4 חודשים – התרגשות מדוכאת

4 חודשים. 4 חודשים בלבד. זה הזמן שנשאר. רגע לפני שיתחיל סחרור של סידורים לקראת עזיבת הארץ והמעבר לחיות בארץ החופשות (זה השם המושלם שיולי נתנה למהלך הזה – vacation land), אני בשקט עם עצמי ועם המחשבות שלי ועם החששות והפחדים ועם ההתרגשות המדוכאת. אני עדיין לא נותנת לעצמי להתרגש מכל העסק הזה, זה קטע כזה. משהו בי מאוד עצור בכל הנוגע לשמחה והתרגשות, היכולת לשמוח ולהתרגש ממשהו מרגישה מצומצמת. זה קיים בי, אני יכולה להרגיש את הכנפיים הקטנות של ההתרגשות הולמות בתוכי, בלבי, מבקשות לפרוץ בשמחה וריקודים. אבל הלב קשה, כבד, סגור, צונן. אין בו מקום לשמחה מתפרצת. זה אסור, זה לא מקובל, ככה לא מתנהגים. אלה הקולות בגילאים הצעירים. אחר כך זה מופנם לכדי ציניות ארסית: זה מטומטם, זה מזויף, זה בזוי, זה ריקני. ועכשיו אני מבקשת להשתחרר מהקולות האלה. אני מבינה מאיפה הם באו, אני רואה את כוונותיהם הטובות להגן עליי מפני אכזבות, מבוכה, כאב. אני בשלה לשחרר אותם, אני לא זקוקה להם יותר. אני יכולה לעמוד באכזבות, מבוכה, כאב. תמיד יכולתי, זה הרי מה שעשיתי כל חיי. החיים של כולנו רצופים בכאב, אין דרך להתחסן נגד זה. הדרך של להנמיך ציפיות, לא להתרגש, לא לשמוח, לא להרגיש – זו דרך לאבדון, דרך לדיכאון, דרך למוות פנימי וקיום ריקני בתוך גוף סובל. לא עוד. זה לא חייב להיות ככה, זה לא צריך להיות ככה, אני לא צריכה לחיות ככה! אני יכולה להתרגש! אני צריכה לשמוח, אני חייבת לחיות במלוא העוצמה! כי החיים הם עכשיו, הם ממש ממש עכשיו. וזו אמנם אחת הקלישאות הגדולות, אבל בסטייט אוף מיינד של התרגשות, למי אכפת? מותר לי לכתוב מה שבא לי. החופש הזה הכרחי לי.

20170411_165017.jpg
החופש הזה הכרחי

המחשבות על מי קורא ומה זה אומר עליי, בייחוד אלה שקשורות בעתידי המקצועי, ממש מגבילות אותי. פתאום הפכתי למנחת הורים, מין משהו רשמי כזה שצריך להתנהג בו בהתאם, ולכתוב הכל בצורה מקצועית ומאופקת, והנה פתחתי דף עסקי ואני כותבת פוסטים שיווקיים ועולה לי בחילה קלה, כי מה לי ולשיווק? כן, אני יכולה להיות מצוינת גם בזה, כמו במיליון ואחד דברים אחרים שיש לי פוטנציאל אדיר בהם. אבל אני אלרגית לשיווק! אני שונאת שמנסים למכור לי משהו, זה מעורר בי את הרצון הנגדי, אם יורשה לי בכל זאת להשתמש במונח מקצועי… אז נכנסתי לבלבלות סביב העניין העסקי-שיווקי. אני לא יכולה לפעול בעולם באופן לא אותנטי. גם אם זה נשמע מתנשא או לא יודעת מה, ככה אני מרגישה. אני חושבת שכדי להצליח לתפקד בתחום העסקי, אני חייבת להישאר מחוברת למוטיבציה הראשונית המקורית. אני רוצה לעזור לאנשים. אני יכולה לעזור לאנשים. אני יכולה לעזור להם בתחומים שבוערים בי, בהורות, בזוגיות, בהתפתחות אישית, בחינוך ביתי. אני רוצה להפיץ את הדרך האחרת לעשות דברים, את מה שנמצא בקצוות של מה שמקובל, להגביר מודעת לאפשרות של לעשות דברים אחרת, לתת פרספקטיבה של נורמה לכל אותם דברים שאחרים עלולים לגרום לנו להרגיש מוזרים לגביהם. נשיאת תינוקות, הנקה לפי דרישה, הנקה בציבור, לינה משפחתית, ילדים חופשיים, ביטחון בילדים, להכניס דברים קטנים לפה, להיות מלוכלכים, לאכול עם הידיים, לקפוץ על המיטות, לא להעניש, לדבר בצורה מכבדת, להניק מאה פעמים בלילה, להרים על הידיים, תמיד להיענות לתינוק בוכה, תמיד להתייחס לילד בוכה, לא להכריח לתת נשיקה לדודה. טוב, חפרתי מספיק. על מה בכלל רציתי לכתוב? עוד 4 חודשים. זה מתקרב וזה מפחיד. פוסט הבא על מפלס החרדה שלי.

איך אני חולמת שיהיה במסע?

אתמול בלילה גירדה לי כף רגל ימין. בכלל אני כבר כמה ימים חולה וחסרת מנוחה ועובר עליי משהו לא ברור. אבל כף הרגל המגרדת הצחיקה אותי. באנגלית אומרים על מי שקשה לו להישאר הרבה זמן במקום אחד ורוצה לטייל כל הזמן, שיש לו כפות רגליים מגרדות – itchy feet. אפילו יש לנו סיפור ילדים מקסים של ג'וליה דונלדסון על שבלולית ים עם כפות רגליים מגרדות שרוצה להפליג מסביב לעולם ותופסת טרמפ עם לוויתן ענק. אחד הסיפורים האהובים עליי מרוב הזדהות עם התשוקה לטייל ולראות את העולם. בקיצור, אני כבר כמה ימים באובססיה קלה עם הנסיעה, חושבת עליה בכל רגע פנוי, מתכננת מה בדיוק יהיה, מפנטזת איך יהיה לנו, קוראת בשקיקה עוד בלוג של משפחה ישראלית שטיילה כמעט שנה במזרח, מציצה בבוקינג.קום ו-air bnb על מקומות לינה פוטנציאליים בכל מיני יעדים, שלא לדבר על מסעדות ידידותיות לטבעונים ב-happy cow… בקיצור, דיאגנוזה עצמית של טירוף קל עד בינוני.

אבל מה שמעניין בסיפור פה זה משהו שהבנתי על עצמי שוב, בטח בפעם המאה; אני מורכבת מסתירות ואני מביאה את עצמי לקראת אחת הגדולות. אני אוהבת שליטה. אני אוהבת לדעת מה יקרה ואיך זה יקרה ואיך זה בדיוק יראה והכל לרמת פרטי פרטים. ומה אני עושה עם עצמי חולת השליטה? זורקת אותה בטיול תרמילאים במזרח עם שני ילדים קטנים. מצב שבו שום דבר לא קורה כמתוכנן, אף פרמטר אינו ידוע מראש, הכל מועד לטעויות, פורענות ובלאגן. נשמע כיף? לא. אז מה בדיוק אני חושבת לעצמי? אני לא בטוחה. אבל אני מאמינה. בין אם האמונה היא בריפוי באמצעות תרפיית הלם או בעצמי שיכולה לזרום עם הקשיים, או שילוב? לא ברור ולא חשוב. מה שחשוב זה ששמעתי את הקריאה, חזק וברור, ובחרתי להיענות. והנעתי את גלגלי השיניים של העולם כדי לגרום לזה לקרות והנה אני בדרך. אבל ההמתנה והציפייה גומרות עליי! אז אני חולמת. חיה עם רגל מגרדת כאן וראש שם.

