רגישות ומראות

הבנתי משהו לגבי העוצמות הרגשיות של יולי, האינטנסיביות שבה היא מרגישה דברים. הבנתי שזה מפחיד אותי. הבנתי שהפחד הזה ניהל אותי מולה, גרם לי לנסות לרכך עבורה את חווית הקיום בעולם הלא מותאם לה. הפחד הזה גרם לנו להתהלך על שברי זכוכיות לידה, להיזהר לא לעורר את הרגשות העזים האלה שלה. לא קל לי להודות בזה, זה לא משהו שרציתי לראות בעצמי, זה לא משהו שרציתי להכיר בו באימהות שלי ובהתנהלות שלי עם בתי. אבל הדרך לריפוי עוברת במודעות, לפחות בשבילי, לפחות עד כה. הבנתי עוד שאני עושה לה עוול בפחד הזה, נזק של ממש. כי אם אני, האימא הגדולה והחזקה והכל-יכולה שלה, מפחדת מהרגשות שלה הקטנה, אז כנראה שהם ממש מסוכנים. כנראה שכדאי להיזהר מהם, אולי להסתיר אותם טוב-טוב באיזו מגירה חשוכה, שלא יצאו משליטה ויפגעו במישהו. אולי כדאי לא להרגיש כל כך חזק כי זה מאיים על אחרים.

וזה מוביל אותי להבנה נוספת. הבנתי שיולי היא אני ואני היא יולי. קיבלתי חתיכת מראה בתור ילדה, ולא תמיד נעים להסתכל בה. יולי משקפת עבורי המון היבטים שלא הכרתי בעצמי לפני האימהות. או שהכרתי, אבל לא ברמת מודעות גבוהה שמאפשרת התבוננות עמוקה. זה האימהות הביאה, עם שלל ברכותיה, אבל זה לפוסט אחר. יולי מראה לי שאני רגישה מאוד, שיש לי רגשות מאוד עוצמתיים שאני בדרך כלל מדחיקה, שאני מרגישה לא מותאמת לחיים בעולם הזה, שאני צריכה המון. כל הדברים שאני הם גם היא. כל כך הרבה הזדמנויות לתקן, לרפא, לקבל, לאהוב. בעצמי. בה. אז הבנתי שאני בעלת עוצמות רגשיות. כלומר, זה לא היה ממש חדש לי, מן הסתם. אבל לחוות מה זה אומר מגיל אפס עבור יולי, נותן לי פרספקטיבה מטורפת, כמו לעמוד באולם מראות, וכל מראה מחזירה אותי אחורה בזמן.

אני מרגישה הכל ביתר שאת, זו רגישות יתר. ואני מנסה לראות את כל מה שטוב וחיובי בזה, כדי להביא את המבט המיטיב הזה ליולי, וגם לעצמי. כי אני באמת מאמינה שזו מתנה. אני פשוט צריכה לקלף מעליי אמונות, התניות, תפיסות תרבותיות, שלא תואמות את מה שאני רוצה להרגיש ולהאמין בו.

אבל זה באמת מפחיד אותי! כל פעם שאני מאבדת שליטה ויוצאת ממני המפלצת, כל פעם שאני מתאכזבת ממשהו בצורה לא פרופורציונלית, כועסת בעוצמה, נעלבת עד עמקי נשמתי, זה שם. הפחד שם. גם אני למדתי לפחד מהרגשות העזים שלי. גם אני למדתי להסתיר אותם. מה עושים עכשיו עם הפחד הזה? עם ההסתרה,ההדחקה האוטומטית? איך משתחררים מזה? זה כל כך קשה להתבונן בזה, המיינד שלי מנסה הכל כדי להסיח את דעתי מלהתקרב לדבר הזה. הגוף שלי מנסה הכל. הכאב בשכמה הימנית מתעצם ולא נותן לי להתעלם ממנו. אני רוצה להישאר עם זה אבל אני כבר לא שם. ובאמת אני פתאום שמה לב שאני לא נושמת. מה יש שם שכל כך מפחיד? זה באמת רק זה, רגישות יתר או עוצמות רגשיות שהפחידו מישהו בחיי מתישהו כל כך שזה גרם לי לתגובה כזאת? אני מניחה שאגלה בהמשך החקירה.

ערב רע

במהלך היום אני בדרך כלל ממש בסדר, אני מחזיקה את עצמי ואת הילדים, אני סבלנית ויש לי כוח והכל זורם חלק יחסית. אבל בשעות אחהצ והערב כמעט תמיד נגמר לי, וזה הזמן מבחינתי שבן זוגי אמור לקחת על עצמי את התפקיד, להגיע עם כוחות מחודשים ולתפקד עם הילדים באופן מיטבי, כדי לאפשר לי לנוח. אבל לפעמים זה לא קורה. לפעמים הוא חוזר עצבני אחרי יום קשה וחוסר הסבלנות שלי מלבה את שלו ונותן לו לגיטימציה להתנהג בצורה לא מיטבית. היום היה יום כזה, ואני עדיין מנסה להבין איך הכל השתבש לנו כל כך.

השתבש זו מילה עדינה יחסית למה שקרה… שנינו צעקנו על הילדים, צעקנו אחד על השנייה, האנרגיה השלילית בבית עלתה על גדותיה. זה היה ממש נורא. אז אחרי שגמרתי לכעוס עליו, שאיך הוא מעז להיות אנושי בזמן שתורי להיות אנושית, ואחרי שגמרתי לרחם על עצמי, על כמה קשה עבדתי כל היום ואפילו בשעה היחידה שיש לי לעצמי אני לא יכולה לקבל שקט, אחרי כל אלה הבנתי כמה דברים חשובים. מסוג הדברים שאני כל פעם מבינה מחדש, כל פעם ברמה אחרת.

