האלוהות שבאימהות ~ The Divinity of Motherhood

 

היעדר האנוכיות, ההקרבה הגמורה שבזה, האמהות בשבילי היא המסירות האולטימטיבית, דרכה אני עובדת את האלה, אפשר לומר. זו עבודת הקודש שלי. אין אני, לרוב, רק האנשים הקטנים האלה, הנשמות היקרות האלה, מתהווים וניזונים בזכות אהבתי, הרכות שלי, הטיפול שלי.

כי העניין הוא שזה זמני. רמה זו של אינטנסיביות נמשכת רק כמה שנים. הייתי רוצה לחשוב על זה כעל טיפה באוקיינוס החיים. יש לי כל כך הרבה זמן לפניי (חצי חיים, נכון?) כדי לחזור לעצמי, להנות מהזמן והפנאי לרדוף אחר כל תחומי העניין האחרים, לעשות עבודה אחרת שמחכה להיעשות על ידי בלבד. אך הזמן הזה, השנים הבודדות היקרות האלה, מוקדשות לגידול ילדיי כמיטב יכולתי.

אני משקיעה בהם את כל כולי, ואז עוד קצת. כשאני מוצאת שאין לי מספיק בתחום מסוים, אני עושה עבודה קשה ומיידית לפצות על החסר. זוהי ההתפתחות האדירה ביותר שחוויתי, המהירה והמדויקת ביותר שהכרתי.

הם חשובים, אתם יודעים, ילדים. הם מה שהעתיד מורכב ממנו, ואני מתכוונת ליצור את העתיד המדהים ביותר שניתן להעלות על דעת, כדי שאוכל לשבת ולהתפעל מהם ומהישגיהם בזיקנתי.

הפרספקטיבה הזו, דרך הסתכלות זו על השנים האכזריות של גידול ילדים אינטנסיבי, זה מה שנותן לי את הכח להתמודד עם עוד יום מפרך, זה נותן לי את הבהירות כדי לראות כמה העבודה הקשה הזו חשובה, היא משתלמת. לא בגלל איזה רווח עתידי מעורפל, אלא בגלל אמונתי, האידיאולוגיה שלי, תחושת הבטן שלי.

20161225_094110.jpg
פני תינוק רכות, עגלגלות, פתוחות – לא לזמן רב

הרכות של פניהם התינוקיות תקשיח עם הזמן, העגלגלות שלהם תתחדד, הפתיחות שלהם תיסגר. הם יהפכו לבני אדם בפני עצמם, נפרדים ממני, אבל כל האהבה שאני מכניסה לתוכם היום תזרח דרך עורם, דרך העיניים שלהם, ותאיר את החשכה עבור כל מי שיפגשו. זה כוח העל שלי, לייצר ישויות אור מלאות אהבה שישנו את העולם. ואולי, אני מקווה, לתת השראה לאחרים לעשות את אותו הדבר.

2017-01-07-22.55.14.jpg.jpeg
עוד נותרה קצת תינוקיות בפניה

*הפוסט הזה נכתב במקור באנגלית, אז למי שרוצה, להלן הגרסה המקורית שכתבתי:

The selflessness, the utter sacrifice of it, motherhood for me is the ultimate state of devotion, through it I work the goddess, you could say. It's my Divinity. There is no me, mostly, only these little people, these precious souls, being formed and nourished by my love, my softness, my care.

Because, the thing is that it's temporary. This level of intensity only lasts a few years. I'd like to think of it as a drop of water in the ocean of life. I have so much time ahead of me, half a lifetime, right? To return to myself, to have the time, the leisure to pursue any and all other interests, to do different work that is waiting to be done by me. But this time, these few, precious years, are devoted to raising my children as best I know how.

I put into them all I have, and then some. When I find myself lacking in some department, I do instant hard work to make up what's missing. It's the greatest development I've experienced, the fastest, most accurate evolving I've known.

They are important, you know, children are. They are what the future is made up of, and I intend to create the most awesome future imaginable, so that I can sit back and marvel at them and their accomplishments in my old age.

This perspective, this way of looking at these brutal years of intense child rearing, is what gives me the strength to face another grueling day, it gives me the clarity to see this hard work is important, it will pay up. Not because of some obscure future gain, but because of my faith, my ideology, my gut feeling.

The softness of their baby faces will harden in time, their roundness will straighten, their openness will close. They will become their own people, separate from me, but all the love I put in them today will shine through their skin, through their eyes, lighting the darkness for all whom they meet. That is my super power, making light beings full of love to change the world. And maybe, hopefully, inspiring others to do the same.

20170102_123637.jpg

סיפור הלידה של ניל

*אזהרה: לפניכם סיפור לידת בית חיובי ומעצים, כנה במיוחד ומכיל תיאורים גרפיים.*

אתה כזה קסם! אני כותבת את סיפור הלידה שלך בזמן שאתה יונק להירדמות בסוף יום ארוך איתי בלימודים, ביום ההולדת הראשון שלך. אתה בן שנה היום! היום לפני שנה הבאתי אותך לעולם, בלידת בית מדהימה, מעצימה ומושלמת.

ב-4 לפנות בוקר יום ראשון, שבוע 39, התעוררתי בתחושה מוזרה של פיפי או רטיבות לא ברורה. מיד קפצתי מהמיטה לירידת מים אדירה על רצפת החדר. איזו הפתעה! בכלל לא עלתה בדעתי האפשרות של ירידת מים, כי הלידה של יולי התחילה בצירים וככה היה לי בראש שמתחילה לידה. הערתי את ניק בהתרגשות, שילווה אותי לשירותים כי המשכתי לטפטף והייתי מאוד נרגשת. אחרי שנרגענו קצת ועיכלנו את העובדה שיום הלידה הגיע, חזרנו לישון.

כמובן שלא ממש הצלחתי לישון. התחילו לי צירים קטנים כל רבע שעה, ובכלל ניחוח הזרע בחדר לא הישרה עליי שינה (למי שלא יודע, למי שפיר יש ריח מובהק של התרומה הזכרית לתהליך ההתעברות). קמתי עם יולי בשש, כדי לתת לניק להמשיך לישון ולצבור כוחות בשביל שנינו. הצירים הפסיקו מיד עם ההתעוררות של יולי. היה לי ברור שהלידה לא תוכל להתקדם בנוכחותה, אני זקוקה לפניות מוחלטת בשביל ללדת. אחרי שעה-שעתיים, הערתי את ניק והוא לקח את יולי להוריי. אחרי הטלפונים לעבודה של ניק להודיע שהוא לא יגיע בימים הקרובים ולמיילדת להודיע על ירידת המים, נכנסנו למוד של יום חופש בבית.

20151122_104314
איזו בטן!

אחרי כמה שעות טובות של צפייה בטלוויזיה, אכילה מרובה וצירים חלשים, הבנתי שזה לא מתקדם לשום מקום. דיברתי עם רונית המיילדת ובהנחייתה שיניתי כיוון להזמין את הלידה להתחיל, פשוט להתנהג כאילו כבר יש צירים חזקים. אז התחלתי עם הנשימות של ההיפנובירתינג, תנועתיות באגן, התכנסות פנימה, ובאמת הצירים התחילו להתחזק. אבל משהו עדיין עצר מבעדי. הבנתי שאני חוששת שהלידה תתקדם מהר ורונית לא תספיק להגיע בזמן, אז ביקשתי ממנה ומהדולה יפה להגיע כבר. הן הגיעו בסביבות ארבע אחהצ ואז הכל התחיל לזוז בקצב טוב.

