גם וגם

היום פגשתי עוד משפחה שעומדת לעזוב הכל ולטוס להודו לזמן בלתי מוגבל. כל פעם שאני שומעת על עוד מישהו שחי ככה או מתכנן לחיות ככה, אני מתמלאת התרגשות והשראה. זה אפשרי. זה קורה כל הזמן. זה יקרה גם לנו. התדר של הגשמת חלומות פועם בעולם בעוצמה, הקריאה להעיז להיות מאושרים נשמעת בבירור. הזמן הוא עכשיו.

ברור לי שלעזוב את כל הנוחות שבבית, השגרה, המשפחה, החברים, הרכוש, זה לא החלום של כולם. יש כאלה שזה הסיוט שלהם, וככל שנתקרב להגשמה אני בטח אזדהה איתם יותר ויותר. תכלס, אני לא בטוחה שזה מה שיעשה אותי מאושרת. אבל אני בטוחה שאני חייבת לעצמי לבדוק ולנסות. יכול להיות שאני אתבדה. יכול להיות שאני אסבול נורא מנוודות ואתגעגע לפינה משלי, עם נוחות מירבית וחברים שבחרתי בפינצטה. יכול להיות שזה דווקא ישחרר אותי ברמה כזאת שאני לא ארצה לחזור לעולם. ויכול להיות שזה יהיה שילוב מורכב או מסובך של הכל. סביר להניח.

כל מה שאני יודעת זה שמשהו התחיל לבעור בי ולבקש לצאת למסע כזה, והפעם אני נחושה להיענות ולהתמסר לדחף הזה. הרבה מחיי אני מעבירה בתחושה שאני חיה בתוך המטריקס, שיש איזו אשליה גדולה שאנחנו חיים אותה, ואני רוצה להתעורר. בניסוח הזה אני פתאום שומעת את הבודהיזם שלמדתי עליו כל כך הרבה בצורה אקדמית מרוחקת. ברור לי שיש דרכים רבות לצאת מהמטריקס, להגיע להארה, להתעורר. לכל אחת הדרך שמתאימה לה. אני גם פתוחה לאפשרות שההארה הזאת היא לא משהו קבוע, אלא דינמי ומשתנה. רמות שונות ומשתנות של עירות ושכחה, כמו עונות השנה או גאות הימים. הרי אי אפשר להיות ערה כל הזמן, גם לשינה תפקיד חשוב. מנוחה.

20160808_123933.jpg
פיצוי על היעדר תמונת השנצ מאתמול

מרגיש לי שאני מסתבכת עם עצמי במושגים ותיאוריות, ואני רוצה להוריד את זה למימד הממשות. אני שמחה על ההזדמנות שההתעסקות בזה נותנת לי כדי לאבק קצת את המוח האימהי הפשוט שלי. בחיי היומיום אין מקום למחשבות עמוקות מעבר למה לבשל שכולם ירצו לאכול ואילו פעילויות נעשה היום. זה גם סימן משמח ביותר לכך שהנה אני 8 וחצי חודשים לתוך האימהות לשניים בחינוך ביתי ואני לא במצב חירום. אני חוזרת, אני לא במצב חירום! בתקופה הזאת עם יולי עוד בכלל לא הבנתי שאני לא נושמת, לא כל שכן ניסיתי לעזור לעצמי. והנה עם ניל לא רק שאני נושמת יחסית סבבה, אני אפילו רוקמת חלומות ומזימות, וחושבת מחשבות מורכבות. יו גו גירל!

20160807_133016 crop.jpg
לא כל כך נורא במטריקס

כשאני קוראת את מה שאני כותבת לפני שאני מעלה לבלוג, הרבה פעמים אני מרגישה קצת בושה, כאילו אני מרמה את ציבור הקוראים שלי עם פוסטים שלא קשורים לכלום, מין רצף תודעתי לא ברור, ואיזה ערך הם כבר יקבלו מהגיגיי? אז נשימה עמוקה. הכל בסדר. לא "גם ככה אף אחד לא קורא את השטויות שלי", לא עוד. אלא "מה שיוצא זה מה שצריך לצאת, מי שזה נוגע בו יקרא".

