מה שלמדנו בבתים של אחרים

לחיות בבתים של אחרים הייתה חוויה מאירה ומעניינת. למדנו מה חשוב לנו ואיך להסתדר כשזה חסר, למדנו דברים שלא ידענו שהיו לנו חסרים, ובעיקר למדנו שאנחנו יכולים להסתדר במגוון תנאים. התנסנו בגמישות, עמידות, חוסן ושחרור.

הרצליה, שבועיים וחצי:

התחלנו את תקופת הנדידה שלנו בארץ בדירה יוקרתית בהרצליה, שם למדנו את השיעור הראשון והחשוב ביותר; להתארח רק בבתים ערוכים לילדים קטנים. בדירה בהרצליה מתגוררת משפחה עם נערים גדולים וכל הפסיליטיז בהתאם. המון פיצ'יפקס קטנים ושבירים שיולי מאוד נהנתה לשחק איתם, אבל ניל היה עלול להשמיד, מצאו את מקומם על מדפים גבוהים. בקבוקוני לק בשלל צבעים ניתחו על הרצפה, מזל שזה פרקט! אבל לשולחן הזכוכית בסלון לא היה מספיק מזל. ידעתם שפעוט בן פחות משנתיים מסוגל לשבור פלטת זכוכית עבה עם ספר? גם אנחנו לא ידענו. אז למדנו. למדנו גם שלהחליף פלטת זכוכית לשולחן עולה כ-300 שקל. לא נורא.

עוד למדנו בהרצליה זה איך לסדר מטבח בצורה מקצועית. מדובר במטבח המאובזר ביותר שראיתי, עם כל כלי, מכשיר ופריט בישול שאפשר לדמיין, וגם כמה כאלה שלא יכולתי לדמיין. כמויות אדירות של כלים, סירים, מחבתות, כוסות, ספלים, קופסאות, תבניות – והכל מסודר למשעי! לכל חפץ יש מקום. כל מגירה עמוסה עד אפס מקום, כל ארון מלא עד שאין מקום להכניס סיכה, לא כל שכן את הפריט שהוצאתי ממנו בתמימותי לפני רגע. סדר מופתי ומעורר הערצה ממנו למדתי איך להחזיק מטבח, לכשיהיה לי שוב בחיי מטבח משלי. לבשל ולאפות בדירה בהרצליה היה תענוג אדיר!

תענוג נוסף שהעשיר את חיינו בהרצליה הייתה הטלוויזיה. אנחנו חיים ללא טלוויזיה כבר שנים רבות. מורידים וצופים על המחשב במה שבא לנו, אבל מכשיר טלוויזיה וכבלים/לוויין מעולם לא היה לנו בחיינו המשותפים. וגם לא באמת חסר לנו. אבל בהרצליה הייתה טלוויזיה והיה VOD והיה לי מרתון מהנה של האנטומיה של גריי. בכל רגע נתון בו הילדים ישנו, אני הייתי דבוקה למסך, משלימה חסכים של חצי חיים וחוזרת להיות טינאייג'רית בקטנה.

P70801-084520
וכל פעם הייתי צריכה להזיז את יצירות המופת של יולי מלפני המסך…

פלוסים נוספים בהרצליה היו הקרבה לחברות טובות, 3 גני שעשועים נחמדים במרחק יריקה ועוד כמה וכמה במרחק הליכה קצת יותר רצינית, כלבלב מתוק שהילדים נהנו לשחק איתו, וגולת הכותרת עליה אני עוד אחלום הרבה: הזיוה הטבעונית הטעימה ביותר שאכלתי! ביום האחרון שלנו בדירה בהרצליה, הזמנתי 5 זיוות לקחת איתנו הלאה. זה כמה טעימות הן היו. גם ניק נהנה מהמיקום הספציפי הזה, שהיה קרוב מאד למשרדים של מקום העבודה החדש שלו. אמנם הוא רשמית עובד מרחוק, אבל תקופת ההסתגלות הזאת שהקרבה למשרד איפשרה הייתה לו לדעתי מאוד נוחה. הוא יכל להגיע למקום פיזית, להכיר את האנשים איתם הוא מתחיל לעבוד, לפני שהוא ממש חייב לעבוד מהבית. אז תודה רבה לך, הרצליה, נעמת לנו מאוד!

IMG-20170801-WA0006
ליצ'י המתוק

יקנעם, שבועיים:

מהרצליה עברנו ליקנעם, שבמקרה בה ממוקמים המשרדים הנוספים של החברה החדשה שניק התחיל לעבוד בה, וגם שם הוא יכל להמשיך לעבוד במשרד, בתנאים אופטימליים, לפני שהוא יצטרך לקפוץ למים הפחות נוחים של עבודה מהבית. גם מכל בחינה אחרת הבית ביקנעם היה פשוט מושלם! מדובר בבית פרטי ענקי, 5 חדרים, חצר מקסימה וירוקה, נוף מדהים לטבע, והיתרון הגדול ביותר הוא חדר המשחקים השווה בטירוף! חדר שלם מלא בכמויות בלתי נתפסות של פליימוביל; יולי לא ידעה נפשה מרוב אושר. בגדול, היא לא יצאה מהחדר הזה במשך כל השבועיים בהם גרנו שם.

P70901-143046
טוב נו, מדי פעם היא יצאה לאכול…

יקנעם גם איפשרה לנו לבלות המון זמן איכות עם חברים יקרים שגרים במרחק רבע שעה בטבעון. אחד הקשיים שגילינו בתקופת הנדודים הוא הבדידות. אנחנו כולנו מאוד חברותיים ונהנים להיפגש עם חברים על בסיס יומיומי. אבל לא בכל מקום יש לנו מספיק חברים… אז הכרנו מקרוב (ועדיין בתנאים מיטיבים) את הבדידות של המשפחות המטיילות. התחלתי לכתוב על זה פוסט ביקנעם, אבל לא התקדמתי איתו לשום מקום ונראה לי שאולי המקום שלו הוא פה בסוגריים:

(יש הרבה יותר שקט בקיום הנודד שלנו. הרבה פחות חברה לכולנו. גם זו הכנה לקראת המסע. נהיה הרבה לבד שם, בלבד המשפחתי שלנו. שהוא יכול להיות סוער לפעמים, אבל לרוב הוא רגוע. אנחנו יצורים חברתיים במהותנו. אנחנו לא צריכים הרבה חברה, אבל כן אוהבים מעט חברה איכותית. וזה עלול להיות לנו חסר. אני לא באמת יודעת לקראת מה אנחנו הולכים, מה מידת הלבד שנפגוש בדרכנו ועד כמה היא תנעם לנו. מה גם שהאנחנו הזה מורכב מארבע נפשות שונות, שלכל אחת צרכים שונים. האם יהיה לילדים טוב?)

אז יקנעם הביאה עמה מעין התכנסות לתוך הלבד/יחד המשפחתי. כן בילינו מלא עם החברים מטבעון, אבל לא בתדירות היומיומית אליה היינו רגילים, וטוב שכך. להתנסות על יבש בימים שלמים של רק אנחנו. להתחרפן קצת אחד מהשני, מהשהות הממושכת סגורים בבית (בכל זאת מדובר היה באוגוסט הלוהט), ממעט שעמום בריא. הכל זה הכנה למסע. זו המנטרה שמלווה אותי בחודשים האחרונים בכל פעם שאני נתקלת בקושי. זה הכל הכנה.

ביקנעם גם הייתה לנו אמבטיה, לראשונה בחיינו המשותפים (לא כולל מלונות בחו"ל וסבתא באשקלון), והילדים עפו עליה! ניל חובב מים אדיר והאמבטיה הייתה פינוק נהדר בשבילו. אה, והייתה להם מערכת סאונד בסלון עם אוסף דיסקים משובח; זה היה חידוש מרענן! סלון בלי טלוויזיה, אבל עם מוסיקה, זה להיט. נהנו לשמוע דיסקים ישנים אהובים, ולהכיר מוסיקה חדשה, לרקוד יחד בסלון. זה דבר מקסים שלמדנו ביקנעם. עוד במסגרת מה למדנו ביקנעם זה כמה זה נוח שיש פח בכל חדר. זה נשמע משני, אבל בשבילי זה הרגיש ממש פינוק. מי שמכיר אותי יודע שיש לי הרגל כפייתי-משהו להעביר את הידיים בשיער במקום להסתרק, ולעשות כדורים קטנים מהשיער שנושר לי. כדורי השיער הידועים לשמצה שלי, שניק כל כך שונא למצוא בכל מיני מקומות ברחבי הבית; פתאום היה להם מקום! בכל חדר יכולתי לשבת ליד הפח ולזרוק אותם ישר לתוכו. דברים קטנים שעושים את ההבדל.

אחד הדברים הקטנים האלה שעושים את כל ההבדל, שהיו חסרים לנו גם בהרצליה וגם ביקנעם זה בר מים. אנחנו רגילים שיש לנו מים קרים וחמים זמינים מיידית בלחיצת כפתור, מבלי שצריך לעבוד קשה בשבילם. ופתאום יש הרעה בתנאים! בהרצליה היה עוד סביר, ברז מים קרים במקרר וקומקום חשמלי, אבל ביקנעם נאלצנו להסתדר עם כדי מים שממלאים מהבריטה שממלאים מהברז ושמים במקרר וקומקום מים שמרתיחים על הגז. תכלס זה היה בקטנה, אבל זה היה מעניין לראות אילו דברים קטנים חסרים לנו, שעושים את החיים שלנו לקצת יותר נוחים וקלים. כמובן שגם על זה אמרנו שזו הכנה למסע.

עוד זכורים לי לטובה מיקנעם שלושת גני השעשועים הקרובים לבית, מבחר הבימבות המסחרר ששימח את ניל ושאר הנוחיות של בית מותאם לפעוטות, כמו כיסא אוכל, צלחות וכוסות פלסטיק ומיליוני צעצועים שווים (נתגעגע לכינור המנגן…). בקיצור, גן עדן! לא יכולנו לבקש בית יותר מושלם, גם המיקום, גם האיבזור, הכל פשוט מושלם! תודה רבה רבה, יקנעם, נהנו מאוד!

20170825_214230.jpg
ניל מאכיל את בוטן

פתח תקווה, 3 לילות:

אחרי יקנעם היה לנו חור קטן ששמחנו לנצל לביקור חטוף אצל ההורים. במינונים קטנים כאלה הקשר שלנו פשוט נפלא! אצל ההורים שלי תמיד נוח לנו; הבית פתוח, הכל חופשי, הנוחות מירבית. יש לנו פה את המיטה האהובה שלנו (מזרון קשה ברוחב 2 מטר, מושלם ללינה משפחתית), צעצועים וספרים, וכמובן את סבא וסבתא האהובים והחברים ושגרת המפגשים המוכרת. ויש בר מים!