אז איך אני חולמת שיהיה במסע? ככה: ארוזים ומוכנים, אחרי שמכרנו, מסרנו, ארזנו וזרקנו את כל הבית שלנו, אחרי שנפגשנו, התרגשנו, בכינו ונפרדנו מכל החברים והמשפחה, אחרי שחסכנו מספיק כסף (20 אלף שקל) ומצאנו עבודה מושלמת וגמישה להתפרנס תוך כדי טיול, אחרי שביטלנו את כל ספקי האינטרנט, ירקות אורגניים ושאר הכבלים הארציים, אחרי שדאגנו לויזות לתאילנד, ביטוחי בריאות לחו"ל וכל שאר סידוריישן: אנחנו עולים על המטוס. קונקשן במוסקבה, טיסה לבנגקוק. מבלים כמה ימי התאקלמות בעיר והופ על טיסה לקוסמוי או סורטאני, כמה ימים שם והופ מעבורת לקופנגן. על האי הזכור לטובה הזה אנחנו נשתקע לחודשיים בערך. שוכרים בית קטן וחמוד על החוף ומתחילים בשגרה החדשה שלנו.

img_20140131_122523

יום בשבוע מוגדר כיום מנוחה לאימא, יום בשבוע מנוחה לאבא, יומיים משפחתיים שמוקדשים לטיולים, חוויות או מה שבא לנו ועוד 3 ימים יהיו ימי עבודה. הילדים מתעוררים בשש בבוקר, כי ככה זה בלי קשר למיקום גאוגרפי או סטטוס חופש. אני נשארת לישון עד תשע, ניק קם איתם. הם אוכלים יחד ארוחת בוקר, משחקים קצת בחדר ויוצאים לסיבוב בוקר. אני קמה בעצלתיים ובאה לפגוש אותם במסעדה לארוחת בוקר, או שהם חוזרים הביתה לארוחת בוקר. ניק נשאר לעבוד קצת ואני יוצאת איתם לחוף. משחקים עם הילדים האחרים שבסביבה, או אחד עם השני, או איתי. מעבירים שלוש שעות עד ארוחת הצהריים. אוכלים כולנו יחד ואז שנצ. אחהצ מבלים יחד, ארוחת ערב במסעדה. משכיבים ילדים לישון, יושבים יחד בשקט במרפסת, מדברים על כמה טוב לנו פה.

IMG_20140126_173334964.jpg
Bliss

כשמתחיל לשעמם לנו כל השלווה הזאת, אנחנו אורזים את התיקים ונפרדים מהאי לטובת צפון המדינה. מטיילים בטבע, פוגשים אנשים מעניינים, אוכל מצויין. במקום שטוב לנו בו, נשארים לכמה שבועות, במקום פחות מוצלח, עוברים הלאה. מאזנים נסיעות ומעברים בתקופות של הישארות במקום אחד, מאזנים תקופות של טיולים ארוכים בטבע בזמן רגוע בבית. אוכלים בחוץ עד שנמאס, מבשלים אוכל ביתי עד שנמאס, מבלים רק המשפחה בבונדינג מדהים עד שנמאס, מבלים עם משפחות מטיילות אחרות עד שנמאס. זרימה הרמונית, אוטופיה לא מציאותית. אני יודעת שזה לא יהיה ככה. כלומר, זה יהיה ככה, הרבה מהזמן, אבל גם יהיה קשוח ודיסהרמוני ומתיש ומשעמם. ויתעורר צורך בקביעות, במוכר, בבית, בקהילה, בחברים. אין לי את התשובות. אבל חשוב לי לפחות לשאול את השאלות ולתת להן מקום. חשוב לי לנסות, לבדוק, להתנסות באורח חיים הזה. מה שיהיה, יהיה.

הכנות למסע משפחתי

כבר זמן מה אני רוצה לכתוב פוסט עדכון על סטטוס החלום, וחצי שנה אחרי שהתקבלה ההחלטה והוקם הבלוג זה זמן מצוין. החלום המדובר הוא מסע משפחתי מסביב לעולם, הפיכת החיים שלנו לחיי חופש, נוודות. לעזוב את הבית, למכור את כל הרכוש שצברנו במהלך חיינו, להיפרד מהמשפחה והחברים היקרים שלנו, לנופף לשלום למדינת ישראל הקטנה והלוחצת, ולצאת לחופשי! למהלך כזה יש כמה אספקטים ואני אתייחס לכל אחד בנפרד, למען הסדר הטוב.

כלכלית:
"רק לעשירים יש את הפריבילגיה לטייל בעולם", האמנם? אנחנו בהחלט לא עניים, אבל גם לא עשירים. אני מעריכה שאנחנו במצב דומה למשפחות רבות בנוף הישראלי, רואים את המינוס לעיתים קרובות מדי, יוצאים ממנו מדי פעם עד להוצאה הבלתי צפויה הבאה, שלא מאחרת להגיע. אז המון כסף אין לנו, אבל גם אין לנו חובות, שזה יתרון משמעותי. לעומת זאת יש לנו משכנתא על דירה שאנחנו לא יכולים לקבל עליה שכירות, וזו הוצאה שצריך לקחת בחשבון ולהוסיף לכל הוצאות הטיול המשוקללות.

ומה הן? בוא נראה.
ביטוח נסיעות למשפחה של 4 נפשות: 200$ לחודש
מחייה במזרח: 1,000-2,000$ לחודש, 50-150$ ליום
טיסות ונסיעות: 2,000$ בטח לא כל חודש
בגדול, טיול של שנה בישראל אמור לעלות כמאה אלף שקל למשפחה, 8,000₪ לחודש. הכל בערך, ותלוי בכמה ומה ואיך נעשה, אבל זו התמונה הכללית שקיבלתי מהמחקר שעשיתי. נעגל את זה לעשר אלף בשביל הוצאות בלתי צפויות ואנחנו מגיעים לסכום מלחיץ ממש! איך אנחנו אמורים לנפוש עם הוצאות כאלה? התוכנית היא שניק ימצא עבודה מרחוק, גמישה בשעות, שמשלמת כמאה דולר לשעה, ואז לפי החישוב הזה הוא יצטרך לעבוד כ-20 שעות בחודש, 5 שעות בשבוע. אוקיי, עכשיו זה נשמע יותר מציאותי. ואם הוא ימצא עבודה שמשלמת רק 50 דולר לשעה? אז גם 10 שעות עבודה בשבוע נשמע לא רע בכלל, בהחלט ביחס למה שקורה עכשיו, שזה 36 שעות בשבוע ועוד ב-80٪ משרה.

כי זו בעצם המטרה העיקרית של השינוי העצום הזה בחיינו; שניק יעבוד פחות. הרבה פחות. ויבלה איתנו יותר. וכמובן שלבלות עם ילדים קטנים כולל בעיקר הרבה עבודה מסוג אחר, קשה ומתסכלת ברמות אחרות, שאני עושה בעיקר לבד כיום, אבל אנחנו עדיין אופטימיים כי בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח ואנחנו טסים לתאילנד אז בכלל!

