אם כותבות מגיעות למקומות מופלאות

לפעמים אני יודעת על מה אני הולכת לכתוב, כי יש איזה משהו שמאוד מעסיק אותי או קרה משהו מעניין באותו היום. לפעמים אני לא יודעת על מה לכתוב, וזה מפחיד אותי לעמוד מול הדף הריק, בלי לדעת במה למלא אותו. אז אני מזמינה נושאים לכתיבה ונעזרת בכם למלא את הפחד. ולפעמים אני לא יודעת על מה לכתוב, ולא בא לי לכתוב על שום נושא מוזמן ולא על שום נושא שרשמתי לי בצד לכתוב עליו (יש לי אפילו רשימת נושאים עתידיים לכתוב עליהם!), ואני מחליטה להיות אמיצה. אני עוצמת לרגע עיניים, ומכניסה הרבה אוויר, ובודקת מה מבקש להיכתב. שקט. ריק. אין תשובה, תנסי במועד מאוחר יותר. אבל הילדים נרדמו וניק מכין סלט וזה הזמן שיש לי לכתוב! הלחץ גובר. החלטתי שאני כותבת כל יום ויהי מה, אז קדימה לכתוב!

אני ממשיכה לקבל חיזוקים ומחמאות על הכתיבה שלי, וזה באמת מפתיע אותי. לא בקטע צנוע, אני ממש לא טיפוס צנוע. אני מופתעת כי בהרגשה שלי אני לא עושה פה שום דבר מיוחד. אני כותבת מחשבות ורגשות כפי שהם עולים, בלי עריכה בלי סדר בלי שום עיצוב או ייפוי. זה אפילו מרגיש לי הרבה פעמים ממש משעמם ולא ראוי להיקרא. אם זו לא צניעות, אולי זה ערך עצמי נמוך? אני לא יודעת. אני יודעת שמרגש אותי לשמוע שלקול שלי יש ערך, שמעניין אחרות לקרוא את הדעות שלי. מרגש ממש, ומפתיע. אני מרגישה שכחלק מההתפתחות שלי, ההפתעה הזאת צריכה להיעלם. ההתרגשות אני מקווה שתישאר, היא נהדרת, אבל ההפתעה לא במקום. זה לא צריך להפתיע אותי שיש לקול שלי ערך. כשאני מתחברת פנימה אני יודעת את זה. אבל עדיין משהו קטן בתוכי מתקשה לקבל את זה. עקשן. הרי אני מאמינה שלכל אחת ואחת מאיתנו יש ייחודיות וייעוד וקול וערך. באמת מאמינה. אז למה כשזה מגיע אליי מצטרפת הפתעה? ילדה קטנה שלא מרגישה ראויה. לתשומת לב, לאהבה, לכבוד. אני רוצה לאסוף את הילדה הזאת ולחבק אותה ולהבטיח לה שיש לה מקום בעולם, שהיא אהובה יותר מכפי שהיא יודעת, שהיא מוגנת ושמורה ויקרה. כל הדברים הנפלאים שאני מצליחה לעשות עם ילדתי האהובה. אז למה לא עצמי? איזה פישול זה שיש כזה פער בין היחס שאני מצליחה להעניק לבתי לבין זה שאני מרגישה לא ראויה לו.

ההתעוררות הגדולה שמבקשת לקרות בי, מתחננת בפניי שכבר אצליח לאהוב את הילדה שבי. אני מנסה, אני לוחשת לה, לעצמי. אני משתפרת. וזה מספיק. זה מספיק לעכשיו. ולחשוב שלא היה לי על מה לכתוב ולא היה לי חשק לכתוב. אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים. אם כותבות מגיעות למקומות מופלאות 😛

IMG-20160510-WA0023.jpg
אני, במקום מופלא

אובדן העצמי ווירוס אכזרי

אחרי שלא כתבתי יומיים, פתאום קשה להביא את עצמי לכתוב. פתאום אין זמן ויש שפע תירוצים. לא הפעם. חלק מההתבגרות שההורות יוצרת, זו יכולת התמדה והתעקשות. הרבה יותר קשה לדחות דברים שחייבים לעשות. והכתיבה פה היא משהו שאני חייבת לעשות. זו הדרך שלי להחיות את החלומות שלי, את המחשבות שלי, את עצמי. כי אחד הקשיים הכי גדולים ומפתיעים ובלתי צפויים בשבילי במסע האימהות הוא האובדן המוחלט של עצמי. מי שהייתי לפני הלידה איננה עוד. ולא תחזור. אני חושבת שחלק גדול מהשנה הראשונה לאימהות מוקדש לאבל על מותה בטרם עת של מי שהייתי, של כל חיי כפי שהיכרתי אותם. וזה אבל כבד. כי, רבאק, את כל חיי עד לאותה לידה גורלית ביליתי בניסיונות למצוא את עצמי, לחפור עוד ועוד, עמוק יותר ויותר, בחיפושים אחר העצמי החמקמק הזה.

