שיעורים ביצירת אנרגיה

אני מאמינה שאנחנו פה בחיים האלה כדי לעבור שיעורים. לכל אחד מאיתנו השיעורים שלו, ואחד השיעורים הגדולים שלי הוא עניין השליטה. הצורך בשליטה בא לידי ביטוי בחיי במגוון דרכים, וכל פעם אני פותרת אותו ברמה אחרת. הפחד מאובדן שליטה משתק אותי, ואני נשארת תקועה במקום, בקושי שאני מייצרת לעצמי שוב ושוב. מהפוסט האחרון הבנתי שאני מבזבזת המון אנרגיה על ניסיונות לשלוט ברגשות שלי ובמציאות של יולי. שני נושאים שונים וגדולים במיוחד (לפוסט אחר). אבל נושא האנרגיה דחוף לי וקריטי לאיכות החיים שלי. נמאס לי להסתובב בעולם חצי בת אדם, כמו זומבי אנמית שאין לה כוח לכלום ואין בה שמחת חיים והיא כבויה ועצובה. מרבית חיי חשבתי שזו מי שאני, אבל זו לא. זו מי שהתרגלתי להיות, זו מי שחשבתי שאין לי ברירה אלא להיות. אבל יש לי ברירה ויש לי בחירה ואני בוחרת לחולל שינויים ומהפכות, בעולם החיצוני ובעיקר בעולמי הפנימי.

20160918_162209.jpg
כי עוגת ביסקוויטים ורודה זו חתיכת מהפכה!

אני בוחרת להוציא את עצמי מהדפוס הזה של עייפות, חוסר אנרגיה, תשישות, שהכל מייגע ואני עושה את המינימום הנדרש בכל פעולה. אני בוחרת להתמלא באנרגיה רעננה ומחייה, ככה יחד עם השנה החדשה. אני בוחרת לרפא את צורת המחשבה שמבזבזת לי המון אנרגיה לריק. אני בוחרת להרפות מכל מאמץ מיותר, להרפות מהניסיון לשלוט בעולם, להרפות מכל מה שאינו מקדם אותי. אני בוחרת לתת מקום לשמחה שבי, לחיות ולתשוקתיות ולפראיות ולכל החלקים המודחקים שבי, כל המקומות בי שאני מפחדת לפתוח ולשחרר.

יופי, יש לי הצהרת כוונות. מה עכשיו? עכשיו ממתינים. אני הרי למדתי שכל מה שאני צריכה לעשות זה לרצות, והיקום ידאג לאיך זה יתגשם. ואני תלמידה טובה. בינתיים יש לי כיוון מעולה שנתנה לי אחת מחברותיי הטובות ביותר בעקבות הפוסט הקודם (תודה רבה רבה!), להתחיל איזושהי פעילות פיזית אינטנסיבית כדי לעקוף את המיינד הפעיל מדי ולהגיע ישירות פנימה. אני יודעת שזה משהו שיעשה לי טוב וכמובן דוחה את זה. מה זה הקול הפנימי הזה שמדכא אותי ומקשה עליי לפעול? זה שאומר שאין לי כוח, ולא בא לי, ואני עייפה. אני לא רוצה להקשיב לו יותר. יש לי כוחות ואני רוצה להשתמש בהם.

בחזרה לשיעורים שאנחנו עוברים בחיים האלה. דנה הזכירה לי שהם ספירליים, שאני כל פעם מגיעה לאותו שיעור, רק ברמה התפתחותית גבוהה יותר. אני זוכרת כמה מתסכל היה עבורי לעבוד קשה על עניין מסוים, רק כדי למצוא את עצמי שוב נאבקת באותו עניין בדיוק כעבור כמה חודשים או שנים. הרי כבר נלחמתי בשדים האלה, למה הם חזרו? הרגשתי שזו עבודה סיזיפית ואינסופית וחסרת תגמול. הייתי מתוסכלת ומיואשת מזה. אבל אז במהלך טיפול מוצלח במיוחד הבנתי שזה רק מרגיש כמו לשוב לאותה נקודה, ולמעשה אני חוזרת אליה ממקום אחר. וההבדל הזה של נקודת המוצא או נקודת התצפית שלי, הוא הבדל משמעותי מאוד. השיעור קצת שונה הפעם, בניואנסים קלים או כבדים, אבל שונה. כי אני שונה הפעם. אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים ואי אפשר לעבור את אותו שיעור פעמיים.

אז אני שמחה על המפגש המחודש עם השיעור הזה. שמחה לגלות כמה אני שונה, כמה המים אחרים. סקרנית לראות מה השיעור הזה מביא עמו. יש בי חלק קטן שקצת מתייאש לנוכח ההיקף הנרחב של חיים שלמים של שיעורים ולמידה, אותו חלק שאין לו כוח והוא עייף ורק רוצה לנוח. החלק שהיה רוצה לוותר על החיים בכל כך הרבה הזדמנויות. אבל אני לא מוותרת. שוב ושוב אני עולה מהאפר, פורשת כנפיים מרהיבות ועפה. לאן? אני לא חייבת לדעת. אני לא צריכה להיות בשליטה. אני מרפה, אני באמונה, אני אגיע.

2016-09-19-22.24.05.jpg.jpeg
אני בדרך

להרפות לתוך מאמץ נכון

התגובות לפוסט של אתמול עודדו אותי כל כך ונתנו לי כוח וחשק להמשיך לכתוב, אז תודה רבה! אבל לא בא לי לכתוב פוסט רווי ברחמים עצמיים. אני רוצה לצאת מזה. אבל אין לי כוח לצאת מזה, אני צריכה לנוח. ודנה אמרה להרפות. אז זה מה שאני אעשה. אני מרפה, ומה שיוצא אני מרוצה. גם ככה הפוסטים הכי מוצלחים שלי התחילו בלי שום רעיון או כיוון, אלא פשוט נתתי לכתיבה לזרום מתוכי. ובכלל מה זה אומר "פוסט הכי מוצלח"? כאילו שיש תחרות פוסטים, או דרך למדוד את ההצלחה שלהם. אני בגמילה ארוכה מתחרותיות.