ושוב אני בוחנת את עצמי: זה בסדר אם אף אחד לא יקרא אותי בכלל אף פעם? התשובה הכנה היא שאני אפגע ואתאכזב מזה. אבל למה? ולמה לא? הייתי רוצה לבחון למה חשוב לי שלא יהיה לי אכפת. האם זה ממקום שמבקש לבטל את האגו וההיאחזות בתשוקות (עיין ערך בודהיזם)? או ממקום פגוע שמפחד להיחשף ולהיות פגיע, אז עוטה שריון הגנה? החיוביות שולחת אותי לאחדות. אפשר גם וגם. גם התעלות מעל האגו וגם פגיעות מפוחדת. אני אחת ואני מורכבת מהמון, גם וגם.

בין מודעות לעיוורון

אני מרגישה שיש דברים בעולם שמסייעים בפתיחת התודעה, ויש שמסמאים עיניים. אני מרגישה את זה בעיקר לגבי אוכל, אבל זה בעצם כל דבר שאנחנו מכניסים לגוף, בין אם חומרי, רגשי, תודעתי או אנרגטי. אני חושבת שמאז שהפסקתי לצרוך בשר, לפני עשור, הורם מעל תודעתי איזה צעיף שקוף. לאט לאט התחלתי לראות יותר טוב, פנימה והחוצה. מאז שהפסקתי להכניס כל מוצר מהחי לתוך גופי, לפני 4 שנים, האפקט התעצם.

עם עיניים פקוחות, יותר קל להרגיש מה מעוור. זה עדיין קשה, כי יש בזה תעתוע ופיתוי, אבל יותר קל. אני חושבת על תרופות, על מוצרי קוסמטיקה, על מזון מעובד. על מחשבות שליליות, על אנשים רעילים, על שגרה שוחקת. עוד מישהי מרגישה ככה?

ואז אני חושבת, כמה זה מעייף לראות כל הזמן, וצריך הפסקות מדי פעם. ובעצם יש איזה איזון נוח, בין ראיה נכוחה לעיוורון, בין הפנים לחוץ, בין מודעות לאשליה.

20140628_141357.jpg
תודעה ישנה, תודעה ערה

אני שומעת יותר ויותר על עוד אנשים שהחליטו לצאת מהמטריקס, בעיקר בכיוון של לטייל בעולם. אני חושבת על זה שזה בטח מגיע בגלים, איזה שינוי אנרגטי שמעיר את כולם ודוחף אותנו להגשים את החלומות הכי פרועים שלנו, לדעת שהכל אפשרי. האושר הוא אפשרי, בהישג יד, זה רק עניין של בחירה. ואומץ.

אני חושבת שאני כל כך ממהרת לקנות כרטיסי טיסה, כי אני חוששת לאבד את המומנטום, שיאזול לי האומץ. זה צעד שצריך לעשות בבת אחת, בלי יותר מדי זמן לתת ללבטים ולפחדים לחדור ולתפוס מקום בלב שלי. ויש המון מהם, ואני דוחה את ההסתכלות עליהם עד לאחרי שיהיה צעד בממשות. אחרי תקיעת היתד הראשוני של התוכנית, אני אוכל להתפנות ולתת מקום לפחדים.

סימנים בקלפים

הייתי אצל חברת נפש לפני יומיים, ובעוד הילדות איפרו את עצמן לדעת ועוגיות שוקולד צ'יפס הכי טעימות בעולם נאפו בתנור, דנה הציעה לפתוח לנו בקלפים אינדיאנים. ואני תמיד אוהבת לפתוח בקלפים. לא תמיד יש תובנות מרעידות קיום, אבל זה עדיין נחמד. ובכן, הפעם הורעד לי בהחלט.