(הכתיבה המקוטעת הזאת מתסכלת אותי. אני לא יודעת אם זה ניכר, אבל כל כמה דקות אחד מהילדים צריך אותי. התחלתי לכתוב כשניל נרדם לשנצ. ואז יולי רצתה שאני אשחק איתה. וקשה כל פעם לחזור לטרנס של הכתיבה, בטח אם אני רוצה להוציא משהו עמוק ומשמעותי. אבל אלה התנאים ואיתם ננצח!)

2012-02-26 15.54.11.jpg
נולדות

אז הלידה של יולי בכורתי היא גם לידה מחדש שלי עצמי. אומרים שבכל לידה אישה מתה ונולדת מחדש, ונדמה לי שכולן חוות רגע בלידה שבו הן מרגישות שהן עומדות למות, זה כל כך עוצמתי. בין אם אלו מוות ולידה מחדש מטאפוריים או אנרגטיים, בסוף הלידה נולדת אימא, האישה החדשה שאני הופכת להיות, וזו הפתעה גדולה. אני חושבת שהקושי הוא שיש ציפייה חברתית ומופנמת ממני לחזור לעצמי של לפני הלידה. כולם עוקבים אחרי הירידה במשקל ומעירים כמה אני קרובה או רחוקה מהגוף של לפני הלידה. כולם שואלים מתי תחזרי לעבודה, לקיים חיים מקבילים של לפני ואחרי בו זמנית. אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קל אילו הייתי יודעת שלא אחזור, אילולא הייתה בי הציפייה לחזור למה שהיה לפני, למי שהייתי לפני.

איך הגעתי לכתוב על כל זה בכלל? התיישבתי לכתוב מה עבר עליי בשבוע האחרון, להתלונן רבות וארוכות על שלשולים והקאות. והנה לכתיבה יש תוכניות משלה, יש את מה שמבקש להיכתב. אבל אני רוצה להתעקש ולכתוב את כל מה שהיה טוב בימים הנוראים האלה, ובאמת שהם היו זוועות עולם. אבל ביומיים הראשונים, כשרק ניל היה חולה והקיא את נשמתו ושילשל את חייו על כל הבית ועל כל כולי פעמים אינספור, הייתי ממש מצויינת. רכה וחומלת, עדינה ומכילה, סבלנית ונעימה. הייתי בשקט שלי, בביטחון שלי, לא מודאגת ולא סובלת יותר מדי, אפילו שהיו אלה ימים בהם ניק חזר מאוחר מהעבודה. והיינו אצל אבא שלי היקר, שעזר ותמך והחזיק את ניל בכל פעם שהייתי צריכה לנקות את הרצפה ולהחליף לעצמי בגדים. ואפילו לא הזיז לי כשהוא הציע בעדינות שאולי החלב שלי לא עושה לו טוב ובגלל זה הוא מקיא, או שאולי כדאי ללכת לרופא. והייתי ממש גאה בעצמי על הדרך שעשיתי. פעם הערות כאלו היו מוציאות לי את כל הביטחון מהמפרשים, ממש מערערות אותי ומלחיצות אותי. היום אני רואה את הדאגה הכנה והאיכפתיות שבהן, ובוחרת לקחת מהן אותן בלבד.

