה, רץ לכביש, נוגע בחשמל, טנטרומים… וזה רק התינוק, מה עם הבכורה? צפיתי קושי עצום עבורה. לעבור מלהיות מרכז היקום לשחקנית משנה זה הורס. פחדתי שלא יהיה לי זמן להשקיע בה יותר, שאני אזניח אותה ואת הצרכים שלה, ושזה יעלה לכולנו ביוקר. שהיא תצרח ותרביץ ותשבור ותהרוס, שהיא תהיה חולה הרבה יותר, בוכה הרבה יותר, ברגרסיה. וכמובן שפחדתי גם שלא אצליח לטפל בתינוק כמו שצריך. בטח לא בסטנדרטים הגבוהים של הורות מקושרת. בקיצור, פחדתי מאוד מהצעד הזה. דחיתי אותו ככל שיכולתי. אבל רציתי ילד שני. אלוהים תעזור לי, אני רוצה אפילו שלישית. והייתה לי אמונה. האמנתי שהתינוק שיגיע אליי יהיה שונה ממה שחוויתי. האמנתי שאני מגיעה מוכנה יותר, יודעת למה לצפות ואיך לטפל בתינוק. וצדקתי.

img-20160828-wa0026.jpg
איזה תינוק הגיע אליי, אין דברים כאלה!

אני לא אומרת שלא קשה. בטח שקשה. אבל הבטחתי פוסט אופטימי, אז לפני שאני נסחפת עוד יותר עם הקושי, הנה הטוויסט. הרבה פחות קשה לי ממה שחששתי. אני 9 חודשים לתוך האימהות לשניים ואני במצב די טוב. והילדים במצב טוב! יולי לא נהייתה חולה, אפילו שהייתי בטוחה שהקושי הרגשי שלה יתבטא במחלות. אני כנראה ממש מצליחה לענות על הצרכים שלה במידה מספקת. יותר מזה אי אפשר לבקש בשנה הראשונה אחרי שהתווסף תינוק למשפחה. כן, היא צורחת עלינו לא מעט, אבל מרביצה לעיתים סופר נדירות. לא שוברת, לא הורסת, לא חולה, לא רגרסיה. לא בקושי. היא בסך הכל בטוב. מסתגלת בצורה מעוררת השתהות, אמפתית כלפי כולנו, אוהבת ועדינה ומדהימה.

20160827_223813.jpg
אוהבת ועדינה, גם מתוך שינה

והכל בזכות העבודה המעולה שאני עושה. כן כן, אני מודה בפה מלא שאני האחראית העיקרית לכל הטוב הזה. מגיע לי. מותר לי. אני מרוויחה את זה ביושר. (קפץ לי לראש פתאום הקטע הזה של עין הרע או לעורר קנאה, ואני רוצה להתייחס אליו. קודם כל, אני מוגנת ושמורה ואף אחד לא רוצה לעשות לי שום דבר רע, וכך גם כל משפחתי. תודה. שנית, אני מרגישה שיש בקטע הזה של עין הרע ניסיון להקטין את האושר של אנשים ולהפחיד אותם. "אל תהיו יותר מדי מרוצים כי מישהו יכול לקחת את זה מכם, סתם ככה מתוך קנאה ורשעות, בלי שיש לכם אפשרות להגן על עצמכם". לא קונה את זה. אני מאמינה שהטוב שלי משמח אנשים אחרים, מראה להם מה אפשרי ונותן להם תקווה. זו לפחות הכוונה שלי, ואני מאמינה שזה מה שחשוב.)