הבנתי שאני המצפן ההתנהגותי של המשפחה, אני מערכת הוויסות הרגשי של הבית. כשאני בטוב, כולם בטוב. אבל כשאני עצבנית, עייפה, רגיזה, אז כולם סובלים. אני מחזיקה את האנרגיה של כולנו, וזו אחריות כבדה. זה מכריח אותי להיות המבוגרת האחראית כל הזמן, ולא בא לי! כמה פעמים במהלך היום בא לי לוותר, בא לי לצעוק "נמאס לי, אני מתפטרת!" אבל אין להתפטר מהתפקיד הזה. ואני מוצאת את עצמי נדרשת להתבגר ולקחת אחריות, וזה לא קל. וזה המסע האמיתי של ההורות, להפוך לבוגרים. ולהיות בוגר זה לטפל ולדאוג לילדים שלי, למשפחה שלי, לבן זוגי ולעצמי, ממש לא בסדר הזה. כי אין סדר, זה בבת אחת. זו מיומנות ג'ינגול אדירה שלנו הנשים, מחזיקות האנרגיה הפנימית והחיצונית.

בחזרה להיום. התגברתי על האכזבה מהמצב ושינסתי מותניים ועברנו את הערב הזה עם מעט קורבנות יחסית. זה לא היה יפה ואני מקווה שזה לא יחזור על עצמו, ועכשיו הזמן להפיק לקחים. לקח ראשון הוא לשים לב למצב של ניק. הערת שוליים: על אף הנטייה להשליך את האחריות החוצה, אני בכוונה משתדלת שהלקחים האלה יהיו שלי. כי מה שבאמת רציתי לכתוב זה שניק צריך להודיע לי כשהוא במצב רוח רע. אז כן יש מקום לכך שהוא ייקח אחריות בשביל עצמו, אבל העבודה שלי היא בשביל עצמי והיא עליי. אני לא יכולה לשנות אף אחד אחר. לקיחת אחריות אמרנו.

לקח שני, לא להישאר בשאננות העייפה שלי כשאני מבחינה שהעניינים מסלימים. יכולתי לעצור את הקטסטרופה הזאת בתחילתה, ולמנוע פגיעות מיותרות נוספות. אבל הילדה הקטנה והפגועה שבי הייתה על ההגה ולא רציתי לקחת אחריות, רציתי לכעוס עליו ולהראות לו כמה הוא נוראי וזה היה קטנוני ומרושע מצדי. זה היה מהרגעים הנדירים וקורעי הנשמה בהם אני מרגישה שמישהו פוגע בילדים שלי ואני עומדת מהצד ולא עושה כלום כדי להגן עליהם.

והכי חשוב, אמפתיה לעצמי. לא ידעתי שככה זה עומד להיות. הייתי פגועה וזה האפיל על שיקול הדעת שלי. הייתי עייפה, מותשת, חסרת אנרגיה. היו לי ציפיות אחרות, התאכזבתי. עשיתי כמיטב יכולתי. המיטב הזה לא היה מספיק, אפילו לא קרוב, אבל כל שאר הטוב שאני עושה בדרך כלל מפצה על מעידות כאלה. מותר לי להיות אנושית. מותר לי להיכשל. מתוך טעויות לומדים, כמו שיולי יודעת להסביר לנו. זה בסדר, באמת שהיה לי חרא של יום.

 

20161031_183744.jpg
הייתה אמורה להיות פה תמונה של ניל מורח על עצמו קקי, אבל אני חוסכת מכם את התענוג המפוקפק שחוויתי היום… קבלו במקום תמונה של משפחה מאושרת ביום אחר ומקום אחר…

קוסמת מעגלת מעגלים

כמה עוצמתי היה המעגל! אני רוצה לכתוב כשזה עדיין טרי בלב שלי, לפני שהמחשבות מכתימות את החוויה. מעגל נשים זה משהו כל כך קסום ומיוחד, באמת שקשה לי לתאר במילים. אני כל כך מרוצה וגאה בעצמי שהצלחתי ליצור את המקום המאפשר הזה, שהצלחתי לזמן את הנשים הנפלאות שהגיעו לתת מעצמן ולקבל אחת מהשניה, שהצלחתי להחזיק את המרחב באנרגיה טהורה ולתת לכל אחת לבטא את מה שהיא הביאה איתה.

כמה חששתי מזה לפני! הפחד מכישלון אמנם לא מנהל אותי כבר, אבל אני עדיין לא חסינה בפניו, וסרטים של הקיץ של אביה רצו לי בראש. אני שמחה שהצלחתי לענות לפחדים עם אמונה, אני שמחה שבאתי לזה נקייה מציפיות ואיפשרתי לקסם להתרחש.

וזה באמת קסם, איך 4 נשים זרות, שמעולם לא נפגשו בעבר, יושבות בחלל אחד ולאט לאט נפתחות כמו פרחים, משילות הגנות, פותחות את הלב, מגיעות אותנטיות, מתרווחות בתוך עצמן בנינוחות כי הן סוף כל סוף נמצאות במרחב נשי בטוח ומכיל. ואני שם, גם משתתפת וגם מנחה, שוזרת בין כולנו חוטים עדינים של הקשבה ורכות, של העמקה ונוכחות. פשוט קסם.

מרגש אותי להיות קוסמת. כלומר, אני קוסמת בכל מקרה, כבר הרבה זמן, אז מה שמרגש זו המודעות או הקבלה או האפשרות לפרגן לעצמי כזה טייטל גדול. בכלל אני מפרגנת לעצמי הרבה לאחרונה, וזה נפלא ומורגש, ואני מבינה כמה זה חלק חשוב בחיים. כי איך יכולים להגיע למקומות מופלאים אם לא נותנים לעצמנו את הרשות?

