פרידה מפאי

(פוסט שנכתב לפני שנה וחצי, 3 חודשים לתוך המסע, עוזבים את היעד הראשון והאהוב עלינו כל כך; פאי 💜)

9.01.2017

הו פאי, נכנסת לנו עמוק ללב. אחרי חודשיים וחצי של נסטינג ( או קינון, ככה קוראים ללהישאר במקום אחד לזמן ממושך בז'רגון המטיילים), הפרידה קשה, משאירה טעם מריר-מתוק בלב. מעבר לנופים, טעמים ואטרקציות, מה שנותן למקום מסוים את הקסם שלו אלה האנשים, והאנשים בפאי מדהימים. התאספה פה חבורה מיוחדת של בני אדם קסומים, בעלי ראש פתוח, לב חם, אהבת טבע ורצון משותף בחיים טובים ושלווים. והאנשים האלה הכניסו אותנו לקהילה שלהם, פתחו בפנינו את ביתם ואימצו אותנו ללבם. הרגשנו בבית פה. הרגשנו שמצאנו את מה שחיפשנו; חיים טובים, פשוטים, קרוב לטבע ולעצמנו. וכאמור, קשה לעזוב. אבל הידיעה שנחזור מקלה על העניין.

בערב האחרון שלנו בפאי הייתה מסיבה אצל זוג הולנדים בני 50 פלוס, שחיים לסירוגין בפאי ובהולנד כבר כמה שנים, וחוגגים 8 וחצי שנים יחד. היפים מזדקנים חמודים. התזמון המושלם של המסיבה (זימונים, זימונים) איפשר לנו להיפרד מכולם כמו שצריך, להשאיר לנו בפה טעם מתוק של עוד, תחושה שיש לאן לחזור, תחושה של שייכות. המסיבה הייתה בחצר ביתם, שהוא בעצם בית של משפחה אחרת שלא נמצאת כרגע בפאי, לנוף ההרים הירוקים שתמיד פותח לי את הלב. כל אחד הביא משהו לאכול, יושבים על שמיכות צבעוניות, מחצלות וכריות, מדברים, מנגנים, שרים. שלווה. נינוחות. כיף.

המסיבה המדוברת
תחושה של שייכות בתוך נוף של גלויה
קשה להיפרד מכל הירוק הזה

בשבע בערב נהיה חושך, מדליקים נרות ומדורה. הילדים עייפים. יולי רוצה הביתה, ניל רוצה למדורה ("א-גון!" אש ברוסית, אחת המילים החדשות והחמודות שלו). החלטנו לקחת אותם לסיבוב הרדמה באוטו החדש (פרטים מלאים בהמשך), במטרה לחזור למסיבה עם ילדים ישנים זרוקים על שמיכה בדשא בצד. אחרי עשר דקות של להכניס עצים למדורה, מצליחים לקחת את ניל בהסכמה, טוב שהוא מתרגש מהג'יפ ששכרנו.

(סוגריים ארוכים על הזימון הזה: הדרך לפאי מאתגרת, בלשון המעטה. 3 שעות של מיליון סיבובים חדים, עיקולים חובקי הרים, עליות, ירידות, כביש צר על שפת תהום ותאילנדים שנוהגים במהירות בלתי סבירה ועוקפים כמו רק מי שמאמינים בקארמה וגילגול נשמות… בקיצור, זו דרך המפורסמת באכזריותה לבעלי רגישות לנסיעות, להלן עבדתכם הנאמנה. גם בכבישים הכי קלים בארץ אני לא יכולה לנסוע בלי לקבל בחילה, אלא אם כן אני נוהגת. יש פה איזה עניין עם שליטה, וניסיתי לעבוד עליו לקראת הנסיעה, מתוך ידיעה שיהיו לה הרבה נסיעות שבהן לא אני נוהגת. ובאמת השתפרתי פלאים! אבל לא מספיק בשביל הדרך לפאי. את הדרך הלוך עשינו עם נהג פרטי חמוד ביותר (בעלות של 2,500 באט), שכמה שהוא נסע בעדינות וזהירות, עדיין סיימתי עם בחילה נוראית. וגם יולי סבלה נורא. את הדרך הדומה בהמשך, מפאי לאזור המערות, כבר נהגתי בעצמי ברכב שכור, והיא עברה בקלי קלות.