חזרה לאופטימיות. הנקודה היא שאני במקום הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שאני אהיה. והגעתי לנקודה הזאת בכלל מתוך הייאוש של השבועות האחרונים. פאקינג אוגוסט, כאמור, ותוסיפו לזה את ניל מוציא שיניים, בוכה יותר, אומלל, משלשל, מנוזל, משתעל, תענוג. ואני עייפה עד לשד עצמותיי, לא ישנתי טוב כבר עשרה חודשים, אין לי מספיק זמן לעצמי (שהכרחי לי לתיפקוד ממש כמו שינה ואוכל), אין לי סבלנות ליולי בשיט, אפילו כשהיא ממש משתדלת וחמודה, ותוסיפו לכל זה בן זוג חולה… רגע, שוב נסחפתי לתוך הקושי. הנקודה היא שאני לא שבורה. אני קרוב, אני ליד, אבל אני לא שם. אני לא מסיימת כל יום שבורה ורצוצה ובוכיה. רק פעם בשבוע שבועיים… זה מבחינתי הישג, זו הצלחה. עוד שלושה חודשים ניל יהיה בן שנה (איך קרה דבר כזה?! לאן הזמן טס ולמה הוא לוקח את התינוק המתוק שלי איתו?), ואני רשמית אהיה אחרי תקופת הקושי וההסתגלות. האם בין לילה החיים שלי יהפכו לדבש? לא. אבל יהיה יותר קל. לאט לאט, בהדרגה, הכל יהפוך פשוט יותר, קליל יותר, נעים יותר. ועוד שנה אני אסתכל אחורה על התקופה הזאת, אזכר באוגוסט האחרון שלי בארץ, ואחייך מתוך הערסל על חוף הים. אמן.

img-20160828-wa0018.jpg
מה, לא נתגעגע לאוגוסט על שפת הנחל כשיגיעו ימי הגשם המבאסים של החורף?

החלום והאלמנטים מהם הוא מורכב

חזרה לחלום. כי אם לא חוזרים לחלומות, הם נמוגים באור היום, נבלעים בתוך מטלות השגרה ונשכחים וזהו. אני נחושה שלא לתת לזה לקרות. אז חזרה לחלום. החלום נולד מתוך מחשבה שהדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה טיולים בחו"ל. אז בחנתי מה בדיוק עושה לי כל כך טוב בחופשות, ומצאתי שזה מורכב משלושה אלמנטים שמגדירים מבחינתי חופשה:

20160510_131034.jpg
בחופשה האחרונה שלנו

1. תאוות הנדודים
טיול במקום חדש ומעניין, באנגלית קוראים לזה wanderlust, בתרגום חופשי תאוות הנדודים (כי גוגל תירגם את זה באופן הכי לא סקסי כבולמוס נסיעות…). אני בת למשפחת טיילנים רציניים, ואני בטוחה שהרבה מהתאווה הזו נרכשה במהלך טיולים משפחתיים בילדותי, במגוון יעדים בעולם. הנסיעות לחו"ל היו חלק משגרת החיים שלנו, הפיקים של הבילויים המשפחתיים. לפעמים אני חושבת שהנשמה שלי בחרה בהורים האלה כדי להיות בטוחה שאזכה לראות כמה שיותר מהעולם בחיים האלה.

יש פה עניין של ביצה ותרנגולת לגבי מקור התאווה הזו, אבל השורה התחתונה ברורה לי: אני אוהבת לטייל בעולם, אני זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה. לא עברה שנה בחיי בה לא הייתי בחו"ל פעם אחת לפחות. אני מקווה שברור שהמטרה כאן היא לא להשוויץ, כי לכל משפחה יש את סדרי העדיפויות שלה, וכל אחת בוחרת במה להשקיע את הכסף שלה. זו הבחירה שלי. ולמרבה המזל שלי, כמו בכל דבר אחר שאני יכולה לחשוב עליו כרגע, בן זוגי המושלם חולק עמי את התשוקה הזאת.

259172_10150214242664596_4694110_o.jpg
בחופשה הראשונה שלנו יחד, תראו כמה צעירים ויפים היינו לפני הילדים!

2. החופש
דבר נוסף שאני כל כך אוהבת בחופשות הוא החופש. החופש המוחלט לעשות מה שבא לנו, מתי שבא לנו. יש משהו ביציאה מהארץ שמשתחרר בי, איזה שהן חובות וציפיות שכובלות אותי לצורת חיים מסוימת. מתישהו בין אריזת המזוודות, החתמת הדרכון וההמראה של המטוס, הכבלים משתחררים ממני בהדרגתיות, ואני נושמת אחרת.