20160727_122532.jpg
אני כותבת את הפוסט הקודם עם תינוק חולה וילדה מול המסך

בסוף היום השני לשואת הווירוס האכזרי, יולי החליטה להצטרף לחגיגה בהקאה גדולה ומרשימה. עכשיו, אחרי יומיים עם תינוק חולה, היה לי ברור שאני לא אעמוד בתוספת הנפלאה הזאת, וביקשתי מניק שיישאר למחרת בבית. ניק המקסים הסכים מיד, אבל לא הבנו אחד את השנייה, כפי שקורה בכל ריב. הוא חשב שהתכוונתי שיעבוד מהבית, ואילו אני דמיינתי את עצמי מצליחה לנשום קצת בין ההקאות לשילשולים, ואפילו חלילה לנוח. אז לא כך היה. ולי כבר לא היו את אותם כוחות הכלה, וגם התחלתי להרגיש לא להיט, וגם הייתה לניל תאונת שלשול חמורה בבוקר בגן שעשועים שהשאירה אותי מצולקת נפשית. בקיצור, זוועות. ולסיום, הדובדבן שעל הקצפת, היה כמה שאני הרגשתי נורא בערב, הקאתי ושלשלתי באומללות אין קץ, ורק רציתי למות כבר. אבל במהלך היום הצלחתי לא לכעוס או לנטור לניק על זה שהוא צריך לעבוד, הצלחתי להבין שהוא באמת פשוט צריך לעבוד כי נגמרו לו ימי המחלה, והצלחתי לא להישאר בציפייה הלא ממומשת שאני אנוח היום. סך הכל, הצלחה גדולה.

הבוקר הגיע, והרגשתי טיפה יותר טוב, והלכנו לטיפול, ונסענו לאשקלון, והיינו במסיבת חתונה לחברים על החוף, וכשהלכנו לישון כבר הייתי בריאה. ובנימה אופטימית זו אני אסגור את הפוסט הזה, שאלוהים יודעת על מה הוא, אבל נראה לי שיצא בסוף בסדר. העיקר שכולנו בריאים, כמו שאומרים בפולניה.

20160729_194742.jpg
בריאים על החוף

על אמונות מגבילות ואריות שואגים

כמה מהר נוצרות אמונות מגבילות. זה כאילו יש להן מסלול מהיר והן ישר מתקבלות, בלי מבדקי כניסה. פוסט אחד שכתבתי בערב, כשאני כבר עייפה וחסרת תאי מוח זמינים, והרגיש לי קצת לא מעניין, לא קשור, מאולץ, וכבר החלטתי שפוסטים שאני כותבת בערב הם לא מעניינים. ועכשיו ערב, אז למה בכלל לכתוב? גם ככה לא ייצא מעניין… הופה, למה ככה? מאיפה האמונה הבלתי מבוססת הזאת? מחשבות של דיכוי עצמי באות לי בקלות, מחליקות להן באלגנטיות לתוך דפוסים של זילזול עצמי, ערך עצמי נמוך, אי עשייה. כמה נפלא לתפוס אותן על חם, לעצור אותן בביקורת הגבולות החדישה ולהשיב אותן על עקבותיהן. אין כניסה לשליליות, תודה.

תראו, כבר כתבתי סופר מעניין ואפילו עם ערך כתיבתי לא רע בכלל. מגניב. ובכלל, כמות הפידבקים החיוביים שאני מקבלת על הבלוג עולה לי לראש, וגורמת לי להרגיש בעלת ערך. מדהים. אני, שתופסת מעצמי הכי לא מושפעת ממה שחושבים עליי אחרים, איך נפלו גיבורות? לא נפלו ולא בטיח. זה מנגנון חשוב בעמידה מול ביקורת ושיפוטיות, אבל פירגון ואהבה וחיזוקים זה סיפור אחר. וזה סיפור נפלא שכולנו שומעים מדי פעם, אם נקשיב טוב טוב לאוהבינו, אם ניתן לדברים הטובים להיכנס פנימה, לחלחל לתוך הלב דרך שכבות של גיר וכורכר והגנות ומחסומים. למה אנחנו נוטים לקבל בקלות רבה ביקורת ושליליות, אך בוחנים כל מילה טובה עלינו בשבע עיניים? יש פה בטח עניין תרבותי, גדלנו בחברה שבה המבט החיצוני הוא מבקר ושופט, דוחף אותנו להיות יותר ויותר הישגיים. אני מנסה לגדל את ילדיי להאמין בקלות לכל הדברים הטובים, תופסת אותם עושים טוב אומרים טוב מרגישים טוב, ומפנה את אור הזרקורים לטוב שבהם. תמיד יש חיובי, תמיד יש שיפור, תמיד יש טוב, ועליו צריך להסתכל ובו צריך להתרכז.