IMG-20140126-WA0002
אין ייאוש בעולם

רוב המשפחות שמתכננות שנה הפסקה מהמירוץ כדי לטייל מסביב לעולם (אם בכלל אפשר למצוא רוב בקבוצה כה מורכבת מאינדיבידואלים), חוסכות סכום כסף נכבד במשך שנה של הכנות לקראת הטיול. וכך תכננתי גם שנעשה. אבל תוכניות לחוד ומציאות מנוהלת-כלכלית-גרוע לחוד, חצי שנה לתוך ההכנות ולא חסכנו גרוש. האם ניתן לדבר כזה להרתיע אותנו? הל נו! כסף שמסף! נחייה מאהבה! ועבודה… אבל הרבה פחות עבודה ממה שהיינו צריכים בארץ.

אז זה היה החלק הכלכלי של תכנון מסע שכזה, והוא החלק הקשה היחיד עבורנו. עכשיו לחלקים הקלים יותר, לפחות בשבילנו. נתחיל מהקל ביותר:

הילדים:
"איך מוציאים את הילדים מהחיים שלהם ככה פתאום באמצע החיים? הרי יש להם חברים, פעילויות, הרגלים… ואיך מסתדרים איתם כל יום כל היום?!" אז לנו יותר קל כי אנחנו כבר מראש בחינוך ביתי, אז אין הסתגלות לנוכחות הילדים בחיי היומיום ואין עזיבת מסגרת. אבל יש חברים ויש פעילויות ויש הרגלים ויש את החיים שלהם, ואין לזלזל בהם ובקשיים הצפויים להם. עם זאת, אנחנו נמצאים בנקודה בחיים שבה זה הכי קל שיהיה לשלוף את הילדים מהחיים הנוכחיים, וזה, אגב, נכון לכל נקודה בזמן שאתם נמצאים בה. עכשיו זה הזמן הכי נכון. אבל חזרה לילדים שלנו. יולי בת חמש וניל בן שנה וקצת. לניל עוד אין מי יודע מה הרגלים וחברים ופעילויות, אז לכל מקום אליו נודד הציצי הוא ידדה אחריו בשמחה.

אבל יולי כבר גדולה. והקושי העיקרי עבורה יהיה הפרידה מהמשפחה המורחבת. יולי מאוד קשורה לסבא וסבתא, רואה אותם כמעט כל יום. אני בונה על זה שיבואו לבקר פעם-פעמיים בשנה. אבל מבחינת חברים, הנסיבות מקלות במיוחד. אנחנו בתקופה בה כל החברים הקרובים ביותר של יולי עברו במהלך השנתיים-שלוש האחרונות לגור רחוק, אז היא רגילה להתראות איתם הרבה פחות. בזמן הזה לא נוצרו אף חברויות חדשות לפצות עליהם, אז למעשה מבחינה חברתית אני לא תולשת אותה משום דבר משמעותי במיוחד. זו הקלה. גם מבחינת פעילויות יולי מקלה לי על החיים. אם בשנה שעברה עוד היו לנו שני חוגים בשבוע ומפגשים קבועים פחות או יותר, השנה יולי החליטה שהיא לא מעוניינת בחוגים, וחרף ניסיונות חוזרים ונשנים, היא פשוט לא בקטע. ואני מכבדת את הבחירה הזו. אז גם אין פעילויות קבועות שהיא עלולה להרגיש שהיא מחמיצה.

ומה לגבי הרגלים? יולי ילדה נוחה וסתגלנית מהבחינה הזו, וכל מה שהיא באמת זקוקה לו יבוא איתנו, שזה בעיקר אנחנו. בתור משפחה מקושרת מאוד, אנחנו הם הבית של עצמנו, בטח ובטח של הילדים. נביא איתנו כמה צעצועים וספרים אהובים, וזה יעזור לתת תחושת ביטחון בשינויים הצפויים. אבל יולי ילדה שטסה כבר המון, וזו כבר הפכה לאהבה גדולה שלה, בדיוק כמו שלנו. היא אוהבת שדות תעופה וטיסות, היא רגילה להתמקם בנוחות במלונות או בתים זמניים, לאכול בחוץ, לחוות תרבויות שונות, להכיר אנשים חדשים. והיתרון הגדול ביותר עבור יולי הוא השפה. יולי דוברת אנגלית שפת אם, כך שיהיה לה ממש קל להסתדר בכל מקום בעולם, לתקשר עם רוב המשפחות והילדים שנפגוש. גם העברית תשרת אותה במפגשים עם משפחות ישראליות, ואולי אפילו הרוסית.

IMG-20140128-WA0000
יולי בתאילנד בפעם הראשונה

אז הילדים יהיו בטוב. מה עוד נשאר? התחום החברתי עבורנו ההורים.

חברתי:
זה היה אחד החששות הגדולים שלי מפני מהלך כזה. אני אוהבת חברה, אני קשורה לחברות שלי, המשפחה חשובה לי, קהילתיות תורמת לי לרווחה, איך עוזבים את כל זה לטובת הלא נודע? אז בדיוק כמו יולי, גם החברות הכי טובות שלי עברו לגור רחוק, במקרה אלה האימהות של החברות הכי טובות של יולי… לאט לאט השבט שבניתי בתקופה של ראשית ההורות, לא התפרק, אבל כן התפזר והתרחק. והמרחק הזה מורגש היטב וחסרונו של שבט בחיי כרגע כואב לי. אבל למעשה גם מכין אותי בדיוק למסע הזה! אני מאמינה שלא יצרתי לי שבט חדש בדיוק בגלל זה. כי אני יודעת כבר שאני יכולה להקים לי קהילה, שזה רק עניין של רצון. והנה אין רצון. יש צורך, והוא מקבל מענה בכל מיני אלטרנטיבות, וימשיך לקבל מענה גם במסע. כי משפחות מטיילות הן קהילה אחת גדולה ומפוזרת, ומוצאות אחת את השנייה בכל חור נידח בעולם. ואני מאמינה שאני אמצא את מקומי בעולם הגדול והרחב הזה, ואכיר אנשים מופלאים וחברי נפש שלא ידעתי שחיפשתי.

נשארה המשפחה. זה יהיה קשה. אני בתהליכי התרחקות מהמשפחה שלי כבר שנים וזה לא קל. היינו מאוד קרובים והייתי תלויה בהם בכל כך הרבה דרכים, וזה היה נוח ונעים ומוכר. אבל גם הייתי צריכה להתרחק ולמצוא את עצמי ואת הקול שלי, להקים משפחה מדי, לנסות להסתדר בלעדיהם. וזה תהליך ארוך, עם המון צעדים אחורה בין הצעדים קדימה. אני מתרחקת וחוזרת, מתרחקת ומושכים אותי חזרה. אבל אני יודעת שהצעד הזה הוא הכרחי לי, שזה חלום שאני משתוקקת להגשים בכל מחיר. וגם עוזר לי שהיה בינינו משבר אמון רציני לפני כמה שבועות…

פחדים:
מלבד האספקטים הללו, יש עוד מיני פחדים חביבים שצצים ועולים ומלווים את התהליך שאני עוברת לקראת הנסיעה. הגדול שבהם חייב להיות הפחד שהחלום יתנפץ לי בפרצוף, שאני אגלה שזה לא בשבילי, שזה לא כיף, שזה לא נפלא כמו שדמיינתי את זה מהארץ. שזה יהיה לי קשה מדי, שניק ואני נריב המון, שלא נעמוד בזה כלכלית, שיהיו ענייני בריאות, שיהיה לנו בודד, שנתגעגע לבית. בטח יבקרו אצלי עוד פחדים ככל שהמועד המשוער יתקרב, אבל זה מספיק בשבילי לעכשיו.

