המציאות ומה היא כוללת

חזרה למציאות. כי המציאות באה איתנו, לאן שלא נלך. גם על החוף הכי מהמם, באי הכי מושלם, במדינה הכי שלווה; המציאות נוכחת, אנחנו מביאים את עצמנו. וגרוע מכך, את ילדינו! אז חזרה למציאות, והנמכת הציפיות.

כמו שניק אמר אחרי הפעם הראשונה שלנו בחו"ל עם יולי בת חצי שנה: זה לא חופש, זו חופשה. וזה אכן הבדל משמעותי. לא עוד קמים ביקיצה טבעית, אלא מקבלים השכמה אכזרית בשש לפנות בוקר. ארוחת בוקר בעצלתיים? ממש לא. לוקחים תיק ויוצאים מהמלון? לא בדיוק. למעשה, כל התיפעול והטיפול השותף בילדים ממשיך גם בחופשה, ולכן זה לא באמת חופש. כי זו העבודה שלי, וזו עבודה פאקינג קשה.

ברצלונה1.jpg
פעם ראשונה שלך בחו"ל?

אבל הייאוש, בכל זאת, נעשה יותר נוח בחו"ל. אולי כי העבודה פתאום מתחלקת לשני הורים, לכל הזמן ולא רק ליומיים של הסופ"ש. מצד שני, אנחנו ממש גרועים בלייצר זמן לעצמנו, זמן מנוחה אמיתי. אנחנו נהנים להיות יחד, ככה שיוצא שאף אחד מאיתנו לא ממש נח וזה שיעור חשוב שלמדנו על בשרנו בכמה וכמה טיולים מרובי ריבים.

ברצלונה2
היה יותר נוח

כי רבים גם בגן עדן. מתעצבנים על כל הדברים הקטנים הרגילים, "למה לא שמת את הצלחת בכיור?", "תורך להחליף חיתול עם קקי". גם בגן עדן תינוקות מוציאים שיניים, ויונקים כל הלילה, ורוצים לאכול את הכבל של החשמל. גם בגן עדן ילדות חופרות כל היום, ונעלבות שלא ביקשתי יפה שתפסיק לקפוץ על המיטה, ורוצות לראות יותר מדי מפרץ ההרפתקאות על הטבלט.

וצריך להכין ארוחת בוקר. ואז ארוחת עשר. ואז ארוחת צהריים, ארוחת ארבע, ארוחת ערב. וצריך כביסה נקייה, ולעשות קניות, ולשטוף כלים, ולקלח ולנגב ולהאכיל ולהקריא ולשחק ולהרגיע. אז מה פה חופשה בעצם? מה חלום בזה? זה יש לי כבר עכשיו בחינם.

אז זהו, שלא. וזו כנראה ההתעוררות המדוברת. מה שיש לי פה זה ממש לא בחינם! והמחיר כבד מנשוא. המחיר הוא המעט זמן שיש לילדים ולי עם ניק, המחיר הוא הנסיעות היומיומיות למפגשים וחוגים, המחיר הוא המצב הכלכלי הבלתי נסבל. פה אין לנו בחירה, לא באמת. פה אנחנו צריכים וצורכים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים. הפשטות לא קיימת פה, והיא נחוצה לנו כל כך.

20160826_175511.jpg
לא פשוט פה…

פשטות וטבע וביחד. תקופת הינקות הזאת, חמשת השנים הראשונות של חיי הילדים, זו תקופה קשה לא משנה איפה. הם צריכים המון והם צריכים את זה מיד ובקול רם מאוד. לנסוע לצד השני של העולם לא ישנה את הצרכים של הילדים וגם לא את הרצון שלנו להיענות להם במקסימום. מה שכן ישתנה…

אני לא מצליחה כרגע לגמור את המשפט הזה. וזה מפחיד אותי. אני יודעת שזה יקרה עוד כמה פעמים לפני שנעלה על המטוס ואחרי שנגיע לחוף, שפתאום אני לא אזכור למה אני עושה את הדבר המשוגע הזה. אני יודעת שזה חלק מהמסע, ואני מקבלת אותו. אני עומדת בפני קפיצה אדירה, a leap of faith, אם תרשו. רוב הזמן אני רואה אותה באור יום ויודעת שאני קופצת לתוך הרפתקת החיים שלי. אבל מדי פעם אני אציץ אל התהום גם בחושך, ואז אני לא אבין מה בדיוק איבדתי שם, ואני אקבל רגליים קרות, ואני אתמלא בספקות. וזה בסדר. זה הכל חלק מהתוכנית ואני אעמוד בזה.

ברצלונה3.jpg
אנחנו מכירים את גן העדן הקפיטליסטי שלכם… אנחנו מחפשים את גיהנום החירות

אז כרגע אני בחושך, ולא רואה למה בדיוק החלטתי לעשות את הדבר הזה. אבל אני מאמינה בעצמי ובהחלטות שלי וביכולות שלי, ואני ממשיכה ללכת בדרך. בתקווה שבקרוב השמש תזרח והכל יראה ברור ומנצנץ באור. יש בי אמונה והיא מובילה אותי.