במהלך הביקור בפתח תקווה, קיבלנו הצעה שאי אפשר לסרב לה, עליה כתבתי בהרחבה בפוסט הקודם, לבוא להתארח בצימרים בצפון עם חברים פוטנציאלים חדשים. אז ארזנו את עצמנו ושמנו פעמינו צפונה להרפתקה לא צפויה. בדרך עצרנו להשאיר את רוב מטלטלינו בבית הבא שלנו בבנימינה, ואחרי עצירה נוספת ביקנעם להשבת אבדות (הילדים גנבו בטעות כמה מזכרות…), נסענו לנו לנפוש במושב חד נס.

חד נס, 3 לילות:

(ברשותכם, אני מעתיקה לפה את התיאור מהפוסט הקודם, שיהיה ככה מסודר יפה, מי שקרא כבר מוזמן לדלג הלאה ליעד הבא שלנו)

אז שינינו תוכניות, הזזנו כמה דברים ונסענו לבלות 3 לילות עם אנשים שמעולם לא פגשנו, שאני מכירה בקושי שבועיים דרך האינטרנט, בצימר בחינם. זו הייתה למעשה הטעימה האמיתית הראשונה שלנו ממה שהמסע הזה הולך להיות, לדעתי. כי זו מהותו; לזרום עם מה שהחיים מציעים לנו, להגיד כן להצעות, להסכים לקפוץ לתוך הלא נודע באמונה פשוטה שזה יהיה טוב. וכמה טוב זה היה! קודם כל, כמו שהרגשתי כבר בהתכתבות ובשיחה שלנו, מדובר במשפחה לגמרי "מהשבט שלנו". בחינוך ביתי, הורות מקרבת, מטיילים בעולם. אחלה אנשים שהיה לנו איתם חיבור נהדר ותחושת חברות מיידית. שנית, הצימר היה מושלם! לא ידעתי למה לצפות מהצעה חינמית כזאת, והופתעתי לטובה בענק. חדר ענק עם סלון ומטבח ופינת אוכל ואמבטיה וחדר שינה נפרד וספה נפתחת בסלון בשביל יולי ועוד ספה נפתחת קטנטנה שנכנסת בדיוק ברווח בין המיטה לקיר בשביל יולי באמצע הלילה ופינת ישיבה מקסימה בחוץ עם ערסל ונדנדת עץ. מושלם. אה, וגם אוכל. אימא שלו פתחה בפנינו את ביתה הצמוד, האכילה אותנו בשלוש ארוחות מעולות ביום, כולל להכין לנו הכל טבעוני בנפרד! אני כותבת ולא מאמינה לעצמי על כל הטוב הזה, כל השפע הזה שמגיע לנו! והילדים הסתדרו מצוין! הילד שלהם קטן מיולי ומיד "נדלק" עליה. הם טיפסו יחד על כל דבר אפשרי, שיחקו והשתוללו והיה ממש תענוג לחוות את הדבר הזה שמשפחות מטיילות מספרות עליו ומחפשות ללא הרף; החיבור הפשוט והמיידי בין ילדים. היה להם פשוט כיף יחד, לשחק וללמוד וללמד אחד מהשניה. טעימה משובחת ממה שהמסע צופן לנו.

בנימינה, שבוע:

בבנימינה נהננו מעוד בית מותאם לילדים, כולל צעצועים חדשים ומרגשים לניל (וואו, המקדחה הייתה להיט מטורף!), אמבטיה עם צעצוע מגניב של צוללת שמשפריצה מים מצינור, חצר גדולה וכיפית שיצרנו בה בריכת בוץ ומזרונים קשים נהדרים על הרצפה. עד אז בעצם ישנו בכל מיני קונסטלציות של תוספות מזרונים מסביב למיטה הזוגית. המטבח היה קצת קטן אבל פיצה על גודלו בכך שיש בו בר מים! שכמעט פיצה על היעדר המיקרו… אנשים שחיים בלי מיקרוגל… קשה קשה. אפילו טוסטר אובן לא היה! נו מילא.

נראה לי שבבנימינה הרגשנו הכי בבית. שני הבתים הקודמים בהרצליה ויקנעם היו מפוארים ממה שאנחנו מורגלים בו, והבית בנימינה הרגיש כמו הבית הישן שלנו מבחינת רמת האחזקה, שמי שביקר אצלנו יודע שהיא אינה גבוהה. מדובר בבית ישן מאוד שלא עבר שיפוץ מספק, אבל לנו זה מצוין. הרגיש כמו בבית. כלקח מיקנעם, ניק התעקש שאני אדאג לי לחברה בבתים הבאים, אז הצטרפתי למפגשי החינוך הביתי באזור והיה לנו ממש נעים לפגוש חברות חדשות וישנות באזור. אה, והתחלתי לקרוא ספר חדש מהספרייה של הבית, בתקווה למצוא אותו ולהמשיך את הקריאה בבית הבא. תודה, בנימינה, היה לנו נהדר!

editedP70913-165525_1.jpg
בריכת בוץ!

 

פתח תקווה, 2 לילות:

עוד חור קטן לסתום בין בתים.

אבן יהודה, 5 ימים:

הבית היפה ביותר שהיינו בו, ללא ספק! מהבתים האלה שיש בהם כל כך הרבה נשמה, שמרגישים כמה אהבה ותשומת לב הוכנסו בכל פרט; בית של אמנית. חוץ מהיופי האסתטי, זה גם היה בית מפנק לילדים ולהורים. פליימוביל, לגו ותיבת תחפושות עשירה, טרמפולינה ענקית בחצר, וגולת הכותרת; 11 ארנבונים במתחם סגור, במיוחד בשביל ניל חובב החיות חסרות הישע…

P70919-184337
רגע רגיל בחיינו, ציצי מתחת לשולחן האוכל באבן יהודה

זה גם היה אחד הדברים המבאסים בבית, כי בתכלס כל העסק היה די דוחה, עם הקקי של הארנבים בכל מקום, וניל כל הזמן רצה להיכנס למתחם שלהם, לרדוף אחריהם ולכווצ'ץ' אותם. לא נעים. אבל היתרונות האפילו על העניין הפעוט הזה, במיוחד הקירבה הגדולה לחברה יקרה (3 דקות הליכה!). וגם בבית הזה התחלתי לקרוא ספר חדש ומרתק, בכלל החשיפה לספריות וספרים של אחרים הייתה לי ממש מענגת. כי זה לא רק להציץ בספריה כשאני מבקרת, אלא היה לי מלא זמן אשכרה לבחור לי ספר ולשבת לקרוא! טוב, לא מלא זמן, בכל זאת הילדים על הראש שלי. אבל באמת משהו בבית חדש כל פעם משאיר את הילדים עסוקים בתגליות מרגשות. תודה לך, אבן יהודה, היית סיום מושלם לתקופה מגניבה ביותר, גם אם קצת מעייפת.

לסיכום, למדנו המון מהתקופה הזאת; למדנו שאנחנו מסתדרים נהדר בכל מיני מקומות שונים, תנאים אחרים ונסיבות משתנות. למדנו שאנחנו אוהבים חברה, לנו ולילדים. לדבריו של ניק, למדנו "כמה מעט אנחנו צריכים, כמה הרבה שיט היה לנו, ואת הערך המאוד גבוה במחקר, תכנון ותיאום". מעניין מה נלמד בהמשך המסע!

חודשיים אחרונים בארץ

לעזוב את הבית הייתה חוויה מאוד מטלטלת, לכולנו. רק בראיה לאחור אני מבינה עד כמה. לשחרר כל כך הרבה מהחיים שלי לטובת הלא נודע. הביטחון, היציבות, הנוחות, המוכר; הכל נעלם במחי יד. עברו מאז חודשיים. חודשיים עמוסים כל כך, שכמעט ולא הייתה לי הזדמנות לעצור לרגע ולהבין מה עובר עליי, להרגיש את מה שאני מרגישה. כשחברות שאלו אותי מה שלומי, עניתי בכנות שאני לא יודעת. אני לא יודעת מה שלומי. אין לי פנאי להביט פנימה ולבדוק איפה אני נמצאת מבחינה רגשית מול הטלטלה האדירה שעברתי.

ואולי טוב שכך. לכל דבר זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. אז הייתה העת לשרוד את המעבר, והנה עכשיו הזמן להתבוננות. החודשיים האחרונים האלו היו אתגר אדיר שעמדנו בו בצורה מדהימה. עזבנו את הבית השכור שלנו, בו גרנו שנתיים, מכרנו ומסרנו את רוב רכושנו, ומיד התחלנו תקופה אינטנסיבית של דוגסיטינג: גרנו שבועיים וחצי בדירת יוקרה בהרצליה, עוד שבועיים בבית מפנק ביקנעם, נפשנו 3 לילות בצימר בחד נס, העברנו שבוע נינוח בבית חמוד בבנימינה, 2 לילות אצל ההורים שלי בפתח תקווה סגרו לנו חור של געגועי נכדים, 5 ימים בבית מושלם באבן יהודה סיכמו את תקופת הדוגסיטינג שלנו לעתיד הנראה לעין, ועכשיו אנחנו מקדישים את הזמן המועט שנשאר לנו לפני הטיסה למשפחה וסידורים.

הרעיון הגאוני שלי לעזוב את הבית לפני שעוד היה לנו מושג מתי בכלל נטוס, שלא לדבר על כרטיסים ביד, היה מוצלח משתי בחינות עיקריות. הראשונה, והברורה ביותר, זו הבחינה הכלכלית. בחודשיים וחצי של homelessness, של היותנו מחוסרי בית מבחירה, חסכנו כ-15 אלף שקל! זה סכום אדיר בשבילנו, שישרת אותנו היטב במזרח. אמנם הוצאות הנסיעות שלנו עלו, אבל החיסכון בשכירות, חשמל, מים, ארנונה, אינטרנט הוא מטורף. מה גם שניק התחיל בעבודתו החדשה בחצי משרה מהבית, אז הכנסו כסף וכמעט ולא הוצאנו כסף. מהלך גאוני מבחינה כלכלית, אם יורשה לי לחצרר בחצוצרה של עצמי.