20151122_104212
מרחב הלידה, כולל מזרן, בריכה, כדור פיזיו ומובייל מהמם ממעגל הלידה המרגש שערכו לי חברות נפשי

הצירים התחילו להיות אפקטיביים יותר, חזקים יותר, כואבים יותר. כבר הייתי צריכה לעצור ולהתרכז בכל ציר. הנשימות של ההיפנובירתינג היו עבורי כלי מדהים. כל ציר שהצלחתי לנשום בו כמו שצריך מתחילתו, עבר בצורה הרבה יותר נסבלת מאשר ציר שלא תפסתי מההתחלה ולא נשמתי כמו שצריך ואז כאב לי נורא. באיזשהו שלב אימא שלי הגיעה במפתיע וזה קצת שלף אותי מתוך הריכוז, אבל אני חושבת שזה היה משמעותי עבורה לראות אותי ככה ולקבל הרגשה של מה זו לידת בית, ואני שמחה שהיא הייתה שם בשבילי לפרק זמן קצר. אחרי זמן לא רב, נראה לי שעה-שעתיים כזה, כבר התחלתי להשמיע קולות חייתיים בזמן הצירים, ורונית הציעה למלא את הבריכה. מהרגע שהאופציה של מים נכנסה לתמונה, נהייתי חסרת סבלנות ורק רציתי להיכנס כבר לבריכה והזמן שלקח למלא אותה הרגיש לי כמו נצח!

20151122_173934
רונית המהממת עוזרת לי לעבור ציר

הכניסה למים אכן הביאה את ההקלה הצפויה. במים רונית מיד ראתה דימום קל, והזכירה לי שאם יש דימום צריך לצאת מהמים. בלידה של יולי היה לי דימום כבד שהלחיץ את המיילדות, וזה היה אחד מהחששות שלנו בלידה. הצלחנו לעצור את הדימום באמצעות דמיון מודרך ונחישות, וכך העברתי "בנעימים" עוד איזו שעה של צירים אינטנסיביים, עד שהתחילו צירי לחץ. רונית ביקשה לבדוק את הפתיחה, וכמה זה נכון להגיע עד ללידה פעילה לפני שבודקים ומודדים ומציקים ליולדת! אני זוכרת שחשבתי לעצמי, ממש לפני שהתחילו צירי הלחץ, שעוד לא התייאשתי והרגשתי שאני עומדת למות אז עוד לא היה שלב המעבר, ושאני מקווה שהוא קרוב כי אני מתחילה להתייאש, ואז התחילו צירי הלחץ והבנתי שזה היה שלב המעבר. ממש בקטנה. אז רונית בודקת פתיחה, וכמו בלידה של יולי, גם עכשיו לא הייתה פתיחה מלאה ואסור היה לי ללחוץ. שמחתי על זה במידה מסוימת כי לא רציתי ללחוץ בכלל, רציתי לתת לתינוק להחליק החוצה בלי מאמץ, בלי קרעים, עם רפלקס פליטת התינוק. ספוילר: זה לא קרה.

עכשיו התחילה העבודה האמיתית של הלידה, הכאב העצום, המאמץ הרב. בהתכווננות שלי ללידה הזו, וכחלק מעיבוד הלידה של יולי, ביקשתי להצליח להישאר במודעות, בנוכחות ובשליטה בכל מהלך הלידה. בלידה הראשונה הרגשתי שנכנסתי לתוך איזה מקום אפל בתוכי וקפאתי שם בתוך הכאב העצום והפחד מוות והחוסר אונים. הרגשתי שלא הייתי נוכחת בלידה בכלל, אלא פעלתי מתוך אוטומט רק כדי לשרוד את הדבר הנורא הזה. בלידה של ניל הצלחתי לעשות תיקון מדהים לחוויה הקשה הזו, נשארתי בנוכחות ובמודעות ובשליטה לאורך כל הדרך בדיוק כמו שרציתי. וזה חלק גדול מתחושת ההעצמה שיצאתי איתה מהלידה. אבל אין לידה בלי מוות, זה משהו שקיבלתי מראש. כמו שרונית ניסחה את זה: בכל לידה האישה מתה ונולדת מחדש. רק שהפעם לא פחדתי למות. היה לי הביטחון שאני איוולד מחדש, שזה חלק מהלידה שצריך לעבור. כשאני חושבת על זה היום, אני מרגישה שמה שהאישה היולדת עושה זה בעצם לעזוב את עולם החיים, להיכנס לעולם אחר ולהביא איתה משם את הנשמה הזאת, את התינוק שלה שרוצה להיוולד לה עכשיו. וכמה אומץ צריך כדי לעשות את הדבר המופלא והמבעית הזה, וכנראה זה לטובה שזה נעשה ברובד כל כך עמוק ולא מודע.

אני זוכרת איך בשלב הזה, בצירי הלחץ שמפלחים את גופי ומאיימים להכניע אותי, נשארתי במודעות, הרגשתי כל ציר של גופי וכל תנועה של התינוק שלי. המבט שלי היה מפוקס על ספריית הספרים שמולי, והיה רגע מצמרר שבו העיניים שלי נשארו פקוחות אבל לא ראיתי כלום. לא ראיתי בעיניים. כאילו יצאתי מהגוף שלי לחלקיקי שניות. אחרי הלידה הדולה אמרה שהיא קלטה את זה והרגישה איך פתאום אני לא שם. פסיכי.

העברתי כשעה בצירי הלחץ במאמצי על לא ללחוץ. אחרי כמה צירים כאלה, רונית בדקה שוב ועדיין לא הייתה התקדמות. היא הציעה לנסות לעזור להעביר ידנית בעצמה את הראש דרך צוואר הרחם, או משהו הזוי כזה, אני באמת לא זוכרת פרטים כאלה כי הייתי בריכוז עמוק. אני חושבת שהיא ניסתה ולא ממש הצליחה, או לא ממש ניסתה. בכל אופן, עדיין לא יכולתי ללחוץ אבל כבר לא יכולתי לעצור את עצמי, וכל ציר התחיל במאמץ לא ללחוץ ונגמר בלחיצה לא רצונית שלי. כבר לא יכולתי לשלוט בזה יותר ושאלתי את רונית בייאוש אם אולי אני כבר יכולה ללחוץ, ובשיא הנונשלנטיות היא עונה שכן, אני יכולה ללחוץ. באותו רגע, וגם יום-יומיים אחרי הלידה, הרגשתי ממש מרומה! אם כבר יכולתי ללחוץ, למה היא לא אמרה לי? הרי היה לי כל כך קשה לא ללחוץ וכבר לא יכולתי יותר. רק בדיעבד הבנתי כמה היא הייתה נהדרת ומדויקת בשבילי, כמה לידה היא לא דבר שצריך או אפשר להתערב בו. היא לא יכלה לומר לי מתי אני יכולה כבר ללחוץ כי רק הגוף שלי ידע את זה, רק אני יכולתי לדעת מתי הגיע הזמן ללחוץ. והזמן ללחוץ הגיע כשכבר לא יכולתי שלא ללחוץ.

בשלב הלחיצות הרגשתי את השליטה המדהימה שהייתי בה. בהקלה רבה נתתי לגוף שלי ללחוץ מבלי שהתנגדתי, עד שהתחלתי להרגיש את תחושת השריפה של ההיקרעות. כל פעם שהרגשתי את טבעת האש כמו שזה נקרא באנגלית, הפסקתי מיד ללחוץ כדי שלא להיקרע. זו היתה תחושת שליטה אדירה. יכולתי להרגיש את הראש שלו מתקדם במורד תעלת הלידה. זה לקח הרבה זמן וכבר התחלתי להתעייף. בשלב מסוים קיבלתי החלטה להמשיך ללחוץ על אף השריפה, מתוך הבנה שזה אומר שאני אקרע את עצמי, כי לא רציתי להתיש את עצמי וכבר כל כך רציתי שזה ייגמר. ובאמת הרגשתי בכמה לחיצות האלה בדיוק איפה נקרעתי, בדיוק את המחיר של להוציא את התינוק הזה כבר.

ואז הראש היה בחוץ. וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת. קודם כל, הצירים הכל כך כואבים, עוצמתיים, אינטנסיביים, פשוט נפסקו. הכל דמם ויכולתי סוף כל סוף לנוח לרגע. וראשו של התינוק שלי היה בין רגליי, מתחת למים, בין חיים למה שזה לא יהיה שיש לפני. ניק ואני שלחנו ידיים מהססות לגעת בפלא הזה, וזה אחד הרגעים המרגשים בחיי. זיכרון חושי שצרוב לי בלב ובתודעה.