התחלתי בשליפת קלף כללי כזה, בלי לבקש שום מסר. קיבלתי את קלף הינשוף. מגניב. תמיד הרגשתי שיש לי אינטואיציה טובה ויכולת לראות מה שאחרים לא רואים, לראות מאחורי מסכות וכמובן חוכמה. נחמד אבל לא נפלתי. פירוש נוסף שאומר שאני לקראת שינוי גדול, התקרב קצת למה שרציתי לשמוע. אגב, כשחיפשתי את התמונות לצרף לפוסט הזה, נתקלתי בשאלון מטופש כזה, איזו חיית הרוח את, וכמובן שיצא לי ינשוף…

spirit_owl.jpg

אז הוצאתי קלף שני, הפעם שאלתי את הקלפים לגבי הטיול הגדול, המסע המשפחתי, הסיבה לשמה התכנסנו פה. הו. עכשיו הקיום הורעד לי. יצא לי קלף האנטילופה. עשייה, פעולה מהירה, קבלת החלטות חכמות מתוך האינסטינקטים. אנטילופה באה להזכיר שאנחנו בני תמותה והחיים קצרים נורא ועלינו לפעול עכשיו. יאללה בלגן! יותר מזה לא יכולתי לבקש. קלף שכל כולו צועק אור ירוק, סעי בעקבות החלומות!

762b16c58fd635cf1d9cdcdefa14a3fa.jpg

אחרי שסיימתי לשמוח, ביקשתי קלף שיענה לי על מה קורה עם ניק והטיול (כי למה לשאול אותו ישירות אם אפשר לשאול את הרוח המקודשת דרך הקלפים?). יצא סנאי הפוך, שמייצג את הפחדים שתוקעים אותנו במקום, בעיקר הפחד ממחסור. חוסר התנועה מובילה לסטגנציה. שפע הוא המפתח. מתוך זה חיזקתי את הבנתי את התפקידים השונים שלנו בהקשר של הטיול,מה כל אחד מאיתנו מביא למסע הזה. תפקידו של ניק הוא לדאוג ולפחד שייחסר לנו משהו, תפקידי הוא להניע אותנו קדימה ולזמן לנו שפע. יצאתי מאוד מחוזקת בדרכי ונחושה לקדם אותנו בתהליך. אבל אז היה לי חלום. לא בדיוק חלום, יותר כמו סיוט של הלייף. היינו באיזה חדר מלון בקומה השניה או השלישית, על קו המים. זה היה מעין נמל והמים היו עמוקים. ניק החליט לקפוץ מהחלון היישר לתוך המים, אבל פיספס ונחת על הבטון ושבר את הרגליים. ג'יזס. לא צריך להיות מפענחת חלומות מקצועית (למרות שאני יכולה להיות מאוד טובה בזה!) בשביל להבין את המסר. ניק לא מוכן לקפוץ למים. זה החלום שלך, ואם ניק קופץ בו, משהו בו נשבר. ואני לא רוצה ניק שבור.

IMG-20140606-WA0017
שלא יישבר לי, כפרה עליו

אז להרפות? להאט? לשים על הולד? הל לא! להבין שלכל אחד מאיתנו קצב שונה ודרך שונה ותפקיד שונה ותזמון שונה. אז לתת לניק את הזמן להיות סנאי ולאגור לנו את כל מה שניזדקק לו בחורף, ורק לשמור עליו שלא יתמלא פחדים וחששות ושליליות לגבי העתיד.

הכבלים והשיחרור

אני לא מפסיקה לחשוב על תאילנד. קופנגן מייצגת בראש שלי את הטיול, יותר קל לדמיין משהו מוכר. אני לא רוצה להפסיק לחשוב על הטיול, לא רוצה שיבלע בגווני השגרה וישכח. כי לשגרה כישרון להשכיח דברים חשובים, לבלבל עם כל מיני שטויות כמו ללכת לאסוף חבילה מהדואר, לעשות סופר, לבשל פסטה בצורת הלו קיטי לארוחת ערב, לבנות בלגו. ואולי אלה הדברים החשובים? היומיום מורכב מכל הרגעים הקטנים האלה ולא מפנטזיות שאולי לא יתממשו. לא, החלומות חשובים והחיים בינתיים חשובים ויש מקום לכולם.