היום היה לי פרץ של הערכה ואהבה כלפי ניק. בימי שלישי אני לומדת בקורס הנחיית הורים והוא מגיע איתי ומטפל בניל כשהוא ער ועובד משם כשניל ישן, ובעיקר מאפשר לי להיות שם בלב שקט, באהבה ופירגון נדיבים. היום בדרך הביתה אמרתי כמה חבל שאין לי כוח, אחרת הייתי לוקחת את ניל לגן שעשועים עכשיו. אז הוא הציע לקחת אותו. וכך יצא שמצאתי את עצמי בשנצ ספונטני, בלתי צפוי ובעיקר לבד! וחשבתי לעצמי, "לא מגיע לי כל הטוב הזה"… עצמי מיד ענתה לי "בטח שמגיע לך כל הטוב הזה!" ודאגה שאני אחזור על זה כמה פעמים, לוודא הטמעה.

באמת מגיע לי, מגיע לי כל הטוב שבעולם, מגיע לכולנו! אסור לוותר על חלומות, אסור לתת לפחדים לנהל אותנו, אסור לתת לחששות לעכב אותנו. אלה החיים שלנו, מתנה אדירה שקיבלנו, והם שלנו והם עכשיו. ואין לחזור אחורה ולתקן, ואין החזרות או החלפות. יש את כל הטוב שבעולם, כל השפע והיופי של היקום מסביבנו, עלינו רק לפתוח את הלב ולתת להם להיכנס.

אחריות ובחירה וצמיחה

"להרבות אחריות ובחירה
(ולהקטין אשמה והאשמה)"
-תפילה, אורית פיול אור, מתוך אישה יודעת

המשפט הזה תפס אותי הבוקר. כי זו תפילה כל כך חשובה לי במסע שלי. ההיבט של לקיחת אחריות על החיים שלי הוא אחד הזרזים העיקריים לשינוי עבורי. יש משהו מאוד נוח ומוכר בהתנהלות של אשמה והאשמה, ככה אנחנו מתחילים את החיים בתור ילדים. חסרי אחריות, חסרי בחירה, אנחנו מתנהלים בעולם תלויים בחסדיהם של המבוגרים, וכך כל מה שקורה הוא באשמתם. אבל איפשהו בדרך אנחנו אמורים ללמוד לקחת אחריות, ולפעמים התהליך הזה משתבש. מרגיש לי שאנחנו חיים בתרבות של האשמות וחוסר אחריות, וקשה מאוד לצמוח בסביבה כזאת. קשה, אבל אפשרי.

ולצמוח זה מה שאנחנו מבקשים לעשות בחיים האלה, לפחות אני. אין טעם לחיות במצב סטטי, שבו אני נשארת אותו דבר כל חיי. העניין, האתגר, הוא בהשתנות. להיות בתנועה מתמדת. תנועה שיש בה הפוגות ורגיעה לפי הצורך, לפי עונות השנה, אבל במהותה היא שואפת למעלה ללא הרף, מטפסת עוד ועוד. אני חושבת שהעבודה העיקרית שעשיתי בחיי, ואני ממשיכה לעשות, היא עבודת התפתחות אישית. לא תמיד קראתי לזה ככה או אפילו הייתי מודעת למה שאני עושה, אבל במבט לאחור אני רואה שזה תמיד היה העיקר. מעולם לא התמסרתי לקריירה. כל עבודה שהייתה לי הייתה משנית למטרת העל. וכל בחירה שלי הובילה אותי להעמיק בשיעורים שלי, לצמוח מתוכם והלאה.

לאן אני מנסה להגיע כל כך? הצד השני מבקש להישמע. איזה אי שקט גדול דוחף אותי להשיג יותר? מה רע בלהיות מאושרת ולהסתפק במה שיש? לא יודעת. מה שאני כן יודעת זה שגם במקום המושלם ביותר עבורי, בשיא הגשמת החלום, אחרי הפוגה נעימה ומנוחה ראויה, אני אחזור לחפש את אפיק הצמיחה הבא. ממש פרויקט חיים יש לי פה. אה, לא יפה זלזול ולעג. זה אחלה פרויקט. זו מטרה ראויה ככל המטרות האחרות, ואין מה להתבייש או לזלזל בה. זה הרגל שחשוב לתפוס ולעקור, הדיבור האלים כלפי עצמנו. מגיעה לנו רכות ועדינות.

"להרבות אחריות ובחירה". בחירה זה דבר חשוב. חשוב לחיות מתוך תחושת בחירה, למעשה להיות מודעת לכך שכל מה שקורה לי זה בחירות שלי. שינוי חיוני בהיבט הזה הוא להפסיק להשתמש במילים צריכה, חייבת, מוכרחה. להחליף אותן ברוצה, בוחרת, נכון לי. לדוגמא, אני צריכה ללכת לישון כבר, מאוחר. אני רוצה ללכת לישון. נכון לי ללכת לישון עכשיו. מתוך תפיסת הבחירה גם קל יותר לקחת אחריות. הן סוג של ביצה ותרנגולת, אחריות ובחירה. לא משנה מאיפה תתחילי, זה יעזור לך להגיע גם לשנייה. אבל די, אני בוחרת ללכת לישון. לילה טוב.