אז להרפות. איך מרפים? אני באמת במאמץ גדול כל הזמן. אני לא שמה לב ואני לא כל כך מכירה דרך קיום אחרת. אני מחזיקה המון דברים, כדי שהכל יהיה מדויק, כדי שהכל יהיה טוב לכולם. אבל אני צריכה ללמוד להרפות כדי שיהיה לי טוב. אני רוצה להרפות. אני רוצה שיהיה לי טוב. זה חשוב להגיד. זה קצת מעציב אותי שאני עדיין מרגישה צורך להדגיש את זה לעצמי, כאילו לא ברור מאליו שאני רוצה לעצמי טוב. אבל אני לומדת ומשתפרת ומתפתחת כל הזמן, ואלה דברים שלוקחים זמן, ויש לי את כל הזמן שבעולם, אני כאמור הרפתי. או משהו כזה.

20160915_171601.jpg
מי שמכירה אותי יודעת שמבחינתי אין יותר רפוי מזה!

יש מונח בבודהיזם שנקרא מאמץ נכון. הכוונה היא למאמץ מנטלי, לאנרגית המחשבות שלנו, וההכוונה היא להיפטר ממחשבות מזיקות ולטפח מחשבות מיטיבות. נו מצויין! זה בדיוק מה שאני עומלת עליו עם כל ההתעסקות בשליליות והחיוביות. אני כבר כמה שנים נמנעת מלקרוא על מאמץ נכון, על אף שזה משהו שקופץ לי לראש בתדירות גבוהה. היום הרגשתי בשלה סוף סוף להתעסק עם הנושא הזה. ככל הנראה בגלל שהגיעו מים עד נפש, והרגשתי שאני כבר יותר מדי זמן במאמץ לא נכון. או בגלל שהיום נחת לי בתיבת הדואר ניוזלטר שעסק בדיוק בנושא הזה, וכבר לא היה לי נעים להעיף אותו לפח, כמו את כל קודמיו…

אני כלל לא בטוחה שהמאמץ שאני חושבת עליו וזה שדיבר עליו הבודהה הם זהים, אז אני זונחת את משנתו לרגע ועוברת לדבר על מה שאני מבינה בו הכי טוב: על עצמי. כשאני מדברת על מאמץ לא נכון אני מתכוונת לכמות האנרגיה המנטלית שאני משקיעה באופן בלתי פוסק בניסיון לשלוט על עולמי הרגשי, על זה של יולי, בניסיונות לפענח את רגשותיהם של כל הסובבים אותי, במטרה לשלוט יותר טוב בסיטואציות הקשורות בהם כמובן. בגדול אני מבינה עכשיו שהמאמץ הוא בניסיון לשמר עבורי אשליית שליטה. שהרי אני כבר מבינה לא מאתמול שזו אשליה. אז למה כל המאמץ הזה?!

20160915_171624.jpg
בתמונות זה מצטלם טוב, בפועל זה מאמץ עילאי

להרפות אמרנו, לא? אני נושמת עמוק ומנסה להבין עמוק. אני מרגישה מאז ומתמיד שהגידול של יולי מצריך מאמץ רב יותר ממה שדורשים ילדים אחרים, מה שנקרא (ושווה לחזור לזה בהזדמנות) היי ניד. אני מרגישה שכדי שיולי תישאר בטוב, היא צריכה יחס ספציפי מאוד, דיוק גבוה מאוד של מענה לצרכיה. אחרת מדובר בקטסטרופה. ואני לא עושה קטסטרופות, תודה. גם לא דרמות, בבקשה. ואני באמת מרגישה שהמאמץ הזה הוא הכרחי. לא? מה, להרפות? זה נורא מפחיד. והרי כל פילוסופית גידול הילדים שאני מאמינה בה אומרת איחזו בילדיכם, אז מה להרפות מה? (תעשו לעצמכם ולילדיכם טובה, ותראו את כל ההרצאות של דר גורדון ניופלד).

אני מבינה שצריך פה ראיה חדשה, וממש מתרגשת מהיכולת לזהות את זה! זה בדיוק הגם וגם הזה שאני מרגישה שהוא הוא הכיוון שלי. גם לאחוז וגם להרפות. והרי בודהה לא דיבר על אי מאמץ. הוא דיבר על מאמץ נכון. ואלוהים לא נותנת אגוזים למי שאין לה שיניים, לפחות במשנתי היא לא. ובאמת יש לי וואחד שיניים, וואחד כוחות, משהו מדהים באמת. אז קיבלתי אגוז… אבל עדיין יש פה משהו שצריך דיוק, הרי המאמץ מרגיש לי נכון, הוא מרגיש לי מוגזם. יש פה שינוי כלשהו שנדרש במערכת העדינה הזו שנקראת חיי. זה הלהרפות החמקמק הזה. אני עוד אפצח את העניין הזה (pun intended, כמובן), אבל לא הערב. להערב אני מרפה.

20160913_124823.jpg
יש מי שמאמץ ויש מי שהירפה

ימים קשים

עוברים עליי ימים קשים, ובימים קשים לא בא לי לכתוב. אני תוהה אם לא בא לי לכתוב כי אני לא רוצה להראות צדדים פחות מחמיאים שלי. אבל אני כבר יודעת שזה לא הסיפור. אין לי בעיה עם חשיפת חולשות וקשיים. אני חושבת שפשוט באמת נורא קשה לי. והקושי בא לידי ביטוי גם בכתיבה. ובכלל בכל פעולה שאני מנסה לעשות. אני כבדה, לאה, עייפה. אני זקוקה למנוחה ואין כזאת בנמצא. ואני תקועה בלופ של כמה קשה לי וכמה אין לי מנוחה, במקום לזמן לעצמי את מה שאני רוצה. כי כשקשה כל כך, קשה שלא לשקוע בתוך הקושי. ואז קשה עוד יותר להיחלץ ממנו. קשה להיזכר בטוב ובחיובי, קשה קשה קשה.

אני רוצה להוציא את עצמי מזה, אבל בינתיים קשה. ואני מנסה לפרוט את הקושי הזה למרכיביו, להבין ממה הוא בנוי. ואני לא מוצאת שום רכיב מיוחד או שונה, שום הסבר מספק למה כל כך קשה לי פתאום. כל הנסיבות דומות; אני עם הילדים כל היום בלי אף עזרה, אין לי טיפת זמן התאוששות, ניק עובד קשה מאוד, ההורים שלי בחו"ל. אלה תנאי הפתיחה, ובתוכם אני מתנהלת תמיד, בדרך כלל יותר בטוב. אבל יש עייפות החומר, ויש הצטברות של עומס, ויש מחסור חמור באנרגיה וכוחות, ממש מגרדת את הקו האדום. ולפעמים לא צריכה להיות סיבה מספקת, לפעמים אלה פשוט הגאות והשפל הטבעיים של היותי אישה והיות הנשים מחזוריות, כמו הטבע, כמו הירח.