IMG_20140128_162028682
אני בתוך הפנטזיה

לא בא לי לחכות שנה. אבל זה מה שפרקטי לעשות. אני מתחילה קורס של חצי שנה ואז מחויבת ורוצה לעבוד לפחות חצי שנה. שנה זה זמן הגיוני לחסוך את הסכום שטיול כזה אמור לעלות, וכמובן שניק רוצה לחסוך מעבר שיהיה אקסטרה. ואם באמת הולכים על זה עד הסוף, צריך למכור כל מה שאפשר, רהיטים מכשירי חשמל עניינים. אמא’לה. פה זה כבר נהיה מפחיד, נוגע במקומות הכי קדמוניים של הישרדות. לוותר על הרכוש שלנו? על המיטה? הספריות? המקרר החדש? לאכסן את כל הספרים כל הבגדים כל הכלים? מה זה השיגעון הזה?! בשביל מה ביליתי חיים שלמים באגירת חפצים מיותרים? לוותר על הכל עכשיו? הראש מבוהל מעצם המחשבה, הלב מהסס. יש שם ניצוץ קטן של הקלה. קול זעיר שלוחש “לזה חיכיתי, זה השיחרור”. אם זה השיחרור, תשאירו אותי כבולה!

20160720_214953.jpg
ספריי האהובים, כמה אתגעגע אליכם!

אז בייבי סטפס. המון דברים אפשר לאחסן אצל ההורים ובאשקלון. המון דברים אפשר למסור/למכור לחברים, שישמרו לנו בינתיים. כבר יותר קל לנשום. אז אפשר כבר להזמין כרטיסי טיסה? לעשות צעד אחד אמיץ במציאות, שמכריז “כן, זה אמיתי, זה קורה באמת”. אפשר?

אוויר איים חופשתי

ממה שקראתי בבלוגים של אנשים אחרים שעשו את הצעד הזה וחיים את החלום, לוקח שנה לחסוך מספיק כסף בשביל כזה טיול. שנה של חסכנות נשמעת לי מבאסת בתכלית הביאוס. אני רוצה ספונטניות! לקנות כרטיס ולטוס אתמול! אז החלטתי אתמול פשוט לדמיין שאני כבר שם. קמתי בשבת בבוקר, הקשבתי רגע לשקט ודמיינתי שאני בבונגלו על החוף. מיד נשמתי אחרת. אוויר איים חופשתי מילא לי את הריאות וחיוך מרוצה נמרח לי על הפנים.

IMG_20140202_141440448.jpg
אני בבונגלו על החוף, לפני שנתיים וחצי

הרי חופשה עם ילדים זה די דומה ליומיום שלי. אין זמן לעצמי, כל היום אני עובדת "אימא תשחקי איתי, אימא פיפי, אימא אני רעבה, ציצי חיתול, מנשא". אז הייתי לי בחופשה דמיונית מדי פעם במהלך היום, כל פעם שנזכרתי לקחת נשימה עמוקה של אוויר חופשה. שזו בעצם סוג של מדיטציה. יופי לי. אבל שבת נגמר וראשון התקרב וניק הולך לעבודה ואני נשארת עם הילדים ואין הפסקה ואין הפוגה. אז החלטתי להמשיך לדמיין חופשה, כי אם נטייל כאורח חיים, נצטרך לממן את זה דרך עבודה של ניק מדי פעם. אז דמיינתי שהיום ניק עובד מהמסעדה שבקצה החוף, ואני עם הילדים. זה הצליח בחצי הראשון של היום מדי פעם. היינו בנחל והיה מושלם. חם נורא, צל נעים, מים קרירים. יולי שיחקה בכלי חוף שמצאנו בשקית ליד עץ, ניל אכל כפכפים ואני זיהיתי הזדמנות פז וקפצתי למים לבד. לבד, בלי ילדים תלוים עליי, גופי חופשי ואני מרגישה לרגע מתוק כמו עצמי. הלוואי שהייתה לי תמונה להמחיש את הגן עדן הזה ולהוציא לכם את העיניים.