יש ביטוי שאומר שלכל מקום שאני הולכת, אני לוקחת את עצמי איתי. וזה מאוד נכון. ובא לידי ביטוי בחופשות שלנו בצורה מעניינת מאוד. אמנם אני כמהה לחופש הזה, אך בפועל אני לא מצליחה להשתחרר לגמרי מהצורך בשליטה, בתוכנית מסודרת, ביעדים מוגדרים מראש, מלונות מוזמנים ואפילו מסעדות מתוכננות! ואם משהו לא מסתדר לפי התוכנית המדוקדקת שלי… אוי למי שנמצא במחיצתי. אני מעריכה שהריבים הכי רציניים בינינו, התחילו בעקבות התקף זעם שלי סביב שינוי תוכניות. ככה הייתי, אני שמחה לומר בלשון עבר. כי היום, אחרי עבודה רבה, אני במקום שונה מאוד. בנסיעות האחרונות הצלחתי להיות הרבה יותר נינוחה, גמישה ורגועה לגבי שינויים ועניינים שמחוץ לשליטתי.

20160514_060930.jpg
נינוחה, גמישה ורגועה בטיסה

ובנסיעה הגדולה שלנו, יש לי שאיפות אדירות. אני מתכננת הכי לזרום שיתאפשר לי. לבחור יעד ראשוני (נו, קופנגן, אלא מה), ומשם פשוט לנוע לאן שהרוח לוקחת אותנו. טוב, אולי לא בדיוק בצורה משוחררת כל כך. בכל זאת מדובר בשנים של טיפוח OCD קל וצורך כבד בשליטה, וחוץ מזה גם צריך להשאיר משהו גדול ומשמעותי לטיול עצמו לעשות לי, אחרת בשביל מה כל זה? אבל אני מאמינה שאהיה הרבה יותר רגועה לגבי דברים שלא מסתדרים, גמישה עם שינויים שקורים תוך כדי ונינוחה במצבי לחץ בלתי נמנעים. הכל יחסי, ויחסית לאיך שהייתי, אני במגמת שיפור ודאי!

3. להיות ביחד
האלמנט שהכי חשוב לי בכל הסיפור הזה, הדבר השלישי שעושה חופשה לעסק כה נחשק עבורי, זה היחד. אני מאמינה שעיקר החיים הוא בילוי משותף עם היקרים לנו. בסוף המתוק, נסתכל אחורה על חיינו, וכמו שהקלישאה אומרת, לא נצטער שלא עבדנו יותר קשה ולא בילינו יותר במשרד. נצטער שלא בילינו יותר מהזמן שהוקצב לנו ביחד עם משפחה וחברים. ברור לי שהדבר שממלא את חיינו במשמעות והנאה הוא לבלות כמה שיותר מזמננו עם אנשים אהובים.

20160509_111640.jpg
אחת אהובה במיוחד

העיקרון הזה הוא אחד מהגורמים לבחירה שלנו בחינוך ביתי, הרצון לבלות כמה שיותר זמן עם הילדים שלנו. לא הבאנו אותם לעולם כדי לשלוח אותם לגדול עם זרים, בזמן שאנחנו קורעים את התחת לכסות בקושי את העלויות של זה. הילדים שלי הם חלק בלתי נפרד מהקיום שלי, ולכן זה אך טבעי שהם יישארו חלק בלתי נפרד מהיומיום שלי.

אבל מה עם אבא? מה עם בן הזוג שבחרתי כל כך בקפידה לבלות איתו את שארית חיי? איפה אנחנו ואיפה היחד הזה שהבטיחו לנו במגזינים של חתן כלה (שלא קראנו כי לא התחתנו, אבל זה לפוסט אחר…)? רחוקים מאוד. אבא בעבודה. אבא יחזור מאוחר היום. באמת היה יכול להיות כיף אם אבא היה איתנו פה בנחל/ביער/בחוג/איפה שלא נהיה, אבל אבא צריך לעבוד. למה ככה? לא מגיע לנו יותר? מגיע!

20160825_190839.jpg
לא מגיע לנו יותר?

אז כדי שנוכל להיות יותר ביחד ופחות בעבודה, אנחנו יוצאים לחופשות רבות. בחו"ל אנחנו יחד מהבוקר עד הלילה, כל יום כל היום, וזה נפלא. אבל זה לא מספיק פעם פעמיים בשנה, וזה לא בר קיימא יותר פעמים או יותר זמן, לא עם ההוצאות של החיים בארץ. אז התוכנית היא לייצר לעצמנו אורח חיים שיש בו מינימום של הוצאות, מינימום של עבודה, מקסימום של זמן ביחד. זה אפשרי. אנשים חיים ככה. ואנחנו מצטרפים בקרוב!