הדרך לאושר

אני פשוט אתחיל ומשהו יצא. את ההקדמה הזאת אני אוכל למחוק, העיקר להתחיל להזיז את גלגלי הכתיבה. כי משהו רוצה לצאת, משהו קורה בפנים תמיד, רק מחכה להזדמנות להיחשף. והרי זו מטרת הכתיבה פה. הגעתי למסקנה שזה לא בלוג. ההגדרה הנכונה יותר תהיה יומן. זה פשוט יומן שאני כותבת באופן פומבי. אני לא סגורה על ההבדלים והדקויות, אני רק יודעת שלא הרגיש לי נכון לקרוא לזה בלוג. הנה שוב הצורך בדיוק. אבל למה אני מציינת את זה בכזו התמרמרות? זה לא צורך רע, כאילו שיש צרכים רעים. אני מקבלת את כל החלקים שבי, גם אלה שזקוקים לדיוק. אז במקום זה אני אומר, כמה נפלא שאני מצליחה לזהות מה גורם לי לאי נוחות ולבצע את השינויים הנכונים לי. הכל זה עניין של פרספקטיבה. נקודת המבט זו הבחירה הכי חשובה. לשים לב מאיזו נקודת מבט אני בוחרת להסתכל על דברים, זה צעד הכרחי בדרך לאושר.

"הדרך לאושר"… הפעם בנימה של הטלת ספק. האושר תמיד היווה עבורי מושא נחשק אך חמקמק. מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל הבעת משאלה של נרות יומולדת או כוכב נופל, תמיד ביקשתי את אותו דבר, להיות מאושרת. אף פעם לא ידעתי אם זו בקשה מאוד צנועה או נורא מוגזמת, אם היא מתחכמת או דווקא ברורה. היום אני כבר מבינה שהיא פשוט מוטעית וחוטאת למטרה. כי האושר הוא אינו יעד חיצוני, אליו מגיעים בסוף דרך כלשהי. האושר הוא בחירה בכל רגע ורגע מחדש. האושר הוא כאן ועכשיו ואינו תלוי באף גורם, פנימי או חיצוני. ברגע שהגדרתי אותו כמשהו שעליי להשיג, הרי שהפרדתי בינינו, מיקמתי אותו מחוצה אליי.

אני חושבת שאני מתקרבת, שזה מתבהר לי, והנה שוב זה נעלם, חומק מבין אצבעותיי. למה אתה כל כך מסתבך לי, אושר? אני בטוחה שאתה פשוט. אני בטוחה שאתה אפשרי. הנה שוב ההפרדה. אבל אם האושר איננו נפרד ממני, אז איפה הוא? או. אני מרגישה התקדמות. האושר נמצא בתוכי, אבל אני לא חווה אותו, לא מחוברת אליו, לא מוצאת אותו. עם זה אני יכולה לעבוד. הסחות דעת והרגלים אומללים, הם אלה שעומדים בדרכי. איך אפשר להיות מאושרת עם פייסבוק ברקע? עם ווטסאפ שמבקש תשומת לב כל הזמן? ואם, חלילה, שני ערפדי הזמן האלה שוקטים לרגע, יש שלל אפליקציות אחרות שאני משתמשת בהן כדי להסיח את דעתי ממה שקורה באותו הרגע. הקיום החצוי הזה מרגיש כל כך לא נכון, ועם זאת כה מפתה וממכר. מסמנת לעצמי לחזור לנושא הזה ולמצוא לו פתרון סופי, סטייל אושוויץ טכנולוגי. אז מלבד הסחות הדעת, ישנם ההרגלים האומללים. המוח שלנו עובד בצורה כזו, שכל רגש שאנחנו מרגישים הרבה פעמים, יהפוך להיות נגיש הרבה יותר, יהיה לנו קל להרגיש אותו שוב ושוב, ובעצם נפתח נטיה כלפיו. זה יכול להיות עצב, חרדה, שליליות, האשמה; הרגלי אומללות של שנים רבות, חרוטים עמוק בנתיבי הנוירונים הכבושים היטב. וכך כל חווית מציאות חדשה מוצאת את עצמה מנותבת דרך הנתיבים המוכרים האלה, ואנחנו תקועים בכלא מחשבתי. אז אולי "הדרך לאושר" היא לא ביטוי כל כך מוטעה? אולי זו דרך פנימית, שלא נצעדה מספיק כדי להיראות על המפה. אבל היא שם. הפוטנציאל למצוא אותה ולצעוד בה קיים. וככל שאצעד בה יותר, כך היא תיסלל לי תחת רגליי.

על כתיבה, ציפיות ואכזבות

​אחרי תקופה ארוכה של השתבללות פנימה, אני מוציאה ראש לבדוק איך הבחוץ מרגיש. לא היה לי קל לאפשר לעצמי את הזמן הזה. מצאתי את עצמי נוזפת בעצמי על זה שאני לא כותבת, ולא מקדמת עניינים, ולא עושה שום דבר. יש איזו ציפייה מופנמת להיות בעשייה מתמדת, ככה התרבות שלנו עובדת, אבל זה לא הדפוס שמתאים לי. והשיעור בימינו הוא ללמוד להתאים את המציאות החיצונית לחשקים הפנימיים. אז אני קצת מאוכזבת מעצמי על זה שהייתי מאוכזבת מעצמי על זה שלא כתבתי ולא עשיתי מה שציפיתי מעצמי. ואני רואה שזה לופ שלילי מיותר של ציפיות ואכזבות ונזיפות, ואני בוחרת לצאת ממנו, לרכך את המצח והפנים, להכניס אוויר לכל הנוקשות הזאת. מותר לי. זאת המנטרה. מותר לי לא לכתוב. מותר לי להיות מאוכזבת מאי הכתיבה. אבל לא בכוח.