הבחינה השניה בה המהלך הזה שירת אותנו היא בניסיון רב ערך בחיי הנוודות המצפים לנו. זכינו להתנסות "על יבש", כלומר בסביבה הבטוחה והמוכרת של הארץ, עם רכב צמוד, עם הרבה יותר ציוד ממה שנוכל לקחת איתנו למסע. התנסות שלמדנו ממנה כל כך הרבה! למדנו מה קשה לנו, במה אנחנו טעוני שיפור, אילו לחצים וריבים צפויים לנו. למדנו כמה המעברים קשים. כלומר, ידענו שהם קשים, זכרנו זאת מטיולים קודמים, אבל להיות בתוך החוויה, באינטנסיביות של מעבר אחר מעבר אחר מעבר, זה ניסיון יקר ערך. זו הייתה הזדמנות לקבל טעימה של מה שמצפה לנו, טעימה לא כל כך טעימה, אגב.

IMG-20170831-WA0001.jpg
גם גמל שלמה לא טעים

היו לי הרבה משברים בתקופה הזאת. ציפיתי להם, אך הם עדיין טלטלו אותי. זה היה ממש ממש קשה. חוסר היציבות ערער אותנו ובעיקר את הילדים, ואני שינסתי מותניים והקדשתי את מרצי להחזיק אותם מבחינה רגשית, לייצר להם תחושת ביטחון בתוך חוסר הוודאות ובעיקר להיות עוד יותר "עליהם" מכמה שאני בדרך כלל, שזה המון גם ככה. העבודה השקופה הזאת סחטה אותי ברמות. זה נושא שאני צריכה לכתוב עליו דוקטורט, העבודה השקופה של האימהות. זה לא לומר שאין לאבות ולנשים וגברים שאינם ההורים עבודה שקופה, אבל אני רק על עצמי ידעתי לכתוב.

העבודה השקופה מורכבת מכל כך הרבה עבודות קטנות וגדולות, שעשייתן אינה ברורה לעין, אינה נחשבת בהקצאת המשאבים ולרוב איננה מוערכת כראוי. אני מדברת על העבודה המנטלית של להחזיק בראש מה יש לנו, מה חסר, מה צריך לקנות, מה נאכל היום, מה נאכל מחר, מה מצבו הבריאותי של כל אחד מבני המשפחה בכל זמן נתון, מה מצבו הרגשי, האנרגטי, הפיזי, הנפשי; מאות פרמטרים עדינים שאמא מחזיקה בראשה. ניל השתעל אתמול, צריך לשים לב לזה. יולי לא אכלה מספיק פירות וירקות היום, צריך לאזן את זה מחר. הוא צריך יותר זמן משחק חופשי בחוץ, היא צריכה יותר זמן אחת על אחת עם אמא, הוא צריך מקלחת, הוא עדיין לא עשה קקי היום, היא התקשתה להירדם אתמול, צריך לאפשר לה מרחב בטוח לבטא את הדאגות שלה, כמעט נגמרו לו החולצות הנקיות, ועוד ועוד אינסוף מקום מנטלי שתופסת העבודה השקופה.

תוסיפו על זה את העבודה של למצוא/לזמן לנו בתים מושלמים לגור בהם, שיסתדרו בדיוק מבחינת תאריכים, שיתאימו למשפחה עם ילדים קטנים, שיהיו בסביבה נעימה ומעניינת. למראית עין נראה כאילו זה פשוט מסתדר ככה מעצמו, או בזכות המזל. אבל אני כבר למדתי איך היקום עובד ואני לא מוכנה לתת לעבודה שלי להישאר שקופה ומחוסרת הערכה. אני גרמתי להכל להסתדר בצורה חלקה, בצורה מושלמת, בצורה מעוררת הערצה! שני המיקומים הראשונים שלנו במקרה היו בשני המקומות היחידים בארץ בהם יש לעבודה החדשה של ניק משרדים. אמנם זו עבודה מהבית באופן רשמי, אולם היה ערך רב ליכולת של ניק להיות נוכח במשרד, להכיר פנים אל פנים את האנשים איתם הוא יעבוד, כמו גם מעין הסתגלות הדרגתית לכל עניין העבודה מהבית. זה יצא פשוט מושלם בשביל ניק להתגורר זמנית בקרבת העבודה, ולעבור בהדרגה לסגנון העבודה החדש ששינוי החיים העצום שלנו ידרוש ממנו. וזה אני יצרתי! כמובן עם עזרתו האדיבה כתמיד של היקום, הבריאה, האלות, מה שבא לכם. אבל כמו שאומרים, אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו? אני עוזרת לנו. בטירוף.

img-20170917-wa0005.jpg
אני עוזרת לנו

ניק עדיין סקפטי לגבי כל עניין הזימונים והרוחניות שמדיפה מזה, אבל אני כבר לגמרי שם. כל הדברים המדהימים שהצלחתי להביא לכדי מציאות בשנה וחצי האחרונות, שאני רואה ביתר בהירות בזכות הכתיבה והמעקב של הבלוג, אני רואה איך אני גרמתי להכל לקרות. החל מהדבר העצום של היציאה למסע הזה וכלה בדברים הקטנים שכמעט ולא מבחינים בהם. אני עכשיו מבחינה, בכוונה, בהודיה עמוקה, מבחינה בכל השפע שיש לנו, שאני מזמנת עבורנו. מבחינתי הדוגמא המוחצת, שבעקבותיה היה לנו ריב רציני כי איך לעזאזל הוא לא משוכנע בכוחות שלי אחרי דבר כזה?! זו הדוגמא של חד נס.

בתחילת כל שנה, קהילת החינוך הביתי בישראל מתאספת לשבועיים של קמפינג בספטמבר בפארק הירדן. אחרי החוויה הנפלאה של שנה שעברה, היה לי ברור ששבועיים בפארק הירדן, עם הקהילה המדהימה הזאת, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים! אנחנו גם ככה מחוסרי בית, אז לפחות שיהיה בחברה טובה, באוהל על שפת נחל, בהזמנה אישית. אז זהו שלא. ניק החליט, ובצדק, שעבדנו מספיק קשה בשבועות שלקראת עזיבת הבית, ושיהיה לנו מספיק מאתגר חיי הנוודות בארץ, שלא צריך להוסיף לזה גם לינה בשטח, על כל המאמץ וחוסר הנוחות הכרוכים בה. באסה. התבאסתי לאללה, כי חיכיתי לזה עוד משנה שעברה, כי עזיבת הארץ היא גם עזיבת הקהילה הזאת ורציתי טעימה אחרונה מכל מה שאני מוותרת עליו, רציתי פרידה משמעותית. אבל ניק התעקש, ואני כיבדתי את עמדתו וזרמתי. זה הסיפור שאנחנו לומדים בחיים האלה, לא? איך לזרום עם המציאות ומה שקורה בה, לא להיאבק ולכלות כוחותינו. אם זה דורש מאמץ נגד רב, זה כנראה לא הכיוון הנכון בשבילנו. אז הרפתי. אפילו מכרתי את האוהל והמזרונים, בתחושת מחווה רצינית לרצון של ניק.

אבל מתחת לפני השטח עדיין רציתי בזה. רציתי למצוא דרך להיות בחוויה של המפגש המיוחד הזה, בלי המאמץ של הקמפינג. רציתי את ההזדמנות להיפרד מהמקום הזה, מהקהילה הזאת, באופן קליל ונעים, בלי להשקיע את עצמי בתוך ביצה טובענית של כל מה שאני מוותרת עליו. אז ביקשתי את זה. זימנתי את זה, בז'רגון הרוחני שניק סולד ממנו. וקיבלתי יותר ממה שיכולתי לדמיין בעצמי, קיבלתי את הדבר הכי מדויק לנו.

עוד כשהיינו בהרצליה התחלתי להתכתב עם מישהי מקסימה שמטיילת עם משפחתה במזרח, בדיוק כמו שאנחנו מתכננים. היא שיתפה אותי בחוויות שלהם ונתנה לי טיפים מעולים מתוך ניסיונם האישי ויקר הערך. אחרי התכתבות לא מספקת בשל הבדלי שעות וחוסר פניות הדדי, הצלחנו לדבר בטלפון בזמן שהם הגיעו לארץ לביקור קצר. אחרי שיחה אחת הם הציעו לנו לבוא לבקר אותם. הם יגורו בצימרים של אמא שלו בחד נס, ואנחנו מוזמנים לבוא להתארח בצימר שלידם. בחינם. אה, ולמי שעוד לא עשה את הקישור, זה קורה בזמן הקמפינג וחד נס נמצאת מול הכניסה לפארק הירדן. הבנתם? זה לא ייאמן!

אז שינינו תוכניות, הזזנו כמה דברים ונסענו לבלות 3 לילות עם אנשים שמעולם לא פגשנו, שאני מכירה בקושי שבועיים דרך האינטרנט, בצימר בחינם. זו הייתה למעשה הטעימה האמיתית הראשונה שלנו ממה שהמסע הזה הולך להיות, לדעתי. כי זו מהותו; לזרום עם מה שהחיים מציעים לנו, להגיד כן להצעות, להסכים לקפוץ לתוך הלא נודע באמונה פשוטה שזה יהיה טוב. וכמה טוב זה היה! קודם כל, כמו שהרגשתי כבר בהתכתבות ובשיחה שלנו, מדובר במשפחה לגמרי "מהשבט שלנו". בחינוך ביתי, הורות מקרבת, מטיילים בעולם. אחלה אנשים שהיה לנו איתם חיבור נהדר ותחושת חברות מיידית. שנית, הצימר היה מושלם! לא ידעתי למה לצפות מהצעה חינמית כזאת, והופתעתי לטובה בענק. חדר ענק עם סלון ומטבח ופינת אוכל ואמבטיה וחדר שינה נפרד וספה נפתחת בסלון בשביל יולי ועוד ספה נפתחת קטנטנה שנכנסת בדיוק ברווח בין המיטה לקיר בשביל יולי באמצע הלילה ופינת ישיבה מקסימה בחוץ עם ערסל ונדנדת עץ. מושלם. אה, וגם אוכל. אימא שלו פתחה בפנינו את ביתה הצמוד, האכילה אותנו בשלוש ארוחות מעולות ביום, כולל להכין לנו הכל טבעוני בנפרד! אני כותבת ולא מאמינה לעצמי על כל הטוב הזה, כל השפע הזה שמגיע לנו! והילדים הסתדרו מצוין! הילד שלהם קטן מיולי ומיד "נדלק" עליה. הם טיפסו יחד על כל דבר אפשרי, שיחקו והשתוללו והיה ממש תענוג לחוות את הדבר הזה שמשפחות מטיילות מספרות עליו ומחפשות ללא הרף; החיבור הפשוט והמיידי בין ילדים. היה להם פשוט כיף יחד, לשחק וללמוד וללמד אחד מהשניה. טעימה משובחת ממה שהמסע צופן לנו.