עברו כמה דקות והצירים לא התחדשו. חיכינו לציר שיבוא כדי ששאר הגוף ייצא, אבל פשוט לא הגיע ציר. אני חושבת עכשיו כמה זה בעצם היה מדויק עבורי שאני אהיה זאת שדוחפת אותו החוצה, בעדינות, במודעות, בשליטה, ולא איזה רפלקס לא אישי ולא רצוני. גם ביקשתי מרונית מראש באופן כללי להתערב כמה שפחות, להמעיט בבדיקות ובמיוחד לא לתפוס את התינוק שלי, אלא אם אין ברירה. זו הלידה שלי, ואני רציתי ללדת בדיוק כפי שהתאים לי. אחרי כמה דקות כאלה של מפגש אצבעות בראש עם שיער רך, כמה דקות של מנוחה מבורכת אחרי העמל הרב של הלידה, רונית אמרה שאני חייבת להוציא אותו, והינחתה אותי ללחוץ בלי ציר. נדמה לי שתוך שתי לחיצות הוא היה בחוץ, וכמו שחלמתי וייחלתי, אני תפסתי אותו ואני הוצאתי אותו מתוכי ואני הוצאתי אותו מהמים והנחתי אותו על החזה שלי. אין לי מילים לתאר את תחושת העוצמה, ההישג, התיקון. השעה הייתה תשע בערב. והגור הפצפון הזה ישר התחיל לחפש את הפיטמה, ומיד התחבר בעצמו וינק בכוח מפתיע ואפקטיביות מרשימה. וכך הדבר הראשון שאמרתי לו היה "איזה אלוף אתה!"

heart20151122_203454_cr_cr
ה-תמונה

המשמעות של השם ניל היא אלוף בשפה הגאלית. וגם אני, אחרי לידה כזאת מדהימה, הרגשתי אלופה. איזה דבר מדהים זה להביא חיים לעולם, ליצור בן אדם קטן בתוכי, לזמן את הנשמה הזאת לחיי. פשוט קסם מופלא. ניק ורונית ויפה עזרו לי לצאת מהבריכה ברגליים רועדות מאדרנלין, עם ניל בזרועותיי עוד מחובר אליי בחבל הטבור, ולהישתרע על הספה לחכות לצירים שיוציאו את השיליה. הצירים לא התחדשו, ואחרי כחצי שעה של התאוששות והתחברות לתינוק המופלא שלי, רונית ביקשה שאלחץ את השיליה החוצה בלי ציר. היא משכה בעדינות ואני דחפתי ביעילות, והשיליה יציאה בשלמותה, עץ החיים שקיים את ניל בתוכי. נדמה לי שזה השלב שניתקנו את חבל הטבור, ונדמה לי שניק הוא זה שחתך אותו. השיליה עברה כלאחר כבוד להתגורר במקפיא, שם היא נמצאת עד עצם היום הזה, כמו אצל כל יולדת בית חפפנית מצויה… וזהו. ככה ניל היצור המתוק והקסום הזה נולד, וככה אני נולדתי מחדש כאימא לשניים.

img-20151122-wa0006_cr
עכשיו אנחנו משפחה שלמה

אופטימיות באמצע הדרך

מחר זה היום האחרון של אוגוסט, זמן מצוין לפוסט מעודד. לפני ההריון השני שלי, פחדתי נורא מהשנה הראשונה עם שניים. גם ילדה היי ניד וגם תינוק? תינוק שצריך להחזיק על הידיים או במנשא כל הזמן, להניק כל הזמן, להחליף חיתולים, תינוק שבוכה כל הזמן ומתעורר כל הלילה. דמיינתי קושי עצום. ולא רק דמיינתי, גם ראיתי אצל חברות כמה ההסתגלות לתינוק חדש במשפחה, בנוסף לילד בחנב, היא קשה בטירוף. ראיתי את היחס כלפי הבכור משתנה, ראיתי איך כל השלבים הקשים חוזרים: הנקה סביב השעון, גב כואב מהמנשא, חיתולים, זורק אוכל על הרצפה, מורח טחינה על השמלה, רץ לכביש, נוגע בחשמל, טנטרומים… וזה רק התינוק, מה עם הבכורה? צפיתי קושי עצום עבורה. לעבור מלהיות מרכז היקום לשחקנית משנה זה הורס. פחדתי שלא יהיה לי זמן להשקיע בה יותר, שאני אזניח אותה ואת הצרכים שלה, ושזה יעלה לכולנו ביוקר. שהיא תצרח ותרביץ ותשבור ותהרוס, שהיא תהיה חולה הרבה יותר, בוכה הרבה יותר, ברגרסיה. וכמובן שפחדתי גם שלא אצליח לטפל בתינוק כמו שצריך. בטח לא בסטנדרטים הגבוהים של הורות מקושרת. בקיצור, פחדתי מאוד מהצעד הזה. דחיתי אותו ככל שיכולתי. אבל רציתי ילד שני. אלוהים תעזור לי, אני רוצה אפילו שלישית. והייתה לי אמונה. האמנתי שהתינוק שיגיע אליי יהיה שונה ממה שחוויתי. האמנתי שאני מגיעה מוכנה יותר, יודעת למה לצפות ואיך לטפל בתינוק. וצדקתי.

img-20160828-wa0026.jpg
איזה תינוק הגיע אליי, אין דברים כאלה!

אני לא אומרת שלא קשה. בטח שקשה. אבל הבטחתי פוסט אופטימי, אז לפני שאני נסחפת עוד יותר עם הקושי, הנה הטוויסט. הרבה פחות קשה לי ממה שחששתי. אני 9 חודשים לתוך האימהות לשניים ואני במצב די טוב. והילדים במצב טוב! יולי לא נהייתה חולה, אפילו שהייתי בטוחה שהקושי הרגשי שלה יתבטא במחלות. אני כנראה ממש מצליחה לענות על הצרכים שלה במידה מספקת. יותר מזה אי אפשר לבקש בשנה הראשונה אחרי שהתווסף תינוק למשפחה. כן, היא צורחת עלינו לא מעט, אבל מרביצה לעיתים סופר נדירות. לא שוברת, לא הורסת, לא חולה, לא רגרסיה. לא בקושי. היא בסך הכל בטוב. מסתגלת בצורה מעוררת השתהות, אמפתית כלפי כולנו, אוהבת ועדינה ומדהימה.

20160827_223813.jpg
אוהבת ועדינה, גם מתוך שינה

והכל בזכות העבודה המעולה שאני עושה. כן כן, אני מודה בפה מלא שאני האחראית העיקרית לכל הטוב הזה. מגיע לי. מותר לי. אני מרוויחה את זה ביושר. (קפץ לי לראש פתאום הקטע הזה של עין הרע או לעורר קנאה, ואני רוצה להתייחס אליו. קודם כל, אני מוגנת ושמורה ואף אחד לא רוצה לעשות לי שום דבר רע, וכך גם כל משפחתי. תודה. שנית, אני מרגישה שיש בקטע הזה של עין הרע ניסיון להקטין את האושר של אנשים ולהפחיד אותם. "אל תהיו יותר מדי מרוצים כי מישהו יכול לקחת את זה מכם, סתם ככה מתוך קנאה ורשעות, בלי שיש לכם אפשרות להגן על עצמכם". לא קונה את זה. אני מאמינה שהטוב שלי משמח אנשים אחרים, מראה להם מה אפשרי ונותן להם תקווה. זו לפחות הכוונה שלי, ואני מאמינה שזה מה שחשוב.)