אז אלה היו בגדול הדברים שמעכבים אותנו, בצורה כזו או אחרת. בפוסט הבא אני אפרט קצת יותר על איך אני מדמיינת שהחיים שלנו יראו במהלך המסע הזה. נראה לי שיהיה מעניין לקרוא את זה כשאנחנו כבר שם ולשחק במצא את ההבדלים.

פחד ראשון -חשיפה לסבל

אחד הפחדים שיש לי מטיול ארוך במזרח הוא החשיפה לסבל ועוני וקושי ברמות שאני, בחיי המוגנים, לא יכולה אפילו לדמיין. אני יודעת שעוני וסבל קיימים גם פה, אבל אני לא נחשפת אליהם כלל. בתור אדם רגיש במיוחד, קשה לי להיחשף לסבל רב, קשה לי להפריד את עצמי, לשמור על עצמי למול העוצמות האלה. זו פריבילגיה של העשירים, אני יודעת, וחלק בי תמיד הרגיש אשמה על כל מה שיש לי, על החוצפה להיות מאושרת בזמן שיש כל כך הרבה סבל בעולם. אבל גם זה לא הכיוון הנכון.

20160924_183515.jpg
מאושרים בלי בושה

אני נזכרת בסיפור על הבודהה. הבודהה היה נסיך בממלכה בהודו, שחי חיי אושר ועושר ועונג, חיים מוגנים, עד גיל 29, אז הוא יצא לראשונה בחייו מהארמון ונחשף לסבל הכרוך בקיום האנושי. הסבל היה בלתי נסבל עבורו והוא עזב את חייו כנסיך ובחר בחיי פרישות, בניסיון למצוא את התרופה לסבל. אני מאוד אוהבת את הסיפור הזה. אני קוראת אותו כמשל להתבגרות. ההורים מסוככים ומגוננים על ילדיהם מפני חשיפה לכל דבר שעלול לפגוע בנפשם הרכה. אני בהחלט מרגישה את התפקיד הזה שלי כאם, לייצר סביבה בטוחה ואפילו כמעט סטרילית, שתאפשר לילדים להיחשף בהדרגה ובמידתיות נכונה לתכנים קשים ולא הולמים. אבל הילדים גדלים ויוצאים לעולם ופוגשים סבל, ולומדים להתעלם מקיומו. אנחנו לא רואים קבצנים, חולים סופניים וזקנים, לא רואים אותם באמת. אנחנו חולפים על פניהם במהירות, נמנעים מתחושת אי הנוחות שהם מעוררים בנו, נמנעים מלתת ללב להיפתח לסבל הרב שלהם. סבל זה לא סקסי. זיקנה, חולי ועוני אינם סקסיים. אלה מהדברים שהתרבות שלנו מסתירה, ובכך כולנו נשארים ילדים מוגנים, ילדים ישנים. אני חושבת שאנחנו באמת לא ערוכים רגשית להתמודד עם סבל בשום צורה. רק להדחיק, להתעלם, לייצר ספין חיובי על הדברים. אני מרגישה את עצמי נכנסת לביצה טובענית של דיכאון, הלקאה עצמית ואשמה. וזו בדיוק השפעת הסבל עליי. אני לא ערוכה להתמודד איתו.

מצידו השני של המטבע, אני גם מאמינה שבמזרח אפגוש את האנשים המאושרים ביותר בעולם. אנשים צנועים, שמסתפקים במעט, חיים בפשטות ומלאי הודיה ושמחת חיים. ואולי הפרספקטיבה הזאת היא שמאפשרת איזון בחוויה של הקושי. ואולי כל הסוד בבודהיזם הוא האפשרות להיחלץ מהסבל דרך המודעות, דרך ההבנה ששום דבר חיצוני לא חייב להשפיע על מידת האושר שלי. כסף לא גורם לאושר, היעדרו לא גורם לסבל. אלה בחירות התודעה שלנו שמכריעות כיצד נחווה את המציאות.

ושוב זה מרגיש לי כמו דברים שקל לומר עם בטן מלאה וקורת גג וכל הנוחות שחיים במעמד הבינוני גבוה מספקים לי. ובכלל, שזה יהיה אחד מהפחדים שלי לקראת הנסיעה נשמע לי כמו סיפור כיסוי שאני מספרת לעצמי. ויש הרבה על מה לכסות. זה להישאר ברמת המיינד ולהימנע מעולם הרגש הסוער. אבל זו התחלה. הנה אני מזהה ביקורת עצמית משתחלת פנימה ועוצרת אותה. זה בסדר להיות במקום בו אני נמצאת. זה בסדר לא להיות בשלה להתעסק בפחדים עמוקים יותר עדיין. לכל דבר יש את זמנו, ואני סבלנית עם עצמי ומקבלת את הדרך שלי. אמן.

20160924_162144.jpg
Enter a caption

חזרה לשלב ההכנות

רק שתדעו, אני אף פעם לא מפסיקה לחשוב על הטיול הגדול. התחלתי את הבלוג הזה בתור פלטפורמה לעקוב אחרי ההתקדמות שלנו לקראת הגשמת החלום הזה, החלום לעזוב את הבית, המשפחה, החברים, העבודה, החפצים וכל מה שמרכיב את חיינו כרגע, לעזוב הכל ולטוס לטיול אינסופי בעולם. מסתבר שיש דבר כזה והמון משפחות חיות ככה כבר שנים, ואני בולעת בשקיקה את הבלוגים שלהן (ואולי בקרוב אכתוב פוסט עם רשימה של כל הבלוגים האלה, אם מישהו פה מתעניין). אבל הבלוג הזה קיבל חיים משל עצמו והפך למסע התפתחות פנימית שלי ביומיום, אבל עדיין חשוב לי לנער את האבק מעל הנושא הזה מדי פעם, כי אצלי בלב ובראש הוא חי ופועם בעוצמה. אז הנה עדכון לגבי מצב הצבירה של החלום:

השלב של לפני היציאה לדרך הוא שלב חשוב של הכנות ותיכנון, חששות ודאגות, התרגשות והתכווננות. אבל כמה שהוא חשוב, ככה הוא קשה. אנחנו רגילים בתרבות האינסטנט שלנו לקבל הכל מיד, לדלג על הקטעים המשעממים, להסיח את דעתנו מאזורי האי נוחות. ואני באמת מוצאת את עצמי באי נוחות מול רצף הזמן הארוך שעומד ביני לבין העלייה למטוס, רוצה לזרז את התהליכים המשעממים האלה של לחסוך כסף, להתעמת עם פחדים, לתת מקום לדאגות. אני רוצה לקפוץ ישר לתוך המים, רצוי של מפרץ תאילנד. התהליך מתסכל אותי ואני חסרת סבלנות. אבל אני גם מבינה את חשיבותו, ומבינה שאי אפשר לדלג עליו. ההימנעות ממנו רק מרחיקה אותי מהגשמת החלום, אז הגיע הזמן לצלול לתוכו באומץ.