החלום והאלמנטים מהם הוא מורכב

חזרה לחלום. כי אם לא חוזרים לחלומות, הם נמוגים באור היום, נבלעים בתוך מטלות השגרה ונשכחים וזהו. אני נחושה שלא לתת לזה לקרות. אז חזרה לחלום. החלום נולד מתוך מחשבה שהדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה טיולים בחו"ל. אז בחנתי מה בדיוק עושה לי כל כך טוב בחופשות, ומצאתי שזה מורכב משלושה אלמנטים שמגדירים מבחינתי חופשה:

20160510_131034.jpg
בחופשה האחרונה שלנו

1. תאוות הנדודים
טיול במקום חדש ומעניין, באנגלית קוראים לזה wanderlust, בתרגום חופשי תאוות הנדודים (כי גוגל תירגם את זה באופן הכי לא סקסי כבולמוס נסיעות…). אני בת למשפחת טיילנים רציניים, ואני בטוחה שהרבה מהתאווה הזו נרכשה במהלך טיולים משפחתיים בילדותי, במגוון יעדים בעולם. הנסיעות לחו"ל היו חלק משגרת החיים שלנו, הפיקים של הבילויים המשפחתיים. לפעמים אני חושבת שהנשמה שלי בחרה בהורים האלה כדי להיות בטוחה שאזכה לראות כמה שיותר מהעולם בחיים האלה.

יש פה עניין של ביצה ותרנגולת לגבי מקור התאווה הזו, אבל השורה התחתונה ברורה לי: אני אוהבת לטייל בעולם, אני זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה. לא עברה שנה בחיי בה לא הייתי בחו"ל פעם אחת לפחות. אני מקווה שברור שהמטרה כאן היא לא להשוויץ, כי לכל משפחה יש את סדרי העדיפויות שלה, וכל אחת בוחרת במה להשקיע את הכסף שלה. זו הבחירה שלי. ולמרבה המזל שלי, כמו בכל דבר אחר שאני יכולה לחשוב עליו כרגע, בן זוגי המושלם חולק עמי את התשוקה הזאת.

259172_10150214242664596_4694110_o.jpg
בחופשה הראשונה שלנו יחד, תראו כמה צעירים ויפים היינו לפני הילדים!

2. החופש
דבר נוסף שאני כל כך אוהבת בחופשות הוא החופש. החופש המוחלט לעשות מה שבא לנו, מתי שבא לנו. יש משהו ביציאה מהארץ שמשתחרר בי, איזה שהן חובות וציפיות שכובלות אותי לצורת חיים מסוימת. מתישהו בין אריזת המזוודות, החתמת הדרכון וההמראה של המטוס, הכבלים משתחררים ממני בהדרגתיות, ואני נושמת אחרת.

יש ביטוי שאומר שלכל מקום שאני הולכת, אני לוקחת את עצמי איתי. וזה מאוד נכון. ובא לידי ביטוי בחופשות שלנו בצורה מעניינת מאוד. אמנם אני כמהה לחופש הזה, אך בפועל אני לא מצליחה להשתחרר לגמרי מהצורך בשליטה, בתוכנית מסודרת, ביעדים מוגדרים מראש, מלונות מוזמנים ואפילו מסעדות מתוכננות! ואם משהו לא מסתדר לפי התוכנית המדוקדקת שלי… אוי למי שנמצא במחיצתי. אני מעריכה שהריבים הכי רציניים בינינו, התחילו בעקבות התקף זעם שלי סביב שינוי תוכניות. ככה הייתי, אני שמחה לומר בלשון עבר. כי היום, אחרי עבודה רבה, אני במקום שונה מאוד. בנסיעות האחרונות הצלחתי להיות הרבה יותר נינוחה, גמישה ורגועה לגבי שינויים ועניינים שמחוץ לשליטתי.

20160514_060930.jpg
נינוחה, גמישה ורגועה בטיסה

ובנסיעה הגדולה שלנו, יש לי שאיפות אדירות. אני מתכננת הכי לזרום שיתאפשר לי. לבחור יעד ראשוני (נו, קופנגן, אלא מה), ומשם פשוט לנוע לאן שהרוח לוקחת אותנו. טוב, אולי לא בדיוק בצורה משוחררת כל כך. בכל זאת מדובר בשנים של טיפוח OCD קל וצורך כבד בשליטה, וחוץ מזה גם צריך להשאיר משהו גדול ומשמעותי לטיול עצמו לעשות לי, אחרת בשביל מה כל זה? אבל אני מאמינה שאהיה הרבה יותר רגועה לגבי דברים שלא מסתדרים, גמישה עם שינויים שקורים תוך כדי ונינוחה במצבי לחץ בלתי נמנעים. הכל יחסי, ויחסית לאיך שהייתי, אני במגמת שיפור ודאי!

3. להיות ביחד
האלמנט שהכי חשוב לי בכל הסיפור הזה, הדבר השלישי שעושה חופשה לעסק כה נחשק עבורי, זה היחד. אני מאמינה שעיקר החיים הוא בילוי משותף עם היקרים לנו. בסוף המתוק, נסתכל אחורה על חיינו, וכמו שהקלישאה אומרת, לא נצטער שלא עבדנו יותר קשה ולא בילינו יותר במשרד. נצטער שלא בילינו יותר מהזמן שהוקצב לנו ביחד עם משפחה וחברים. ברור לי שהדבר שממלא את חיינו במשמעות והנאה הוא לבלות כמה שיותר מזמננו עם אנשים אהובים.

20160509_111640.jpg
אחת אהובה במיוחד

העיקרון הזה הוא אחד מהגורמים לבחירה שלנו בחינוך ביתי, הרצון לבלות כמה שיותר זמן עם הילדים שלנו. לא הבאנו אותם לעולם כדי לשלוח אותם לגדול עם זרים, בזמן שאנחנו קורעים את התחת לכסות בקושי את העלויות של זה. הילדים שלי הם חלק בלתי נפרד מהקיום שלי, ולכן זה אך טבעי שהם יישארו חלק בלתי נפרד מהיומיום שלי.