2017-09-28 22.20.15.jpg
טעימה משובחת בים

כל כך משובחת שהיא מאפילה על כל עניין פארק הירדן. שזה בעצם בדיוק מה שהייתי צריכה. במקום להגיע לפארק כולי מבואסת מכל מה שאני משאירה מאחור, הגעתי מחוזקת ונרגשת לקראת הבאות. הפרידה הקצרה שהתאפשרה הייתה לי מדויקת. יותר מזה, והייתי נכנסת לרחמים עצמיים, פחות מזה וכנ"ל. דיוק. שוב ושוב אני מגלה שההתמסרות והאמונה בדרך שלנו מובילות אותי בדיוק למקומות הנכונים, ומתאפשר לי להתמלא בכזאת הודיה עמוקה לשפע שאני מקבלת, ולהעריך את עצמי על כל מה שאני נותנת בחזרה ליקום בכל הדרכים שלי. ההודיה מאפשרת לי להנות מהנתינה, במקום להתחשבן עם היקום על כמה קשה אני עובדת וכמה אני לא מוערכת (אמרנו עבודה שקופה?). הנה, אני מוערכת. אני מעריכה את עצמי, ואני דורשת הערכה מקרוביי, ואני מקבלת הערכה מהיקום בדמות כל הטוב שמגיע אליי.

אני אסיים את הפוסט הזה כי הוא כבר נהיה ארוך מדי, ואתחייב כאן לחזור לכתוב בתדירות הראויה להערצה בה כתבתי שנה שעברה, כתיבה ופוסטים שממלאים ומחזקים אותי כיום מבעד לערפילי הזמן. אם לא עבורי עכשיו, אז עבור לוטן של עוד שנה, שאלוהים יודעת איפה ובאיזה מצב אני אהיה כשפייסבוק יזכיר לי את הפוסט הזה של לפני שנה. מה שבטוח זה שהוא ימלא ויחזק אותי אז כמו עכשיו. אמן.

על עבודת שורשים

היום יהיה לניק טיפול שיניים, שלאחריו אמור להיות לנו מושג לגבי מתי נוכל להזמין סוף-סוף כרטיסים, ואני חושבת על זה שזה מגוחך שאנחנו מחכים לאישור חיצוני מדמות סכמות רפואית! זה הרי כל כך ההפך מכל מה שאנחנו עושים. אנחנו יוצאים לגמרי מהמסגרת שבה אנחנו כפופים לאיזו סמכות עליונה שתגיד לנו מה מותר ומה אסור ואיך ומתי וכמה. אנחנו יוצאים לחופשי מהתפיסה שיש מישהו חיצוני שיודע מה טוב ונכון לנו, שאחראי עלינו, בטח ובטח מישהו מתחום הרפואה הקונוונציונלית שהפסקתי להאמין בה די מזמן. ועם זאת, אני יכולה לראות את ההגיון שבזה. אני יכולה לראות את התהליך התנתקות שאנחנו עוברים, ואת השלבים השונים בו ואת המקום של כל אחד מאיתנו בתהליך הזה.

IMG-20170806-WA0001
השלב של ניל בתהליך

שבוע שעבר הלכנו למפגש אחרון ומסכם בטיפול. ניק ואני היינו בטיפול פסיכולוגי זוגי/משפחתי/אישי בכל מיני קונסטלציות במהלך 5 השנים האחרונות עם מטפלת בחסד שתמכה בנו כל כך בתקופת החיים האינטנסיבית הזאת של לידות וילדים ועומס ושינויים. קשה להיפרד מהבסיס הזה שענה לנו על כל כך הרבה צרכים, חיזק וחיבר ביננו בתקופות הקשות. קשה לקחת אחריות על התפקיד הזה בעצמנו עכשיו, לדאוג לתחזק את הזוגיות, את המשפחה, כל אחד את עצמו. להתבגר. ניק תהה במהלך אותה פגישה אחרונה למה היינו צריכים לחכות שנה שלמה כדי לעשות את המהלך הזה, ואני חשבתי לעצמי על תהליך ניתוק השורשים שאנחנו עוברים, כל אחד מאיתנו בדרכו הייחודית ובאופנים השונים בהם הניתוק הבא לידי ביטוי.

20160512_195106.jpg
עובדים על הזוגיות בזמן שהילדים ישנים בהונגריה

הטיפול שיניים הזה מסמל עבורי את הדרך של ניק, את האופן המוחשי כל כך בו ההתנתקות שלו באה לידי ביטוי. דווקא במקום הכי כואב, בבסיס הקיום הפיזי שלו, שם הוא בוחר לעקור את הישן, לתת מקום וזמן לריפוי להיכנס עמוק ולשתול במקום הזה שורשים חדשים, שורשים שלו, שהוא בחר, שהוא יוכל לקחת איתו לכל מקום. כמה כאב כרוך בעבודה הזאת, בבחירה הזאת, וניק בוחר לחוש את הכאב הזה בצורה מעוררת הערכה.

IMG-20170807-WA0008
הם גם יודעים להנות בלעדיי!

ואני? באיזה אופן הניתוק הבא לידי ביטוי עבורי? אני חושבת על שורשים רגשיים, נגועים בשליליות, עם התחלה של נמק וריקבון, אותם אני תולשת אחד אחד בגיל פעם שעולים בתודעתי. עקירה כירורגית של רגשות שאימצתי מבחוץ, של עשבים שוטים שהנחתי להם לתפוס שורש באדמת לבי, שהגיע זמנם לפנות את השטח היקר הזה לשתילות חדשות, חיוביות, משמחות, מעצימות. אני עובדת קשה על זה ובוחרת בקפידה אילו מחשבות יזכו להכות בי שורש.

ובמימד החברתי? כאן הניתוק כואב לי במיוחד. אני רוצה להאמין שאין פה צורך בניתוק, שאוכל לשמר את הקשרים עם כל מי שקרובות ללבי. אולי. אולי באמת. ובכל זאת המרחק יעשה את שלו, כמו שאני מכירה אותו וחוויתי אותו עושה שמות בקשרים משמעותיים בעבר. המרחק בלתי ניתן לגישור במידה מסוימת. והלב יצטרך להגמיש את הכבלים המחברים בינינו, אלסטיות מוגברת שתאפשר לי להחזיק בכל מי שארצה ותרצה גם. הנחמה היחידה שלי למול האובדן הפוטנציאלי הזה, כמו בכל שאר הדברים שאנחנו מאבדים במעבר הזה, היא שאני יודעת רק ממה אני נפרדת, ולא מה אני מרוויחה. עדיין אין לי מושג מה צופן העתיד, אבל אני בוחרת להאמין שעל כל הקרבה, כל ויתור, כל קריעה של הלב, אני אקבל פי מאה יותר. אני שומעת רחשי לב מהעתיד, חברות שעוד לא יודעות שאני בדרך אליהן, למלא עבורנו חלל הדדי. אני בדרך. ואני מאמינה. אני מאמינה שהדרך צופנת לי רק טוב. כל הקשיים והאתגרים, כולם שווים את זה. אמן.

IMG-20170801-WA0006
ליצ'י החמוד עליו אנחנו שומרים בהרצליה

יום אחרון בבית – מסיבת פרידה/מכירת חצר

ההכנות למסע תפסו תאוצה והשתלטו לנו על החיים בימים האחרונים. אנחנו עוזבים את הבית מחר היום ונמצאים במרתון של מיון, סידור, מכירה ומסירה של כל החפצים שלנו. ממבט על, לפני שהתחלנו, ידענו שיש לנו הרבה דברים, בעיקר ספרים ובגדים שלי. אבל רק תוך כדי עבודת הפינוי, נתגלה נהיקף הבלתי נתפס של כמויות הזבל והאוצרות שבית אחד מצליח להכיל. כל ארון אמבטיה מסתיר בחובו מצבורים של תרופות, בקבוקונים, קופסאות. מה עושים עם כל השיט הזה?!

המכירה הולכת ממש טוב. פתחנו איוונט בפייסבוק, מסיבת פרידה ומכירת חצר, שנמשכת לאורך 3 ימים, וזה קורה בדיוק כמו שרציתי ותיכננתי. אנשים מגיעים בטיפין טיפין לאורך היום, אין מצב שיש יותר מדי אנשים ואני לא מצליחה להתייחס אליהם. יש לי זמן לעבור עם כל אחד על כל מיני דברים שאני חושבת שהם יכולים לרצות, ולפטפט על התוכניות שלנו, שאיכשהו אף פעם לא נמאס לי לספר עליהן. וכיף לי שחברים קרובים ורחוקים מגיעים פתאום וממלאים לי איזו פינה נשכחת בלב. וכיף לי שהם לוקחים איתם חתיכות מהחיים שלי, שישמשו אותם בחיים שלהם. פיסות ממני שימשיכו לחיות דרכם.

כל חולצה, כל ספר, כל צעצוע שעוברים לבית חדש ואוהב, ממלאים אותי בהקלה ובתקווה. הכל מסתדר. לכל דבר יש מקום. אני אהובה. דנה המדייקת ניסחה לי היטב את הפחד שביעבע לי בתחתית הבטן לקראת המכירה: " מבינה אותך…", היא כתבה לי, "זה באמת סיטואציה לא פשוטה. לשים ככה את עצמך, את כל כולך. הדברים הכי פרטיים ואינטימים לעיני כל… לראות מול העיניים אם רוצים אותם או לא…" וזו בדיוק ההרגשה! אני שמחה ומודה על כך שכל מי שמגיעה היא חברה טובה ואוהבת, שרוצה לשמור מזכרות פיזיות ממני. זה עוזר לי להרגיש אהובה, לחזק בתוכי את התדר הזה של אהבה וקבלה עצמית, גם לנוכח המעבר החד הזה, שעלול להרגיש כמו דחיה של כל מי שהייתי עד עכשיו, כל מי שאני עדיין בעצם. כי עוד אין חיים חדשים, עדיין אין לוטן חדשה. יש תקופת ביניים, שבה הכל מתערפל לי קצת, ולא ברור מה נשאר ומה הולך, ובעיקר המון המון חלקים ממני מקבלים צו פינוי ואין להם יותר מקום פיזי בחיי, ואני צריכה להשלים עם ההשלה הזאת, שאני קצת כמו נחש וגדלתי ממש הרבה ואני משאירה מאחור את הנשל שלי.