מאיפה מוצאים אנרגיה כשלי נגמרת? מהאוויר, מהאדמה, מהשמש, מהמים, מהירח. פעם הייתי מוציאה אותה מאנשים אחרים. בלי כוונה, בלי לשים לב, הייתי שותה להם את האנרגיה עם קשית. בעיקר לבני זוג. אולי אני עדיין עושה את זה במידה מסוימת, בלי כוונה, בלי לשים לב. אבל היום אני יודעת על דרכים אחרות להתמלא, ואני רוצה לנסות אותן.

20160914_172124.jpg
לא, אפילו החיוך הזה לא ממלא אותי בימים כאלה

אז אני עושה מדיטציה זריזה ונושמת לתוכי כוחות מאיפה שרק אפשר. מספיק כדי להוציא אותנו מהבית לחוג תיאטרון. אבל ניל התעורר במעבר לאוטו, והוא בוכה וצורח כל הנסיעה, ואנחנו באיחור לחוג, ופתאום יולי צריכה פיפי (אפילו שהצעתי לה פעמיים לפני שיצאנו), ואני עצבנית ולחוצה והבכי של ניל גומר אותי, ואני מצליחה להיכנע למחשבות השליליות, "לא הייתי צריכה להתעקש לצאת מהבית היום, הכל משתבש, זה חרא של יום…" ואני מעבירה את הנסיעה בספק-שירה-ספק-צרחות עם הדיסק, וזה מה יש.

הגענו בשלום, פחות או יותר, וכבר חשתי הקלה. לאט לאט הדבק, שאיתו יולי הייתה דבוקה אליי בתחילת החוג, התחיל להשתחרר, והאווירה השתחררה, וכל השליליות שסחבתי איתי התחילה להשתחרר. אני כבר יודעת היטב שאני צריכה תחלופת אנרגיה כשאני נכנסת למצב הזה, שאני צריכה לראות אנשים ולהתאוורר, ולכן התעקשתי לצאת מהבית למרות כל הקשיים. וטוב שכך. כי בסוף היה ממש נחמד. יולי התחילה להשתתף בחוג, אחרי שנה שלמה של ישיבה בצד וסירוב לקחת חלק בחוג. וזה מאוד משמח אותי ורציתי להמשיך בשוונג משבוע שעבר. אמנם קיבלתי באהבה את הרצון שלה רק לצפות מהצד ולא להשתתף, ובטח שלא לחצתי עליה לעשות שום דבר שהיא לא רוצה, אבל הרגשתי שהיא הייתה יכולה להנות מכך, ואני ממש שמחה שנתתי לה את הזמן היא הייתה זקוקה כדי להרגיש מוכנה להשתתף.

20160914_115431.jpg
יולי מככבת בתור יונה

ובכלל רציתי לכתוב על הקמפינג… כנראה שיש דברים שלא רוצים להיכתב. חבל, דווקא היה נחמד, בין כל הסבל הרגיל של חיים עם ילדים. אבל כבר מאוחר, ואני כותבת את הפוסט הזה בהמשכים כל היום וקצת נמאס לי ממנו. והרבה נמאס לי מזה שאין לי פנאי ואין לי זמן ואין לי מנוחה ואני זקוקה להם כל כך. המיכל ריק ואני חייבת למלא אותו. יאללה, עוד מדיטציה לפני השינה ואולי אני אקום חדשה בבוקר. לעוד יום של לתת מעצמי כל מה שיש לי ואז עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת. לפחות יש מי שמעריכים את זה, שרואים את ההשקעה האדירה ומכירים בחשיבותה. תודה על זה.

 

השתייכות ובשלות

היעדרות ארוכה מהבלוג גורמת לי לקושי להתחבר מחדש. זה קושי שאני מרגישה הרבה גם עם חברים, ואפילו עם ניק. אחרי שלא מתראים הרבה זמן (ומבחינתי כמה ימים זה הרבה זמן), אני צריכה זמן והתכוונות מיוחדת להתחבר מחדש. זה לא קורה אוטומטית. וקשה לי עם הפער הזה בין הקרבה שהייתי רוצה להרגיש לבין המרחק המכאיב שאני מרגישה בפועל. משהו שאני מבחינה בו בשנים האחרונות; הקושי שלי עם מרחק במרחבים שאני מצפה בהם לקרבה. אבל אני בכלל רוצה לכתוב על הקמפינג!

פעם בשנה מתקיים קמפינג ארוך של קהילת החינוך הביתי בארץ בפארק הירדן. זו השנה הראשונה שבה השתתפנו והיה טוב. כמו בכל אירועי חנב ארציים, אני נהנית מאוד לראות את התוצרים: את ילדי החנב הגדולים. הטינאייג׳רים האלה מקסימים ומיוחדים, וזה מחזק את הבחירה שלי. קשה לי להסביר לעצמי במילים את החוויה, אבל אני אנסה לפרוט אותה.

20160908_115446.jpg
שורה ראשונה על הנחל

האווירה בקמפינג הייתה מאוד נעימה. אווירה של קהילתיות, שבטיות, השתייכות חסרת מאמץ. אמנם היינו כמעט אך ורק בקבוצה שלנו, אבל הרגשתי שיכולתי להתחבר שם עם כולם. כולם מקובצים במחנות קטנים או גדולים, באים מאורגנים ומצוידים באופן מרשים ביותר. סיטואציה כזאת היתה יכולה לגרום לי להרגיש מחוץ לעניינים, לא שייכת. אבל היה לי השבט הקטן שלי והכל הרגיש לי נעים. עמוק בפנים מסתתרת תחושת פספוס על כך שזה לא יכול להיות אחרת, שלא מתאפשר איזה ביחד גדול יותר. אמנם היו מעגלים גדולים פתוחים, וקבלת שבת משותפת עם נגינה ושירה, אבל זה עדיין הרגיש ליד ולא בדיוק זה.

אני חושבת שככה אנחנו בני האדם בנויים. זקוקים לקבוצה קטנה וקרובה בתוך קבוצות גדולות יותר ויותר, מעגלי השתייכות הולכים ומתרחבים, כשבמרכז עומדים אנחנו ומשפחתנו הקרובה ובקצה כל העולם. מעגל קהילת החינוך הביתי הארצית הוא איפשהו באמצע, עוד אחד ממעגלי השתייכות גדולים ורחוקים יותר, שקשה לי למצוא בהם את תחושת האינטימיות והקרבה שאני כל כך אוהבת להרגיש.