אבל מה עם אבא? מה עם בן הזוג שבחרתי כל כך בקפידה לבלות איתו את שארית חיי? איפה אנחנו ואיפה היחד הזה שהבטיחו לנו במגזינים של חתן כלה (שלא קראנו כי לא התחתנו, אבל זה לפוסט אחר…)? רחוקים מאוד. אבא בעבודה. אבא יחזור מאוחר היום. באמת היה יכול להיות כיף אם אבא היה איתנו פה בנחל/ביער/בחוג/איפה שלא נהיה, אבל אבא צריך לעבוד. למה ככה? לא מגיע לנו יותר? מגיע!

20160825_190839.jpg
לא מגיע לנו יותר?

אז כדי שנוכל להיות יותר ביחד ופחות בעבודה, אנחנו יוצאים לחופשות רבות. בחו"ל אנחנו יחד מהבוקר עד הלילה, כל יום כל היום, וזה נפלא. אבל זה לא מספיק פעם פעמיים בשנה, וזה לא בר קיימא יותר פעמים או יותר זמן, לא עם ההוצאות של החיים בארץ. אז התוכנית היא לייצר לעצמנו אורח חיים שיש בו מינימום של הוצאות, מינימום של עבודה, מקסימום של זמן ביחד. זה אפשרי. אנשים חיים ככה. ואנחנו מצטרפים בקרוב!

פינת החפירה המוזמנת #3: חינוך ביתי

כשהתחלתי בכתיבת הבלוג, זיהיתי בעצמי את הרצון לייצר פה מעין דיאלוג בקטנה, שבו אני אוכל לשמוע מכם מה אתם חושבים על מה שאני כותבת, ושתוכלו לבקש ממני לכתוב על נושאים שמעניינים אתכם. הערכתי ששיתוף כזה יעודד אותי להתמיד בכתיבה וצדקתי. התגובות חשובות לי יותר משיכולתי להאמין (במידה שאפילו איכזבה אותי, אבל על זה כתבתי קצת בפוסט הקודם), וההזמנות לכתיבה מרגשות אותי. פינת החפירה המוזמנת השלישית מוקדשת ליסמין, המגיבה מספר אחת שלי! שביקשה לשמוע עוד על חינוך ביתי:

"אני מזדהה עם האידאולוגיות העומדות מאחוריי החנ"ב. הרצון לגדל את ילדיך במו ידייך, לא להפקיד אותם בידי זרים, להיות חלק גדול ומשמעותי מהיום יום שלהם, לקבוע את התכנים ואת הסגנון ועוד ועוד, באמת מזדהה. אבל!
מאיפה מגייסים את הסבלנות המטורפת והיכולת להכיל? לא לנוח? כשחזרתי מחופשת הלידה של ירדן, אחרי תשעה חודשים, לא רציתי להשאיר אותה ולחזור לעבודה. עזר לי שקיצצתי אחוזי משרה, לא שלחתי אותה לגן והפקדתי אותה לפחות בחלק מהשבוע בידי משפחה אוהבת.
הזמן זז אחרת בבית ובעבודה. בעבודה אני פשוט נחה ומכייפת ובבית… בבית קשה בטירוף! ואני מאוד חופשיה איתה ונותנת לה לעשות כמעט כל מה שבא לה."

נתחיל עם דיסקליימר ברור ומובן מאליו, אבל עדיין חשוב שייאמר ויודגש: אני כותבת אך ורק על החוויות שלי, הניסיון שלי. כל משפחה זה אחרת, כל ילד זה אחרת, כל אמא היא אחרת, כל תקופה זה אחרת. כל מה שאני יכולה לכתוב עליו זה עליי, על הילדים שלי ועל עכשיו. אני אכתוב כמובן גם על העבר, אבל זה מהזיכרון. ההווה צובע הכל.

"מאיפה מגייסים את הסבלנות המטורפת והיכולת להכיל? לא לנוח?" שאלת השאלות. לגדל בבית את הילדים זה אומר (שוב, במקרה שלנו) להיות איתם כל היום, כל יום, כל הלילה, כל לילה, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, בלי הפוגות בכלל כמעט. זה קשה בטירוף. זה מתחיל מ"חופשת" לידה, שבה את נזרקת למים העמוקים, בלי לדעת לשחות. לא ידעתי שום דבר על תינוקות או ילדים לפני הלידה, הייתי הכי קלולס שאפשר להיות, וזה היה ממש קשה ומפחיד. היום אני יכולה לומר שזה גם היה מצוין, כי לא היו לי תפיסות מגובשות מראש. באתי פתוחה ופעורה לעולם האימהות, מוכנה להתעצב יחד עם התינוקת שלי תוך כדי. העיצוב הזה היה קשה וכואב ובודד. אבל מהר מאוד גיליתי שאני מתפקדת יותר טוב בחברת אנשים, עדיף חברה עם תינוק. אז הלכתי ליוגה לתינוקות, והתחלתי שם עם אימא עם תינוק במנשא, והתחלתי לבוא אליה כמעט כל יום ולהעביר אצלה ימים שלמים וזה הציל אותי, וגם היתווה את המשך דרכנו בחינוך ביתי. כלומר, בשבילי, חינוך ביתי צריך להיעשות בתוך קהילה.