בעבר זו הייתה פעולה שלא יכולתי אפילו לדמיין, להיפרד מחפצים שלי, מהספרים האהובים שלי, מחלקים מהנשמה שלי! מה, פשוט לזחול החוצה מתוך עורי, ולהשאיר אותו שם בחול?! אז זה ממש מקל שיש מי שאוספות חתיכות ממנו/ממני, שיש לו עדיין ערך שנשמר. אז הצמיחה שלי באה לידי ביטוי גם בזה, ביכולת לשחרר את העבר, על אף הקושי העצום שמלווה לו, ולהאמין שהעתיד צופן בחובו כל טוב בשבילי. שתמיד יש לי בדיוק כל מה שאני צריכה ורוצה, כל מה שמשמח אותי נמצא בהישג יד.

חלק מאתגר נוסף בהכנות שלנו היה ללכת לעשות בדיקות דם לכולנו. החלטתי שכדאי לוודא שכולנו בריאים טיפ טופ, ואין כמו גושפנקה ממשרד הבריאות. תשמעו, זו התגלתה כמשימה בלתי אפשרית לתזמן את העניין הזה. כולנו היינו צריכים להיות בצום של 12 שעות. המעבדה נפתחת בשבע, והילדים מתעוררים בחמש וחצי-שש. אני הייתי חולה ועייפה, וכל בוקר אמרתי לניק, "לא היום, אני חייבת לישון עוד קצת". בסוף מצאנו זמן. זו הייתה בדיקת הדם הראשונה של הילדים, שבחיים כמעט ולא ראו רופא, לא כל שכן מחטים… אצל הרבה משפחות מטיילות, יש תמונת מתחסנים לקראת המסע בבלוג. ונראה לי שהיה לי תקוע איפשהו בראש שאנחנו צריכים תמונה כזאת. אז הנה:

WhatsApp Image 2017-07-29 at 10.00.22

יולי הפתיעה אותנו ממש, ועברה את הבדיקה בלי ציוץ. עשיתי לה הכנה מסיבית לפני, שהוכיחה את עצמה בגדול. היא פחדה והייתה אמיצה בצורה בלתי רגילה. אני ממש גאה בילדה המופלאה הזאת שלי! אבל אחרי הבדיקה היא נהייתה מאוד שקטה ונבולה. האחות בדקה לניל את הוורידים, והחליטה שעדיף לחכות חצי שעה לרופאה שתגיע לקחת לו דם. בזמן הזה יולי נזלה לה לאיטה אל הרצפה ופשוט נשכבה שם מתחת לוילון החוצץ. הרמנו אותה בעדינות ואהבה, והשכבנו אותה על המיטה שם. היא הייתה חיוורת כל כך… נתנו לה מים, פירות, עוגיות ופליימוביל (ערכת בדיקות דם מנצחת!), והיא התאוששה במהרה.

20170726_074049
שווה להידקר בשביל זה!

ואז הגיע תורו של ניל. הרופאה ביקשה להשכיב אותו על המיטה, האחות אחזה בזרוע שלו בחוזקה, ואני נזכרתי כמה אני לא אוהבת פרוצדורות רפואיות. יש בהן משהו שמפשיט ממך צלם אנוש, ואת הופכת להיות חפץ בידי הרופאים, לעשות בך כראות עיניהם. שכבתי לידו, וכך יכולתי להניק ולנחם אותו כשהוא התחיל לבכות בכי קורע לב. ממש שמעתי את תחושת הבגידה ביבבות שלו, כאילו הוא לא מבין למה הן מכאיבות לו. אהוב שלי.

אז זה מאחורינו. חוויה שאמנם לא הייתה קלה, אבל בהחלט הרגישה לי שחיזקה את כולנו ונתנה לי אמונה ביכולת שלנו להתמודד עם הכל. ושבוע שעבר בילינו את הבוקר במשרד הפנים, כי מסתבר שילדים מקבלים דרכון ל-5 שנים בלבד אז כבר היה צריך לחדש ליולי הטיילת המהוללת את הדרכון. והמסיבה/מכירה נמשכת עוד יום וחצי, ואז נעבור לשלב הבא בחיינו. שבועיים וחצי בהרצליה. אני מאמינה שיהיה לנו טוב. טוב.

IMG-20170713-WA0002
אחרי בילוי במשרד הפנים בפתח תקווה, חייבים לעצור לאכול בפלאפל אלי

שבוע לפני – עוד פחדים ואמונה

המסע לוקח אותי פנימה יותר ויותר, מעמיד אותי מול פחדים קמאיים, בסיסיים, ראשוניים. בראשם הפחד מהלא נודע. אני לא יודעת איך ייראו החיים שלנו בעוד שבוע, כשנעזוב את הבית, כשנעזוב את כל המוכר והצפוי, את השגרה על כל היבטיה הנוחים. אנחנו עוברים לגור שבועיים וחצי בדירה בהרצליה. דירה שצריך לשמור עליה היטב, עם כלב שיקבל טיפול מסור. וניק יתחיל לעבוד בהיקף החדש, חצי משרה. אה, כן, חדשות טובות! אחרי חודשים של חיפושים, חששות שמה שאנחנו מחפשים פשוט לא קיים והרבה אמונה שלי שנמצא בדיוק בדיוק את מה שמתאים לנו; ניק מצא עבודה בהיקף של 50 אחוז ומרחוק. אז אחרי חודש של חופש, כלומר עבודה מרובה בבית, הוא יתחיל לעבוד עוד שבוע, ואני דואגת.

20170714_220953.jpg
עבודה מרובה בבית

לתפעל את הילדים בסביבה הנוחה והמוכרת זה קל. אני יודעת לאן ללכת, מה לעשות, עם מי להיפגש. עכשיו אני נזרקת לסביבה חדשה ולא מוכרת, ומתעוררים בי חששות בהתאם: מה אני אעשה איתם שבועיים וחצי בהרצליה? מלבד שתי חברות, אני לא מכירה שם אף אחד. וזה גם אוגוסט הארור, להזכירכם! החודש הקשה ביותר בשנה למחנ"בים בפרט, ולעולם בכלל. זה מדאיג אותי. אז אני נושמת לתוך הפחד, ונותנת לאמונה להיכנס. אנחנו נהיה בסדר. אני אהיה בסדר. הכל קורה בצורה המדויקת ביותר ולטובתי. אני אהיה לבד במידה לה אני זקוקה כחלק מההכנה למסע. אני אבלה עם חברות במידה לה אני זקוקה לקראת הפרידה הגדולה מכולן.

זה מתחיל לחלחל. אני נפרדת לא רק מבית, שכונה, עיר, מדינה. אני נפרדת מאנשים. חברות טובות טובות קרובות קרובות. חברות טובות טובות קצת יותר רחוקות. חברות של כמעט, כי לא היה לנו זמן להבשיל. חברות שבחרתי בקפידה בשנים האחרונות, אחת אחת ליקטתי אותן והשחלתי למחרוזת סביב לבי. חברות לבי. כמה תחסרו לי. האמונה מבקשת להגיד שללב אין גבולות, הלב אינה יודעת מרחקים ושעות טיסה (כי הלב שלי לפחות זו נקבה). היא יודעת מי בתוכה ומחזיקה בה גם מרחוק, גם בסקייפ ובווטסאפ ובפייסבוק. וללב יש כוחות מיוחדים של משיכה ודחיפה ובריאה של מציאות. הלב תביא אליי את חברות לבי, כל הדרך לקופנגן, או איפה שלא נהיה. אולי אלו לא תהיינה מי שאני מכירה כרגע, אולי הן תהיינה חברות חדשות. אבל האמונה יודעת שאני לא אהיה לבד. שאני אף פעם לא לבד. שאני אהובה תמיד. תודה.

19693831_10156503534920200_6359632257679187745_o.jpg
חברות לבי, אני כבר מתגעגעת 😥

אז הפחד נוכח בי בעוצמה בימים אלו. אבל לשם שינוי הוא לא לבד, הוא לא משתלט וצובע הכל בשחור. האמונה מוהלת אותו באור לבן בוהק, מנחמת אותי. מעניין שאני קוראת לה אמונה. מעניין אילו עוד שמות הייתי יכולה להתאים לה. בריאה. אהבה. אור. יקום. הכוונה. אני. זו בחירה, אני מבינה. הבחירה להאמין בטוב, להתעקש עליו ולא להסתפק בפחות. כל רגע יכול להיחוות כסבל או כאושר, אני מבינה. אני בוחרת, אני מבינה. הכוח בידיים שלי, האחריות בידיים שלי. הקורבנות היא שארית ממסע קודם, אין לי צורך בה. אני בוחרת להשיל אותה מעליי, שאריות של מי שהייתי. אני אשתדל לא לתת לנוסטלגיה להכניס אותה בדלת האחורית, החמקנית הזאת.

חודשיים וחצי לפני: עומס רב

חודשים-שלושה לפני, ואני כבר כל כך רוצה להיות שם, בארץ החופשות. אני כמהה לכך בכל רגע ורגע. חושבת איך יהיה לי, איך יהיה לילדים, איך יהיה לכולנו ביחד. אני מנסה לדמיין את עצמי בתוך זה ושואלת את עצמי אם זה שונה במיוחד? אם אני מאושרת יותר? כי אני מאמינה שהאושר הוא מצב צבירה פנימי שאינו תלוי בגורמים חיצוניים, כמו כמה ניק עובד, איזה נוף נשקף מהחלון, מה הילדים עושים. אבל מצד שני, כל אלה גורמים שמאוד משפיעים על האושר; זמן עם בן הזוג, פניות, תחושת חופש.

אני מניחה שאפשר לבחור להיות מאושרת בכל הנסיבות, ברמה הפילוסופית או רוחנית של העניין. כמו גם לבחור להיות אומללה בכל הנסיבות, לא משנה כמה חיי טובים ונוחים. ועם זאת, יש בזה משהו. בנסיעות, בחופשות, יש משהו שממלא אותי כמו ששום דבר אחר לא. שוב אני מזהה את צורת החשיבה של או-או, או שאני אמורה להיות מאושרת בכל הנסיבות ואז למה בכלל לנסוע, אני צריכה לעבוד על האושר שלי בנסיבות הקיימות, או ששינוי הנסיבות החיצוניות אכן משפיע על רמות האושר ואז מגניב לי ואני אוטוטו אהיה מאושרת לי. והרי אני כבר מלומדת ובקיאה ברזי הגם-וגם!

20170613_180904
גם וגם ❤ תודו שהתגעגעתם לתמונות!

אז גם וגם, האילוץ המחשבתי המורכב של קבלת שתי הנחות סותרות לכאורה ושילובן יחד. אני גם יכולה להיות מאושרת בכאן ועכשיו, זו בחירה שקיימת בי. ואני גם יכולה לחלום על שם. ואולי באמת שם יהיה לי יותר קל להיות מאושרת. ואולי בעצם שם אני אבין לעומק בגוף שהאושר אינו תלוי בגורמים חיצוניים, וכאילו סתם סחבתי את ניק מעבודתו והילדים משגרתם ואת כולנו מחיינו הנוחים, רק כדי לגלות שזה עדיין תלוי רק בי אם אני מאושרת או לא. נו, וגם אם כל המסע הזה יהיה בשביל התובנה הזו, האין זה שווה את זה? האין זו תובנה ראויה לתבנון? נראה.