עברו כבר חודשיים וחצי מאז שהכרזתי על התוכנית לעזוב הכל ולטייל בעולם עם המשפחה הקטנה שלי, ולא נעשה שום צעד מוחשי במציאות. נעשו ודאי המון צעדים סמויים בעולם הרוח, העיקרי בהם הוא להכניס את ניק למוד הגשמה והסכמה. אבל בעולם החומר דבר לא השתנה, ואני מתייחסת בעיקר למצבנו הכלכלי. זה הזמן להכניס עזרה חיצונית, בדמות יועצת לכלכלת המשפחה, שתעזור לנו לחסוך מלא כסף ולקרב אותנו לשלב הבא של קניית כרטיסי הטיסה. איזה כיף שיש לי את ניסיונם של כל קודמיי במסע הזה, ובניתי לי בראש מפת דרכים ברורה של כל הצעדים והשלבים שבדרך.

wp-1474718967798.jpeg
יולי קטנה בקופנגן

ברמת התכנון, יש לנו כבר יעד ראשוני, תאילנד. זהר כבר שבחה אותה כיעד מועדף לנחיתה רכה למשפחות, וזה מצטרף להעדפה האישית שלי להתחיל במקום מוכר. זה הופך את הקפיצה אל הלא נודע שבחיי נוודות לקלה יותר, לפחות בהתחלה. היינו בתאילנד לפני שנתיים וחצי, עם יולי קטנה בת פחות משנתיים, בעיקר באי קופנגן המושלם. ועכשיו מסתבר שיש קהילה שלמה של משפחות מטיילת (יותר או פחות) שהשתקעו בגן העדן הזה וחיים שם באושר רב, ואני מתכוונת להגיע לבקר אותן, ולגלות אם גם אנחנו נרגיש שם בבית. בכל מקרה אנחנו נרצה להמשיך לטייל, יש לנו את כל העולם לראות! אבל גם יכול להיות נחמד אם יהיה לנו בסיס נחיתה בקהילה של אנשים טובים, בין לבין המסעות שלנו.

טיול תרמילאים במזרח הרחוק עם ילדים חייב להיות טיול איטי כדי להיות נעים. המחשבה שלי היא לנדוד בין מקומות שמושכים אותנו, להישאר בכל מקום שטוב לנו בו, כמה זמן שנרצה, ולהמשיך הלאה כשתאוות הנדודים תשתלט עלינו. קשה לי לחכות ולהתאפק, קשה לדחות סיפוקים, אבל זה חלק מההתבגרות, הקבלה של התהליכים, של הזמן שהם לוקחים. בפוסט הבא אני אתחיל לגעת קצת בחששות ובפחדים שלי ממסע כזה, אבל בינתיים נמשיך לחלום ולרקום תוכניות, כמו טיול רכבות באירופה וטיול קרוואן בארצות הברית וקרוז מפנק בין היבשות. גם מרכז ודרום אמריקה על המפה, ואוסטרליה וניו זילנד ואפריקה. בקיצור, לא חסר מה לראות בעולם, לא חסר זמן לטייל בעולם ובהחלט לא חסר רצון. הנה אנחנו באים!

2016-09-24-14.54.09.jpg.jpeg
הצב מוכן לטיול איטי בעולם

פחד ואמונה

לאחרונה אני מבחינה בתנועה פנימית כזאת, מעין גאות ושפל, בין פחד לאמונה. העולם שבחוץ מנסה למשוך אותי לכיוון הפחד, וזה כיוון מוכר, דרך שאני מורגלת בה מהתקפי החרדה שהיו לי. אבל מאז שאני מתרגלת דרך חדשה, של אמונה וחיוביות וטוב, אני מצליחה לשים לב מתי העולם מנסה להפחיד אותי, ומתי אני מתרחקת מהאמונה בלי כוונה.

20160903_174742.jpg
דוב קואלה חמוד מטפס על עצים ואוכל עלים: בשלב הזה אין פחד

השבוע ניל היה חולה ברמה שלא נצפתה במחוזותינו הרבה זמן. ימים ולילות ארוכים של חום מאוד גבוה, שיעול כואב ונזלת אינסופית. כולם תסמינים שלא היו מרגשים אותי בדרך כלל, אבל המשך והחומרה שלהם התחילו להלחיץ אפילו אותי. לילה אחד, אחרי שבוע של מחלה ללא שיפור ואף החמרה במצבו, הפחד הצליח לחדור את שריון האמונה שלי. התחלתי להיכנס ללופ של מחשבות חרדתיות: מה אם זה משהו רציני? הוא היה אמור להשתפר כבר! אולי אני סתם שאננה ושמה את בני בסיכון? אימא אחרת כבר הייתה לוקחת אותו לרופא או אפילו למיון! מה אם אני אגיע מאוחר מדי? הרי תינוקות מתים!

למרבה המזל, המחשבה הקיצונית על מוות הצליחה לזעזע אותי מספיק כדי לשים לב שאני לא בשליטה, שאני בלופ של פחדים שאין להם שום טעם. לפחד לא עוזר, הערכת המציאות עוזרת. מיד שלחתי הודעה לחברה יקרה, שידעתי שתבין במה מדובר, והיא הרגיעה אותי. היא עזרה לי להתחבר לידיעה שניל הרי יהיה בסדר, זה ברור. היא הדגישה שזה שלב שאנחנו כמשפחה צריכים לעבור יחד. וזה מאוד התחבר לי לתחושה שיש לי כבר כמה זמן (שהתגברה באוגוסט), שאני כמו במשחק מחשב או קורס בלימודים, ויש שלבים שצריך לעבור, ויש מבחנים שפתאום נוחתים עליי, אבל כל הלמידה הזאת מובילה אותי למשהו גדול, עצום, ענק, לקפיצת מדרגה אישית.

20160903_174812.jpg
קפיצת מדרגה שמתחילה להלחיץ אותי

אז מילאתי את עצמי באמונה וידיעה שהכל יהיה טוב והכל לטובה והכל זה שיעורים שאנחנו עוברים. שמחתי שאנחנו עוברים אותם יחד בקלות, כלומר שאין ביני לבין ניק אי הסכמה לגבי המצב. זה ממש הרגיש לי כמו להגיע שוב לאותו מבחן, רק הפעם ברמה אחרת, כמו לעשות תואר שני. כי ניל הוא ילד שני, וכבר היינו בסיפור הזה עם יולי. היא סבלה נורא מבקיעת השיניים, וכבר היינו מותשים, וניק רצה לתת לה אקמולי כדי להפחית את הסבל שלה, ואני התנגדתי נחרצות. אי ההסכמה בינינו הייתה קשה מנשוא. אני אישה שאוהבת הרמוניה, ומאוד קשה לי לחיות באווירה של עימותים.