ובחזרה אלינו, אני ממש גאה בעצמי שאני נותנת לעצמי להנות ולהיות מושפעת מכל הטוב הזה שזורם אליי מכם דרך הבלוג הזה. אני גם נותנת לעצמי לחשוש מה יקרה אם זה יפסיק, מה יקרה אם זה ייגמר באכזבה גדולה? מותר לחשוש, ויכול באמת להיות שזה יוביל לכאב, אבל אחד השיעורים שאני עובדת עליהם הוא לחיות בהווה. וכרגע זה גורם לי לאושר, להרגיש אהובה ומוערכת וחשובה. וזה דבר מופלא שלא יכולתי לדמיין שיקרה מזה שאני אתחיל לכתוב את המחשבות שלי בפומבי, ומגיע לי להרגיש את כל הטוב הזה שאני מרוויחה בזיעת מקלדתי, זה שלי. ואין מקום לבושה, ואין מקום להקטנה עצמית. אני סוף כל סוף מוצאת מקום לקול שלי, נותנת דרור ללב שלי להיפתח ולעוף ולחלום. מקום שהפחד לא מעכב, ואני מתחילה להרגיש שהנה יש לי ייעוד והגשמה מעבר למשפחה שלי.

הבחירה בחינוך ביתי נתפסה בעיניי כוויתור על קיום במרחב החוץ, ויתור על קריירה והשפעה. במקומם יש בחירה לרכז את ההשפעה שלי למרחב המשפחתי, להשקיע את כל כולי בילדים שלי. קול קטן בראש אמר "אבל זה כל כך מגביל ומוגבל, זה טיפה בים", וקול קטן אחר ענה לו "אולי הילדים האלה יגדלו להיות משני עולמות, וההשקעה שלי תישא פרי דרכם". חשבתי שזה מספק אותי. אבל אם להיות כנה, זה הרגיש לי קטן למידותיי. אני בכל זאת אריה, ונולדתי להוביל, להקים, ליזום, לחבר, לשאוג ולפעול בעולם. אז זה בלוג קטן, וקוראיו הם חבריי, אבל הוא גורם לי להרגיש כל יכולה, הוא נותן לקולי להישמע ולקבל מקום בעולם, הוא מאפשר לי קרקע להגשמה וצמיחה. ואני שואפת לנצל אותה היטב.

wp-1469439930225.jpeg
מוציאה את האוצרות החבויים שלי לאור

עבודה על חיוביות

אני עצבנית עכשיו. ניל לא נרדם מתי שציפיתי שהוא יירדם. ציפיות. הוא צעק המון וזה מחרפן אותי. רגישות חושית. יולי ביקשה שאעזור לה במשחק בטבלט. עומס. מתכון לאסון. עכשיו הוא כבר ישן בשלווה, יולי משחקת בלגו, אבל אני עדיין לא נושמת. לא מצליחה להרפות מהקושי. "מה את צריכה?" אני שואלת את עצמי. "מישהו שיראה אותי, את הקושי שלי, העומס הלא אנושי". אני רואה.

אני לומדת להיות מספיקה עבורי. לומדת לטפל בעצמי. להיות רכה ואוהבת וקשובה כלפי עצמי. זה לא תחליף לתמיכה חיצונית, אלא תוספת מבורכת. שיתפתי אתמול בפייסבוק משהו על איך אנשים שמתלוננים ושליליים כל הזמן, מייצרים דרכים נוירולוגיות במוח שלהם שמעדיפות תלונות ושליליות. ככל שאתה יותר שלילי, כך תהיה יותר שלילי ויהיה לך יותר רע. וזה גרם לי לחשוב על כל העבודה המדהימה שאני עושה להיות יותר חיובית וכמה זה מורגש ונפלא. אבל…

יש מישהו אחד שלא זוכה להינות מזה מספיק, והכי מגיע לו. עד שניק חוזר הביתה מהעבודה, אני כבר עייפה מכל היום וכבר אין לי כוח לשמור על חיוביות, לא איתו ולא עם הילדים ולא עם עצמי. זה הזמן שבו אני הכי מתלוננת ולא נעימה לבריות, וזה מה שהוא מקבל ממני. איזה באסה! והאנרגיה השלילית הזאת מדבקת וכולם עצבניים ורק רוצים לגמור כבר את היום הזה.

איך אני מצליחה לעשות שם שינוי? אמנם ניק מקבל את זה בהבנה ואהבה, אבל אני רוצה יותר, מגיע לו יותר. מגיע לו לקבל מכל הטוב שלי, לראות אותי שמחה עם הילדים, לשמוע על הדברים הכיפים שעשינו היום. מה שנקרא, challenge accepted.