דיברתי כבר על האופן שבו האנרגיה שלי מרגישה עונתית או מחזורית, וכך זה בא לידי ביטוי בכתיבה. אני מרגישה שהייתי צריכה זמן של עיכול ועיבוד של כל מיני תהליכים, זמן שנראה מבחוץ כמו אי עשייה, אבל מבפנים הכל רוחש. כמו זרע שנטמן באדמה, ונדמה שלא קורה איתו כלום, ופתאום הוא נובט. וזה קסם. וגם אצלי מתרחשים קסמים, אני רק צריכה אמונה וסבלנות. אז אני רוצה לנסות לחזור לכתוב בתדירות גבוהה, כל יום, ואני חושבת שמה שיאפשר זאת יהיה אם כל התהליך יעשה דרך הטלפון. זה אומר עם פחות תמונות, ודווקא מאוד נוח לי עם זה. עניין התמונות התחיל להרגיש לי מאולץ ומעושה. אני יודעת שזה כיף ומעניין לראות תמונות, הצצות קטנות לתוך החיים, עם צבע ועומק ופרטים. אני מקווה שהכתיבה שלי תספק מספיק צבע, עומק ופרטים מתוך החוויה הפנימית שלי. כי מסתבר שזה מאוד שונה, יש הבדל גדול בין מה שקורה לי מבחוץ, מה שאני עושה ביומיום שלי, לבין מה שקורה לי בפנים. והכתיבה מאפשרת *לי* הצצה קטנה לתוך החיים האמיתיים שלי, הרבדים הסמויים שבהם מתרחש הקסם. וזה עוזר לי לאין שיעור, המעקב הזה. אז אני חוזרת לכתוב, ביתר שאת.

ובעצם נזכרתי בסיבה נוספת שבגללה לא כתבתי זמן רב. הציפיות. חזרנו לציפיות. זה נושא גדול וטעון. התחלתי לצפות מעצמי לייצר פוסטים עמוקים ורציניים ומעניינים. ולהתאכזב מפוסטים בינוניים. חזרנו לאכזבה, גם היא נושא ראוי. הציפיות טומנות בחובן אכזבה. כי אי אפשר תמיד לעמוד בכל הציפיות. לפעמים נופלים, לפעמים לא קמים, לפעמים מגיעים כמעט, אבל זה לא מספיק לציפיות. אז לא, ציפיות לא בבית ספרנו. אבל מה אנחנו בלי ציפיות? מאיפה נשאב מוטיבציה להמשיך להתאמץ? דרך האמצע. ציפיות מציאותיות. כמו עם תינוקות וילדים, להתאים את הציפיות לשלב ההתפתחותי. בשלב הזה שלי, מספיק טוב לכתוב כל יום. זה לא צריך להיות מופתי, זה לא צריך להיות 600 מילים לפוסט, זה לא צריך להיות מעניין או עמוק. רגע, אז למה לכתוב בכלל? סתם בשביל לסמן לעצמי וי? אולי בשביל לשמר את ההרגל, בשביל הפוסטים שכן מביאים איתם תובנות. אולי.

אז אני חוזרת לשלוח חלקים מעצמי, בדמות מילים על מסך, לעולם הגדול. אני אוהבת לקבל מילים חזרה, אוהבת לשמוע הדהוד. אבל לא חייבת. כלומר, אני שואפת לכתוב פה בשביל עצמי. אבל מקבלת את זה שאני נהנית לקבל פידבק ומוצאת מוטיבציה בתגובות שלכם. זה חלק ממני. וואו, איזה ריפוי נחת עליי עכשיו! הצורך באישור חיצוני הוא חלק ממני. ואני עכשיו עוסקת בקבלת כל החלקים שבי. אז יאללה לקבל. אמרנו מותר לי? אז מותר לי להצטרך לקבל תגובות על הכתיבה שלי כדי להמשיך לכתוב. מותר לי שזה יהיה חשוב לי לשמוע שאוהבים אותי. מותר לי לחזור ולהדגיש בפני עצמי שזה רק חלק! ויש עוד חלקים שלא צריכים אישור חיצוני ושלא אכפת להם מה אתם חושבים עליי! גם אתם חלק ממני, מורדים קטנים ויקרים שלי. אני גם וגם, וככה זה מושלם.

הרגלים ושגרה

אומרים שלוקח 21 יום של התמדה כדי ליצור הרגל חדש. אז אומרים. בתחילת הדרך שלי עם הבלוג, כתבתי יום יום במשך חודשיים. והנה אני שלושה חודשים אחרי ותדירות הפוסטים ירדה בהדרגה לפעם בשבוע. וזו התנהלות שאני מכירה היטב, הקושי להתמיד בפעילות. בכלל קשה לי להכריח עצמי לעשות דברים. אז איך זה עובד, לעזאזל? כי אני באמת רוצה לכתוב כל יום. ואני באמת רוצה לרקוד כל יום. אבל הרגלים פשוט לא תופסים אצלי. אפילו לצחצח שיניים כל יום זה בגדר נס, שמתפספס ביציאה הכי קטנה מהשגרה. שגרה, אולי כאן טמון הסוד. יש לי יחסי אהבה-שנאה עם שגרה, כמו עם הרבה מסגרות והגדרות בחיים. אמביוולנטיות קשה לגבי איך דברים אמורים להיראות, להיעשות, להרגיש. "אתם לא תגידו מה לעשות!", צועקת המורדת שבי. והיא, יש לה ווליום, זאתי.