אוגוסט, לא תכריע אותי!

אין לי כוח לכתוב. אני מעבר לעייפה, אני מותשת. השבועיים האחרונים של אוגוסט גומרים אותי. פתאום הם נדמים לי כמו מבחן שצריך לעבור כל שנה. מעניין איך נמדדת ההצלחה או הכישלון בו. האם מספיק לשרוד ולהישאר בחיים כדי שזה ייחשב הצלחה, כדי לקבל עוד שנה פה? נראה לי שכל שנה דרגת הקושי עולה, והדרישות להצלחה גוברות. השנה לא מספיק שנישאר כולנו בחיים, השנה אני מצפה מעצמי סבלנות, הכלה, אהבה וטיפול. זה קצת כמו לידה. אני רק רוצה שהסבל ייגמר כבר, ואז הוא נהיה עוד יותר נורא ובלתי נסבל, ופתאום רואים את הסוף, אז אני מחזיקה מעמד עוד קצת. עוד קצת וזה יהיה אחרינו. זה קצת עוזר לחשוב על זה ככה.

20160821_124823.jpg
עוד קצת וזה אחרינו

אוגוסט גורם לי לערער על כל עניין החינוך הביתי. פתאום אני כבר לא בטוחה שזה בשבילי, כל ההקרבה, הקושי, השחיקה. פתאום אני חושבת שזה לא מספיק טוב בשביל הילדים. יהיה להם יותר טוב לקבל אותי לפחות זמן אבל עם יותר סבלנות. למזלי הרב, כבר בשנה הראשונה שלנו בבית, קלטתי שאוגוסט הוא הקריפטונייט של החנב. קלטתי שהוא מחליש את הביטחון בדרך, מתעתע בחושים, מבלבל, מטלטל, מערער. למדתי להיזהר מאוגוסט. לא מקבלות החלטות הרות גורל באוגוסט. לא רושמות לגנים. מורידות את הראש ומחכות עד יחלוף זעם.

וכל שנה מאז, כל פעם מחדש כבר 4 שנים, זה הוכיח את עצמו. ספטמבר הגיע, ופתאום יכולתי לנשום שוב. קלטתי שלא נשמתי לרווחה חודש שלם. אז אני מנסה לנשום קצת עכשיו, מזכירה לעצמי שזה תכף נגמר. ופתאום בספטמבר הילדים מקסימים ונהדרים ומתפתחים מצויין, ואני יודעת שאני עושה טוב בכל עניין החינוך הביתי הזה. אני יודעת שזה נכון לנו ושווה את זה ומלא פירות מתוקים.

20160821_171052.jpg
נכון פירות מתוקים?

אבל בינתיים אני עדיין בלב התופת, וספטמבר נדמה כחלום רחוק. מצחיק שאחרי 4 שנים, עדיין הצלחתי לעשות טעות של מתחילות; המעטתי בכוחו של אוגוסט האכזר. שנה שעברה נדרתי נדר שלא לבלות את אוגוסט בארץ. תיכננתי לשכור וילה בכרתים, ולהעביר את הימים הנוראים על שפת הים. איזו טעות חמורה שלא הגשמתי את התוכנית הזאת.

אני מבינה מאוחר מדי שאוגוסט בעל כוחות האופל גדול עליי, אז ביקשתי מניק לקחת כמה ימי חופש להקל עליי. אולי אני צריכה יותר מזה, אבל זה מה שמתאפשר בינתיים. דבר אחד ברור לי כשמש: never again! אוגוסט הבא יפגוש אותי במקום אחר לגמרי. צוחקת איתו על החוף על איך סבלתי ממנו בשנים שקדמו, שנינו עם שייק פירות קריר ומרענן, מביטים באהבה בילדים משחקים בחול, אותם ילדים שרק שנה שעברה רציתי לרצוח באוגוסט.

IMG-20140128-WA0000
כזה!