עם יולי השיעור היה להגיע להסכמה, ובאמת הצלחנו בו היטב. אני הצעתי למצוא משכך כאבים טבעי שאהיה מוכנה להשתמש בו מתי שניק ירגיש שזה נחוץ. Win win. השתמשנו בו אולי שלוש פעמים בסך הכל בארבע השנים שיש לנו אותו, אבל השימוש הרי לא היה העניין. העניין היה בהסכמה שלי לקבל את התפקיד ההורי של ניק, לקבל את היותו שותף מלא של 50% בפרויקט הזה שלנו, ולתת מקום לדעה שלו בתהליך קבלת ההחלטות. השיעור של ניק בהקשר הזה היה ללמוד לסמוך עליי ולבטוח בי בכל מה שקשור לילדים.

חזרה לניל. הפעם אנחנו ניגשים למבחן הזה, להעלאת הדרגה הקשוחה הזו, כשאנחנו מאוחדים מראש. יש בינינו הסכמה מלאה לגבי אופן הטיפול בילדים, וזו כבר הקלה עצומה. אם, בנוסף לפחדים שלי, הייתי צריכה להתמודד גם עם מאבק בניק, זה היה יותר מדי בשבילי. אני גאה ומודה על הדרך שעשינו. אז הפעם השיעור הוא על פחד ואיזה מקום אני נותנת לו בתוכי. אני לא נותנת לפחד לנהל אותי, אני מנהלת אותו. אני מכירה בקיומו, מאפשרת לו לתת את דברו, ומעבירה את השליטה לאמונה.

אחרי כל החפירה הזאת, אני נזכרת שבכלל רציתי לכתוב על פחד ואמונה בהקשר לטיול הגדול. יש לכם עוד קצת כוח? סבבה, גם לי. חשבתי שעוד מוקדם בשביל שהפחדים יתעוררו, עוד אין אפילו תאריך, שלא לדבר על כרטיסי טיסה. אבל העולם חשב אחרת, והפיל עליי את פצצת קדחת הדנגי. קראתי כמה סיפורים על מטיילים במזרח שחטפו את המחלה הזוועתית הזאת, ונתקפתי פחד. איזה ביטוי מגניב, הפחד תקף אותי! אני סתם הלכתי לי לאטי במרחבי הרשת, אפילו לא הייתי לבושה בצורה חושפנית, והפחד החצוף הזה פשוט תקף אותי! לא לעניין בכלל, בייחוד לאור העובדה שאני כבר נחשבת בעיני עצמי כמתקדמת מאוד בענייני פחדים. נו, טוב.

20160903_174100.jpg
לא רואים היטב כמה זה פאקינג גבוה! גם פה הפחד תקף אותי…

מזלה של הקדחת הזאת שאין נגדה חיסון, אחרת הייתי מאוד כועסת על הערעור שלה את נושא החיסונים, שטרם סגרתי וחתמתי (אל דאגה, אכתוב על הנושא פוסט מפורט), אבל קראתי במידה מספקת להחליט שלא בבית ספרנו, תודה רבה. בכל אופן, עוד תהיינה הזדמנויות רבות לאוורר את שלל הפחדים שנוגעים לנסיעה. להערב הספיק לי. פחד זה עניין של בחירה. ואני בוחרת באמונה.

חלום נוסף: בלוג נסיעות

וידוי קטן: בין יתר החלומות שלי, אני חולמת לכתוב בלוג נסיעות. יענו, travel blog. למה אין מילה טובה ל-travel בעברית? נסתפק בנסיעות. בעצם למה להסתפק? בתודעת השפע לא מסתפקים! המחשבה החיובית אומרת איזה מזל שיש כל כך הרבה מילים שונות בשביל דבר אחד, גדול ורב מימדי. אז אני אגוון עם חופשות, מסע, הרפתקאות, טיול. כיף לתפוס את עצמי מתבאסת ומקטינה, ומיד לשנות, להרחיב, למצוא את הטוב.

20160827_111644.jpg
חולמים ביחד

חזרה לחלום. בלוג נסיעות. המחשבות מתרוצצות לי בראש ואני מנסה לסדר אותן שיכנסו יפה לעמוד. הבלוג הזה התחיל, בין יתר הסיבות, בשבילי להתנסות בכתיבת בלוג. לבחון האם אצליח להתמיד? האם מישהו בכלל יקרא? האם זה יוכל להפוך ריווחי? אז אחרי חודשיים של כתיבה יומיומית, 70 צפיות ליום בממוצע, אני מרגישה שזו משימה שאני מסוגלת ורוצה לקחת על עצמי.

הראש מיד מסביר לי שיש המון בלוגים של נסיעות, השוק רווי, אין בזה הרבה כסף אם בכלל, זו המון עבודה והשקעה ועוד כל מיני דברים נכונים וחכמים. אבל הלב יודע יותר טוב, ידיעה פנימית עמוקה, שמה שעושים באהבה, נעשה טוב. ולדברים טובים תמיד יש ביקוש. ומה שאני עושה תמיד יהיה מיוחד, שאני מביאה נקודת מבט ייחודית לעולם הנסיעות, ויש מקום ואפילו ביקוש לקול שלי. איזה כיף שאפשר להקשיב לראש, וללכת לפי הלב!

אז בינתיים אני חוקרת את עולם בלוגי הנסיעות באנגלית, ומקווה שהוא רלוונטי לשוק הישראלי. כי החלטתי להתחיל בקטן בעברית ולעבור לגדול באנגלית אחרי עוד תקופת ניסיון כזאת. הכנתי רשימה של 30 נושאים לפוסטים בסגנון מקצועי כזה, כמו "10 טיפים לטיסות עם תינוקות", "איך להסתדר בנסיעות כטבעונים" ו"עצות ליישום מיטה משפחתית במלונות".

received_10210780020997836.jpeg
פוסט על חוף הים?

עכשיו אני רק צריכה הרבה זמן, המון מוטיבציה וקצת השקעה כספית ראשונית, ואני אהיה בדרכי להפעיל בלוג נסיעות משובח. אני מקווה גם למצוא הזדמנות להתייעץ עם חברים יקרים שמפעילים אתר תיירות שכזה בהצלחה רבה, ללמוד מהניסיון שלהם ולבדוק אפשרויות שיתוף פעולה (אוהד, אם אתה במקרה קורא, תזמין את עצמך אלינו לסשן ייעוץ!).

אני שמחה שהבנתי שאלה יהיו בלוגים נפרדים. המסע האמיתי שלי חייב להישאר בלוג אישי. תוכן מקצועי, מכירתי, מעוצב להתאים למשתמש, אין לזה מקום פה. המקום הזה שמור לכתיבה מהלב והנשמה, לנושאים עמוקים ושטחיים ובין לבין, לביטוי עצמי חסר עכבות. בלוג הנסיעות יהיה יותר כמו עסק, ואל לנו לערבב עסקים ותענוגות.

החלום הוא לא רק לכתוב בלוג נסיעות. זה לא אתגר, כפי שכבר הוכחתי לעצמי פה. השאיפה היא להתפרנס מהבלוג. יש אנשים שעושים את זה. יש אנשים שמצליחים לממן את אורח החיים הנוודי שבחרו לעצמם באמצעות תיעוד שלו בבלוג. זה לא קל, אבל אפשרי. וזה ישמח עד מאוד את לבי הפמיניסטי להצליח לתרום לכלכלת המשפחה במו ידיי.

אז יש לי דרך ארוכה לפניי. אני צופה מכשולים רבים בדמות ספקות עצמיים, דחיינות כפייתית, ייאוש כללי וגידול ילדים. כמובן שאדווח פה איך העניין מתקדם, ועוד יותר כמובן שאתם תיקחו חלק בהצלחת הבלוג החדש! אני מתכננת לכתוב פוסטים שיהיו מעניינים ורלוונטיים לכל הקוראים שלי. אז אחלו לי בהצלחה במסע החדש הזה.