IMG_3052.JPG
האימא עם התינוק במנשא ואני נופשות

לבד בבית עם תינוקת זה מתכון לאובדן שפיות, במובן הכי מילולי. זה בכי בלתי פוסק (של שתינו), התקפי זעם בלתי נשלטים (שלי), אומללות וסבל ורגשות אשם וחרדות ודיכאון וכל טוב. זאת הייתה החוויה שלי בחודשים הראשונים. אני לא יודעת כמה אימהות צעירות מרגישות ככה, עד כמה זה נורא לכולן, אבל אני בטוחה בדבר אחד: זה לא פיקניק לאף אחת. זו המון עבודה קשה חדשה ומלחיצה ולבד. המון המון לבד. אחרי כמה חודשים כאלה, כל אישה שפויה הייתה מצפה בכיליון עיניים לרגע בו היא מפקידה את חבילת האושר הקטנה שלה אצל מטפלת אוהבת ומסורה, וטסה חזרה לחיים הנורמלים שלה, בלי כתמי חלב על החולצה, בלי פליטות בשיער, בלי חיתולים ובכי ושיעמום.

אבל אני אינני אישה שפויה. סתם, אני שפויה מאוד. אבל, כאמור, גיליתי את הסוד לחינוך ביתי בשבילי: חברה. אז התחלתי ללכת למפגשי חינוך ביתי, ולא מצאתי את עצמי שם בכלל. הייתי האימא המוזרה עם התינוקת הקטנה, וכולן היו עם ילדים ופעוטות. אז התחלתי לחפש אימהות לתינוקות שנשארו בבית, ואספתי לי אחת-אחת נשים מקסימות ומופלאות ומדויקות לי, והן היו השבט שלי, המשפחה שלי, התמיכה שלי. מה שמדהים זה שגם כעבור 4 שנים, כל החמש אימהות האלה עדיין חברות, עדיין מגדלות את הילדות בבית ועדיין מדוייקות לי, אפילו אם קצת התרחקנו גיאוגרפית. אני אוהבת אותן בכל ליבי. ואליהן הצטרפו עוד אימהות וילדים ובני זוג, וכולנו יחד במסע הזה. אני מתרגשת רק מלחשוב עליכם, חברים יקרים ואהובים. לא חושבת שהייתי שורדת בחינוך ביתי בלי השבט שלי, של בני אדם תמימי דעים ואוהבים. ואני אסירת תודה לכל אחת ואחת מהן ומהם.

IMG_20140614_081446.jpg
תמונה חלקית של השבט

אבל חזרה לנושא… אני חושבת שכאשר אנשים מבחוץ חושבים על חינוך ביתי, הם מדמיינים אימא בבית עם הילדים, מלמדת אותם כל מיני נושאים, מעבירה תכנים והפעלות ויצירות. וככל הנראה יש משפחות שזה באמת נראה ככה אצלם. אצלנו זה רחוק מהמציאות. חינוך ביתי אצלנו זה מחוץ לבית: אצל חברים או בגן שעשועים או בחוג או מתנס או בטבע. זה בראש ובראשונה משחק חופשי ואינטראקציה חברתית. יש מעט מאוד למידה, כפי שמקובל לחשוב עליה, ואין כלל למידה יזומה. אני לא יושבת ומלמדת את בתי שום דבר. אם היא מתעניינת במשהו, אנחנו מתעסקות בו, מדברות עליו, אבל אין באמת אג'נדה, מערכי שיעור, חוברות עבודה. יכול להיות שזה יגיע בהמשך עם הגיל, ויכול מאוד להיות שנישאר במתכונת כזאת של אנסקולינג לנצח. הנקודה היא שהחיים הם דינאמיים ואנחנו זורמים איתם. שום דבר לא חייבות לעשות. זה החופש שאני מאמינה שנכון לילדות שלי לגדול בתוכו. ושוב סטיתי.

20141220_194548.jpg
"שיעור" בחינוך ביתי

בעיקר כי אני מרגישה שהשאלות ששאלת לגבי סבלנות והכלה רלוונטיות לכל האימהות, לא רק בחינוך ביתי. אז אני אתייחס אליהן עכשיו בכלליות, ואולי עוד אחזור לחפור על חינוך ביתי בהמשך. אני עשיתי כזאת דרך ארוכה ומדהימה בתחום הזה של סבלנות והכלה, ממש מעוררת גאווה עבורי. וזה תכלס יכול לתפוס עוד פוסט שלם, אז אני אנסה לתמצת לעצות פרקטיות ופחות בסגנון של "אלה הם חיי". אני אפילו אכתוב רשימה ממוספרת, תראו, זה יהיה רציני כזה!