פעם המחשבה על עוד משהו בי שאני צריכה לתקן הייתה מעייפת אותי עד עמקי נשמתי ומייאשת כהוגן. היום זה בכלל לא נתפס ככה. זה לא משהו לתקן, זה עוד צעד בהתפתחות, עוד שלב בדרך שנעים לי לצעוד בה, עוד התקדמות לכיוון האושר.

על דלק ותגובות

אמש (כן, גם לי המילה מרגישה מוזרה, אבל היא כזאת מילה יפה, מגיע לה שאתאמץ להשתמש בה!) ביקשתי מניק שיגיד לי מה הוא חושב על הבלוג והכתיבה והפוסטים שלי. כמובן שהוא פירגן, זה לא העניין. העניין הוא שזיהיתי בעצמי את הצורך לשמוע פידבק. וידעתי בדיוק מה אני רוצה לשמוע. אז עכשיו אני אתן לעצמי את מה שאני צריכה, בלי להתבייש או להתפדח, כי גם לי יש דעה על מה שאני עושה ומגיע לי לשמוע אותה!

הדבר הראשון שעולה לי זה כמה אני אמיצה. מפחיד לשתף ככה בלי סינון בלי הגבלה את מה שיש לי בלב. אבל בעולם שאני חיה בו, אין ממה לפחד. אני מוקפת אהבה וביטחון. אין ממה להתבייש, אני יכולה לחשוב ולהרגיש הכל. הדבר השני זה ההתמדה. כל הכבוד לי שאני כותבת כל יום רצוף כבר כמעט שבועיים. וזה בכלל לא קל, כמו שאתן יכולות לדמיין. אין באמת פנאי או זמן לשבת עם המחשבות שלי ולנסח ולכתוב עם ילדה בחינוך ביתי ותינוק קטן. אז האח והידד לי שאני לא מוותרת לעצמי ומצליחה לכתוב פוסט כל יום, רמת האיכות והעניין פחות חשובים כרגע.

ספיקינג אוף וויצ', אם יורשה לי ויורשה לי כמובן, לפחות לגבי האיכות אני מאוד מרוצה. הרבה זמן לא כתבתי בעברית ואני מרוצה מרמת השפה וההתנסחות. בעצם אני לא צריכה תירוצים. איכות הכתיבה טובה. למה כל כך קשה לפרגן לעצמי? זה קטע תרבותי כזה, נגד יוהרה ורברבנות, חזק יותר אצל נשים. די, אין צורך בזה. אני רוצה לאהוב את עצמי וחלק מאהבה היא פירגון! הבה ננסח מחדש: אני אוהבת את עצמי וחלק מאהבה היא פירגון!

לגבי העניין אני לא עפה. זה התחיל טוב ומעניין, חלום סוחף של טיול גדול, חופשה אינסופית, חיי נוודות ופנאי. ומאז זה מדשדש קצת. אין לי אקשן בחיים שמצדיק שיתוף פומבי כזה. רגע רגע, מה? מי החליט? מי קבע מה זה אקשן מה מעניין? לפי אילו סטנדרטים חיצוניים אני אמורה להפיק פוסטים? המסע הפנימי של ההתפתחות האישית שלי הוא מספיק חשוב ומעניין בעיניי כדי להצדיק בלוג. יש! הצלחתי לומר דבר כזה בקול רם. אני לא יודעת אם רואים את זה מבחוץ, אבל לאורך כל הפוסט הזה והבלוג בכלל, אני עובדת ממש קשה ושוברת אוטומטיים, בוחנת כל מחשבה, מתקנת כל מילה שלא במקום, משבחת כל מהלך מודע. זה חלק מזה.

ועכשיו קצת החוצה. חברים יקרים מגיבים לבלוג ולפוסטים פה ובפייסבוק וזה פתח בי עולם חדש של תחושות ותובנות חשובות. התובנה העיקרית היא כמה כל לייק הוא משמעותי וכל מילה שכותבים, בייחוד אם זה הרבה מילים מנוסחות עם מחשבה וכוונה, עושים לבן אדם טוב. ובכלל כמה כוח יש לנו במילים שלנו לעשות למישהו אחר טוב, וכמה זה חשוב ועוזר ותומך ומעודד. אז אני מנסה להגיב יותר לאחרים, כי גיליתי כמה זה נעים לי. ומבקשת מכם לעשות אותו דבר. גם לי, ברור אלא מה, אבל גם לאחרים וגם בחיים האמיתיים, ובמיוחד לילדים! תגידו מילים טובות ומשמחות ומעצימות, תפיצו טוב בעולם הזה שלנו. מגיע לו, מגיע לנו. טוב. טוב?