חזרה לאופטימיות. הנקודה היא שאני במקום הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שאני אהיה. והגעתי לנקודה הזאת בכלל מתוך הייאוש של השבועות האחרונים. פאקינג אוגוסט, כאמור, ותוסיפו לזה את ניל מוציא שיניים, בוכה יותר, אומלל, משלשל, מנוזל, משתעל, תענוג. ואני עייפה עד לשד עצמותיי, לא ישנתי טוב כבר עשרה חודשים, אין לי מספיק זמן לעצמי (שהכרחי לי לתיפקוד ממש כמו שינה ואוכל), אין לי סבלנות ליולי בשיט, אפילו כשהיא ממש משתדלת וחמודה, ותוסיפו לכל זה בן זוג חולה… רגע, שוב נסחפתי לתוך הקושי. הנקודה היא שאני לא שבורה. אני קרוב, אני ליד, אבל אני לא שם. אני לא מסיימת כל יום שבורה ורצוצה ובוכיה. רק פעם בשבוע שבועיים… זה מבחינתי הישג, זו הצלחה. עוד שלושה חודשים ניל יהיה בן שנה (איך קרה דבר כזה?! לאן הזמן טס ולמה הוא לוקח את התינוק המתוק שלי איתו?), ואני רשמית אהיה אחרי תקופת הקושי וההסתגלות. האם בין לילה החיים שלי יהפכו לדבש? לא. אבל יהיה יותר קל. לאט לאט, בהדרגה, הכל יהפוך פשוט יותר, קליל יותר, נעים יותר. ועוד שנה אני אסתכל אחורה על התקופה הזאת, אזכר באוגוסט האחרון שלי בארץ, ואחייך מתוך הערסל על חוף הים. אמן.

img-20160828-wa0018.jpg
מה, לא נתגעגע לאוגוסט על שפת הנחל כשיגיעו ימי הגשם המבאסים של החורף?

רגשות קשים כלפי הבכורה

אחרי הלידה של ניל, כולם התחילו לשאול אותי איך יולי מקבלת אותו. והייתה לי תחושה שמאחורי השאלה הזאת מסתתרת משאלה סמויה לשמוע שהיא מקנאה ומרביצה לו. אבל היא הייתה מדהימה איתו, ואני לא מתביישת לומר שהרבה מזה היה בזכותי. הצלחתי לשמור את האהבה שלי כלפיה חיה, להשאיר אותה בפוקוס, לערב אותה בטיפול בו, לייצר להם אינטראקציות חיוביות, לנשום עמוק באינטראקציות היותר מפחידות, ובעיקר להיות על זה.

אבל חודשים ממועטי שינה חלפו והזמן עשה את שלו ואני הקפדתי פחות ופחות והנה לפני כמה שבועות התחילה ירידה במצב הרגשי של יולי. לשמחתי זה עדיין לא מופנה כלפי ניל, אבל הילדה שלי לא בטוב. היא כועסת יותר, מגיבה באופן לא פרופורציונלי, צווחת בקול גבוה ועצבנית הרבה יותר. אז הבנתי שאני נחתי על המשמרת והפסקתי להשקיע בה כל כך הרבה אנרגיה. היה איזה שיפט טבעי של תשומת לב ממנה, שהייתה מרכז חיינו למשך 4 שנים, לעבר ניל, שנפתח לעולם והתגלה כיצור מתוק ולבבי להפליא.

בחודשים הראשונים הוא היה עדיין סוג של עובר, ולא לקח הרבה תשומת לב, ולי היה טריק מעולה ללבות את אהבתי ליולי. כשהייתי מניקה אותו, חיכיתי להרגיש את פרץ האוקסיטוצין, ואז הייתי מפנה את המבט מלא האהבה כלפי יולי, ממש עושה העתקה של ההתאהבות. וזה עבד מצויין. ראיתי רק את הטוב שבה, אהבתי אותה והייתי גאה בה בטירוף. אבל עם הזמן והעייפות, שכחתי מזה. והזנחתי את הקשר שלנו. והתאהבתי בניל עד מעל הראש, עד שלא היה מקום בשבילה.

ועכשיו הווידוי הנורא. איבדתי את אהבתי ליולי. זה דבר איום להרגיש, נורא להודות בזה בפני עצמי, ובלתי אפשרי לחשוף לאחרים. יולי מעצבנת אותי. היא יכולה להיות בלתי נסבלת ואין לי כוח אליה. היא תמיד הייתה מאתגרת, בלשון המעטה, אבל עכשיו מול המראה שהיא ניל, קשה מאוד להסתכל עליה לחיוב. איפה שהוא מתוק ומתגמל ומקסים, היא מרגיזה וקנטרנית וקשה. אני לא מרגישה ככה כל הזמן, תודה לאלה, אבל גם רק קצת זה נורא.

כי לא מגיע לה. לכל ילדה מגיע להיות נאהבת הכי בעולם בזכות מי שהיא. מגיע לה שיראו את הטוב שבה. מגיע לה שאני אחזור להתאמץ בשבילה. אבל אני עייפה. אני עובדת נורא קשה והסבלנות שלי קצרה ולא בא לי להתאמץ בשביל אף אחד. אז נשימה עמוקה. זה בסדר להרגיש ככה. אמפתיה לעצמי. זה קשה להרגיש רגשות כאלה שליליים ואסורים.

הורות חיובית (או מכבדת או מקושרת או מודעת או בדרך הלב או איך שלא נקרא לה), זו חתיכת עבודה קשה ומאמץ אדיר. אבל מהר מאוד הבנתי שהמחיר שאנחנו משלמות על הרפיית המאמץ הוא גבוה מנשוא. עדיף לי להיות במאמץ רב של חיוביות, מאשר להיכנס למעגל שחור של שליליות. זה כל כך קשה, ופעמים רבות בלתי אפשרי עבורי, אבל תמיד תמיד שווה את זה.

אז אני נושמת עמוק שוב, ומקבלת שוב את ההחלטה להתאמץ יותר. לעשות את העבודה הקשה שנדרשת על מנת לגדל ילדים מאושרים ובריאים בנפשם. להשתדל לראות רק את הטוב שבילדה היקרה שלי. לתת לה את מלוא תשומת הלב שלי, למשך עשרים דקות, פעמיים ביום. זו התחלה. ברור לי שכדי שלתוכנית הזאת יהיה סיכוי להצליח, אני צריכה לדאוג לעצמי לזמן מנוחה. מוסיפה גם את זה לרשימה. אני מזכירה לעצמי שגם בי יש ילדה קטנה שצריכה שיראו רק את הטוב שבה. אני רואה.

20160815_124609.jpg
תמונת מתיקות להמתיק את המרירות של הפוסט הזה

דיכאון

עוד יום קשה. אוגוסט הזה… לא בא לי לכתוב. לא בא לי לחיות מחדש את הרגעים המכוערים שלי היום. הפוסט של אתמול הרגיש לי כמו לדמם מתוך פצע פתוח על המסך. זה החזיר אותי בזמן. פעם ככה הייתי כותבת. ניגשת לדף עם פצעים מדממים, ושופכת עליו את דם נפשי. יהיה מעניין לי לקרוא קטעים מפעם, לראות אם זה באמת הכל קורבניות מתבוססת ברחמים עצמיים, או שיש גם ערך. אוף, די. אני עושה את זה גם עכשיו. הרגלים ישנים מושרשים עמוק וקשה להצמיח ענפים חדשים, עלים ופרחים ופירות של חיוביות ואהבה ורכות כלפי עצמי. להוציא את הקושי והכאב שלי החוצה בכתיבה זה לא התבוססות ברחמים עצמיים. זה טיפול עצמי. וזה אומץ. זה קשה לי לראות, זה נראה לי מכוער, אבל אני אתאמץ יותר.

אבל נמאס לי להתאמץ. החיים האלה מרגישים לי כמו מאבק מתמיד, כל הזמן עבודה קשה ומאמץ וקושי. התחלתי להבין שזה קשור לרגישות שלי, בתקופה דיכאונית שלי בטיפול. אבל הדיכאון חלף ועברתי להתעסק בדברים אחרים. ועכשיו אני מזהה משהו ממנו חוזר. אני רוצה להגיד שזה לא מפתיע אותי כבר, שאני רגילה לזה שהוא תמיד חוזר, אבל אלף, זה באמת תופס אותי לא מוכנה כל פעם מחדש, ובית, יש משהו תבוסתני ושלילי באמירה הזאת, ואני ממשיכה להיאבק בשליליות בשארית כוחותיי. יש לציין שלדיכאון יש תופעת לוואי קשה של אובר דרמטיות. אבל יש לי את חוש ההומור שלי וזה נחמד.

אז את הפוסט הזה אני אקדיש לכלים שיש לי להתמודד עם כל השחור הזה, בתקווה שזה ייתן לי קצת השראה, ואולי אפילו יוכל לעזור למישהי אחרת מתישהו.