בינתיים יש את מה שיש, וזה בעיקר עומס רב. המון דברים קורים, דברים טובים ומשמחים שמעידים על צמיחה והתפתחות, אבל זה יותר מדי בשבילי. אני מרגישה את העומס, את הקושי לנשום כמו שצריך, להכניס אוויר עמוק, להתרווח ולהרגיש נינוחה בחיים שלי. כאילו איזו לוטן פעלתנית השתלטה על העניינים, ויש לה דף עסקי לתחזק וסדנאות לשווק ופוסטים לכתוב והרצאות להעביר והודעות לשלוח וחיזוקית להקליט ולפרסם פה ולפרסם שם, לפרסם לפרסם כל הזמן! ואני יושבת מאחורי לוטן החרוצה ורק רוצה קצת שקט, קצת מנוחה. ויש עוד לוטן שיש לה דברים אחרים לגמרי שהיא רוצה שנתעסק בהם! והם דחופים! עוד חודש עוזבים את הבית, צריך לפנות מפה הכל. צריך למיין מה למסירה, מה למכירה, מה שומרים, מה לוקחים איתנו. צריך לפרסם דברים למכירה, צריך לעשות רישיונות לקטנוע, צריך לקנות כרטיסי טיסה, צריך להרים את החלום הזה והוא חתיכת פרויקט כבד! מתי אני אמורה להספיק את כל הדברים הנהדרים האלה?! כי כמובן שיש עוד לוטן, והיא מטפלת בילדים, והיא קובעת לוז שבועי לקבוצת חינוך ביתי של פתח תקווה והולכת למפגשים ומכינה אוכל ושוטפת טוסיקים ומנגבת אפים ומקריאה סיפורים ומשחקת בלגו ולוקחת לגן שעשועים ולנחל ולחברות, וגם היא עמוסה! וגם היא חושבת שמה שהיא עושה זה הכי חשוב, ואין זמן לכל הסחות הדעת האחרות.

20170530_102923.jpg
תכלס, זה הכי חשוב

פפפוווו. אז ככה זה מרגיש להיות בעומס. אני בדרך כלל דואגת שלא יהיו לי יותר מדי חובות, כי אני יודעת שזה לא טוב לי, שאני נוטה לקרוס תחת עומס רב מדי. וגם אם לא לקרוס, לפחות לא לחיות בשלווה שאני זקוקה לה. והנה אני במצב קריטי, כל המערכות פועלות בשיא הכוח ואני רק מבקשת מנוחה. אז אני נחה קצת. כמה שאפשר. ודוחה דברים. כמה שניתן. ועושה מה שמתאפשר. וזה מספיק טוב. זה מספיק טוב לבינתיים. ואולי כדאי גם לבקש יותר עזרה. אני שוכחת את האפשרות הזאת, להיעזר כשקשה.

אבל האור בקצה המנהרה הגיע (או לפחות ככה אני מקווה) בדמות סיום העבודה של ניק. אתמול היה היום האחרון של ניק בעבודה, וזהו, מעכשיו הוא חופשי. עדיין אין לו עבודה חדשה, וזה בדיוק בדיוק מה שהיינו צריכים. שיהיה לו קצת פנאי! שיוכל לנשום ולהתרווח ולנוח קצת! אבל רק קצת, כי כאמור יש את כל העומס שלי, שאני אשמח לחלוק בו. אז מעכשיו ההכנות לחופשה נכנסות להילוך הגבוה שראוי למעמדן, ואני מתפנה להקדיש קצת זמן להתפתחות מקצועית מרגשת: הנחית הורים, העברת סדנאות הורות.

זה מרגש כל כך וגם מפחיד. ביומיום אני בוחרת להתמקד בהתרגשות כי היא מניעה, ולא בפחד המשתק, אבל פה זה בדיוק המרחב לתת לפחד מקום. הפחד מכישלון. איך אני אעמוד מול 6-8 הורים ואגיד להם… מה? אני לא יודעת יותר טוב מאף אחד אחר, ואני לא זוכרת בעל פה את תוכן הסדנה, ומה אם אני אשכח משהו חשוב, או אתבלבל ואני בכלל לא רצינית אני! אני בכלל שרלטנית!

20161008_181253.jpg
שרלטנית בפעולה

אז לא. אני יודעת שלא. אני מאוד רצינית, במיוחד בכל מה שנוגע להורות. זו התשוקה שלי, זו העבודה שלי, זו השליחות שלי, להפיץ את הדרך הזאת! את בדרך הלב המכבדת ילדים, רואה צרכים, מקבלת רגשות, עושה מקום להורה, שמה גבולות בצורה אוהבת. אני מאמינה בזה בכל לבי וחיה את זה בכל רגע ורגע וחווה את הקסם שיש בתפיסת העולם הזאת, את ההשפעה שלה על המשפחה שלנו, על הילדים המופלאים שלי. הפחד חשוב, יש לו מקום, הוא שומר עליי שאהיה רצינית ומקצועית. אבל הוא לא יעצור אותי, הוא לא יערער אותי, הוא לא יגרום לי לפקפק בכל מה שיש לי לתת להורים שרוצים בדיוק את זה, שמחפשים בדיוק בדיוק את הגישה הזאת! אני מוכנה, אני בשלה, אני אמיצה.

4 חודשים – פחדים ואמונה

ככל שהטיול מתקרב, מפלס החרדה עולה. עוד 4 חודשים זה קורה ואני מתעוררת בלילות מסיוטים. ואני חוששת בימים מתרחישי אימה. זה מזכיר לי את התקופה של אחרי לידה, שבה רמת החרדה גבוהה באופן טבעי, וכל היום רצות לי בראש דרכים יצירתיות בהן נוכל כולנו למות, להיפצע, לקבל נכויות מגוונות. אז זה טבעי? כנראה שכן. אני עומדת בפני שינוי חיים עצום (שוב ההקבלה ללידה רלוונטית) וזה פאקינג מפחיד! אני לא יודעת מה יהיה, אני לא יודעת איך זה יראה, איך זה ירגיש, איך נתמודד. זה לא הכל דבש. יהיו גם מיטות לא נוחות, וג'וקים במקלחת, שלא לדבר על מים קרים, ונסיעות ארוכות פלוס בחילות, וילדים שאין להם מה לאכול במסעדה הזאת, ומשעמם להם ברכבת, ומתגעגעים למשפחה וחברים, והכל עליי! ואני על ניק, וניק חזק, ואני חזקה והילדים חזקים ואנחנו יכולים לעמוד בכל מה שהחיים יזרקו מולנו, והם יזרקו כי זה חלק מהחיים. אבל הכל במידה שאנחנו מסוגלים לה, ובתזמון הנכון לנו. פחד ואמונה מתערבבים להם זה בזו, יוצרים קולג' מרהיב של הפכים משלימים ויש מקום לכולם בתוכי, כי לפעמים אני גדולה ורחבה כמו האוקיינוס, וגם עמוקה ושקטה, וכשהפחד מגיע, אני מצליחה להיות מודעת אליו ואני אומרת לו "שלום פחד", והוא מתבייש ונחבא לצללי תודעתי, ואני מזמינה אותו לצאת לאור, אני אמיצה נורא ולא מפחדת מהפחד, אבל לפעמים כן מפחדת ושמחה שהוא בורח ונושמת עמוק למלא את החלל שהוא השאיר, שלא יספיק להתמלא בפחד חדש, כי די כבר, כמה אפשר לפחד?!

=20170304_121440.jpg
לא מפחדות מהפחד

אני מפחדת ממלא דברים עכשיו. הפחד הכי גדול אולי זה שכל זה טעות אחת גדולה ובכלל לא מתאים לנו טיול כזה, אורח חיים נוודי זה למשפחות מגניבות יותר או משוגעות יותר, כאלו שעושות יוגה כדרך חיים ויש להם רסטות, ואצלנו רק ליולי יש רסטות וגם זה בטעות, ואני עשיתי יוגה פעם אחרונה בהריון וזה היה מזמן, וזה בכלל לא בשבילנו! אנחנו לא יודעים למה אנחנו נכנסים, הבדידות תכריע אותנו, הילדים ישגעו אותנו, לא נעמוד בזה כלכלית, זה יהיה מעייף מדי. תאמינו לי שכל אחד כזה אני יכולה לפתח לפסקה שלמה, אני פשוט חוסכת מכם. כרגע, אולי בהמשך אני אצטרך לחפור על זה עוד. ומה עם מחלות? הרי נהיה חולים. סביבה חדשה לגמרי, וירוסים שהמערכות שלנו לא מכירות, יהיה כיף! שלשולים, הקאות, קדחת. כל אלה יהיו מנת חלקנו, זה חלק בלתי נפרד מהבחירה הזאת. ומזה לא בא לי! החיים מספיק קשים. לא, זה מפעם, זה כבר לא שייך. החיים קלים. החיים הם מה שאנחנו עושים אותם. הקלות או הקושי תלויים בתודעה שלנו. אבל לצאת לחיי קלות עם תודעה של קושי, זה לא מתכון מבטיח. נשימה עמוקה. הכל בעבודה, הכל בתהליך. 4 חודשים וזה קורה. ואולי כל המסע הזה, מטרתו היא שינוי התודעה הזה בדיוק? לא הקדשתי הרבה מחשבה לסיבות הנסתרות להחלטה הזאת. קיבלתי אותה מתוך אמונה במה שזה לא יהיה שמכוון אותי, ופניתי מיד להיבטים המעשיים של הוצאת מסע כזה לפועל, לא הבטתי יותר מדי לאחור לנסות לברר מה מניע אותי. אז הנה עוד קצה חוט לפוסט חדש, אולי אמשוך בו אחר כך. עכשיו אני צריכה לנוח מפרץ הכתיבה ששטף אותי.