בטח יש פה עניין של זכויות יוצרים שצריך לרדת לעומקו

אז תודה מקרב לב לכל מי שקורא בשקט, לכל מי שעושה לייק, לכל מי שכותב לי מילים טובות. אני מנוע כתיבה אנושי והתגובות שלכן הן הדלק שלי.

ילד פלא

אתמול בלילה ניל התעורר בדיוק כשהלכתי לישון גמורה מעייפות בעשר וחצי. ידעתי שמצפות לי שעה-שעתיים של ערות ורציתי לבכות. אחרי חצי שעה איתו בסלון, החלטתי לצאת לטיול לילי. פעם, הייתי סובלת נורא מכל הסיפור הזה. מרחמת על עצמי ומלאה במירמור כלפי התינוק הקטן והשטני שלי. והרי זה פלא, ממש נהנתי! איזה ילד קסם הבאתי לעולם. הוא כל כך מתוק שטיול באחת עשרה בלילה במנשא היה פשוט נפלא. אני רוצה לתאר במילים את כל המתנות שהיצור הזה הביא איתו לחיים שלי, וממש מתקשה. חלק ממני עדיין קצת חושש להוציא החוצה רגשות ומחשבות שאני יודעת שייתפסו כמוזרות. אבל חלק גדול יותר ובטוח בעצמו יותר כבר לא דואג. איזו הקלה! מותר לי להיות מוזרה, ויש אנשים שאוהבים את זה, ויש אנשים שמבינים את זה ולהם זה לא מוזר.

סטיתי מהנושא. ניל. עוד בהריון איתו הרגשתי את השינויים בי. הרגשתי את עצמי נפתחת לעולם שתמיד הייתי אמביוולנטית לגביו. נקרא לו עולם הרוח. אני חזקה בעולם השכל, מכירה את עולם הרגש, אבל עולם הרוח… תמיד הייתה לי משיכה אליו, אבל מעולם לא יכולתי להתמסר אליו, תמיד עלו בי ספקות והססנות וזילזול. לא יכולתי להרפות מההגיון, מהחומר, ממה שניתן לאמת באמצעות החושים. והנה משהו פתאום נפתח. ואני נותנת לו מקום. משהו שהנשמה הזאת, שבחרה לבוא דרכי לעולם, הביאה איתה. ויש בי וודאות שקטה בקיומם של כל מיני דברים שבעבר הטלתי בהם ספק. ואני מבינה שיש עוד חושים דרכם ניתן לקלוט את העולם, ומזמינה אותם להיפתח אצלי. אני מזמינה את המתנות האלה להתממש.

בוא'נה, היה לי קשה לכתוב את הדבר הזה. כנראה שהספקנות טרם עזבה אותי. אבל כתבתי, ואני עומדת מאחורי מילותיי. וחוזרת לנושא. ניל. ילד פלא, כך קראה לו המיילדת הנהדרת שלי, שלו. כי הרי ילד מיוחד מזמין לידה מיוחדת. הו, כמה נפלא שאשב ואכתוב פה פוסט על סיפור הלידה שלו, ועוד אחד או עשרים על הלידה של יולי. בהזדמנות, תזכירו לי. בכל אופן, טיילנו בלילה והיה נפלא. ניל הביא איתו לחיי רכות, הודיה, מסוגלות, קבלה עצמית. שפע של מתנות. אני רק מתחילה לראות ולהבין את כל זה ומה זה אומר ולאן זה יכול לקחת אותי. זה לקח אותי לטיול לילי קסום, להסתכל על הכוכבים, לראות את הלבנה במילואה (כי באמת שאין מצב שהירח הוא זכר), לחייך חזרה לפנים מלאי האור והאהבה, ללכת ולחבק ולנשק ולשיר. באמצע הלילה, כמו משוגעת. רוצים תמונה, נכון?