הדבר הראשון שעולה לי זה מה שנקרא self care, טיפול עצמי. בתור אימא לתינוק, יש לי מעט מאוד זמן לעצמי. טוב, על מי אני עובדת? אין לי בכלל זמן לעצמי. תינוק זו עבודה מסביב לשעון. אימא בחופשת לידה מברכת את אלוהים אם היא הספיקה להתקלח היום, לעשות פיפי בלי תינוק עליה או לאכול את האוכל כשהוא עדיין חם. צרכים בסיסיים הופכים להיות מותרות, יענו luxury. ואני הכי מתמסרת לתפקיד האימהי המקריב. אבל למדתי על בשרי מה המחיר של הזנחה עצמית פושעת, ואני שואפת ליישם את השיעור.

אז טיפול עצמי, מה זה? אני מניחה שעבור כל אחד זה כולל תוספות אחרות, אבל הבסיס הוא לדאוג לצרכים שלך. אצלי זה כולל לדאוג לאכול טוב ומזין ובזמן. תמיד לעשות פיפי לפני הרדמה. לדאוג לשעה שעתיים ביום של פניות. חשוב לי זמן של שקט. זמן של בהייה במסך, או קריאת ספר, או כתיבה, העיקר שאין מישהו ער שרוצה ממני משהו (זה סוד ההצלחה שלי, אני לוקחת את הזמן הזה כשניל ישן עליי).

wp-1470327167558.jpeg
אימא אחת עייפה ומדוכאת, לוקחת זמן לעצמה בתנאי שדה

קל להגיד, קשה לעשות. רק לכתוב את הרשימה הזאת מכניס אותי לדכדוך. אוכל מזין? פחח, הצחקתי את עצמי. כמאמר המם, ain't nobody got time for that. אבל אני מכירה בחשיבות של רשימות מסודרות ואופטימיות של צרכים, אז נמשיך.

מה עוד עוזר לשרוד דיכאון? חיוביות. לתת למחשבות השחורות קצת קונטרה, להדליק את האור שם בפנים. כבר דיברתי רבות בשבחה של החיוביות, שעשתה מהפכים של ממש בחיי. תמיד יש משהו טוב, בכל מצב הכי נורא שיכול להיות, יש צד חיובי, אפילו אם זה רק "היה יכול להיות יותר גרוע". זה סוג של אימון מחשבתי, לחזק את שריר החיוביות. מומלץ בחום. אגב, חברה טובה של חיוביות היא הכרת תודה, והיא מובילה אותי לנקודה הבאה.

גם לדיכאון יש מקום. הכי מעצבן זה לבוא למישהי בדיכאון, גם אם זה לעצמך, ולהגיד: "אבל תראי את כל היופי שבעולם! כמה מזל יש לך וכמה נפלאים חייך. יש אימהות שכולות וילדים רעבים" וכל השיט הזה. זה לא מעודד, זה מעצבן. תנו לי לרבוץ במרה השחורה שלי בלי להוסיף לי על זה גם רגשות אשם, בבקשה. אז אני מאפשרת לעצמי קצת זמן לשקוע בעצבות הזאת, זמן להיות עצבנית ולא נעימה ולא מכילה לאף אחד. מותר לי. זה סוג של מנוחה לנפש, מהמאמץ האינסופי של להיות בסדר ולהחזיק מעמד. אני נחה בדיכאון. אני מקווה להצליח להימנע ממנו פעם הבאה באמצעות יישום הכלים האלו מבעוד מועד, אבל עכשיו שהוא כאן, אני נותנת לו מקום של כבוד. בכל זאת חבר ותיק וזה.

פינת החפירה המוזמנת #3: חינוך ביתי

כשהתחלתי בכתיבת הבלוג, זיהיתי בעצמי את הרצון לייצר פה מעין דיאלוג בקטנה, שבו אני אוכל לשמוע מכם מה אתם חושבים על מה שאני כותבת, ושתוכלו לבקש ממני לכתוב על נושאים שמעניינים אתכם. הערכתי ששיתוף כזה יעודד אותי להתמיד בכתיבה וצדקתי. התגובות חשובות לי יותר משיכולתי להאמין (במידה שאפילו איכזבה אותי, אבל על זה כתבתי קצת בפוסט הקודם), וההזמנות לכתיבה מרגשות אותי. פינת החפירה המוזמנת השלישית מוקדשת ליסמין, המגיבה מספר אחת שלי! שביקשה לשמוע עוד על חינוך ביתי:

"אני מזדהה עם האידאולוגיות העומדות מאחוריי החנ"ב. הרצון לגדל את ילדיך במו ידייך, לא להפקיד אותם בידי זרים, להיות חלק גדול ומשמעותי מהיום יום שלהם, לקבוע את התכנים ואת הסגנון ועוד ועוד, באמת מזדהה. אבל!
מאיפה מגייסים את הסבלנות המטורפת והיכולת להכיל? לא לנוח? כשחזרתי מחופשת הלידה של ירדן, אחרי תשעה חודשים, לא רציתי להשאיר אותה ולחזור לעבודה. עזר לי שקיצצתי אחוזי משרה, לא שלחתי אותה לגן והפקדתי אותה לפחות בחלק מהשבוע בידי משפחה אוהבת.
הזמן זז אחרת בבית ובעבודה. בעבודה אני פשוט נחה ומכייפת ובבית… בבית קשה בטירוף! ואני מאוד חופשיה איתה ונותנת לה לעשות כמעט כל מה שבא לה."

נתחיל עם דיסקליימר ברור ומובן מאליו, אבל עדיין חשוב שייאמר ויודגש: אני כותבת אך ורק על החוויות שלי, הניסיון שלי. כל משפחה זה אחרת, כל ילד זה אחרת, כל אמא היא אחרת, כל תקופה זה אחרת. כל מה שאני יכולה לכתוב עליו זה עליי, על הילדים שלי ועל עכשיו. אני אכתוב כמובן גם על העבר, אבל זה מהזיכרון. ההווה צובע הכל.

"מאיפה מגייסים את הסבלנות המטורפת והיכולת להכיל? לא לנוח?" שאלת השאלות. לגדל בבית את הילדים זה אומר (שוב, במקרה שלנו) להיות איתם כל היום, כל יום, כל הלילה, כל לילה, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, בלי הפוגות בכלל כמעט. זה קשה בטירוף. זה מתחיל מ"חופשת" לידה, שבה את נזרקת למים העמוקים, בלי לדעת לשחות. לא ידעתי שום דבר על תינוקות או ילדים לפני הלידה, הייתי הכי קלולס שאפשר להיות, וזה היה ממש קשה ומפחיד. היום אני יכולה לומר שזה גם היה מצוין, כי לא היו לי תפיסות מגובשות מראש. באתי פתוחה ופעורה לעולם האימהות, מוכנה להתעצב יחד עם התינוקת שלי תוך כדי. העיצוב הזה היה קשה וכואב ובודד. אבל מהר מאוד גיליתי שאני מתפקדת יותר טוב בחברת אנשים, עדיף חברה עם תינוק. אז הלכתי ליוגה לתינוקות, והתחלתי שם עם אימא עם תינוק במנשא, והתחלתי לבוא אליה כמעט כל יום ולהעביר אצלה ימים שלמים וזה הציל אותי, וגם היתווה את המשך דרכנו בחינוך ביתי. כלומר, בשבילי, חינוך ביתי צריך להיעשות בתוך קהילה.

IMG_3052.JPG
האימא עם התינוק במנשא ואני נופשות

לבד בבית עם תינוקת זה מתכון לאובדן שפיות, במובן הכי מילולי. זה בכי בלתי פוסק (של שתינו), התקפי זעם בלתי נשלטים (שלי), אומללות וסבל ורגשות אשם וחרדות ודיכאון וכל טוב. זאת הייתה החוויה שלי בחודשים הראשונים. אני לא יודעת כמה אימהות צעירות מרגישות ככה, עד כמה זה נורא לכולן, אבל אני בטוחה בדבר אחד: זה לא פיקניק לאף אחת. זו המון עבודה קשה חדשה ומלחיצה ולבד. המון המון לבד. אחרי כמה חודשים כאלה, כל אישה שפויה הייתה מצפה בכיליון עיניים לרגע בו היא מפקידה את חבילת האושר הקטנה שלה אצל מטפלת אוהבת ומסורה, וטסה חזרה לחיים הנורמלים שלה, בלי כתמי חלב על החולצה, בלי פליטות בשיער, בלי חיתולים ובכי ושיעמום.