20161008_181253.jpg
מורדים בשקיעה

ראיתי היום סרטון של בחור שטייל באופניים מאורגון בארה"ב עד הקצה הדרומי ביותר בדרום אמריקה. מה שנשאר אצלי הכי הרבה מהדברים שלו, היה שבתחילת שנות ה-30 שלו הוא חשש שייפתח לעצמו כזו שגרה, שהוא רק ימצמץ וכבר יעבור עשור. ובאמת יש בשגרה משהו מאוד מרדים. אנחנו רצים בתוך גלגל האוגרים שלנו, והופ חלפה שנה, חמש שנים, עשור, חצי חיים. הזמן חולף בכל מקרה, חיים בלתי שגרתיים פשוט מרגישים לי מעניינים יותר. חיי שגרה חולפים מהר יותר. פחות עוצרים להריח שושנים, להנות מהשקיעה. יותר עסוקים בכל מיני חובות וכל מיני עניינים חשובים מאוד בעבודה. אבל האם הם באמת כאלה חשובים? מה באמת חשוב? אני עובדת קשה מאוד בפקיחת עיניו של ניק בן זוגי לאמת הזאת. עיקר העבודה היא המאמץ שנדרש ממני לעצור את עצמי מלהציק לו ולתת לו להגיע לזה בעצמו. לתת לו את הזמן הדרוש לו לתהליך היציאה מהמטריקס. אבל אני חסרת סבלנות. אני רוצה חיי פנאי נינוחים, ואני רוצה אותם עכשיו.

אבל האם זה בכלל אפשרי? הסקפטית שבי מרימה את ראשה מלא הספקות. האם זה בכלל מציאותי לצפות משלב זה של חיינו, עם ילדים קטנים כל כך, להיות נינוח ומלא פנאי? הרי תינוקות וילדים קטנים זה מלא עבודה, והכל כל כך רגשי ומתפרץ, אין מצב לשלווה. "אל תאמיני לה", לוחשת לי האמונה. כל מה שאנחנו רוצות יתגשם במהרה, רק צריך להאמין. המאבק המתמיד בין הספק לאמונה, בין השליליות לחיוביות. השליליות היא הרגל רע, החיוביות הרגל שאני עומלת להטמיעו. אני חושבת שהציפייה שהרגל חדש יוטמע ואז לא אצטרך להתאמץ יותר, זו ציפייה לא מציאותית. אולי צריך להמשיך להתאמץ ולהשקיע כל החיים, בילדים, בזוגיות, בעצמי, בכתיבה, במיניות. אולי שום דבר טוב לא מגיע ללא מאמץ. אני מחייכת כי אני שומעת את העולם הישן נאחז בי בשארית כוחותיו. שם היה צורך במאמץ ועבודה קשה. בעולם החדש יש רק להרפות. אם משהו הוא מדויק עבורי, הוא יקרה מאליו. זה לא אומר שאין עבודה, אלא שזו עבודה מהנה, מענגת, נעימה. כך אני בוחרת להאמין, זו המציאות שאני בוחרת ליצור.

2016-10-10-22.02.31.jpg.jpeg
חיי פנאי נינוחים

זה שינוי פרדיגמטי של צורת המחשבה. עשייה היא דבר מבורך. עשייה אינה מרוקנת ומעייפת. עשייה ממלאת, מזיזה את האנרגיה התקועה. הסטגנציה מעייפת, החוסר מעש מעייף. ואני רגילה לחשוב הפוך. ואני רגילה להתייחס באותה צורה גם לרגשות. להרגיש נתפס אצלי כמרוקן ומעייף, אז הייתי אוגרת את רגשותיי במאגר מים גדול, ונזהרת שלא ייראו אדוות על פני המים. סטגנציה, כבר אמרנו. והנה אני רואה שההיפך הוא הנכון. התנועה היא התשובה. אז אף על פי כן, נוע אנוע. ואכתוב, וארקוד, ואחייה חיים בלתי שגרתיים.

עסוקה בעצמי

אחרי כמה ימים עמוסים חברתית, סוף סוף אני מוצאת את עצמי לבד לרגע, לתפוס נשימה ולנסות להוציא משהו בכתיבה. כשאני עסוקה ואין לי רגע לעצמי, הכתיבה היא אחד הדברים שנזנחים, וחבל. אני רוצה ללמוד לעשות זמן לדברים האלה שממלאים אותי, ללמוד לשים את עצמי ואת הצרכים שלי בסדר העדיפויות. אני באמת רוצה לכתוב עכשיו, אבל העייפות מכריעה אותי. הלכתי לישון בשתיים בלילה יומיים ברציפות. שיחות עמוקות לתוך הלילה הן אחת האהבות הגדולות שלי, והן שוות את המחיר הכבד. אבל בואנה הוא כבד!

כשאני נמצאת בקרבת אנשים, אני תמיד אבחר להיות בחברתם. לקחת פסק זמן לעצמי זה משהו שפשוט לא קורה כשיש אלטרנטיבה חברתית אחרת. זה מצריך איזון, הרגעה. אני לא אפסיד שום דבר אם אהיה לבד. להיפך, אני ארוויח את עצמי. זה טוב לקבל תזכורת לגבי החשיבות של זה, ולהבין שזה רלוונטי גם לילדים, הרי גם הם מתעייפים מלהיות עם חברים יותר מדי. לשים לב לא להעמיס על עצמנו יותר מדי עכשיו בחגים. ולקבל את זה שגם אם העמסנו, זה בסדר. זו תקופה קצרה ואנחנו ננוח בקבר. בעצם הכל בסדר, תמיד. אני יודעת גם את זה ושמחה על התזכורת, או בעצם על הנוכחות של זה בתודעה שלי. הכל בסדר, נשימה עמוקה. הכל חלק מהתוכנית, נשיפה איטית וארוכה.