20160908_115410.jpg
אינטימיות וקרבה בערסל

אבל בסיכום הכללי של חווית הקמפינג כן הרגשתי את זה, השתייכות ללא מאמץ אפילו! וזה נעים. ונראה לי שזה כלל לא קשור לתנאים חיצוניים, אלא רק לעבודה הפנימית שעשיתי, שיצרתי לי מבפנים תנאים מתאימים לתחושת שייכות בעולם, לא משנה איפה ועם מי אני נמצאת. כי אני בראש ובראשונה תמיד עם עצמי ושייכת לעצמי ואוהבת ומקבלת את עצמי. ועם זה אני יוצאת לעולם, כך שלעולם אין ברירה אלא לאהוב ולקבל אותי גם!

כמה פשוט. כמה שנים חיפשתי את זה בחוץ. ואפילו שידעתי שזה צריך לבוא מבפנים, לא ידעתי באמת מה זה אומר. או שידעתי אבל לא הייתי בשלה לזה. עניין הבשלות מאוד עוזר לי להבין ולקבל את עצמי ואת התהליכים שאני עוברת ואת הזמן שזה לוקח. להבין שאני בסדר, בדיוק איפה שאני עכשיו. אין לאן למהר, אין מה לרצות להיות במקום אחר או כמו מישהי אחרת. אני בדרך. החיים הם מסע ואני צועדת בדיוק בקצב הנכון לי, מתפתחת לפי הבשלות שלי. זרע, נבט, שורשים, גבעול, עלים, פרחים, פירות. תהליכים נהדרים שלוקחים את הזמן שלהם. וצריכים מספיק מים, ואדמה טובה ועשירה, ואור שמש במידה הרצויה. ואפילו פרפרים ודבורים להפריה. וזה עונתי. לפעמים אני ענפים יבשים שיש בהם בקושי מספיק חיות כדי להמשיך להתקיים, ולפעמים אני ענפים גדושים עלים ירוקים בשרניים ופירות עסיסיים לרוב. רוב הזמן אני בין לבין, מתמלאת ומתרוקנת כמו הירח. המחזוריות הזאת שמאפיינת אותנו הנשים היא כמו קסם. אז איפה שאני נמצאת זה טוב, זה נכון. באמת שניסיתי לכתוב על הקמפינג, אבל הכתיבה לוקחת אותי לאן שהיא רוצה ואני מובלת על ידה. אני אנסה שוב מחר.

20160910_123309.jpg
מנסה לכתוב על הקמפינג…

 

פוסט קצר על הרגלים ותלונות

רעש רעש, בחוץ ובפנים. הכתיבה פה הפכה לדרך מיידית למצוא קצת שקט, קצת חיבור פנימה. הדרך כבר מוכרת, אני מחליקה פנימה בקלות. מנסה לזקק מחשבה ברורה אחת מתוך בליל הקולות, ושום דבר לא עולה בחכתי. מרוב שהראש שלי מלא, הוא כאילו ריק. נו טוב. לא בכוח. אני אנסה מאוחר יותר.

מאוחר יותר ועדיין לא נחה עליי המוזה. מי שכן נח עליי זה תינוק אחד עייף שמתקשה להירדם. אבל אני כל כך עייפה שלא אכפת לי. אני בשכיבה וזה מה שחשוב. אז אין לי מה לכתוב, גם זה קורה. גם אין לי תמונות. אני מרגישה שלהעלות פוסט כזה זה סתם לסמן וי על היום. כי גם אתמול לא כתבתי. ואחרי התחלה סוערת של לכתוב כל יום כל יום, הירידה ההדרגתית ההגיונית הזאת מתחילה להרגיש כמו נפילה חופשית. אז לכתוב בכוח?

האם מותר לי לא לכתוב בבלוג יומיים ברציפות? מותר. האם מותר לי לרצות לכתוב כדי לשמר את המומנטום? מותר. בעצם הכל מותר, אז אין מה לדאוג. כל מה שאני עושה ואעשה הוא טוב. מותר לי להיות עייפה ולנוח. מותר לי להתלונן כל היום. מותר לי להבין שתלונות והתמקדות בשלילי לא מקדמות אותי. גרוע מכך, תלונות ושליליות מעכבות אותי, מפחיתות בצורה מוחשית מהאושר שלי. אבל זה הרגל, והרגלים קשה לשבור. ובכלל לא בשבירה עסקינן. אנחנו עוסקות ברכות, גמישות, עדינות.

לא צריך לשבור את הרגל התלונות, אפשר להנחיל הרגל חדש שיתפוס את מקומו, הרגל החיוביות, הרגל ההודיה. מה שאנחנו משקים, צומח. אז זו תזכורת לעצמי להשקיע בדברים הטובים, כדי לא לשקוע ברעים. זה כל העניין.

על רעב וריפוי

מכרסם בי רעב אינסופי, ולפעמים אני ממלאת אותו באוכל. זה לא רעב לאוכל, אבל אוכל הוא מילוי מצויין. משקיט, משתיק, מנחם. מה עוד אפשר לעשות עם רעב כזה שאינו יודע שובע? כי הוא באמת לא נגמר. ניסיתי הכל ואין לו סוף ואין בו שובע. בור שחור ללא תחתית.

אבל אולי זה לא רעב. אולי אני קוראת לו רעב כי זה כל מה שאני מכירה. אולי הוא תשוקה, אש שורפת מבפנים. אולי הוא הנעה קדימה, לעבר כל חלומותיי. אולי לא כדאי שיהיה לו סוף, אולי הוא מושך אותי הלאה, אל עבר ההגשמה. אולי עומקו של הבור הוא מאפיין חיובי. אולי עוצמתו היא בנצחיותו. אולי עומקיי הם מאפיינים חיוביים. אולי עוצמתי היא בנצחיותי.

חברה אמרה לי שהרגישות שלי היא החוזק שלי. רגישות ועדינות, שעמלתי להסתיר כל חיי. כי הן נתפסו בעיניי כחולשות. איזה עולם הפוך חיינו בו! חשבתי שלהיות רגישה ועדינה אומר שיוכלו לפגוע בי ביתר קלות, רציתי להגן על עצמי. אז הסתרתי והתרחקתי ממי שאני. להיות רגישה ועדינה אומר שיוכלו לגעת בי ביתר קלות. זה הופך אותי לנגישה יותר, מזמינה יותר. המון דברים שלא ידעתי שהם יתרונות עבורי. עבור העולם. מתנות שלי להנות מהן, לחלוק מהן לעולם.