20160826_174153.jpg
מכשולים לא יעצרו אותנו!

המציאות ומה היא כוללת

חזרה למציאות. כי המציאות באה איתנו, לאן שלא נלך. גם על החוף הכי מהמם, באי הכי מושלם, במדינה הכי שלווה; המציאות נוכחת, אנחנו מביאים את עצמנו. וגרוע מכך, את ילדינו! אז חזרה למציאות, והנמכת הציפיות.

כמו שניק אמר אחרי הפעם הראשונה שלנו בחו"ל עם יולי בת חצי שנה: זה לא חופש, זו חופשה. וזה אכן הבדל משמעותי. לא עוד קמים ביקיצה טבעית, אלא מקבלים השכמה אכזרית בשש לפנות בוקר. ארוחת בוקר בעצלתיים? ממש לא. לוקחים תיק ויוצאים מהמלון? לא בדיוק. למעשה, כל התיפעול והטיפול השותף בילדים ממשיך גם בחופשה, ולכן זה לא באמת חופש. כי זו העבודה שלי, וזו עבודה פאקינג קשה.

ברצלונה1.jpg
פעם ראשונה שלך בחו"ל?

אבל הייאוש, בכל זאת, נעשה יותר נוח בחו"ל. אולי כי העבודה פתאום מתחלקת לשני הורים, לכל הזמן ולא רק ליומיים של הסופ"ש. מצד שני, אנחנו ממש גרועים בלייצר זמן לעצמנו, זמן מנוחה אמיתי. אנחנו נהנים להיות יחד, ככה שיוצא שאף אחד מאיתנו לא ממש נח וזה שיעור חשוב שלמדנו על בשרנו בכמה וכמה טיולים מרובי ריבים.

ברצלונה2
היה יותר נוח

כי רבים גם בגן עדן. מתעצבנים על כל הדברים הקטנים הרגילים, "למה לא שמת את הצלחת בכיור?", "תורך להחליף חיתול עם קקי". גם בגן עדן תינוקות מוציאים שיניים, ויונקים כל הלילה, ורוצים לאכול את הכבל של החשמל. גם בגן עדן ילדות חופרות כל היום, ונעלבות שלא ביקשתי יפה שתפסיק לקפוץ על המיטה, ורוצות לראות יותר מדי מפרץ ההרפתקאות על הטבלט.

וצריך להכין ארוחת בוקר. ואז ארוחת עשר. ואז ארוחת צהריים, ארוחת ארבע, ארוחת ערב. וצריך כביסה נקייה, ולעשות קניות, ולשטוף כלים, ולקלח ולנגב ולהאכיל ולהקריא ולשחק ולהרגיע. אז מה פה חופשה בעצם? מה חלום בזה? זה יש לי כבר עכשיו בחינם.

אז זהו, שלא. וזו כנראה ההתעוררות המדוברת. מה שיש לי פה זה ממש לא בחינם! והמחיר כבד מנשוא. המחיר הוא המעט זמן שיש לילדים ולי עם ניק, המחיר הוא הנסיעות היומיומיות למפגשים וחוגים, המחיר הוא המצב הכלכלי הבלתי נסבל. פה אין לנו בחירה, לא באמת. פה אנחנו צריכים וצורכים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים. הפשטות לא קיימת פה, והיא נחוצה לנו כל כך.

20160826_175511.jpg
לא פשוט פה…

פשטות וטבע וביחד. תקופת הינקות הזאת, חמשת השנים הראשונות של חיי הילדים, זו תקופה קשה לא משנה איפה. הם צריכים המון והם צריכים את זה מיד ובקול רם מאוד. לנסוע לצד השני של העולם לא ישנה את הצרכים של הילדים וגם לא את הרצון שלנו להיענות להם במקסימום. מה שכן ישתנה…

אני לא מצליחה כרגע לגמור את המשפט הזה. וזה מפחיד אותי. אני יודעת שזה יקרה עוד כמה פעמים לפני שנעלה על המטוס ואחרי שנגיע לחוף, שפתאום אני לא אזכור למה אני עושה את הדבר המשוגע הזה. אני יודעת שזה חלק מהמסע, ואני מקבלת אותו. אני עומדת בפני קפיצה אדירה, a leap of faith, אם תרשו. רוב הזמן אני רואה אותה באור יום ויודעת שאני קופצת לתוך הרפתקת החיים שלי. אבל מדי פעם אני אציץ אל התהום גם בחושך, ואז אני לא אבין מה בדיוק איבדתי שם, ואני אקבל רגליים קרות, ואני אתמלא בספקות. וזה בסדר. זה הכל חלק מהתוכנית ואני אעמוד בזה.

ברצלונה3.jpg
אנחנו מכירים את גן העדן הקפיטליסטי שלכם… אנחנו מחפשים את גיהנום החירות

אז כרגע אני בחושך, ולא רואה למה בדיוק החלטתי לעשות את הדבר הזה. אבל אני מאמינה בעצמי ובהחלטות שלי וביכולות שלי, ואני ממשיכה ללכת בדרך. בתקווה שבקרוב השמש תזרח והכל יראה ברור ומנצנץ באור. יש בי אמונה והיא מובילה אותי.

החלום והאלמנטים מהם הוא מורכב

חזרה לחלום. כי אם לא חוזרים לחלומות, הם נמוגים באור היום, נבלעים בתוך מטלות השגרה ונשכחים וזהו. אני נחושה שלא לתת לזה לקרות. אז חזרה לחלום. החלום נולד מתוך מחשבה שהדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה טיולים בחו"ל. אז בחנתי מה בדיוק עושה לי כל כך טוב בחופשות, ומצאתי שזה מורכב משלושה אלמנטים שמגדירים מבחינתי חופשה:

20160510_131034.jpg
בחופשה האחרונה שלנו

1. תאוות הנדודים
טיול במקום חדש ומעניין, באנגלית קוראים לזה wanderlust, בתרגום חופשי תאוות הנדודים (כי גוגל תירגם את זה באופן הכי לא סקסי כבולמוס נסיעות…). אני בת למשפחת טיילנים רציניים, ואני בטוחה שהרבה מהתאווה הזו נרכשה במהלך טיולים משפחתיים בילדותי, במגוון יעדים בעולם. הנסיעות לחו"ל היו חלק משגרת החיים שלנו, הפיקים של הבילויים המשפחתיים. לפעמים אני חושבת שהנשמה שלי בחרה בהורים האלה כדי להיות בטוחה שאזכה לראות כמה שיותר מהעולם בחיים האלה.

יש פה עניין של ביצה ותרנגולת לגבי מקור התאווה הזו, אבל השורה התחתונה ברורה לי: אני אוהבת לטייל בעולם, אני זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה. לא עברה שנה בחיי בה לא הייתי בחו"ל פעם אחת לפחות. אני מקווה שברור שהמטרה כאן היא לא להשוויץ, כי לכל משפחה יש את סדרי העדיפויות שלה, וכל אחת בוחרת במה להשקיע את הכסף שלה. זו הבחירה שלי. ולמרבה המזל שלי, כמו בכל דבר אחר שאני יכולה לחשוב עליו כרגע, בן זוגי המושלם חולק עמי את התשוקה הזאת.