והרגע חלף. אני שמחה שהצלחתי לנשום קצת חופשה במהלך היום. עצובה על העצבנות ההולכת וגוברת שליוותה את המשך היום. ציפיתי שיהיה לי זמן לכתוב בבלוג במהלך היום. ציפיות הן שורש כל הרוע. אולי בגלל שזו ממש ההתחלה וההתרגשות גדולה, כל היום אני מנסחת לי בראש מה לכתוב. ואין שניה לכתוב שום דבר. בקושי לחשוב. וזה מתסכל, כי יש לי צעצוע חדש ואני רוצה לשחק בו כל היום! אז הייתי עצבנית בערב, וניל נרדם רק בתשע אחרי שבכה רוב הערב, ואין לי כוח עכשיו והעיניים שורפות לי מעייפות והרחמים העצמיים עולים על גדותם ומאיימים להטביע אותי.

במעבר חד אני פותחת פינה שאני מקווה שתהיה קבועה, פינת החפירה המוזמנת. מכיוון שאני יודעת הכל (אני מנסה להיגמל מציניות, אבל זה הרגל מושרש עמוק, תנו לי זמן), הזמנתי אתכם, קוראיי הנאמנים, להעלות נושאים שתרצו שאני אחפור עליהם, ואפילו זרמו איתי! פייר, התרגשתי. אז אורית הייתה הראשונה להעלות נושא שכזה והנה אני נענית. אך מאחר וחפירותיי פרצו כל גבול הגיוני, העברתי אותם לפוסט נפרד, שמא יתפקע הבלוג.

 

החולמת והעוגן

אהובי ואני משלימים אחד את השנייה. כשאחד מאיתנו עף, השני דואג לקרקע אותו. אז אני עפה לי עם החלום, רואה אותנו לוגמים שייקים צוננים על החוף בקופנגן, מטיילים בטבע המרהיב שיש לדרום מזרח אסיה להציע לנו בזול. חיים על תרמילים בעלי תוכן צנוע. כולנו בהרמוניה אחד עם השני, עם עצמנו, עם הבריאה. עפה.

IMG-20140126-WA0002
הרמוניה על החוף בקופנגן

והוא מקרקע. מאיפה הכסף? איך תחיי בלי מאות ספרים באמתחתך? למה לא לחכות קצת? מה בוער? אני בוערת. ומה שלא מתממש  עכשיו, ייכבה בקרוב. ככל הנראה גם יידלק שוב, אבל לא רוצה לקחת את הסיכון. לפני שנה היינו באותו מקום. היינו בטיול הכי ארוך שלנו, נכון לעכשיו, חודש שלם באוסטריה, סלובניה וקרואטיה. כמובן שהיה לנו מדהים, אבל גם היה מאתגר. הנסיעות הארוכות והתכופות, הלחץ להספיק את כל מה שרצינו, אין הפסקה מהילדה, אין זמן מנוחה. אבל היינו ביחד, והיה לנו טוב, והפקנו לקחים. ובעיקר בעיקר, התעורר בי שוב בעוצמה החלום. הייתי מוכנה לא לחזור יותר לארץ. להישאר בטיולים שלנו לנצח. רק אנחנו נגד העולם. אני חולמת, הוא מעיר. זה מעניין הדינמיקה הזו בינינו, חלוקת התפקידים הברורה. אני בתפקיד הסוחפת, הוא בתפקיד העוגן.

IMG-20150703-WA0014
עפים באוסטריה

גם בעניין ילד שני היה אותו תהליך. בי התעורר הרצון, החלום, הניצוץ. ראיתי בעיני רוחי תינוק מתוק ורגוע, ממלא את משפחתנו בשמחה וקלילות (האמת שראיתי תינוקת, אבל אל תתקטננו). והוא בתפקידו, למה לא לחכות עוד? סוף סוף טוב לנו קצת, הילדה גדלה  ויש לך פניות שלא הייתה לך כבר 3 שנים. ואני בשלי, מביאה את החזון. (הערת שוליים לפרוטוקול: אני, כמובן, צדקתי ויש לנו תינוק מהמם)

20160411_103502
Exhibit A

חתיכת תפקיד, הבאת החזון. מעלה לי חיוך קטן לשפתיים. ואני לוקחת את התפקיד הזה ברצינות. אני רואה בעיני רוחי את העתיד, אם נמשיך ככה כרגיל, והוא לא ממלא אותי באושר. אני שחוקה ונשחקת עוד, בקצב בלתי סביר. יש לי מעט מאוד הנאה ושמחה. אני רוצה יותר. מגיע לי. עבדתי ממש קשה ואני רוצה להרפות לתוך החלום.