אני קצת דרמטית למטרות הטיפוליות של הבלוג, אני מוצאת שזה עוזר להקצין רגשות בכתיבה. אבל כמובן אותנטית בטירוף. זו אחת המתנות שיש לי לחלק לעולם. לא תמיד אני מבינה כמה זו מתנה, לא תמיד אני רואה את ההשפעה המבורכת של הכנות הפתוחה שלי. בזה הבלוג הוא מתנה שלי לעצמי. אני זוכה לראות את ההשפעה של הדברים שלי על אחרות. וזה קצת עולה לי לראש, אני מודה. הכוח משכר, ואני מאמינה שאני משתמשת בכוח שלי להרבות טוב בעולם. לפחות אני מאמינה שזה טוב.

משפט ההשראה היום ביומן היה "ההכנה הטובה ביותר למחר היא לעשות את הטוב ביותר היום", אז זה מה שאני שואפת לעשות. עם ההבנה שהטוב ביותר שלי באוגוסט הוא לא מרשים בעליל, שזה ישתנה לטובה בקרוב מאוד ושזה בסדר גם להרפות קצת מהמאמץ הכרוך בחיים האלה. אני עוד לא לגמרי סגורה על איך מרפות מהמאמץ, אבל יודעת שברגע ששמתי את זה כיעד, הדרך כבר תמצא אותי.

איך היציאה מהמטריקס נראית

היום היה יום מושלם. כל כך מושלם, שהרגשתי מה בדיוק אני מבקשת מהיציאה מהמטריקס. קרבה, נינוחות, רוגע. האם אני תאוות בצע בכך שאני רוצה יותר מזה? כי לא מספיק לי סופי שבוע. אני רוצה יותר. אני רוצה את הפנאי שאני מאמינה שיתאפשר בחיים מחוץ למירוץ, בחיים איטיים. היום היה יום כזה, מלא ברגעים קטנים של נוכחות ואושר והכרת תודה והנאה פשוטה. כשאני חושבת על זה, בעצם אנחנו כבר עם רגל אחת בחוץ. התעוררנו מכמה וכמה דברים.

20160813_165713.jpg
פשוט מאושרים

עבודה: ניק עובד בהיי טק, בסטארט אפים. עבודה ידועה לשמצה בתובענות ובשעות הארוכות שלה. אבל אני תובענית יותר. כשיולי נולדה, הבנו מהר מאוד שאי אפשר לגדל ככה משפחה. תינוקות וילדים קטנים בקושי רואים את אבא, שחוזר במקרה הטוב בשבע בערב מהעבודה. בשבע תינוקות וילדים קטנים כבר במיטה. לא רציתי אבא של סופי שבוע לילדים שלי, ולשמחתי גם ניק לא רצה בזאת. הוא גדל עם אבא נעדר, ויודע על בשרו את כל הכרוך בכך.

אז העזנו לחלום על 80% משרה בהיי טק, 4 ימי עבודה בשבוע בלבד. וכולם סביבנו אמרו, כמו שכולם תמיד אוהבים לומר על חלומות, שאין שום סיכוי, אין דבר כזה בתחום הזה, בחיים לא נמצא חברה שתסכים להעסיק את ניק בפחות ממאה אחוז. זה לקח כמעט שנתיים, אבל מצאנו. בראנו לעצמנו את המציאות שרצינו במו ידינו. לא ויתרנו, לא הקשבנו למדכאי החלומות, וזכינו לשיעור מאלף באיך העולם עובד. כל מה שאנחנו מעיזים לחלום ולרצות, יכול להתגשם!

20160813_163431.jpg
שואפים גבוה

בריאות: אני אסתכן בלהישמע פרנואידית שמאמינה בתיאוריות קונספירציה ואספר לכם שאני לא מאמינה שרשויות הבריאות רוצות שנהיה בריאים. בריאות זהו עסק המגלגל מיליארדי דולרים בשנה. החולי הכרוני שלנו הוא המטרה של חברות התרופות, זה היעד הנכסף. אם אנשים יהיו בריאים, הם לא יצטרכו תרופות. אם הם לא יצטרכו תרופות, לא נרוויח בוחטות של כסף. לאנשים שמרוויחים בוחטות של כסף על חשבון החולי שלנו יש המון כסף, וכסף זה כוח, ויחד הם קונים את הרופאים בעלי הכוונות הטובות, פקידי הממשל, ארגוני הבריאות.