אבל אני אינני אישה שפויה. סתם, אני שפויה מאוד. אבל, כאמור, גיליתי את הסוד לחינוך ביתי בשבילי: חברה. אז התחלתי ללכת למפגשי חינוך ביתי, ולא מצאתי את עצמי שם בכלל. הייתי האימא המוזרה עם התינוקת הקטנה, וכולן היו עם ילדים ופעוטות. אז התחלתי לחפש אימהות לתינוקות שנשארו בבית, ואספתי לי אחת-אחת נשים מקסימות ומופלאות ומדויקות לי, והן היו השבט שלי, המשפחה שלי, התמיכה שלי. מה שמדהים זה שגם כעבור 4 שנים, כל החמש אימהות האלה עדיין חברות, עדיין מגדלות את הילדות בבית ועדיין מדוייקות לי, אפילו אם קצת התרחקנו גיאוגרפית. אני אוהבת אותן בכל ליבי. ואליהן הצטרפו עוד אימהות וילדים ובני זוג, וכולנו יחד במסע הזה. אני מתרגשת רק מלחשוב עליכם, חברים יקרים ואהובים. לא חושבת שהייתי שורדת בחינוך ביתי בלי השבט שלי, של בני אדם תמימי דעים ואוהבים. ואני אסירת תודה לכל אחת ואחת מהן ומהם.

IMG_20140614_081446.jpg
תמונה חלקית של השבט

אבל חזרה לנושא… אני חושבת שכאשר אנשים מבחוץ חושבים על חינוך ביתי, הם מדמיינים אימא בבית עם הילדים, מלמדת אותם כל מיני נושאים, מעבירה תכנים והפעלות ויצירות. וככל הנראה יש משפחות שזה באמת נראה ככה אצלם. אצלנו זה רחוק מהמציאות. חינוך ביתי אצלנו זה מחוץ לבית: אצל חברים או בגן שעשועים או בחוג או מתנס או בטבע. זה בראש ובראשונה משחק חופשי ואינטראקציה חברתית. יש מעט מאוד למידה, כפי שמקובל לחשוב עליה, ואין כלל למידה יזומה. אני לא יושבת ומלמדת את בתי שום דבר. אם היא מתעניינת במשהו, אנחנו מתעסקות בו, מדברות עליו, אבל אין באמת אג'נדה, מערכי שיעור, חוברות עבודה. יכול להיות שזה יגיע בהמשך עם הגיל, ויכול מאוד להיות שנישאר במתכונת כזאת של אנסקולינג לנצח. הנקודה היא שהחיים הם דינאמיים ואנחנו זורמים איתם. שום דבר לא חייבות לעשות. זה החופש שאני מאמינה שנכון לילדות שלי לגדול בתוכו. ושוב סטיתי.

20141220_194548.jpg
"שיעור" בחינוך ביתי

בעיקר כי אני מרגישה שהשאלות ששאלת לגבי סבלנות והכלה רלוונטיות לכל האימהות, לא רק בחינוך ביתי. אז אני אתייחס אליהן עכשיו בכלליות, ואולי עוד אחזור לחפור על חינוך ביתי בהמשך. אני עשיתי כזאת דרך ארוכה ומדהימה בתחום הזה של סבלנות והכלה, ממש מעוררת גאווה עבורי. וזה תכלס יכול לתפוס עוד פוסט שלם, אז אני אנסה לתמצת לעצות פרקטיות ופחות בסגנון של "אלה הם חיי". אני אפילו אכתוב רשימה ממוספרת, תראו, זה יהיה רציני כזה!

  1. בן זוג תומך. הדבר שהכי עוזר לי להמשיך לשרוד בשגרה השוחקת והבלתי אנושית זה ניק. וגם לנושא הזה מרגיש לי שמגיע פוסט נפרד שלם. אני זוכרת איך בחודשים הראשונים הייתי מגיעה לסוף כל יום שבורה ומרוסקת. הגב כואב מלסחוב אותה במנשא כל היום, הנשמה דואבת מהבכי שלה, רגשות האשמה שלי והתסכול של שתינו. כל לילה הייתי קורסת למיטה בבכי מעורר רחמים, מפחדת פחד מוות ממחר, והוא היה מחבק אותי או מלטף את השיער, ואומר מילים מחזקות ואוהבות. והוא היה רואה את הקושי שלי ואת המאמצים שלי, ומעריך את כל העבודה שאני משקיעה ונותן לי להרגיש שרואים אותי ואני בעלת ערך – שני הדברים הכי חשובים בעיניי. כמובן שהוא גם תומך נלהב בהנקה וחינוך ביתי והורות מקושרת, כך שנחסכו ממני ריבים על הנושאים האלה. והוא היה ההצלה שלי. הוא עדיין כל הדברים הנפלאים שתיארתי, פשוט במינון נמוך יותר עכשיו, כי אני פחות זקוקה.
  2. טיפול. הרבה לפני האימהות הייתי בגישה שטיפול נפשי/רגשי/פסיכולוגי/הוליסטי/ווטאבר זה משהו שכולם חייבים לעשות. מאז האימהות מחשבה זו רק התעצמה. לפנות זמן פעם בשבוע לעצור הכל ולהתרכז רגע בעצמי, באיך אני מרגישה, במה שעובר עליי, זה חיוני עבורי. וזה לא היה פשוט ולא אידאלי להגיע לטיפול עם תינוקת צמודה אליי, אבל לא יכולתי להיפרד ממנה עד גיל שנתיים. אז הייתי מגיעה לטיפול עם יולי, כמו שעכשיו אני מגיעה עם ניל, וזה היה זמן הכרחי לתיפקוד שלי. התמיכה שקיבלתי מהפסיכולוגית שלי, התובנות אליהן הגענו, המקום והזמן שמוקדשים רק לי ולמה שעובר עליי – פרייסלס.
  3. טיפול זוגי. מהר מאוד הבנתי שטיפול רק עבורי זה נחמד, אבל טיפול זוגי זה להיט. הזוגיות אחרי לידה נופלת פתאום לסוף הרשימה והופכת מוזנחת כמו הכלבה, שלפני הלידה הייתה מלכה. ומה שמזניחים, מת. אז הכלבה איכשהו שורדת באורח נס, אבל הזוגיות צריכה עזרה חיצונית. עכשיו, רוב גברים לא מגיעים סתם לטיפול, צריך להביא אותם בתחבולות שונות. התירוץ שלי היה שזה יהיה פגישה-שתיים, רק כדי לתת לו כלים להתמודד איתי כשאני בדיכאון. מאז עברו 4 שנים ואנחנו עדיין מגיעים כל שבוע-שבועיים לפגישה משותפת אצל הפסיכולוגית. אני בטוחה שלולא הטיפול, הקשר ביננו היה מתוח, טעון, מלא ריבים וכעסים ונושאים שמטוטאים מתחת לשטיח עד שהשטיח מתפוצץ ומקיא עלינו הכל.
  4. מודעות. עבודה של מודעות זה מה שעוזר לי להיות סבלנית ומכילה כלפי הילדים שלי וכלפי עצמי. עבודה של זיהוי טריגרים, כדי לדעת מתי אני עלולה לאבד את זה.לתפוס את עצמי לפני, ולהצליח לעצור, אחרי ולהצליח להתנצל, תוך כדי ולתת לעצמי אמפתיה. כשאני מצליחה להישאר במודעות, הכל נהיה יותר קל.

ולסיכום (כי אפילו את עצמי כבר עייפתי בחפירה הזאת), אני רוצה לחדד את הנקודה שהעלת ואיתה אני מסכימה בפה מלא: בבית קשה בטירוף! גם למי שבבית כל היום וגם למי שחוזרת מיום מפנק בעבודה, לכל אחת בדרכה שלה. להיות כל היום בבית עם הילדים זה מחרפן את השכל. אבל אני חושבת שגם לחזור מהעבודה (שזה עולם אחר של מבוגרים וזמן לעשות פיפי ולשתות קפה ושיחות נורמליות), זה קשה, כי את זקוקה לזמן הסתגלות למעבר, והילדים זקוקים לזמן פריקה של מה שעבר עליהם היום, והשלמת זמן עם אימא, וכבר נהיה מאוחר וצריך ארוחת ערב ומקלחות וסיפור ולישון והכל בלחץ, זה נראה לי עוד יותר קשה! אז כל אחת בוחרת את הקשה שנוח לה איתו, ועושה את העבודה שגורמת לקשה להיות קל יותר מדי פעם, וסולחת לעצמה שזה לא קל ופשוט וכיפי כמו שחשבתי שזה יהיה.