אבל טוב לו, לאהובי היקר. הוא אוהב את העבודה שלו, נהנה ללכת למשרד, אוהב את החברה את העובדים את העבודה. פורח, צומח, מתפתח, מקצועית ואישית. זה נפלא. וזה צובט. כי זה עולם מקביל, רק שלו. אין לי חלק בו, אין לי מקום בו. אני מרגישה נטושה. אני מרגישה את המרחק בינינו הולך וגדל. רואים אחד את השנייה רק לשעתיים בערב, מדברים על תחזוקה, דברים שצריכים להיעשות. אוכלים מול הטלוויזיה. מפספסים את הקירבה כי עייפים.

טוב לו, אבל אני רוצה יותר. לא נעים לי להרוס לו את הכיף, הצמיחה, ההצלחה. אבל בחיים שאני יוצרת לעצמי אין מקום ללא נעים. אז אני מבקשת ממנו. והוא שומע ומקרקע. שומע ושואל ומקשה ובודק. זה ויתור גדול, זו הקרבה אמיתית, אבל זה גם חלום שלו. ואני תפקידי להניע אותנו לעבר החזון. אז הנה, תנועה.

Powered by Journey.

חלומות

אולי מן הראוי הוא שהבלוג ישמש כזרז להגשמת חלומות, מקום בו אוכל לעקוב אחר ההתקדמות והמסירות שלי.
יש חלומות שאני מספרת עליהם לכל מי שרוצה להקשיב, ויש חלומות שאני לא מעיזה אפילו לגלות לעצמי שקיימים בי. נתחיל במה שהכי בוער בי כרגע.

החלום הוא שינוי קיצוני של אורח החיים שלנו, מעבר לחיי נדודים בחופשה מתמדת. לטייל בעולם כאורח חיים. זה החלום. יש שקוראים לזה world schooling ואני לא סולדת מהשם.

כתבתי לעצמי על החלום הזה לפני כשנה.
It's about the freedom. The complete freedom to do whatever we want, whenever we want and however we like to. And most importantly, being together. That's all it's about.

בתרגום חופשי, זה החופש. החופש המוחלט לעשות מה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו אוהבים. וחשוב מכל, להיות יחד. זה כל הסיפור.

20140809_121945
ככה אנחנו נראים בחופש

וזה באמת עדיין עיקר הסיפור, אבל מתווספת אליו ראיה רחבה שאומרת "החיים קורים עכשיו, תפסי אותם מהר, אין למה לחכות". ובאמת למה לחכות? הרצון לבלות את כל זמני עם משפחתי כבר הוביל אותנו לבחירות יוצאות דופן. אנחנו בפאקינג חינוך ביתי. כבר ארבע וחצי שנים שלא עבדתי, בקושי יצאתי מהבית, התמסרתי כל כולי לייעוד הנעלה של גידול ילדיי. אבל משהו חסר. יותר נכון, מישהו חסר.

יש איזה גבר נפלא, שבחרתי להכניס לתוך הנשמה שלי, להוליד איתו שני ילדים, פירות מופלאים של החיבור בינינו. כמה קסום! וכמה מהר הקסם דעך. ושגרת היומיום שוחקת את ההנאה, מאיימת על האושר. והעבודה מייצרת מרחק בינינו. ואני לא רוצה מרחק, אני רוצה קרוב קרוב, אני רוצה יחד.

אז אני חולמת. וכמו כל החולמים הטובים, אני טווה קורי מציאות דקים, בינתיים בעולם שבין הדמיון לממשות, העולם הווירטואלי. פה אתם נכנסים לתמונה. עדיי השותקים למסע להגשמה. אל תשתקו יותר מדי, עושה לי טוב לשמוע קולות מחוץ לראש שלי.