20160904_150841.jpg
מתנה שלי

אין סיבה להסתיר. אין ממי לפחד. אין ממה לחשוש. אני מוגנת, אני שמורה, אני אהובה, אני חשובה. יש לי תפקיד וייעוד ומקום בעולם. וככל שאקדים להפנים את כל זה, כך אזכה להנות מזה במהרה. ככל שאעמול על אחדות עצמית, כך אחוש שייכות. אני אמשיך לומר לילדה שבי את כל הדברים שהיא צריכה לשמוע על מנת להירפא. אני יפה, אני חכמה, אני בעלת ערך. זה כל כך פשוט פתאום. אם אומר זאת לעצמי, זה יהפוך לאמיתי. כי זה תמיד היה אמיתי, רק לא אפשרתי לעצמי לראות את זה, להרגיש את זה.

תאפשרו לעצמכם את הריפוי הזה. זה אמיתי. ומגיע לכם להיות מאושרים. מגיע לכן להיות מאושרות. וזה בידיים שלנו. במחשבות שלנו. בלב שלנו. תעצמו עיניים ותמצאו את זה בתוככם, כדור אור קטן בוהק. תראו אותו, והוא יהפוך לאמיתי. תתנו לו אהבה, והוא יגדל ויתעצם. מלאו בו את כל כולכם, והאור יישפך ויקרין גם על כל הסובבים אתכם. מלאו את העולם באור שלכם, העולם זקוק לו ורק לכם יש אותו.

פחד ואמונה

לאחרונה אני מבחינה בתנועה פנימית כזאת, מעין גאות ושפל, בין פחד לאמונה. העולם שבחוץ מנסה למשוך אותי לכיוון הפחד, וזה כיוון מוכר, דרך שאני מורגלת בה מהתקפי החרדה שהיו לי. אבל מאז שאני מתרגלת דרך חדשה, של אמונה וחיוביות וטוב, אני מצליחה לשים לב מתי העולם מנסה להפחיד אותי, ומתי אני מתרחקת מהאמונה בלי כוונה.

20160903_174742.jpg
דוב קואלה חמוד מטפס על עצים ואוכל עלים: בשלב הזה אין פחד

השבוע ניל היה חולה ברמה שלא נצפתה במחוזותינו הרבה זמן. ימים ולילות ארוכים של חום מאוד גבוה, שיעול כואב ונזלת אינסופית. כולם תסמינים שלא היו מרגשים אותי בדרך כלל, אבל המשך והחומרה שלהם התחילו להלחיץ אפילו אותי. לילה אחד, אחרי שבוע של מחלה ללא שיפור ואף החמרה במצבו, הפחד הצליח לחדור את שריון האמונה שלי. התחלתי להיכנס ללופ של מחשבות חרדתיות: מה אם זה משהו רציני? הוא היה אמור להשתפר כבר! אולי אני סתם שאננה ושמה את בני בסיכון? אימא אחרת כבר הייתה לוקחת אותו לרופא או אפילו למיון! מה אם אני אגיע מאוחר מדי? הרי תינוקות מתים!

למרבה המזל, המחשבה הקיצונית על מוות הצליחה לזעזע אותי מספיק כדי לשים לב שאני לא בשליטה, שאני בלופ של פחדים שאין להם שום טעם. לפחד לא עוזר, הערכת המציאות עוזרת. מיד שלחתי הודעה לחברה יקרה, שידעתי שתבין במה מדובר, והיא הרגיעה אותי. היא עזרה לי להתחבר לידיעה שניל הרי יהיה בסדר, זה ברור. היא הדגישה שזה שלב שאנחנו כמשפחה צריכים לעבור יחד. וזה מאוד התחבר לי לתחושה שיש לי כבר כמה זמן (שהתגברה באוגוסט), שאני כמו במשחק מחשב או קורס בלימודים, ויש שלבים שצריך לעבור, ויש מבחנים שפתאום נוחתים עליי, אבל כל הלמידה הזאת מובילה אותי למשהו גדול, עצום, ענק, לקפיצת מדרגה אישית.

20160903_174812.jpg
קפיצת מדרגה שמתחילה להלחיץ אותי

אז מילאתי את עצמי באמונה וידיעה שהכל יהיה טוב והכל לטובה והכל זה שיעורים שאנחנו עוברים. שמחתי שאנחנו עוברים אותם יחד בקלות, כלומר שאין ביני לבין ניק אי הסכמה לגבי המצב. זה ממש הרגיש לי כמו להגיע שוב לאותו מבחן, רק הפעם ברמה אחרת, כמו לעשות תואר שני. כי ניל הוא ילד שני, וכבר היינו בסיפור הזה עם יולי. היא סבלה נורא מבקיעת השיניים, וכבר היינו מותשים, וניק רצה לתת לה אקמולי כדי להפחית את הסבל שלה, ואני התנגדתי נחרצות. אי ההסכמה בינינו הייתה קשה מנשוא. אני אישה שאוהבת הרמוניה, ומאוד קשה לי לחיות באווירה של עימותים.

עם יולי השיעור היה להגיע להסכמה, ובאמת הצלחנו בו היטב. אני הצעתי למצוא משכך כאבים טבעי שאהיה מוכנה להשתמש בו מתי שניק ירגיש שזה נחוץ. Win win. השתמשנו בו אולי שלוש פעמים בסך הכל בארבע השנים שיש לנו אותו, אבל השימוש הרי לא היה העניין. העניין היה בהסכמה שלי לקבל את התפקיד ההורי של ניק, לקבל את היותו שותף מלא של 50% בפרויקט הזה שלנו, ולתת מקום לדעה שלו בתהליך קבלת ההחלטות. השיעור של ניק בהקשר הזה היה ללמוד לסמוך עליי ולבטוח בי בכל מה שקשור לילדים.

חזרה לניל. הפעם אנחנו ניגשים למבחן הזה, להעלאת הדרגה הקשוחה הזו, כשאנחנו מאוחדים מראש. יש בינינו הסכמה מלאה לגבי אופן הטיפול בילדים, וזו כבר הקלה עצומה. אם, בנוסף לפחדים שלי, הייתי צריכה להתמודד גם עם מאבק בניק, זה היה יותר מדי בשבילי. אני גאה ומודה על הדרך שעשינו. אז הפעם השיעור הוא על פחד ואיזה מקום אני נותנת לו בתוכי. אני לא נותנת לפחד לנהל אותי, אני מנהלת אותו. אני מכירה בקיומו, מאפשרת לו לתת את דברו, ומעבירה את השליטה לאמונה.