  1. בן זוג תומך. הדבר שהכי עוזר לי להמשיך לשרוד בשגרה השוחקת והבלתי אנושית זה ניק. וגם לנושא הזה מרגיש לי שמגיע פוסט נפרד שלם. אני זוכרת איך בחודשים הראשונים הייתי מגיעה לסוף כל יום שבורה ומרוסקת. הגב כואב מלסחוב אותה במנשא כל היום, הנשמה דואבת מהבכי שלה, רגשות האשמה שלי והתסכול של שתינו. כל לילה הייתי קורסת למיטה בבכי מעורר רחמים, מפחדת פחד מוות ממחר, והוא היה מחבק אותי או מלטף את השיער, ואומר מילים מחזקות ואוהבות. והוא היה רואה את הקושי שלי ואת המאמצים שלי, ומעריך את כל העבודה שאני משקיעה ונותן לי להרגיש שרואים אותי ואני בעלת ערך – שני הדברים הכי חשובים בעיניי. כמובן שהוא גם תומך נלהב בהנקה וחינוך ביתי והורות מקושרת, כך שנחסכו ממני ריבים על הנושאים האלה. והוא היה ההצלה שלי. הוא עדיין כל הדברים הנפלאים שתיארתי, פשוט במינון נמוך יותר עכשיו, כי אני פחות זקוקה.
  2. טיפול. הרבה לפני האימהות הייתי בגישה שטיפול נפשי/רגשי/פסיכולוגי/הוליסטי/ווטאבר זה משהו שכולם חייבים לעשות. מאז האימהות מחשבה זו רק התעצמה. לפנות זמן פעם בשבוע לעצור הכל ולהתרכז רגע בעצמי, באיך אני מרגישה, במה שעובר עליי, זה חיוני עבורי. וזה לא היה פשוט ולא אידאלי להגיע לטיפול עם תינוקת צמודה אליי, אבל לא יכולתי להיפרד ממנה עד גיל שנתיים. אז הייתי מגיעה לטיפול עם יולי, כמו שעכשיו אני מגיעה עם ניל, וזה היה זמן הכרחי לתיפקוד שלי. התמיכה שקיבלתי מהפסיכולוגית שלי, התובנות אליהן הגענו, המקום והזמן שמוקדשים רק לי ולמה שעובר עליי – פרייסלס.
  3. טיפול זוגי. מהר מאוד הבנתי שטיפול רק עבורי זה נחמד, אבל טיפול זוגי זה להיט. הזוגיות אחרי לידה נופלת פתאום לסוף הרשימה והופכת מוזנחת כמו הכלבה, שלפני הלידה הייתה מלכה. ומה שמזניחים, מת. אז הכלבה איכשהו שורדת באורח נס, אבל הזוגיות צריכה עזרה חיצונית. עכשיו, רוב גברים לא מגיעים סתם לטיפול, צריך להביא אותם בתחבולות שונות. התירוץ שלי היה שזה יהיה פגישה-שתיים, רק כדי לתת לו כלים להתמודד איתי כשאני בדיכאון. מאז עברו 4 שנים ואנחנו עדיין מגיעים כל שבוע-שבועיים לפגישה משותפת אצל הפסיכולוגית. אני בטוחה שלולא הטיפול, הקשר ביננו היה מתוח, טעון, מלא ריבים וכעסים ונושאים שמטוטאים מתחת לשטיח עד שהשטיח מתפוצץ ומקיא עלינו הכל.
  4. מודעות. עבודה של מודעות זה מה שעוזר לי להיות סבלנית ומכילה כלפי הילדים שלי וכלפי עצמי. עבודה של זיהוי טריגרים, כדי לדעת מתי אני עלולה לאבד את זה.לתפוס את עצמי לפני, ולהצליח לעצור, אחרי ולהצליח להתנצל, תוך כדי ולתת לעצמי אמפתיה. כשאני מצליחה להישאר במודעות, הכל נהיה יותר קל.

ולסיכום (כי אפילו את עצמי כבר עייפתי בחפירה הזאת), אני רוצה לחדד את הנקודה שהעלת ואיתה אני מסכימה בפה מלא: בבית קשה בטירוף! גם למי שבבית כל היום וגם למי שחוזרת מיום מפנק בעבודה, לכל אחת בדרכה שלה. להיות כל היום בבית עם הילדים זה מחרפן את השכל. אבל אני חושבת שגם לחזור מהעבודה (שזה עולם אחר של מבוגרים וזמן לעשות פיפי ולשתות קפה ושיחות נורמליות), זה קשה, כי את זקוקה לזמן הסתגלות למעבר, והילדים זקוקים לזמן פריקה של מה שעבר עליהם היום, והשלמת זמן עם אימא, וכבר נהיה מאוחר וצריך ארוחת ערב ומקלחות וסיפור ולישון והכל בלחץ, זה נראה לי עוד יותר קשה! אז כל אחת בוחרת את הקשה שנוח לה איתו, ועושה את העבודה שגורמת לקשה להיות קל יותר מדי פעם, וסולחת לעצמה שזה לא קל ופשוט וכיפי כמו שחשבתי שזה יהיה.

IMG_20131016_112937.jpg
לילדים זה דווקא כן פשוט וקל וכיפי

זה באמת לא קל בשבילי לגדל ילדים בבית. ואני חושבת שבשיחות חולין מצפים ממני לספר כמה זה קשה כדי שירגישו טוב עם הבחירות שלהן, או כמה זה קל לי כי אני סופר אימא אז זה נהיה לא רלוונטי להן גם ככה. אבל המציאות מורכבת. בסופו של דבר אני חושבת שהכל זה עניין של בחירה. כל אחת יכולה לעשות כל בחירה ולחיות איתה בשלום, ובלבד שזו בחירה מודעת, שהיא מרגישה שעשתה מרצון ולא מהכרח. כי ברגע שעושים בחירות חיים עצומות כאלה בצורה לא שלמה, אז עולים תסכולים. חינוך ביתי זו בחירת חיים שכל משפחה יכולה לקבל. קל זה לא. אבל אני מאמינה שזה שווה את זה, לפחות בשבילנו.