259172_10150214242664596_4694110_o.jpg
בחופשה הראשונה שלנו יחד, תראו כמה צעירים ויפים היינו לפני הילדים!

2. החופש
דבר נוסף שאני כל כך אוהבת בחופשות הוא החופש. החופש המוחלט לעשות מה שבא לנו, מתי שבא לנו. יש משהו ביציאה מהארץ שמשתחרר בי, איזה שהן חובות וציפיות שכובלות אותי לצורת חיים מסוימת. מתישהו בין אריזת המזוודות, החתמת הדרכון וההמראה של המטוס, הכבלים משתחררים ממני בהדרגתיות, ואני נושמת אחרת.

יש ביטוי שאומר שלכל מקום שאני הולכת, אני לוקחת את עצמי איתי. וזה מאוד נכון. ובא לידי ביטוי בחופשות שלנו בצורה מעניינת מאוד. אמנם אני כמהה לחופש הזה, אך בפועל אני לא מצליחה להשתחרר לגמרי מהצורך בשליטה, בתוכנית מסודרת, ביעדים מוגדרים מראש, מלונות מוזמנים ואפילו מסעדות מתוכננות! ואם משהו לא מסתדר לפי התוכנית המדוקדקת שלי… אוי למי שנמצא במחיצתי. אני מעריכה שהריבים הכי רציניים בינינו, התחילו בעקבות התקף זעם שלי סביב שינוי תוכניות. ככה הייתי, אני שמחה לומר בלשון עבר. כי היום, אחרי עבודה רבה, אני במקום שונה מאוד. בנסיעות האחרונות הצלחתי להיות הרבה יותר נינוחה, גמישה ורגועה לגבי שינויים ועניינים שמחוץ לשליטתי.

20160514_060930.jpg
נינוחה, גמישה ורגועה בטיסה

ובנסיעה הגדולה שלנו, יש לי שאיפות אדירות. אני מתכננת הכי לזרום שיתאפשר לי. לבחור יעד ראשוני (נו, קופנגן, אלא מה), ומשם פשוט לנוע לאן שהרוח לוקחת אותנו. טוב, אולי לא בדיוק בצורה משוחררת כל כך. בכל זאת מדובר בשנים של טיפוח OCD קל וצורך כבד בשליטה, וחוץ מזה גם צריך להשאיר משהו גדול ומשמעותי לטיול עצמו לעשות לי, אחרת בשביל מה כל זה? אבל אני מאמינה שאהיה הרבה יותר רגועה לגבי דברים שלא מסתדרים, גמישה עם שינויים שקורים תוך כדי ונינוחה במצבי לחץ בלתי נמנעים. הכל יחסי, ויחסית לאיך שהייתי, אני במגמת שיפור ודאי!

3. להיות ביחד
האלמנט שהכי חשוב לי בכל הסיפור הזה, הדבר השלישי שעושה חופשה לעסק כה נחשק עבורי, זה היחד. אני מאמינה שעיקר החיים הוא בילוי משותף עם היקרים לנו. בסוף המתוק, נסתכל אחורה על חיינו, וכמו שהקלישאה אומרת, לא נצטער שלא עבדנו יותר קשה ולא בילינו יותר במשרד. נצטער שלא בילינו יותר מהזמן שהוקצב לנו ביחד עם משפחה וחברים. ברור לי שהדבר שממלא את חיינו במשמעות והנאה הוא לבלות כמה שיותר מזמננו עם אנשים אהובים.

20160509_111640.jpg
אחת אהובה במיוחד

העיקרון הזה הוא אחד מהגורמים לבחירה שלנו בחינוך ביתי, הרצון לבלות כמה שיותר זמן עם הילדים שלנו. לא הבאנו אותם לעולם כדי לשלוח אותם לגדול עם זרים, בזמן שאנחנו קורעים את התחת לכסות בקושי את העלויות של זה. הילדים שלי הם חלק בלתי נפרד מהקיום שלי, ולכן זה אך טבעי שהם יישארו חלק בלתי נפרד מהיומיום שלי.

אבל מה עם אבא? מה עם בן הזוג שבחרתי כל כך בקפידה לבלות איתו את שארית חיי? איפה אנחנו ואיפה היחד הזה שהבטיחו לנו במגזינים של חתן כלה (שלא קראנו כי לא התחתנו, אבל זה לפוסט אחר…)? רחוקים מאוד. אבא בעבודה. אבא יחזור מאוחר היום. באמת היה יכול להיות כיף אם אבא היה איתנו פה בנחל/ביער/בחוג/איפה שלא נהיה, אבל אבא צריך לעבוד. למה ככה? לא מגיע לנו יותר? מגיע!

20160825_190839.jpg
לא מגיע לנו יותר?

אז כדי שנוכל להיות יותר ביחד ופחות בעבודה, אנחנו יוצאים לחופשות רבות. בחו"ל אנחנו יחד מהבוקר עד הלילה, כל יום כל היום, וזה נפלא. אבל זה לא מספיק פעם פעמיים בשנה, וזה לא בר קיימא יותר פעמים או יותר זמן, לא עם ההוצאות של החיים בארץ. אז התוכנית היא לייצר לעצמנו אורח חיים שיש בו מינימום של הוצאות, מינימום של עבודה, מקסימום של זמן ביחד. זה אפשרי. אנשים חיים ככה. ואנחנו מצטרפים בקרוב!

קצר

אני מכריחה את עצמי לכתוב עכשיו. כמעט חצות, אני עייפה בכל הגוף אחרי יום בנחל. אבל אני נחושה. אני חוששת שאם לא אכתוב כל יום, זה יחמוק לי מבין האצבעות, יהפוך להיות משהו שניסיתי פעם לעשות, לכתוב בלוג, אבל לא הסתדר לי. כי אני יודעת שזה תלוי רק בי, וצריך להשקיע במה שחשוב לי, וזה חשוב לי אז אני משקיעה.

יש נושא גדול שבוער לי לכתוב עליו, על ייעוד, אבל מאוחר ואין לי כוח להיכנס לכתיבה רצינית וארוכה. רוצה לסמן וי ולהתכרבל לתוך המקום שלי במיטה, קרובה קרובה לניק, צמודה צמודה לניל, מרחק נגיעה ביולי. גם על לינה משפחתית אני רוצה לכתוב, אחרי שחברה ביקשה מאמר בעברית על יתרונות הלינה המשפחתית מעבר לגילאי ינקות בשביל חמותה. מצאתי לה משהו בבלוג הנהדר של עידן מלמד. אבל מתחשק לי לכתוב על זה בנימה אישית.

img-20160814-wa0014.jpg
תמונה מהממת של גור אדם מתחזק שינה על הציצי בנחל

היה לי ערב ארוך, עם מלא זמן לכתוב. אבל לא התחשק לי לכתוב. במקום זה קראתי עוד השראה ממשפחות שחיות את החלום. חשוב לי להחיות את החלום בשלבי ההריון שלו. עוד לא רואים כלום מבחוץ, עוד לא יצאה לנו הבטן, אבל בינתיים תוכניות נרקמות ומחשבות מסתחררות פה בתוכי, ויש התכווננות. באמצעות הכתיבה אני מזרימה חיים לתוך החלום.