20160720_230819
מתיקות משולחת רסן

מחר יהיה לניל יומולדת 8 חודשים. אולי זו תהיה הזדמנות לשבת וסוף סוף לכתוב את סיפור הלידה שלו. ילד פלא שלי. בינתיים אני יכולה להודות עליו ועל כל מה שהוא מביא איתו. כולל התעוררויות ליליות, כולל צעקות ובכי. ולהזכיר לעצמי את האהבה הזאת פעם הבאה שבא לי לצעוק עליו בחזרה.  עכשיו נשאר רק לזמן לנו לילה טוב ומרובה שינה. אמן.

הימנעות ועוד חלום

כשאני במיטה מרדימה את אחד הילדים, או בנהיגה או במקלחת, מצבים שבהם אין לי אפשרות לכתוב, פתאום עולים דברים נפלאים, משפטים מנוסחים לעילא. והנה כשאני יושבת לי פנויה יחסית (כי בכל זאת ישן לי תינוק על הציצי), המוח ריק, ואני מרגישה התנגדות לכתוב משהו. פתאום אני בהימנעות. מה קורה פה?

מצד אחד, אני נוטה לוותר על הכתיבה. לא צריך בכוח, כשזה יבוא, זה יבוא. מצד שני, אני מזהה פה דפוס. אני נוטה להתחיל דברים בשיא ההתלהבות, ואז לתת להם להתמסמס. פחד מהצלחה? פחד מכישלון? פתאום זה נהיה עבודה או מחויבות, ולא בא לי על זה.

ויש עוד דפוס שאני מזהה. לא בדיוק דפוס, יותר כמו ריתמוס, קצב שהוא טבעי לי, קצב שהוא חלק ממני. עליה אדירה באנרגיה, בהתרגשות, בעשיה. ולאחריה ירידה אדירה, נפילה. וזה בא והולך, כמו גלים בים. ואני לא רוצה להילחם בזה ולנסות לשנות את עצמי. אבל אני גם לא רוצה לוותר ולהרפות מהכתיבה,מהבלוג, מהחלומות שלי.

אז נכנסתי לאפליקציה של הבלוג. ויצאתי ממנה. נכנסתי שוב, פתחתי פוסט חדש, ויצאתי. עברתי לאפליקציה של יומן כתיבה. הו, פה זה כבר הלך. פה זה לא מחייב. אין לחץ. אין קוראים ואין תוכנית ואין מה שתיכננתי לכתוב עליו. יש דף חלק ויש אותי, קצת מצליחה להגיח החוצה. ואני יודעת שאני אפרסם את זה בבלוג, אבל מצליחה להוציא את זה מחוץ לראש וכותבת.

יש לי חלום. לטפל באנשים. זה משהו שאני יודעת על עצמי מאז שהייתי ילדה קטנה. אז קראתי לזה להיות פסיכולוגית, וזה מה שרציתי להיות כשאגדל. החלום הזה הוא ייעוד. מפחיד אותי לכתוב את זה, לתת לזה כזה שם גדול. מאכזב אותי שאני כבר בת 34 עוד חודש ועדיין לא הגשמתי את הדבר הזה, שכל כך ברור לי שנועדתי לו. עצוב לי שהפחדים שלי עצרו אותי כל השנים האלו.

ומשמח אותי שאני בכל זאת זוכרת. שאני נותנת מקום לחלום הזה, מכירה בו בתור ייעוד. הנה צעד. יש עוד צעד שאני רוקדת סביבו, מהססת ומעיזה ומהססת. קורס הנחיית הורים. ראיתי, נדלקתי, התלבטתי, החלטתי, קבעתי תאריך לראיון קבלה, נלחצתי, הגעתי, עברתי, התקבלתי. ועכשיו יש מקדמה לשלם עד סוף החודש, והנה אני שוב בהימנעות. למה לא שילמתי עדיין? הרי זו התוכנית, הנה זה קורה. אני כאילו שוכחת, דעתי מוסחת, עסוקה. אבל אני כבר לא קונה את זה. אני הרי יודעת טוב ויפה שהכל זה בחירה.

ואני מריחה את הפחד מרחוק. הנה הוא שוב מעכב אותי. אני מפחדת מאיך זה יהיה לי עם ניל. איך אשאיר אותו בלעדיי? אני הרי attachment parenting וכל זה, מה פתאום משהו לעצמי? אז היום זימנתי לעצמי חברה יקרה, שתבוא ותגיד לי בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע.