אובדן העצמי ווירוס אכזרי

אחרי שלא כתבתי יומיים, פתאום קשה להביא את עצמי לכתוב. פתאום אין זמן ויש שפע תירוצים. לא הפעם. חלק מההתבגרות שההורות יוצרת, זו יכולת התמדה והתעקשות. הרבה יותר קשה לדחות דברים שחייבים לעשות. והכתיבה פה היא משהו שאני חייבת לעשות. זו הדרך שלי להחיות את החלומות שלי, את המחשבות שלי, את עצמי. כי אחד הקשיים הכי גדולים ומפתיעים ובלתי צפויים בשבילי במסע האימהות הוא האובדן המוחלט של עצמי. מי שהייתי לפני הלידה איננה עוד. ולא תחזור. אני חושבת שחלק גדול מהשנה הראשונה לאימהות מוקדש לאבל על מותה בטרם עת של מי שהייתי, של כל חיי כפי שהיכרתי אותם. וזה אבל כבד. כי, רבאק, את כל חיי עד לאותה לידה גורלית ביליתי בניסיונות למצוא את עצמי, לחפור עוד ועוד, עמוק יותר ויותר, בחיפושים אחר העצמי החמקמק הזה.

(הכתיבה המקוטעת הזאת מתסכלת אותי. אני לא יודעת אם זה ניכר, אבל כל כמה דקות אחד מהילדים צריך אותי. התחלתי לכתוב כשניל נרדם לשנצ. ואז יולי רצתה שאני אשחק איתה. וקשה כל פעם לחזור לטרנס של הכתיבה, בטח אם אני רוצה להוציא משהו עמוק ומשמעותי. אבל אלה התנאים ואיתם ננצח!)

2012-02-26 15.54.11.jpg
נולדות

אז הלידה של יולי בכורתי היא גם לידה מחדש שלי עצמי. אומרים שבכל לידה אישה מתה ונולדת מחדש, ונדמה לי שכולן חוות רגע בלידה שבו הן מרגישות שהן עומדות למות, זה כל כך עוצמתי. בין אם אלו מוות ולידה מחדש מטאפוריים או אנרגטיים, בסוף הלידה נולדת אימא, האישה החדשה שאני הופכת להיות, וזו הפתעה גדולה. אני חושבת שהקושי הוא שיש ציפייה חברתית ומופנמת ממני לחזור לעצמי של לפני הלידה. כולם עוקבים אחרי הירידה במשקל ומעירים כמה אני קרובה או רחוקה מהגוף של לפני הלידה. כולם שואלים מתי תחזרי לעבודה, לקיים חיים מקבילים של לפני ואחרי בו זמנית. אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קל אילו הייתי יודעת שלא אחזור, אילולא הייתה בי הציפייה לחזור למה שהיה לפני, למי שהייתי לפני.

איך הגעתי לכתוב על כל זה בכלל? התיישבתי לכתוב מה עבר עליי בשבוע האחרון, להתלונן רבות וארוכות על שלשולים והקאות. והנה לכתיבה יש תוכניות משלה, יש את מה שמבקש להיכתב. אבל אני רוצה להתעקש ולכתוב את כל מה שהיה טוב בימים הנוראים האלה, ובאמת שהם היו זוועות עולם. אבל ביומיים הראשונים, כשרק ניל היה חולה והקיא את נשמתו ושילשל את חייו על כל הבית ועל כל כולי פעמים אינספור, הייתי ממש מצויינת. רכה וחומלת, עדינה ומכילה, סבלנית ונעימה. הייתי בשקט שלי, בביטחון שלי, לא מודאגת ולא סובלת יותר מדי, אפילו שהיו אלה ימים בהם ניק חזר מאוחר מהעבודה. והיינו אצל אבא שלי היקר, שעזר ותמך והחזיק את ניל בכל פעם שהייתי צריכה לנקות את הרצפה ולהחליף לעצמי בגדים. ואפילו לא הזיז לי כשהוא הציע בעדינות שאולי החלב שלי לא עושה לו טוב ובגלל זה הוא מקיא, או שאולי כדאי ללכת לרופא. והייתי ממש גאה בעצמי על הדרך שעשיתי. פעם הערות כאלו היו מוציאות לי את כל הביטחון מהמפרשים, ממש מערערות אותי ומלחיצות אותי. היום אני רואה את הדאגה הכנה והאיכפתיות שבהן, ובוחרת לקחת מהן אותן בלבד.

20160727_122532.jpg
אני כותבת את הפוסט הקודם עם תינוק חולה וילדה מול המסך

בסוף היום השני לשואת הווירוס האכזרי, יולי החליטה להצטרף לחגיגה בהקאה גדולה ומרשימה. עכשיו, אחרי יומיים עם תינוק חולה, היה לי ברור שאני לא אעמוד בתוספת הנפלאה הזאת, וביקשתי מניק שיישאר למחרת בבית. ניק המקסים הסכים מיד, אבל לא הבנו אחד את השנייה, כפי שקורה בכל ריב. הוא חשב שהתכוונתי שיעבוד מהבית, ואילו אני דמיינתי את עצמי מצליחה לנשום קצת בין ההקאות לשילשולים, ואפילו חלילה לנוח. אז לא כך היה. ולי כבר לא היו את אותם כוחות הכלה, וגם התחלתי להרגיש לא להיט, וגם הייתה לניל תאונת שלשול חמורה בבוקר בגן שעשועים שהשאירה אותי מצולקת נפשית. בקיצור, זוועות. ולסיום, הדובדבן שעל הקצפת, היה כמה שאני הרגשתי נורא בערב, הקאתי ושלשלתי באומללות אין קץ, ורק רציתי למות כבר. אבל במהלך היום הצלחתי לא לכעוס או לנטור לניק על זה שהוא צריך לעבוד, הצלחתי להבין שהוא באמת פשוט צריך לעבוד כי נגמרו לו ימי המחלה, והצלחתי לא להישאר בציפייה הלא ממומשת שאני אנוח היום. סך הכל, הצלחה גדולה.