אחד השיעורים המדהימים שהאימהות זימנה לי הוא לקיחת אחריות. ברגע שנולדתי מחדש האימא, נולד בי ההכרח לקחת אחריות על ילדיי, בכל היבט אפשרי. חלק מלקיחת אחריות הוא שאילת שאלות, הטלת ספק וחיפוש אחר תשובות מוסתרות. עד שלא הפכתי לאימא, לא היו בי הכוחות והמודעות לקחת אחריות על החיים שלי במידה כזאת. איזו מתנה זו האפשרות לפקוח עיניים ולראות שאין איש מלבדי שאחראי על הרווחה שלי. הבריאות והאושר שלי ושל ילדיי הם באחריותי.

וצריך בשביל זה אומץ ללכת נגד הזרם. וצריך ביטחון בעצמי וביכולת שלי לדעת מה נכון לנו. כל החיים אומרים לנו שאנחנו לא מוסמכים לקבל החלטות לגבי עצמנו. כמה מגוחך זה נשמע לי עכשיו! אבל ככה אנחנו גדלים. בגן, בבית הספר, בצבא, באוניברסיטה. אנחנו כל הזמן כלי משחק בידיים של בעלי הכוח, שמחליטים עבורנו מה נכון לנו. לא עוד! אני התעוררתי, ולקחתי אחריות על החיים שלי ועל חיי ילדיי. אני יודעת הכי טוב נכון לנו.

20160813_164628.jpg
זה טוב לנו 3>

חינוך: גולת הכותרת של מהלך היציאה שלנו מהמטריקס, חינוך ביתי. אנחנו לא צריכים את המדינה שתגדל בשבילנו את הילדים שלנו. אנחנו לא צריכים שילמדו אותם מה לחשוב, איך להרגיש, מה צריך לדעת, מה אסור לעשות. אנחנו מצוידים בכל מה שנדרש על מנת לגדל ולחנך וללמד את ילדינו. ואנחנו לא מוכנים לעשות אאוטסורסינג למלאכה הכי חשובה של חיינו.

אני יודעת היום שעם כל הקשיים והאתגרים הרבים שחינוך ביתי מציב בפנינו ובעיקר בפניי, אין שום דרך אחרת. הילדים האלה נולדו לי כדי שאני אשמור עליהם, אגן עליהם, אוהב אותם ואגדל אותם בדיוק בדיוק כמו שהם מבקשים ממני. הנשמות האלו הופקדו בידיי ולא בידי אף אחת אחרת ואני אמלא את משימת הליווי שלהן בצורה הנכונה ביותר עבורן. הן בחרו בי בדיוק בגלל כל הדברים שיש בי לתת להן, ללמד אותן, וזה בדיוק מה שאני עושה. הם הילדים שלי ואני מגדלת אותם, נקודה.

20160813_165629.jpg
ככה נראית אישה כשירה לגדל את ילדיה?!

המשותף לכל הנושאים האלו הוא לקיחת האחריות לידינו. זו ההתבגרות המוחלטת הזאת שההורות מאפשרת ודורשת ממך, לקיחת אחריות על חיים של בן אדם אחר. ואנחנו לוקחים את המשימות שלנו ברצינות רבה, פרפקציוניסטים שכמונו. ההתעוררות היא בשלבים. שומעים קריאות, בהתחלה חלשות, ולא בטוחים מה שמענו, ואולי דמיינו או חלמנו, הרי אין כזה דבר במציאות. ואז בודקים, בשקט בסוד, ומגלים עולם שלם שם בחוץ. זה קיים, זה אפשרי, וזה מדהים בדיוק כמו שחלמנו. זה לא חלום, זו המציאות האמיתית, מחוץ למטריקס.

אז אנחנו ממשיכים במסע החוצה, המסע האמיתי שלי. אני לא יודעת מה השלב הבא, אני רק יודעת שהוא מצריך ללכת באומץ אחרי הלב שלי. לא לוותר, לא להתפשר, לא להסתפק בכמעט או ליד. אנחנו חיים רק פעם אחת (בגוף הספציפי הזה ובתנאים הספציפיים האלה), ואני מתכוונת לחיות עד תום. אני הולכת על כל הקופה!