אחרי כל החפירה הזאת, אני נזכרת שבכלל רציתי לכתוב על פחד ואמונה בהקשר לטיול הגדול. יש לכם עוד קצת כוח? סבבה, גם לי. חשבתי שעוד מוקדם בשביל שהפחדים יתעוררו, עוד אין אפילו תאריך, שלא לדבר על כרטיסי טיסה. אבל העולם חשב אחרת, והפיל עליי את פצצת קדחת הדנגי. קראתי כמה סיפורים על מטיילים במזרח שחטפו את המחלה הזוועתית הזאת, ונתקפתי פחד. איזה ביטוי מגניב, הפחד תקף אותי! אני סתם הלכתי לי לאטי במרחבי הרשת, אפילו לא הייתי לבושה בצורה חושפנית, והפחד החצוף הזה פשוט תקף אותי! לא לעניין בכלל, בייחוד לאור העובדה שאני כבר נחשבת בעיני עצמי כמתקדמת מאוד בענייני פחדים. נו, טוב.

20160903_174100.jpg
לא רואים היטב כמה זה פאקינג גבוה! גם פה הפחד תקף אותי…

מזלה של הקדחת הזאת שאין נגדה חיסון, אחרת הייתי מאוד כועסת על הערעור שלה את נושא החיסונים, שטרם סגרתי וחתמתי (אל דאגה, אכתוב על הנושא פוסט מפורט), אבל קראתי במידה מספקת להחליט שלא בבית ספרנו, תודה רבה. בכל אופן, עוד תהיינה הזדמנויות רבות לאוורר את שלל הפחדים שנוגעים לנסיעה. להערב הספיק לי. פחד זה עניין של בחירה. ואני בוחרת באמונה.

חופש וחירות

הראשון לספטמבר הגיע, מתחילה שנת חנב חדשה. יולי הייתה אמורה לעלות לגן חובה, ניל היה אמור להיכנס באיחור אופנתי למשפחתון לשעות ארוכות בלעדיי, ואני הייתי אמורה ללכת לאיזה משרד ולעשות תשע עד חמש מייאש. אלה החיים, לא? לא! כל פעם שקול מבחוץ אומר לכם "אלה החיים", תגידו לו "לא!". החיים שלי הם לא שבלונה של מוסכמות חברתיות, מה אמורים לעשות ובעיקר לא. החיים שלי הם סדרה של בחירות להקשיב ללב שלי, להתעקש לדייק לי את המציאות עד כמה שניתן כרגע, ולהמשיך לתכנן איך אוכל לשפר עוד בעתיד ולקרב את עצמי לחלומות הכי פרועים שלי.

2016-09-01-14.50.55.jpg.jpeg
ניל מנגן ורוקד לעצמו, חלום פרוע של ילד

אני חושבת שהחלום העיקרי הוא לא להיות משועבדת. לא להיות משועבדת לעבודה, לחובות, לציפיות של ההורים, למוסכמות של החברה, לחלום האמריקני של שפע חומרי. כשאני קוראת את זה, אני מבינה פתאום כמה למדתי מאבא שלי, כמה אני דומה לו. אני נזכרת במשהו שהוא אמר לי פעם על הבחירה שלו בתחום התעסוקה שלו. הוא אמר שהוא חלם להתפרנס מעיסוק שיאפשר לו לקחת חופש מתי שהוא ירצה, בלי בוס שצריך לבקש ממנו שום דבר ולהרוויח מספיק כדי שיוכל בכל רגע לקום ולטוס לראות את הביטלס בהופעה. אז הביטלס כבר לא קיימים, אבל החופש קיים עבורו.

ועבורי? ללכת בדרכו של אבי זה חופש? האם נעשתה בחירה חופשית אמיתית או שזה סוג מוסווה היטב של כפייה? ברמה הפילוסופית, תמיד האמנתי שאין באמת רצון חופשי כי אנחנו מושפעים מכל כך הרבה דינמיקות, חוטים בלתי נראים שמושכים אותנו הלאה במסלול מותווה מראש, שנגזר משילוב ייחודי של תורשה והשפעה סביבתית. חלק נכבד מחיינו אנחנו נאלצים להיות מי שאנחנו, ללא יכולת בחירה וללא מודעות לאילוץ. האני האמיתי שלנו קבור עמוק מתחת לכל ההתניות, ההשפעות, המשיכות שהופכות אותנו למי שאנחנו. ואז, לפעמים, מגיע רגע בחיינו, או כמה רגעים, בו מוסר צעיף מעל העיניים ויש התעוררות רגעית. לרגע אחד אני רואה את עצמי נסחפת בזרם החיים שעוצבו לי מתוקף נסיבות לידתי וחיי, ואני מצליחה לעצור לרגע קט, להאחז בענף נמוך ולהביט מלמעלה על הנהר הזה. על החיים שלי.

מנקודת האחיזה הזו אפשר לקבל החלטה בלתי מושפעת. בחירה בנתיב חדש שאליו אני חותרת, שמהדהד את נפשי ביתר דיוק. אני שמחה על ההשפעה של אבי עליי. הוא אדם חכם שאני לומדת ממנו המון. ואני שמחה שהוא לימד אותי את חשיבות החירות, החופש והיות האדם נאמן לעצמו. אימא שלי תמיד אומרת שבחרתי טוב להיוולד למשפחה הזאת, והתפיסה הפשוטה הזאת שהייתה לנשמה שלי בחירה, והיא בחרה בחיים האלה, בהורים האלה, בשיעורים האלה, התפיסה הזאת משנת חיים בעומק ובחירות שהיא מאפשרת. גם אימא שלי אישה חכמה שאני לומדת ממנה המון. ואני שמחה שהיא לימדה אותי על אושר, על אכפתיות ועל חשיבות המשפחה והחברים. בחרתי טוב. משני הוריי קיבלתי את החתירה לחופש וחירות. בחרתי בהם כדי לקבל את נקודת הקפיצה הטובה ביותר למסע הזה של הנשמה שלי, לחיים שלי.

img-20160830-wa0000.jpg
ההורים שלי, 6 שנים לפני שבחרתי בהם

כמה הרבה יותר נעים להתקיים מתוך תחושת חופש ובחירה. אנחנו אמנם נולדות לתוך נסיבות מעצבות שקשה להשתחרר מהמשיכה שלהן, אך בחרנו מראש את הנסיבות המדויקות לנו, שיקדמו אותנו כמה שניתן במסע. אני מודה על כל ההשפעות של ההורים שלי, הן הביאו אותי למקום הזה עכשיו. מקום שמאפשר לי התעוררות, בחירה, חירות. השחרור מההשפעות שלהם הוא תהליך ארוך וכואב לשני הצדדים, אבל בסופו יש פירות מדהימים. הייתי צריכה להתרחק מהם כל כך כדי למצוא את דרכי חזרה במידה הנכונה לי, למקום שמתאים לי, בתוך המשפחה הקטנה שלי ובמשפחה הגדולה שלי. וגם הילדים שלי יעברו תהליך היפרדות והתרחקות ממני, ולבי ישבר קצת. אבל אני אזכור שזה זמני וזה משרת מטרה חשובה מאוד, למצוא את עצמם.