הבוקר הגיע, והרגשתי טיפה יותר טוב, והלכנו לטיפול, ונסענו לאשקלון, והיינו במסיבת חתונה לחברים על החוף, וכשהלכנו לישון כבר הייתי בריאה. ובנימה אופטימית זו אני אסגור את הפוסט הזה, שאלוהים יודעת על מה הוא, אבל נראה לי שיצא בסוף בסדר. העיקר שכולנו בריאים, כמו שאומרים בפולניה.

20160729_194742.jpg
בריאים על החוף

סימנים בקלפים

הייתי אצל חברת נפש לפני יומיים, ובעוד הילדות איפרו את עצמן לדעת ועוגיות שוקולד צ'יפס הכי טעימות בעולם נאפו בתנור, דנה הציעה לפתוח לנו בקלפים אינדיאנים. ואני תמיד אוהבת לפתוח בקלפים. לא תמיד יש תובנות מרעידות קיום, אבל זה עדיין נחמד. ובכן, הפעם הורעד לי בהחלט.

התחלתי בשליפת קלף כללי כזה, בלי לבקש שום מסר. קיבלתי את קלף הינשוף. מגניב. תמיד הרגשתי שיש לי אינטואיציה טובה ויכולת לראות מה שאחרים לא רואים, לראות מאחורי מסכות וכמובן חוכמה. נחמד אבל לא נפלתי. פירוש נוסף שאומר שאני לקראת שינוי גדול, התקרב קצת למה שרציתי לשמוע. אגב, כשחיפשתי את התמונות לצרף לפוסט הזה, נתקלתי בשאלון מטופש כזה, איזו חיית הרוח את, וכמובן שיצא לי ינשוף…

spirit_owl.jpg

אז הוצאתי קלף שני, הפעם שאלתי את הקלפים לגבי הטיול הגדול, המסע המשפחתי, הסיבה לשמה התכנסנו פה. הו. עכשיו הקיום הורעד לי. יצא לי קלף האנטילופה. עשייה, פעולה מהירה, קבלת החלטות חכמות מתוך האינסטינקטים. אנטילופה באה להזכיר שאנחנו בני תמותה והחיים קצרים נורא ועלינו לפעול עכשיו. יאללה בלגן! יותר מזה לא יכולתי לבקש. קלף שכל כולו צועק אור ירוק, סעי בעקבות החלומות!

762b16c58fd635cf1d9cdcdefa14a3fa.jpg

אחרי שסיימתי לשמוח, ביקשתי קלף שיענה לי על מה קורה עם ניק והטיול (כי למה לשאול אותו ישירות אם אפשר לשאול את הרוח המקודשת דרך הקלפים?). יצא סנאי הפוך, שמייצג את הפחדים שתוקעים אותנו במקום, בעיקר הפחד ממחסור. חוסר התנועה מובילה לסטגנציה. שפע הוא המפתח. מתוך זה חיזקתי את הבנתי את התפקידים השונים שלנו בהקשר של הטיול,מה כל אחד מאיתנו מביא למסע הזה. תפקידו של ניק הוא לדאוג ולפחד שייחסר לנו משהו, תפקידי הוא להניע אותנו קדימה ולזמן לנו שפע. יצאתי מאוד מחוזקת בדרכי ונחושה לקדם אותנו בתהליך. אבל אז היה לי חלום. לא בדיוק חלום, יותר כמו סיוט של הלייף. היינו באיזה חדר מלון בקומה השניה או השלישית, על קו המים. זה היה מעין נמל והמים היו עמוקים. ניק החליט לקפוץ מהחלון היישר לתוך המים, אבל פיספס ונחת על הבטון ושבר את הרגליים. ג'יזס. לא צריך להיות מפענחת חלומות מקצועית (למרות שאני יכולה להיות מאוד טובה בזה!) בשביל להבין את המסר. ניק לא מוכן לקפוץ למים. זה החלום שלך, ואם ניק קופץ בו, משהו בו נשבר. ואני לא רוצה ניק שבור.

IMG-20140606-WA0017
שלא יישבר לי, כפרה עליו

אז להרפות? להאט? לשים על הולד? הל לא! להבין שלכל אחד מאיתנו קצב שונה ודרך שונה ותפקיד שונה ותזמון שונה. אז לתת לניק את הזמן להיות סנאי ולאגור לנו את כל מה שניזדקק לו בחורף, ורק לשמור עליו שלא יתמלא פחדים וחששות ושליליות לגבי העתיד.

החולמת והעוגן

אהובי ואני משלימים אחד את השנייה. כשאחד מאיתנו עף, השני דואג לקרקע אותו. אז אני עפה לי עם החלום, רואה אותנו לוגמים שייקים צוננים על החוף בקופנגן, מטיילים בטבע המרהיב שיש לדרום מזרח אסיה להציע לנו בזול. חיים על תרמילים בעלי תוכן צנוע. כולנו בהרמוניה אחד עם השני, עם עצמנו, עם הבריאה. עפה.

IMG-20140126-WA0002
הרמוניה על החוף בקופנגן

והוא מקרקע. מאיפה הכסף? איך תחיי בלי מאות ספרים באמתחתך? למה לא לחכות קצת? מה בוער? אני בוערת. ומה שלא מתממש  עכשיו, ייכבה בקרוב. ככל הנראה גם יידלק שוב, אבל לא רוצה לקחת את הסיכון. לפני שנה היינו באותו מקום. היינו בטיול הכי ארוך שלנו, נכון לעכשיו, חודש שלם באוסטריה, סלובניה וקרואטיה. כמובן שהיה לנו מדהים, אבל גם היה מאתגר. הנסיעות הארוכות והתכופות, הלחץ להספיק את כל מה שרצינו, אין הפסקה מהילדה, אין זמן מנוחה. אבל היינו ביחד, והיה לנו טוב, והפקנו לקחים. ובעיקר בעיקר, התעורר בי שוב בעוצמה החלום. הייתי מוכנה לא לחזור יותר לארץ. להישאר בטיולים שלנו לנצח. רק אנחנו נגד העולם. אני חולמת, הוא מעיר. זה מעניין הדינמיקה הזו בינינו, חלוקת התפקידים הברורה. אני בתפקיד הסוחפת, הוא בתפקיד העוגן.