img-20161002-wa0000.jpg
לניל יש תוכניות עבור ליזי

הרגשתי היום שאני מזניחה את הילדים בתקופה האחרונה. זה התעורר למול השוואה חיצונית, כמובן. חברות שלי משחקות עם ילדיהן בכל מיני משחקים שעוד לא חשפתי את יולי אליהם בכלל (ולא בגלל אג'נדה חינוכית אליטיסטית), כמו רביעיות, משחק הזיכרון, טאקי, עושות יצירות באופן קבוע, מפנות את עצמן כדי להיות פנויות. ואני לא. אני בעיקר מתחמקת מהעול הזה. עושה את המינימום הנדרש כדי להכניס אותם לאיזה משחק, ונמלטת ברגע האפשרי הראשון. אבל זה לא היה העיקר, אני לא מתעכבת על זה למטרות ביקורת עצמית, זה כבר לא התדר. הסיבה שזה חשוב היא כי אחרי ההאשמה העצמית הזאת, ישר עלתה בי אמפתיה כלפי עצמי, ופה טמון החידוש, פירות העבודה. יכולתי לראות שאני לא פנויה לילדים לאחרונה כי אני עסוקה בעצמי ובהתפתחות האישית שלי, ושזה נהדר! הרגשתי שמחה על זה, לא אשמה. האשמה הייתה התגובה האוטומטית שלי ואיזה כיף להצליח לראות מעבר לה ולזהות את הפוטנציאל לרגש אמיתי חדש, גאווה.

2016-10-06-21.45.40.jpg.jpeg
מקור גאווה מתוק התחיל ללכת שבוע שעבר

זה לא מובן מאליו עבורי לשים את עצמי בעדיפות גבוהה. אחרי שנים של אימהות אינטנסיבית ומקריבה, סוף סוף אני מצליחה לתת לעצמי מקום. אז כן, קפצתי מקיצוניות אחת לשנייה במידת מה. אבל אני כבר מיומנת במציאת האיזון הנכון לי, מיומנת בראיית החיובי, בחמלה עצמית. וזה עוד יותר לא מובן אליו. אני שהייתי מלכת הביקורת העצמית, שהייתי קשה עם עצמי בטירוף, איזו ברכה להרגיש את פירות העמל הרב שלי. איזה כיף להצליח לראות את הדרך הארוכה שעשיתי, ולהצליח לתת לעצמי קרדיט על כך. ועוד יותר נפלא זה לדעת שיש לי עוד כל כך הרבה הישגים מדהימים לפניי. מסע ההתפתחות לעולם לא נגמר, תמיד יש עוד ועוד פסגות לכבוש, עוד ועוד פירות להנות מהם. איזה כיף שלמדתי להנות.

פחד ראשון -חשיפה לסבל

אחד הפחדים שיש לי מטיול ארוך במזרח הוא החשיפה לסבל ועוני וקושי ברמות שאני, בחיי המוגנים, לא יכולה אפילו לדמיין. אני יודעת שעוני וסבל קיימים גם פה, אבל אני לא נחשפת אליהם כלל. בתור אדם רגיש במיוחד, קשה לי להיחשף לסבל רב, קשה לי להפריד את עצמי, לשמור על עצמי למול העוצמות האלה. זו פריבילגיה של העשירים, אני יודעת, וחלק בי תמיד הרגיש אשמה על כל מה שיש לי, על החוצפה להיות מאושרת בזמן שיש כל כך הרבה סבל בעולם. אבל גם זה לא הכיוון הנכון.

20160924_183515.jpg
מאושרים בלי בושה

אני נזכרת בסיפור על הבודהה. הבודהה היה נסיך בממלכה בהודו, שחי חיי אושר ועושר ועונג, חיים מוגנים, עד גיל 29, אז הוא יצא לראשונה בחייו מהארמון ונחשף לסבל הכרוך בקיום האנושי. הסבל היה בלתי נסבל עבורו והוא עזב את חייו כנסיך ובחר בחיי פרישות, בניסיון למצוא את התרופה לסבל. אני מאוד אוהבת את הסיפור הזה. אני קוראת אותו כמשל להתבגרות. ההורים מסוככים ומגוננים על ילדיהם מפני חשיפה לכל דבר שעלול לפגוע בנפשם הרכה. אני בהחלט מרגישה את התפקיד הזה שלי כאם, לייצר סביבה בטוחה ואפילו כמעט סטרילית, שתאפשר לילדים להיחשף בהדרגה ובמידתיות נכונה לתכנים קשים ולא הולמים. אבל הילדים גדלים ויוצאים לעולם ופוגשים סבל, ולומדים להתעלם מקיומו. אנחנו לא רואים קבצנים, חולים סופניים וזקנים, לא רואים אותם באמת. אנחנו חולפים על פניהם במהירות, נמנעים מתחושת אי הנוחות שהם מעוררים בנו, נמנעים מלתת ללב להיפתח לסבל הרב שלהם. סבל זה לא סקסי. זיקנה, חולי ועוני אינם סקסיים. אלה מהדברים שהתרבות שלנו מסתירה, ובכך כולנו נשארים ילדים מוגנים, ילדים ישנים. אני חושבת שאנחנו באמת לא ערוכים רגשית להתמודד עם סבל בשום צורה. רק להדחיק, להתעלם, לייצר ספין חיובי על הדברים. אני מרגישה את עצמי נכנסת לביצה טובענית של דיכאון, הלקאה עצמית ואשמה. וזו בדיוק השפעת הסבל עליי. אני לא ערוכה להתמודד איתו.

מצידו השני של המטבע, אני גם מאמינה שבמזרח אפגוש את האנשים המאושרים ביותר בעולם. אנשים צנועים, שמסתפקים במעט, חיים בפשטות ומלאי הודיה ושמחת חיים. ואולי הפרספקטיבה הזאת היא שמאפשרת איזון בחוויה של הקושי. ואולי כל הסוד בבודהיזם הוא האפשרות להיחלץ מהסבל דרך המודעות, דרך ההבנה ששום דבר חיצוני לא חייב להשפיע על מידת האושר שלי. כסף לא גורם לאושר, היעדרו לא גורם לסבל. אלה בחירות התודעה שלנו שמכריעות כיצד נחווה את המציאות.