הוא יהיה בסדר. הוא יהיה איתי בקורס והוא יהיה מתוק ונפלא, וישחק לו בצד ולא יפריע בכלל וידגים בלייב את כל תכני הקורס. ופתאום ירדה לי אבן מהלב. כי כמה שחשבתי שהתוכנית שהייתה לי הייתה טובה, שהוא יישאר עם אמא שלי שעתיים ואז שנצ איתי שעתיים ואז עם מטפלת שעתיים, היא לא הייתה לי מדויקת, היא לא הייתה לי נכונה. אז עכשיו יש לי חזון ואני רגועה, לפחות בינתיים.

מתוק ונפלא

 

אוויר איים חופשתי

ממה שקראתי בבלוגים של אנשים אחרים שעשו את הצעד הזה וחיים את החלום, לוקח שנה לחסוך מספיק כסף בשביל כזה טיול. שנה של חסכנות נשמעת לי מבאסת בתכלית הביאוס. אני רוצה ספונטניות! לקנות כרטיס ולטוס אתמול! אז החלטתי אתמול פשוט לדמיין שאני כבר שם. קמתי בשבת בבוקר, הקשבתי רגע לשקט ודמיינתי שאני בבונגלו על החוף. מיד נשמתי אחרת. אוויר איים חופשתי מילא לי את הריאות וחיוך מרוצה נמרח לי על הפנים.

IMG_20140202_141440448.jpg
אני בבונגלו על החוף, לפני שנתיים וחצי

הרי חופשה עם ילדים זה די דומה ליומיום שלי. אין זמן לעצמי, כל היום אני עובדת "אימא תשחקי איתי, אימא פיפי, אימא אני רעבה, ציצי חיתול, מנשא". אז הייתי לי בחופשה דמיונית מדי פעם במהלך היום, כל פעם שנזכרתי לקחת נשימה עמוקה של אוויר חופשה. שזו בעצם סוג של מדיטציה. יופי לי. אבל שבת נגמר וראשון התקרב וניק הולך לעבודה ואני נשארת עם הילדים ואין הפסקה ואין הפוגה. אז החלטתי להמשיך לדמיין חופשה, כי אם נטייל כאורח חיים, נצטרך לממן את זה דרך עבודה של ניק מדי פעם. אז דמיינתי שהיום ניק עובד מהמסעדה שבקצה החוף, ואני עם הילדים. זה הצליח בחצי הראשון של היום מדי פעם. היינו בנחל והיה מושלם. חם נורא, צל נעים, מים קרירים. יולי שיחקה בכלי חוף שמצאנו בשקית ליד עץ, ניל אכל כפכפים ואני זיהיתי הזדמנות פז וקפצתי למים לבד. לבד, בלי ילדים תלוים עליי, גופי חופשי ואני מרגישה לרגע מתוק כמו עצמי. הלוואי שהייתה לי תמונה להמחיש את הגן עדן הזה ולהוציא לכם את העיניים.

והרגע חלף. אני שמחה שהצלחתי לנשום קצת חופשה במהלך היום. עצובה על העצבנות ההולכת וגוברת שליוותה את המשך היום. ציפיתי שיהיה לי זמן לכתוב בבלוג במהלך היום. ציפיות הן שורש כל הרוע. אולי בגלל שזו ממש ההתחלה וההתרגשות גדולה, כל היום אני מנסחת לי בראש מה לכתוב. ואין שניה לכתוב שום דבר. בקושי לחשוב. וזה מתסכל, כי יש לי צעצוע חדש ואני רוצה לשחק בו כל היום! אז הייתי עצבנית בערב, וניל נרדם רק בתשע אחרי שבכה רוב הערב, ואין לי כוח עכשיו והעיניים שורפות לי מעייפות והרחמים העצמיים עולים על גדותם ומאיימים להטביע אותי.

במעבר חד אני פותחת פינה שאני מקווה שתהיה קבועה, פינת החפירה המוזמנת. מכיוון שאני יודעת הכל (אני מנסה להיגמל מציניות, אבל זה הרגל מושרש עמוק, תנו לי זמן), הזמנתי אתכם, קוראיי הנאמנים, להעלות נושאים שתרצו שאני אחפור עליהם, ואפילו זרמו איתי! פייר, התרגשתי. אז אורית הייתה הראשונה להעלות נושא שכזה והנה אני נענית. אך מאחר וחפירותיי פרצו כל גבול הגיוני, העברתי אותם לפוסט נפרד, שמא יתפקע הבלוג.