IMG-20150703-WA0014
עפים באוסטריה

גם בעניין ילד שני היה אותו תהליך. בי התעורר הרצון, החלום, הניצוץ. ראיתי בעיני רוחי תינוק מתוק ורגוע, ממלא את משפחתנו בשמחה וקלילות (האמת שראיתי תינוקת, אבל אל תתקטננו). והוא בתפקידו, למה לא לחכות עוד? סוף סוף טוב לנו קצת, הילדה גדלה  ויש לך פניות שלא הייתה לך כבר 3 שנים. ואני בשלי, מביאה את החזון. (הערת שוליים לפרוטוקול: אני, כמובן, צדקתי ויש לנו תינוק מהמם)

20160411_103502
Exhibit A

חתיכת תפקיד, הבאת החזון. מעלה לי חיוך קטן לשפתיים. ואני לוקחת את התפקיד הזה ברצינות. אני רואה בעיני רוחי את העתיד, אם נמשיך ככה כרגיל, והוא לא ממלא אותי באושר. אני שחוקה ונשחקת עוד, בקצב בלתי סביר. יש לי מעט מאוד הנאה ושמחה. אני רוצה יותר. מגיע לי. עבדתי ממש קשה ואני רוצה להרפות לתוך החלום.

אבל טוב לו, לאהובי היקר. הוא אוהב את העבודה שלו, נהנה ללכת למשרד, אוהב את החברה את העובדים את העבודה. פורח, צומח, מתפתח, מקצועית ואישית. זה נפלא. וזה צובט. כי זה עולם מקביל, רק שלו. אין לי חלק בו, אין לי מקום בו. אני מרגישה נטושה. אני מרגישה את המרחק בינינו הולך וגדל. רואים אחד את השנייה רק לשעתיים בערב, מדברים על תחזוקה, דברים שצריכים להיעשות. אוכלים מול הטלוויזיה. מפספסים את הקירבה כי עייפים.

טוב לו, אבל אני רוצה יותר. לא נעים לי להרוס לו את הכיף, הצמיחה, ההצלחה. אבל בחיים שאני יוצרת לעצמי אין מקום ללא נעים. אז אני מבקשת ממנו. והוא שומע ומקרקע. שומע ושואל ומקשה ובודק. זה ויתור גדול, זו הקרבה אמיתית, אבל זה גם חלום שלו. ואני תפקידי להניע אותנו לעבר החזון. אז הנה, תנועה.

Powered by Journey.

חלומות

אולי מן הראוי הוא שהבלוג ישמש כזרז להגשמת חלומות, מקום בו אוכל לעקוב אחר ההתקדמות והמסירות שלי.
יש חלומות שאני מספרת עליהם לכל מי שרוצה להקשיב, ויש חלומות שאני לא מעיזה אפילו לגלות לעצמי שקיימים בי. נתחיל במה שהכי בוער בי כרגע.

החלום הוא שינוי קיצוני של אורח החיים שלנו, מעבר לחיי נדודים בחופשה מתמדת. לטייל בעולם כאורח חיים. זה החלום. יש שקוראים לזה world schooling ואני לא סולדת מהשם.

כתבתי לעצמי על החלום הזה לפני כשנה.
It's about the freedom. The complete freedom to do whatever we want, whenever we want and however we like to. And most importantly, being together. That's all it's about.

בתרגום חופשי, זה החופש. החופש המוחלט לעשות מה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו אוהבים. וחשוב מכל, להיות יחד. זה כל הסיפור.

20140809_121945
ככה אנחנו נראים בחופש

וזה באמת עדיין עיקר הסיפור, אבל מתווספת אליו ראיה רחבה שאומרת "החיים קורים עכשיו, תפסי אותם מהר, אין למה לחכות". ובאמת למה לחכות? הרצון לבלות את כל זמני עם משפחתי כבר הוביל אותנו לבחירות יוצאות דופן. אנחנו בפאקינג חינוך ביתי. כבר ארבע וחצי שנים שלא עבדתי, בקושי יצאתי מהבית, התמסרתי כל כולי לייעוד הנעלה של גידול ילדיי. אבל משהו חסר. יותר נכון, מישהו חסר.

יש איזה גבר נפלא, שבחרתי להכניס לתוך הנשמה שלי, להוליד איתו שני ילדים, פירות מופלאים של החיבור בינינו. כמה קסום! וכמה מהר הקסם דעך. ושגרת היומיום שוחקת את ההנאה, מאיימת על האושר. והעבודה מייצרת מרחק בינינו. ואני לא רוצה מרחק, אני רוצה קרוב קרוב, אני רוצה יחד.

אז אני חולמת. וכמו כל החולמים הטובים, אני טווה קורי מציאות דקים, בינתיים בעולם שבין הדמיון לממשות, העולם הווירטואלי. פה אתם נכנסים לתמונה. עדיי השותקים למסע להגשמה. אל תשתקו יותר מדי, עושה לי טוב לשמוע קולות מחוץ לראש שלי.