ושוב זה מרגיש לי כמו דברים שקל לומר עם בטן מלאה וקורת גג וכל הנוחות שחיים במעמד הבינוני גבוה מספקים לי. ובכלל, שזה יהיה אחד מהפחדים שלי לקראת הנסיעה נשמע לי כמו סיפור כיסוי שאני מספרת לעצמי. ויש הרבה על מה לכסות. זה להישאר ברמת המיינד ולהימנע מעולם הרגש הסוער. אבל זו התחלה. הנה אני מזהה ביקורת עצמית משתחלת פנימה ועוצרת אותה. זה בסדר להיות במקום בו אני נמצאת. זה בסדר לא להיות בשלה להתעסק בפחדים עמוקים יותר עדיין. לכל דבר יש את זמנו, ואני סבלנית עם עצמי ומקבלת את הדרך שלי. אמן.

20160924_162144.jpg
Enter a caption

על מראות ואובדן התמימות

ראיתי היום סרטון של יולי שהטריד אותי. היינו במפגש חנב בגן שעשועים. כל הילדים הסתובבו יחד על הקרוסלה והיו מתוקים להפליא, היינו חייבות להנציח את הרגע. בסרטון רואים את הילדים שרים ומסתובבים וצוחקים, ויולי מחזיקה את ניל על הברכיים. אבל ניל מנסה להימלט, והיא מתעצבנת ונוזפת בו ומחזיקה אותו חזק יותר, ואז הקרוסלה מסתובבת והיא מול המצלמה, אז היא מחייכת את החיוך המלאכותי החדש שלה.

2016-09-22-22.29.30.jpg.jpeg
ניל מנסה להימלט

הסצנה הזו מפריעה לי משתי סיבות עיקריות. ראשית, עצוב לי לראות את אובדן התמימות הילדית שלה, את התחלת המודעות העצמית לנוכח המבט החיצוני עליה. היא נזכרה שמצלמים אז עטתה על פניה ארשת הולמת של חיוך. ממש ראיתי את השחקנית שבה לוקחת תפקיד. וזה עצוב לי כי זו תחילתו של הסוף. סוף החופשיות, סוף הסח הדעת, סוף חוסר הדאגה. כאן מתחילה מודעות יתר חברתית, התאמת הפנים לציפיות הסביבתיות, הסתרה ובושה ומבוכה. אני שומעת בדברים שאני כותבת את הילדה הקטנה שהייתי, שעברה את התיאור הזה של אובדן החופש ואימוץ התאמה חיצונית. אני יודעת שיולי היא לא אני, יש לה סיפור אחר. התפקיד שלי הוא לא לתת לסיפור שלי להפריע לה, לא להרכיב את החוויות שלי עליה. לפחות מהצד שלי, לא להכביד עליה עם ציפיות ונבואות. יהיה לה מספיק מזה בעולם. ובכל זאת הרגע הזה מסמל עבורי מעבר כואב לעולם המבוגרים, החיוך המלאכותי החדש הזה פוצע משהו בתוכי. אני שמחה שאני קולטת את השינויים העדינים האלה מתרחשים בלייב, ומקווה שבעזרת המודעות שלי אוכל לסייע לילדה שלי בדרכה שלה.

20160921_101143.jpg
חיוך קצת פחות מלאכותי

הסיבה השנייה שהסרטון הטריד אותי כל כך היא המראה שהוא שם לי מול העיניים. האופן שבו יולי נהגה בניל באגרסיביות, חוסר הסבלנות כלפי הרצון שלו המנוגד לשלה, הכעס שהתעורר בה, את כל אלה היא למדה ממני. ואני מתביישת בעצמי. החודשיים האחרונים דחקו אותי לקצה היכולת שלי, ובמקום הזה יצאו ממני דברים שאני לא גאה בהם. הייתי עצבנית, רגזנית, צעקתי יותר מדי, נהגתי בילדים בתוקפנות, ריחמתי על עצמי, מלמלתי מילים קשות בקול רם, הפגנתי חוסר סבלנות וחוסר עניין וחוסר אכפתיות. כל מה שאני עובדת כל כך קשה לא לעשות, נשפך ממני ללא שליטה בהינף אוגוסט אחד. טוב שיש את אוגוסט להאשים…

אבל באמת שאני מעבר להאשמות. אני יודעת שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה בכל רגע נתון. גם אם ההכי טוב הזה לא מגרד את הקרסוליים של הסטנדרטים שלי, הוא עדיין טוב מספיק לנסיבות. ויש לי נסיבות מקלות ותירוצים לרוב. זה לא העניין. העניין הוא שהצלחתי לתפוס את עצמי. לעצור לרגע ולהתבונן. האישה השלילית הזאת זו לא מי שאני רוצה להיות. אני לא מסכימה לתת לה את המושכות על החיים שלנו. אני בוחרת להשתנות. אני בוחרת לטפל בעצמי ברכות, בעדינות, בטוב לב, כדי שאוכל לטפל כך גם בילדים שלי.

אז הצלחתי לראות את המראה שהילדה שלי שמה מולי, הצלחתי לראות שלהתנהגות הבלתי רצויה שלה יש מטרה חשובה מאוד של להעיר אותי. איזה מזל וכמה נפלא שאני רואה. זה לא מובן מאליו ואני שמחה בזה וגאה בעצמי. עכשיו רק נשאר לתקן. לרכך את היחס שלי, קודם כל כלפי עצמי, ואז כלפי הילדים. להחזיר את מרווח הנשימה שמאפשר לי מידה של שליטה בתגובות שלי. לראות תמיד את הטוב בכל אתגר, את הכוונה הטובה בכל התנהגות שקשה לי איתה. מפה מתחילים לעלות. היה שלום, אוגוסט, ותודה על השיעורים.