אז היום הראשון בספטמבר ואני חופשיה. חופשיה לתכנן תוכניות, לרקום מזימות ולהגשים חלומות. נשמע מגניב, אה? רוצים לדעת איך זה נראה בפועל? כבר שעתיים ישן עליי תינוק חולה מאוד, כל הגוף שלי הוא טישו אנושי מרוח בנזלת, חצי לילה לא ישנתי, כואב לי הגרון והראש. חופשיה, כן. הבחירה להביא ילדים לעולם מבטלת כל כך הרבה מהחופש אליו היינו רגילים, אבל מביאה איתה חופש מסוג אחר, החופש להתמסר לחלוטין למשהו גדול ממני, כי הילדים האלה יהיו גדולים ממני ומכל מה שהכרתי עד היום, ואני לוקחת חלק אדיר בזה. אז החופש המוכר יחזור כשהם יגדלו קצת, ואני עוד אתגעגע לגוף הקטן שלהם שוכב בוער וסובל בזרועותיי, אני אתגעגע לאינטנסיביות שבה הם היו זקוקים לי ולאהבה הטהורה והמזוקקת שזרמה בינינו בערוץ פתוח ושוצף. החופש יגיע, בינתיים יש לי בחירה.

20160901_135354.jpg
כותבת על חופש, לא יכולה אפילו ללכת לעשות פיפי

אופטימיות באמצע הדרך

מחר זה היום האחרון של אוגוסט, זמן מצוין לפוסט מעודד. לפני ההריון השני שלי, פחדתי נורא מהשנה הראשונה עם שניים. גם ילדה היי ניד וגם תינוק? תינוק שצריך להחזיק על הידיים או במנשא כל הזמן, להניק כל הזמן, להחליף חיתולים, תינוק שבוכה כל הזמן ומתעורר כל הלילה. דמיינתי קושי עצום. ולא רק דמיינתי, גם ראיתי אצל חברות כמה ההסתגלות לתינוק חדש במשפחה, בנוסף לילד בחנב, היא קשה בטירוף. ראיתי את היחס כלפי הבכור משתנה, ראיתי איך כל השלבים הקשים חוזרים: הנקה סביב השעון, גב כואב מהמנשא, חיתולים, זורק אוכל על הרצפה, מורח טחינה על השמלה, רץ לכביש, נוגע בחשמל, טנטרומים… וזה רק התינוק, מה עם הבכורה? צפיתי קושי עצום עבורה. לעבור מלהיות מרכז היקום לשחקנית משנה זה הורס. פחדתי שלא יהיה לי זמן להשקיע בה יותר, שאני אזניח אותה ואת הצרכים שלה, ושזה יעלה לכולנו ביוקר. שהיא תצרח ותרביץ ותשבור ותהרוס, שהיא תהיה חולה הרבה יותר, בוכה הרבה יותר, ברגרסיה. וכמובן שפחדתי גם שלא אצליח לטפל בתינוק כמו שצריך. בטח לא בסטנדרטים הגבוהים של הורות מקושרת. בקיצור, פחדתי מאוד מהצעד הזה. דחיתי אותו ככל שיכולתי. אבל רציתי ילד שני. אלוהים תעזור לי, אני רוצה אפילו שלישית. והייתה לי אמונה. האמנתי שהתינוק שיגיע אליי יהיה שונה ממה שחוויתי. האמנתי שאני מגיעה מוכנה יותר, יודעת למה לצפות ואיך לטפל בתינוק. וצדקתי.

img-20160828-wa0026.jpg
איזה תינוק הגיע אליי, אין דברים כאלה!

אני לא אומרת שלא קשה. בטח שקשה. אבל הבטחתי פוסט אופטימי, אז לפני שאני נסחפת עוד יותר עם הקושי, הנה הטוויסט. הרבה פחות קשה לי ממה שחששתי. אני 9 חודשים לתוך האימהות לשניים ואני במצב די טוב. והילדים במצב טוב! יולי לא נהייתה חולה, אפילו שהייתי בטוחה שהקושי הרגשי שלה יתבטא במחלות. אני כנראה ממש מצליחה לענות על הצרכים שלה במידה מספקת. יותר מזה אי אפשר לבקש בשנה הראשונה אחרי שהתווסף תינוק למשפחה. כן, היא צורחת עלינו לא מעט, אבל מרביצה לעיתים סופר נדירות. לא שוברת, לא הורסת, לא חולה, לא רגרסיה. לא בקושי. היא בסך הכל בטוב. מסתגלת בצורה מעוררת השתהות, אמפתית כלפי כולנו, אוהבת ועדינה ומדהימה.

20160827_223813.jpg
אוהבת ועדינה, גם מתוך שינה

והכל בזכות העבודה המעולה שאני עושה. כן כן, אני מודה בפה מלא שאני האחראית העיקרית לכל הטוב הזה. מגיע לי. מותר לי. אני מרוויחה את זה ביושר. (קפץ לי לראש פתאום הקטע הזה של עין הרע או לעורר קנאה, ואני רוצה להתייחס אליו. קודם כל, אני מוגנת ושמורה ואף אחד לא רוצה לעשות לי שום דבר רע, וכך גם כל משפחתי. תודה. שנית, אני מרגישה שיש בקטע הזה של עין הרע ניסיון להקטין את האושר של אנשים ולהפחיד אותם. "אל תהיו יותר מדי מרוצים כי מישהו יכול לקחת את זה מכם, סתם ככה מתוך קנאה ורשעות, בלי שיש לכם אפשרות להגן על עצמכם". לא קונה את זה. אני מאמינה שהטוב שלי משמח אנשים אחרים, מראה להם מה אפשרי ונותן להם תקווה. זו לפחות הכוונה שלי, ואני מאמינה שזה מה שחשוב.)