מעגלים בטוחים בתרבות אלימה

אני מוצאת את עצמי רוצה לכתוב שוב על המעגל, כי כל שבוע מחדש קורה שם משהו מופלא. השבוע הייתה לי הבנה מעמיקה יותר של משמעות המרחב המקודש שנוצר במעגל. דיברנו על הקושי בחשיפה מול האנשים הקרובים אלינו ביותר, מול בן הזוג או החברה הכי טובה או אימא. מלאים בכוונות טובות, הם ישר רצים לפתור לנו את הבעיות, או מציעים להסתכל על הדברים מהצד השני, או תוהים למה אנחנו מרגישות ככה, או מעבירים ביקורת על דרך ההתנהלות שלנו. כשכל מה שרצינו היה הקשבה נקיה, קצת אמפתיה, שהיה משותפת בקושי. כולנו למודות ניסיון כזה, למודות כאב במערכות יחסים. מגיל צעיר מאוד למדנו שהאנשים שאנו הכי תלויות בהם, לא תמיד זהירים איתנו. למדנו שאנשים הם לא מקום בטוח עבורנו. אפילו אנחנו עצמנו לא תמיד מקום בטוח. כי התרבות שלנו זו תרבות של תקשורת אלימה. של האשמות, הקנטות, הקטנה, ביקורת, ציניות, חוסר פרגון, שליליות, שיפוטיות, זלזול. אנחנו כל כך רגילות לקבל את הדברים האלה במערכות היחסים שלנו, שנדיר שבכלל נשים לב, לא כל שכן נבקש יחס אחר.

אני התחלתי לשים לב, התחלתי לבקש. אולי בהשפעת המעגל. אני עובדת על ריכוך, הסרת השריון, הורדת החומות. אני הופכת רגישה יותר ויותר, וזו התמודדות לא פשוטה בכלל. במיוחד בשביל בן זוגי, שלא כל כך מבין מה פתאום אני נופלת עליו עם כל ההיעלבויות האלה, הדרישות לרגישות ותשומת לב לדברים שהוא אומר ועושה. כי אני לא רוצה להמשיך להתקיים מאחורי חומות. אני רוצה לפרוץ אותן ולהיות חופשיה. אני רוצה להרגיש ביתר שאת, בלי פחד. להיות במלואי. אני מאמינה שאני מוגנת ושמורה גם בלי השריון ובלי החומות. אני מאמינה שכולם רוצים בטובתי, גם אם הם זקוקים להכוונה מדי פעם. אני מאמינה שאני יכולה לקבל בעולם הזה בדיוק את מה שאני רוצה וצריכה ומבקשת לעצמי.

בחזרה למעגל. במעגל השבוע גיליתי שמה שיצרתי בו זה משהו ייחודי בנוף החיים שלנו בתרבות האלימה הזאת. יצרתי מרחב בטוח ומוגן ותומך, בשבילי ובשביל כל הנשים שמקיימות אותו איתי. וגיליתי כמה הדבר הזה חשוב, כמה הוא חיוני לרווחה, השגשוג והאושר שלנו. במעגל אין שיפוטיות, אין ביקורת, יש מקום לכולן במלואן, יש הקשבה רכה, עדינה, אוהבת. ופתאום הלב מתרחב, ואת מדברת על דברים שלא חשבת שתוכלי לחלוק עם נשים שאת בקושי מכירה, אבל זה מרגיש כל כך בטוח ונעים ונכון. כבר אמרתי שזה קסם. והעולם שלנו זקוק נואשות ליותר קסמים, יותר קוסמות.

אם את מרגישה שהעולם שלך זקוק לקצת קסם, יש עוד מקום או שניים פנויים להצטרף אלינו למעגל. אני אישית זימנתי מהיקום לשלוח לנו משתתפת חדשה מאזור אם המושבות, כדי לתת טרמפ למשתתפת שעברה דירה לאחרונה. אז אם זו את, וגם אם לא, את מוזמנת באהבה.

אני פה לעזור

יש אנשים שאני פוגשת ומיד מרגישה הכרח לעזור להם. לתמוך, לייעץ, לכוון, להכיל, להעצים, לחזק. אני ממש מרגישה מחויבת לעזור להם לעבור תהליכים משמעותיים בחיים, כאילו נפגשנו במיוחד בשביל זה. אני לא בטוחה איך לגשת לעניין הזה. נראה לי שזה יישמע ממש מוזר אם אני אפנה אליהם ואציג את העניין ככה. "שלום, היקום שלח אותי לעזור לך". כי מי אני בכלל ומה ההכשרה שלי ואיך אני קשורה אליהם ולמה שעובר עליהם? זה הפחד מדבר. אני מבקשת לשמוע את האהבה, היא אומרת: אני לוטן, וזה מה שאני אמורה לעשות, בשביל זה אני פה. אני לא צריכה לעבור שום הכשרה מיוחדת, אני נולדתי מוכשרת לדבר הזה. אני מרגישה אתכם ברמת דיוק שאי אפשר ללמוד. אני יודעת את התשובות עבורכם מתוך תוכי. אתם רק צריכים לבטוח בי, להאמין בי ולהתמסר לדברים המופלאים שאנחנו יכולים להשיג יחד עבורכם.

אני חושבת שמאז ומתמיד אני עושה את זה, בצורה בלתי פורמלית בעליל, רוב הזמן בלי להיות מודעת לכך בעצמי, ובטח שללא ידיעתכם. ואולי מה שאני מבקשת עכשיו זה להתחיל להסדיר את העניין הזה. וכמו שדברים קורים, בעצם כבר התחלתי להסדיר את זה, עם המעגל, עם הקורס, עם התגברות הביטחון העצמי שלי והחיבור לתחושת השליחות. זה רק עוד צעד באותה דרך. הבאת העניין למודעות שלי, בצורה ברורה ובלתי מתנצלת. והוצאתו החוצה אליכם לעולם דרך הבלוג. עכשיו אני אתן לדברים להמשיך להתגלגל כמו מעצמם, בעיקר כי אני קצת מפחדת, אבל גם בגלל שאני יודעת שככה זה עובד, ויש לי זמן. אנשים ימשיכו להגיע אליי ואני אמשיך לעזור להם. האם זה יהיה יותר מוגדר וברור? האם אני אמצא דרך לבקש תגמול עבור זה? לא יודעת בשלב הזה. אני יודעת שיש דרך ואני צועדת בה. צעדים קטנים. אני לא צריכה לדעת מה יקרה בסופה, אני לא צריכה לדעת מתי הקפיצה המשמעותית הבאה. כי יש בי אמונה. איזו הקלה זו! פעם הייתי מתמלאת חששות ודאגות ומחשבות אין סוף סביב הבנה מונומנטלית כזאת. כיף לי למצוא את עצמי רגועה מול זה.

מעניין אותי אם מישהו מהאנשים האלה קורא את זה עכשיו וחושב לעצמו שככה הוא בדיוק מרגיש איתי או לגבי. אם את מרגישה ככה, תשלחי לי הודעה ונעשה את זה רשמי. לא בקטע של כסף, אלא בקטע של תהליך מודע ומשמעותי. בשביל זה אני פה.

 

סיפור הלידה של ניל

*אזהרה: לפניכם סיפור לידת בית חיובי ומעצים, כנה במיוחד ומכיל תיאורים גרפיים.*

אתה כזה קסם! אני כותבת את סיפור הלידה שלך בזמן שאתה יונק להירדמות בסוף יום ארוך איתי בלימודים, ביום ההולדת הראשון שלך. אתה בן שנה היום! היום לפני שנה הבאתי אותך לעולם, בלידת בית מדהימה, מעצימה ומושלמת.

ב-4 לפנות בוקר יום ראשון, שבוע 39, התעוררתי בתחושה מוזרה של פיפי או רטיבות לא ברורה. מיד קפצתי מהמיטה לירידת מים אדירה על רצפת החדר. איזו הפתעה! בכלל לא עלתה בדעתי האפשרות של ירידת מים, כי הלידה של יולי התחילה בצירים וככה היה לי בראש שמתחילה לידה. הערתי את ניק בהתרגשות, שילווה אותי לשירותים כי המשכתי לטפטף והייתי מאוד נרגשת. אחרי שנרגענו קצת ועיכלנו את העובדה שיום הלידה הגיע, חזרנו לישון.

כמובן שלא ממש הצלחתי לישון. התחילו לי צירים קטנים כל רבע שעה, ובכלל ניחוח הזרע בחדר לא הישרה עליי שינה (למי שלא יודע, למי שפיר יש ריח מובהק של התרומה הזכרית לתהליך ההתעברות). קמתי עם יולי בשש, כדי לתת לניק להמשיך לישון ולצבור כוחות בשביל שנינו. הצירים הפסיקו מיד עם ההתעוררות של יולי. היה לי ברור שהלידה לא תוכל להתקדם בנוכחותה, אני זקוקה לפניות מוחלטת בשביל ללדת. אחרי שעה-שעתיים, הערתי את ניק והוא לקח את יולי להוריי. אחרי הטלפונים לעבודה של ניק להודיע שהוא לא יגיע בימים הקרובים ולמיילדת להודיע על ירידת המים, נכנסנו למוד של יום חופש בבית.

20151122_104314
איזו בטן!

אחרי כמה שעות טובות של צפייה בטלוויזיה, אכילה מרובה וצירים חלשים, הבנתי שזה לא מתקדם לשום מקום. דיברתי עם רונית המיילדת ובהנחייתה שיניתי כיוון להזמין את הלידה להתחיל, פשוט להתנהג כאילו כבר יש צירים חזקים. אז התחלתי עם הנשימות של ההיפנובירתינג, תנועתיות באגן, התכנסות פנימה, ובאמת הצירים התחילו להתחזק. אבל משהו עדיין עצר מבעדי. הבנתי שאני חוששת שהלידה תתקדם מהר ורונית לא תספיק להגיע בזמן, אז ביקשתי ממנה ומהדולה יפה להגיע כבר. הן הגיעו בסביבות ארבע אחהצ ואז הכל התחיל לזוז בקצב טוב.

20151122_104212
מרחב הלידה, כולל מזרן, בריכה, כדור פיזיו ומובייל מהמם ממעגל הלידה המרגש שערכו לי חברות נפשי

הצירים התחילו להיות אפקטיביים יותר, חזקים יותר, כואבים יותר. כבר הייתי צריכה לעצור ולהתרכז בכל ציר. הנשימות של ההיפנובירתינג היו עבורי כלי מדהים. כל ציר שהצלחתי לנשום בו כמו שצריך מתחילתו, עבר בצורה הרבה יותר נסבלת מאשר ציר שלא תפסתי מההתחלה ולא נשמתי כמו שצריך ואז כאב לי נורא. באיזשהו שלב אימא שלי הגיעה במפתיע וזה קצת שלף אותי מתוך הריכוז, אבל אני חושבת שזה היה משמעותי עבורה לראות אותי ככה ולקבל הרגשה של מה זו לידת בית, ואני שמחה שהיא הייתה שם בשבילי לפרק זמן קצר. אחרי זמן לא רב, נראה לי שעה-שעתיים כזה, כבר התחלתי להשמיע קולות חייתיים בזמן הצירים, ורונית הציעה למלא את הבריכה. מהרגע שהאופציה של מים נכנסה לתמונה, נהייתי חסרת סבלנות ורק רציתי להיכנס כבר לבריכה והזמן שלקח למלא אותה הרגיש לי כמו נצח!