IMG_20131016_112937.jpg
לילדים זה דווקא כן פשוט וקל וכיפי

זה באמת לא קל בשבילי לגדל ילדים בבית. ואני חושבת שבשיחות חולין מצפים ממני לספר כמה זה קשה כדי שירגישו טוב עם הבחירות שלהן, או כמה זה קל לי כי אני סופר אימא אז זה נהיה לא רלוונטי להן גם ככה. אבל המציאות מורכבת. בסופו של דבר אני חושבת שהכל זה עניין של בחירה. כל אחת יכולה לעשות כל בחירה ולחיות איתה בשלום, ובלבד שזו בחירה מודעת, שהיא מרגישה שעשתה מרצון ולא מהכרח. כי ברגע שעושים בחירות חיים עצומות כאלה בצורה לא שלמה, אז עולים תסכולים. חינוך ביתי זו בחירת חיים שכל משפחה יכולה לקבל. קל זה לא. אבל אני מאמינה שזה שווה את זה, לפחות בשבילנו.

אובדן העצמי ווירוס אכזרי

אחרי שלא כתבתי יומיים, פתאום קשה להביא את עצמי לכתוב. פתאום אין זמן ויש שפע תירוצים. לא הפעם. חלק מההתבגרות שההורות יוצרת, זו יכולת התמדה והתעקשות. הרבה יותר קשה לדחות דברים שחייבים לעשות. והכתיבה פה היא משהו שאני חייבת לעשות. זו הדרך שלי להחיות את החלומות שלי, את המחשבות שלי, את עצמי. כי אחד הקשיים הכי גדולים ומפתיעים ובלתי צפויים בשבילי במסע האימהות הוא האובדן המוחלט של עצמי. מי שהייתי לפני הלידה איננה עוד. ולא תחזור. אני חושבת שחלק גדול מהשנה הראשונה לאימהות מוקדש לאבל על מותה בטרם עת של מי שהייתי, של כל חיי כפי שהיכרתי אותם. וזה אבל כבד. כי, רבאק, את כל חיי עד לאותה לידה גורלית ביליתי בניסיונות למצוא את עצמי, לחפור עוד ועוד, עמוק יותר ויותר, בחיפושים אחר העצמי החמקמק הזה.

(הכתיבה המקוטעת הזאת מתסכלת אותי. אני לא יודעת אם זה ניכר, אבל כל כמה דקות אחד מהילדים צריך אותי. התחלתי לכתוב כשניל נרדם לשנצ. ואז יולי רצתה שאני אשחק איתה. וקשה כל פעם לחזור לטרנס של הכתיבה, בטח אם אני רוצה להוציא משהו עמוק ומשמעותי. אבל אלה התנאים ואיתם ננצח!)

2012-02-26 15.54.11.jpg
נולדות

אז הלידה של יולי בכורתי היא גם לידה מחדש שלי עצמי. אומרים שבכל לידה אישה מתה ונולדת מחדש, ונדמה לי שכולן חוות רגע בלידה שבו הן מרגישות שהן עומדות למות, זה כל כך עוצמתי. בין אם אלו מוות ולידה מחדש מטאפוריים או אנרגטיים, בסוף הלידה נולדת אימא, האישה החדשה שאני הופכת להיות, וזו הפתעה גדולה. אני חושבת שהקושי הוא שיש ציפייה חברתית ומופנמת ממני לחזור לעצמי של לפני הלידה. כולם עוקבים אחרי הירידה במשקל ומעירים כמה אני קרובה או רחוקה מהגוף של לפני הלידה. כולם שואלים מתי תחזרי לעבודה, לקיים חיים מקבילים של לפני ואחרי בו זמנית. אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קל אילו הייתי יודעת שלא אחזור, אילולא הייתה בי הציפייה לחזור למה שהיה לפני, למי שהייתי לפני.

איך הגעתי לכתוב על כל זה בכלל? התיישבתי לכתוב מה עבר עליי בשבוע האחרון, להתלונן רבות וארוכות על שלשולים והקאות. והנה לכתיבה יש תוכניות משלה, יש את מה שמבקש להיכתב. אבל אני רוצה להתעקש ולכתוב את כל מה שהיה טוב בימים הנוראים האלה, ובאמת שהם היו זוועות עולם. אבל ביומיים הראשונים, כשרק ניל היה חולה והקיא את נשמתו ושילשל את חייו על כל הבית ועל כל כולי פעמים אינספור, הייתי ממש מצויינת. רכה וחומלת, עדינה ומכילה, סבלנית ונעימה. הייתי בשקט שלי, בביטחון שלי, לא מודאגת ולא סובלת יותר מדי, אפילו שהיו אלה ימים בהם ניק חזר מאוחר מהעבודה. והיינו אצל אבא שלי היקר, שעזר ותמך והחזיק את ניל בכל פעם שהייתי צריכה לנקות את הרצפה ולהחליף לעצמי בגדים. ואפילו לא הזיז לי כשהוא הציע בעדינות שאולי החלב שלי לא עושה לו טוב ובגלל זה הוא מקיא, או שאולי כדאי ללכת לרופא. והייתי ממש גאה בעצמי על הדרך שעשיתי. פעם הערות כאלו היו מוציאות לי את כל הביטחון מהמפרשים, ממש מערערות אותי ומלחיצות אותי. היום אני רואה את הדאגה הכנה והאיכפתיות שבהן, ובוחרת לקחת מהן אותן בלבד.

20160727_122532.jpg
אני כותבת את הפוסט הקודם עם תינוק חולה וילדה מול המסך

בסוף היום השני לשואת הווירוס האכזרי, יולי החליטה להצטרף לחגיגה בהקאה גדולה ומרשימה. עכשיו, אחרי יומיים עם תינוק חולה, היה לי ברור שאני לא אעמוד בתוספת הנפלאה הזאת, וביקשתי מניק שיישאר למחרת בבית. ניק המקסים הסכים מיד, אבל לא הבנו אחד את השנייה, כפי שקורה בכל ריב. הוא חשב שהתכוונתי שיעבוד מהבית, ואילו אני דמיינתי את עצמי מצליחה לנשום קצת בין ההקאות לשילשולים, ואפילו חלילה לנוח. אז לא כך היה. ולי כבר לא היו את אותם כוחות הכלה, וגם התחלתי להרגיש לא להיט, וגם הייתה לניל תאונת שלשול חמורה בבוקר בגן שעשועים שהשאירה אותי מצולקת נפשית. בקיצור, זוועות. ולסיום, הדובדבן שעל הקצפת, היה כמה שאני הרגשתי נורא בערב, הקאתי ושלשלתי באומללות אין קץ, ורק רציתי למות כבר. אבל במהלך היום הצלחתי לא לכעוס או לנטור לניק על זה שהוא צריך לעבוד, הצלחתי להבין שהוא באמת פשוט צריך לעבוד כי נגמרו לו ימי המחלה, והצלחתי לא להישאר בציפייה הלא ממומשת שאני אנוח היום. סך הכל, הצלחה גדולה.

הבוקר הגיע, והרגשתי טיפה יותר טוב, והלכנו לטיפול, ונסענו לאשקלון, והיינו במסיבת חתונה לחברים על החוף, וכשהלכנו לישון כבר הייתי בריאה. ובנימה אופטימית זו אני אסגור את הפוסט הזה, שאלוהים יודעת על מה הוא, אבל נראה לי שיצא בסוף בסדר. העיקר שכולנו בריאים, כמו שאומרים בפולניה.