חזרה לאופטימיות. הנקודה היא שאני במקום הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שאני אהיה. והגעתי לנקודה הזאת בכלל מתוך הייאוש של השבועות האחרונים. פאקינג אוגוסט, כאמור, ותוסיפו לזה את ניל מוציא שיניים, בוכה יותר, אומלל, משלשל, מנוזל, משתעל, תענוג. ואני עייפה עד לשד עצמותיי, לא ישנתי טוב כבר עשרה חודשים, אין לי מספיק זמן לעצמי (שהכרחי לי לתיפקוד ממש כמו שינה ואוכל), אין לי סבלנות ליולי בשיט, אפילו כשהיא ממש משתדלת וחמודה, ותוסיפו לכל זה בן זוג חולה… רגע, שוב נסחפתי לתוך הקושי. הנקודה היא שאני לא שבורה. אני קרוב, אני ליד, אבל אני לא שם. אני לא מסיימת כל יום שבורה ורצוצה ובוכיה. רק פעם בשבוע שבועיים… זה מבחינתי הישג, זו הצלחה. עוד שלושה חודשים ניל יהיה בן שנה (איך קרה דבר כזה?! לאן הזמן טס ולמה הוא לוקח את התינוק המתוק שלי איתו?), ואני רשמית אהיה אחרי תקופת הקושי וההסתגלות. האם בין לילה החיים שלי יהפכו לדבש? לא. אבל יהיה יותר קל. לאט לאט, בהדרגה, הכל יהפוך פשוט יותר, קליל יותר, נעים יותר. ועוד שנה אני אסתכל אחורה על התקופה הזאת, אזכר באוגוסט האחרון שלי בארץ, ואחייך מתוך הערסל על חוף הים. אמן.

img-20160828-wa0018.jpg
מה, לא נתגעגע לאוגוסט על שפת הנחל כשיגיעו ימי הגשם המבאסים של החורף?

חלום נוסף: בלוג נסיעות

וידוי קטן: בין יתר החלומות שלי, אני חולמת לכתוב בלוג נסיעות. יענו, travel blog. למה אין מילה טובה ל-travel בעברית? נסתפק בנסיעות. בעצם למה להסתפק? בתודעת השפע לא מסתפקים! המחשבה החיובית אומרת איזה מזל שיש כל כך הרבה מילים שונות בשביל דבר אחד, גדול ורב מימדי. אז אני אגוון עם חופשות, מסע, הרפתקאות, טיול. כיף לתפוס את עצמי מתבאסת ומקטינה, ומיד לשנות, להרחיב, למצוא את הטוב.

20160827_111644.jpg
חולמים ביחד

חזרה לחלום. בלוג נסיעות. המחשבות מתרוצצות לי בראש ואני מנסה לסדר אותן שיכנסו יפה לעמוד. הבלוג הזה התחיל, בין יתר הסיבות, בשבילי להתנסות בכתיבת בלוג. לבחון האם אצליח להתמיד? האם מישהו בכלל יקרא? האם זה יוכל להפוך ריווחי? אז אחרי חודשיים של כתיבה יומיומית, 70 צפיות ליום בממוצע, אני מרגישה שזו משימה שאני מסוגלת ורוצה לקחת על עצמי.

הראש מיד מסביר לי שיש המון בלוגים של נסיעות, השוק רווי, אין בזה הרבה כסף אם בכלל, זו המון עבודה והשקעה ועוד כל מיני דברים נכונים וחכמים. אבל הלב יודע יותר טוב, ידיעה פנימית עמוקה, שמה שעושים באהבה, נעשה טוב. ולדברים טובים תמיד יש ביקוש. ומה שאני עושה תמיד יהיה מיוחד, שאני מביאה נקודת מבט ייחודית לעולם הנסיעות, ויש מקום ואפילו ביקוש לקול שלי. איזה כיף שאפשר להקשיב לראש, וללכת לפי הלב!

אז בינתיים אני חוקרת את עולם בלוגי הנסיעות באנגלית, ומקווה שהוא רלוונטי לשוק הישראלי. כי החלטתי להתחיל בקטן בעברית ולעבור לגדול באנגלית אחרי עוד תקופת ניסיון כזאת. הכנתי רשימה של 30 נושאים לפוסטים בסגנון מקצועי כזה, כמו "10 טיפים לטיסות עם תינוקות", "איך להסתדר בנסיעות כטבעונים" ו"עצות ליישום מיטה משפחתית במלונות".

received_10210780020997836.jpeg
פוסט על חוף הים?

עכשיו אני רק צריכה הרבה זמן, המון מוטיבציה וקצת השקעה כספית ראשונית, ואני אהיה בדרכי להפעיל בלוג נסיעות משובח. אני מקווה גם למצוא הזדמנות להתייעץ עם חברים יקרים שמפעילים אתר תיירות שכזה בהצלחה רבה, ללמוד מהניסיון שלהם ולבדוק אפשרויות שיתוף פעולה (אוהד, אם אתה במקרה קורא, תזמין את עצמך אלינו לסשן ייעוץ!).

אני שמחה שהבנתי שאלה יהיו בלוגים נפרדים. המסע האמיתי שלי חייב להישאר בלוג אישי. תוכן מקצועי, מכירתי, מעוצב להתאים למשתמש, אין לזה מקום פה. המקום הזה שמור לכתיבה מהלב והנשמה, לנושאים עמוקים ושטחיים ובין לבין, לביטוי עצמי חסר עכבות. בלוג הנסיעות יהיה יותר כמו עסק, ואל לנו לערבב עסקים ותענוגות.

החלום הוא לא רק לכתוב בלוג נסיעות. זה לא אתגר, כפי שכבר הוכחתי לעצמי פה. השאיפה היא להתפרנס מהבלוג. יש אנשים שעושים את זה. יש אנשים שמצליחים לממן את אורח החיים הנוודי שבחרו לעצמם באמצעות תיעוד שלו בבלוג. זה לא קל, אבל אפשרי. וזה ישמח עד מאוד את לבי הפמיניסטי להצליח לתרום לכלכלת המשפחה במו ידיי.

אז יש לי דרך ארוכה לפניי. אני צופה מכשולים רבים בדמות ספקות עצמיים, דחיינות כפייתית, ייאוש כללי וגידול ילדים. כמובן שאדווח פה איך העניין מתקדם, ועוד יותר כמובן שאתם תיקחו חלק בהצלחת הבלוג החדש! אני מתכננת לכתוב פוסטים שיהיו מעניינים ורלוונטיים לכל הקוראים שלי. אז אחלו לי בהצלחה במסע החדש הזה.

20160826_174153.jpg
מכשולים לא יעצרו אותנו!