20151122_173934
רונית המהממת עוזרת לי לעבור ציר

הכניסה למים אכן הביאה את ההקלה הצפויה. במים רונית מיד ראתה דימום קל, והזכירה לי שאם יש דימום צריך לצאת מהמים. בלידה של יולי היה לי דימום כבד שהלחיץ את המיילדות, וזה היה אחד מהחששות שלנו בלידה. הצלחנו לעצור את הדימום באמצעות דמיון מודרך ונחישות, וכך העברתי "בנעימים" עוד איזו שעה של צירים אינטנסיביים, עד שהתחילו צירי לחץ. רונית ביקשה לבדוק את הפתיחה, וכמה זה נכון להגיע עד ללידה פעילה לפני שבודקים ומודדים ומציקים ליולדת! אני זוכרת שחשבתי לעצמי, ממש לפני שהתחילו צירי הלחץ, שעוד לא התייאשתי והרגשתי שאני עומדת למות אז עוד לא היה שלב המעבר, ושאני מקווה שהוא קרוב כי אני מתחילה להתייאש, ואז התחילו צירי הלחץ והבנתי שזה היה שלב המעבר. ממש בקטנה. אז רונית בודקת פתיחה, וכמו בלידה של יולי, גם עכשיו לא הייתה פתיחה מלאה ואסור היה לי ללחוץ. שמחתי על זה במידה מסוימת כי לא רציתי ללחוץ בכלל, רציתי לתת לתינוק להחליק החוצה בלי מאמץ, בלי קרעים, עם רפלקס פליטת התינוק. ספוילר: זה לא קרה.

עכשיו התחילה העבודה האמיתית של הלידה, הכאב העצום, המאמץ הרב. בהתכווננות שלי ללידה הזו, וכחלק מעיבוד הלידה של יולי, ביקשתי להצליח להישאר במודעות, בנוכחות ובשליטה בכל מהלך הלידה. בלידה הראשונה הרגשתי שנכנסתי לתוך איזה מקום אפל בתוכי וקפאתי שם בתוך הכאב העצום והפחד מוות והחוסר אונים. הרגשתי שלא הייתי נוכחת בלידה בכלל, אלא פעלתי מתוך אוטומט רק כדי לשרוד את הדבר הנורא הזה. בלידה של ניל הצלחתי לעשות תיקון מדהים לחוויה הקשה הזו, נשארתי בנוכחות ובמודעות ובשליטה לאורך כל הדרך בדיוק כמו שרציתי. וזה חלק גדול מתחושת ההעצמה שיצאתי איתה מהלידה. אבל אין לידה בלי מוות, זה משהו שקיבלתי מראש. כמו שרונית ניסחה את זה: בכל לידה האישה מתה ונולדת מחדש. רק שהפעם לא פחדתי למות. היה לי הביטחון שאני איוולד מחדש, שזה חלק מהלידה שצריך לעבור. כשאני חושבת על זה היום, אני מרגישה שמה שהאישה היולדת עושה זה בעצם לעזוב את עולם החיים, להיכנס לעולם אחר ולהביא איתה משם את הנשמה הזאת, את התינוק שלה שרוצה להיוולד לה עכשיו. וכמה אומץ צריך כדי לעשות את הדבר המופלא והמבעית הזה, וכנראה זה לטובה שזה נעשה ברובד כל כך עמוק ולא מודע.

אני זוכרת איך בשלב הזה, בצירי הלחץ שמפלחים את גופי ומאיימים להכניע אותי, נשארתי במודעות, הרגשתי כל ציר של גופי וכל תנועה של התינוק שלי. המבט שלי היה מפוקס על ספריית הספרים שמולי, והיה רגע מצמרר שבו העיניים שלי נשארו פקוחות אבל לא ראיתי כלום. לא ראיתי בעיניים. כאילו יצאתי מהגוף שלי לחלקיקי שניות. אחרי הלידה הדולה אמרה שהיא קלטה את זה והרגישה איך פתאום אני לא שם. פסיכי.

העברתי כשעה בצירי הלחץ במאמצי על לא ללחוץ. אחרי כמה צירים כאלה, רונית בדקה שוב ועדיין לא הייתה התקדמות. היא הציעה לנסות לעזור להעביר ידנית בעצמה את הראש דרך צוואר הרחם, או משהו הזוי כזה, אני באמת לא זוכרת פרטים כאלה כי הייתי בריכוז עמוק. אני חושבת שהיא ניסתה ולא ממש הצליחה, או לא ממש ניסתה. בכל אופן, עדיין לא יכולתי ללחוץ אבל כבר לא יכולתי לעצור את עצמי, וכל ציר התחיל במאמץ לא ללחוץ ונגמר בלחיצה לא רצונית שלי. כבר לא יכולתי לשלוט בזה יותר ושאלתי את רונית בייאוש אם אולי אני כבר יכולה ללחוץ, ובשיא הנונשלנטיות היא עונה שכן, אני יכולה ללחוץ. באותו רגע, וגם יום-יומיים אחרי הלידה, הרגשתי ממש מרומה! אם כבר יכולתי ללחוץ, למה היא לא אמרה לי? הרי היה לי כל כך קשה לא ללחוץ וכבר לא יכולתי יותר. רק בדיעבד הבנתי כמה היא הייתה נהדרת ומדויקת בשבילי, כמה לידה היא לא דבר שצריך או אפשר להתערב בו. היא לא יכלה לומר לי מתי אני יכולה כבר ללחוץ כי רק הגוף שלי ידע את זה, רק אני יכולתי לדעת מתי הגיע הזמן ללחוץ. והזמן ללחוץ הגיע כשכבר לא יכולתי שלא ללחוץ.

בשלב הלחיצות הרגשתי את השליטה המדהימה שהייתי בה. בהקלה רבה נתתי לגוף שלי ללחוץ מבלי שהתנגדתי, עד שהתחלתי להרגיש את תחושת השריפה של ההיקרעות. כל פעם שהרגשתי את טבעת האש כמו שזה נקרא באנגלית, הפסקתי מיד ללחוץ כדי שלא להיקרע. זו היתה תחושת שליטה אדירה. יכולתי להרגיש את הראש שלו מתקדם במורד תעלת הלידה. זה לקח הרבה זמן וכבר התחלתי להתעייף. בשלב מסוים קיבלתי החלטה להמשיך ללחוץ על אף השריפה, מתוך הבנה שזה אומר שאני אקרע את עצמי, כי לא רציתי להתיש את עצמי וכבר כל כך רציתי שזה ייגמר. ובאמת הרגשתי בכמה לחיצות האלה בדיוק איפה נקרעתי, בדיוק את המחיר של להוציא את התינוק הזה כבר.

ואז הראש היה בחוץ. וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת. קודם כל, הצירים הכל כך כואבים, עוצמתיים, אינטנסיביים, פשוט נפסקו. הכל דמם ויכולתי סוף כל סוף לנוח לרגע. וראשו של התינוק שלי היה בין רגליי, מתחת למים, בין חיים למה שזה לא יהיה שיש לפני. ניק ואני שלחנו ידיים מהססות לגעת בפלא הזה, וזה אחד הרגעים המרגשים בחיי. זיכרון חושי שצרוב לי בלב ובתודעה.

עברו כמה דקות והצירים לא התחדשו. חיכינו לציר שיבוא כדי ששאר הגוף ייצא, אבל פשוט לא הגיע ציר. אני חושבת עכשיו כמה זה בעצם היה מדויק עבורי שאני אהיה זאת שדוחפת אותו החוצה, בעדינות, במודעות, בשליטה, ולא איזה רפלקס לא אישי ולא רצוני. גם ביקשתי מרונית מראש באופן כללי להתערב כמה שפחות, להמעיט בבדיקות ובמיוחד לא לתפוס את התינוק שלי, אלא אם אין ברירה. זו הלידה שלי, ואני רציתי ללדת בדיוק כפי שהתאים לי. אחרי כמה דקות כאלה של מפגש אצבעות בראש עם שיער רך, כמה דקות של מנוחה מבורכת אחרי העמל הרב של הלידה, רונית אמרה שאני חייבת להוציא אותו, והינחתה אותי ללחוץ בלי ציר. נדמה לי שתוך שתי לחיצות הוא היה בחוץ, וכמו שחלמתי וייחלתי, אני תפסתי אותו ואני הוצאתי אותו מתוכי ואני הוצאתי אותו מהמים והנחתי אותו על החזה שלי. אין לי מילים לתאר את תחושת העוצמה, ההישג, התיקון. השעה הייתה תשע בערב. והגור הפצפון הזה ישר התחיל לחפש את הפיטמה, ומיד התחבר בעצמו וינק בכוח מפתיע ואפקטיביות מרשימה. וכך הדבר הראשון שאמרתי לו היה "איזה אלוף אתה!"

heart20151122_203454_cr_cr
ה-תמונה

המשמעות של השם ניל היא אלוף בשפה הגאלית. וגם אני, אחרי לידה כזאת מדהימה, הרגשתי אלופה. איזה דבר מדהים זה להביא חיים לעולם, ליצור בן אדם קטן בתוכי, לזמן את הנשמה הזאת לחיי. פשוט קסם מופלא. ניק ורונית ויפה עזרו לי לצאת מהבריכה ברגליים רועדות מאדרנלין, עם ניל בזרועותיי עוד מחובר אליי בחבל הטבור, ולהישתרע על הספה לחכות לצירים שיוציאו את השיליה. הצירים לא התחדשו, ואחרי כחצי שעה של התאוששות והתחברות לתינוק המופלא שלי, רונית ביקשה שאלחץ את השיליה החוצה בלי ציר. היא משכה בעדינות ואני דחפתי ביעילות, והשיליה יציאה בשלמותה, עץ החיים שקיים את ניל בתוכי. נדמה לי שזה השלב שניתקנו את חבל הטבור, ונדמה לי שניק הוא זה שחתך אותו. השיליה עברה כלאחר כבוד להתגורר במקפיא, שם היא נמצאת עד עצם היום הזה, כמו אצל כל יולדת בית חפפנית מצויה… וזהו. ככה ניל היצור המתוק והקסום הזה נולד, וככה אני נולדתי מחדש כאימא לשניים.

img-20151122-wa0006_cr
עכשיו אנחנו משפחה שלמה