20160729_194742.jpg
בריאים על החוף

ילד פלא

אתמול בלילה ניל התעורר בדיוק כשהלכתי לישון גמורה מעייפות בעשר וחצי. ידעתי שמצפות לי שעה-שעתיים של ערות ורציתי לבכות. אחרי חצי שעה איתו בסלון, החלטתי לצאת לטיול לילי. פעם, הייתי סובלת נורא מכל הסיפור הזה. מרחמת על עצמי ומלאה במירמור כלפי התינוק הקטן והשטני שלי. והרי זה פלא, ממש נהנתי! איזה ילד קסם הבאתי לעולם. הוא כל כך מתוק שטיול באחת עשרה בלילה במנשא היה פשוט נפלא. אני רוצה לתאר במילים את כל המתנות שהיצור הזה הביא איתו לחיים שלי, וממש מתקשה. חלק ממני עדיין קצת חושש להוציא החוצה רגשות ומחשבות שאני יודעת שייתפסו כמוזרות. אבל חלק גדול יותר ובטוח בעצמו יותר כבר לא דואג. איזו הקלה! מותר לי להיות מוזרה, ויש אנשים שאוהבים את זה, ויש אנשים שמבינים את זה ולהם זה לא מוזר.

סטיתי מהנושא. ניל. עוד בהריון איתו הרגשתי את השינויים בי. הרגשתי את עצמי נפתחת לעולם שתמיד הייתי אמביוולנטית לגביו. נקרא לו עולם הרוח. אני חזקה בעולם השכל, מכירה את עולם הרגש, אבל עולם הרוח… תמיד הייתה לי משיכה אליו, אבל מעולם לא יכולתי להתמסר אליו, תמיד עלו בי ספקות והססנות וזילזול. לא יכולתי להרפות מההגיון, מהחומר, ממה שניתן לאמת באמצעות החושים. והנה משהו פתאום נפתח. ואני נותנת לו מקום. משהו שהנשמה הזאת, שבחרה לבוא דרכי לעולם, הביאה איתה. ויש בי וודאות שקטה בקיומם של כל מיני דברים שבעבר הטלתי בהם ספק. ואני מבינה שיש עוד חושים דרכם ניתן לקלוט את העולם, ומזמינה אותם להיפתח אצלי. אני מזמינה את המתנות האלה להתממש.

בוא'נה, היה לי קשה לכתוב את הדבר הזה. כנראה שהספקנות טרם עזבה אותי. אבל כתבתי, ואני עומדת מאחורי מילותיי. וחוזרת לנושא. ניל. ילד פלא, כך קראה לו המיילדת הנהדרת שלי, שלו. כי הרי ילד מיוחד מזמין לידה מיוחדת. הו, כמה נפלא שאשב ואכתוב פה פוסט על סיפור הלידה שלו, ועוד אחד או עשרים על הלידה של יולי. בהזדמנות, תזכירו לי. בכל אופן, טיילנו בלילה והיה נפלא. ניל הביא איתו לחיי רכות, הודיה, מסוגלות, קבלה עצמית. שפע של מתנות. אני רק מתחילה לראות ולהבין את כל זה ומה זה אומר ולאן זה יכול לקחת אותי. זה לקח אותי לטיול לילי קסום, להסתכל על הכוכבים, לראות את הלבנה במילואה (כי באמת שאין מצב שהירח הוא זכר), לחייך חזרה לפנים מלאי האור והאהבה, ללכת ולחבק ולנשק ולשיר. באמצע הלילה, כמו משוגעת. רוצים תמונה, נכון?

20160720_230819
מתיקות משולחת רסן

מחר יהיה לניל יומולדת 8 חודשים. אולי זו תהיה הזדמנות לשבת וסוף סוף לכתוב את סיפור הלידה שלו. ילד פלא שלי. בינתיים אני יכולה להודות עליו ועל כל מה שהוא מביא איתו. כולל התעוררויות ליליות, כולל צעקות ובכי. ולהזכיר לעצמי את האהבה הזאת פעם הבאה שבא לי לצעוק עליו בחזרה.  עכשיו נשאר רק לזמן לנו לילה טוב ומרובה שינה. אמן.

החולמת והעוגן

אהובי ואני משלימים אחד את השנייה. כשאחד מאיתנו עף, השני דואג לקרקע אותו. אז אני עפה לי עם החלום, רואה אותנו לוגמים שייקים צוננים על החוף בקופנגן, מטיילים בטבע המרהיב שיש לדרום מזרח אסיה להציע לנו בזול. חיים על תרמילים בעלי תוכן צנוע. כולנו בהרמוניה אחד עם השני, עם עצמנו, עם הבריאה. עפה.

IMG-20140126-WA0002
הרמוניה על החוף בקופנגן

והוא מקרקע. מאיפה הכסף? איך תחיי בלי מאות ספרים באמתחתך? למה לא לחכות קצת? מה בוער? אני בוערת. ומה שלא מתממש  עכשיו, ייכבה בקרוב. ככל הנראה גם יידלק שוב, אבל לא רוצה לקחת את הסיכון. לפני שנה היינו באותו מקום. היינו בטיול הכי ארוך שלנו, נכון לעכשיו, חודש שלם באוסטריה, סלובניה וקרואטיה. כמובן שהיה לנו מדהים, אבל גם היה מאתגר. הנסיעות הארוכות והתכופות, הלחץ להספיק את כל מה שרצינו, אין הפסקה מהילדה, אין זמן מנוחה. אבל היינו ביחד, והיה לנו טוב, והפקנו לקחים. ובעיקר בעיקר, התעורר בי שוב בעוצמה החלום. הייתי מוכנה לא לחזור יותר לארץ. להישאר בטיולים שלנו לנצח. רק אנחנו נגד העולם. אני חולמת, הוא מעיר. זה מעניין הדינמיקה הזו בינינו, חלוקת התפקידים הברורה. אני בתפקיד הסוחפת, הוא בתפקיד העוגן.

IMG-20150703-WA0014
עפים באוסטריה

גם בעניין ילד שני היה אותו תהליך. בי התעורר הרצון, החלום, הניצוץ. ראיתי בעיני רוחי תינוק מתוק ורגוע, ממלא את משפחתנו בשמחה וקלילות (האמת שראיתי תינוקת, אבל אל תתקטננו). והוא בתפקידו, למה לא לחכות עוד? סוף סוף טוב לנו קצת, הילדה גדלה  ויש לך פניות שלא הייתה לך כבר 3 שנים. ואני בשלי, מביאה את החזון. (הערת שוליים לפרוטוקול: אני, כמובן, צדקתי ויש לנו תינוק מהמם)

20160411_103502
Exhibit A

חתיכת תפקיד, הבאת החזון. מעלה לי חיוך קטן לשפתיים. ואני לוקחת את התפקיד הזה ברצינות. אני רואה בעיני רוחי את העתיד, אם נמשיך ככה כרגיל, והוא לא ממלא אותי באושר. אני שחוקה ונשחקת עוד, בקצב בלתי סביר. יש לי מעט מאוד הנאה ושמחה. אני רוצה יותר. מגיע לי. עבדתי ממש קשה ואני רוצה להרפות לתוך החלום.

אבל טוב לו, לאהובי היקר. הוא אוהב את העבודה שלו, נהנה ללכת למשרד, אוהב את החברה את העובדים את העבודה. פורח, צומח, מתפתח, מקצועית ואישית. זה נפלא. וזה צובט. כי זה עולם מקביל, רק שלו. אין לי חלק בו, אין לי מקום בו. אני מרגישה נטושה. אני מרגישה את המרחק בינינו הולך וגדל. רואים אחד את השנייה רק לשעתיים בערב, מדברים על תחזוקה, דברים שצריכים להיעשות. אוכלים מול הטלוויזיה. מפספסים את הקירבה כי עייפים.

טוב לו, אבל אני רוצה יותר. לא נעים לי להרוס לו את הכיף, הצמיחה, ההצלחה. אבל בחיים שאני יוצרת לעצמי אין מקום ללא נעים. אז אני מבקשת ממנו. והוא שומע ומקרקע. שומע ושואל ומקשה ובודק. זה ויתור גדול, זו הקרבה אמיתית, אבל זה גם חלום שלו. ואני תפקידי להניע אותנו לעבר החזון. אז הנה, תנועה.

Powered by Journey.