בקיצור (עלק קיצור! אני בסוגריים בתוך סוגריים באורך של 3 פסקאות, אבל מי סופר), הבנתי שאני חייבת לנהוג חזרה את הדרך מפאי ויהי מה. אממה, לא הייתה אפשרות לשכור רכב בפאי ולהחזיר בצ'אנג מאי, לא שאני הצלחתי למצוא. גם אין הרבה רכבים להשכרה בפאי; כולם רוכבים על קטנועים, כיאה לדרום מזרח אסיה. אין ברירה, צריך לזמן. שתי מילים על מה זה בכלל לזמן: לזמן זה לבקש מהיקום (או אלוהים/המקור/הבריאה/מה שאתם מאמינים בו) בצורה ברורה ושאינה משתמעת לשתי פנים בדיוק בדיוק מה שאתם רוצים. פשוט, קל ואפקטיבי בצורה מדהימה. הקאצ' הוא שצריך להאמין שזה יקרה, צריך ממש לראות את זה קורה, לדמיין את ההצלחה מראש, גם אם כרגע אין לכם מושג איך זה לעזאזל יכול לקרות. תסמכו על היקום שיש לו את הדרכים שלו לסדר עניינים ופשוט בקשו.

אז ביקשתי. ביקשתי שיהיה לנו אוטו לנסוע איתו חזרה לצ'אנג מאי, בלי שנצטרך לשלם אקסטרה. אה, וחשוב לציין שלזמן לא אומר שאני מחכה בפסיביות שמשהו יקרה בלי להניף אצבע בממשות. להיפך, בדרך כלל אני חייבת לפעול במציאות כדי לעזור לדברים להגיע. במקרה הזה כתבתי בקבוצת הפייסבוק של פאי ושאלתי אם יש מישהו שצריך במקרה מישהו שיביא אוטו מפאי לצ'אנג מאי ב-9 לינואר. Far fetched. מה הסיכויים? אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה שיקרה, שאני רוצה לנהוג חזרה לצ'אנג מאי, בלי להיות תלויה באף אחד, עם כמה עצירות בדרך שנצטרך, כולל להעביר לילה באמצע הדרך (הלילה המדובר הזה זה הזמן שאני כותבת את המגילה הזאת, בשלוש לפנות בוקר, אחרי שנרדמתי עם הילדים בשמונה וחצי. נראה שעליתי על הזמן האידיאלי לכתיבה…). וואי, אני עדיין בתוך הסוגריים.

בכלל כתבתי על המסיבה והערב האחרון שלנו בפאי. לא משנה. זימנתי, ביקשתי, השקעתי בזה כוחות רבים כי זה באמת היה לי חשוב, פעלתי במציאות והנה עונה לי מיסטר באנג סאוסי, מתנדב האימיגריישן החביב של פאי, ואומר שהוא צריך שמישהו יביא לו את האוטו שלו מפאי לשדה התעופה בצ'אנג מאי ל-15 לחודש. Close enough קפצתי על זה, כולל להרגיע אותו שאנחנו מהימנים מאוד וכל זה. בסוף סיכמנו על 3,000 באט עבור 3 ימים בהם אני משתמשת באוטו ועוד 4 ימי חניה שעולים 250 ליום. יצא שווה! ושוב יצאתי המומה מהחליפין הזה; בנאדם נותן את האוטו שלו לזרים מוחלטים, באמונה מלאה שהם לא יגנבו אותו, לא יהרסו אותו, לא ייעלמו איתו, אלא ישאירו לו אותו, עם המפתחות בבגאז', בשדה התעופה. הזיה! איפה בעולם נשמע כדבר הזה?! הערבות היחידה שלו היא צילומים של הדרכונים שלנו שהחברה שלו צילמה בטלפון שלה.

כתבתי שאני שוב המומה, כי אותו סיפור היה עם הרכב ששכרנו לטיול למערות. צרפתיה חמודה שחיה פה בפאי נתנה לנו את האוטו שלה, בלי שום ערבות או ביטחון שבכלל נחזור. רמת האמון פה באנשים היא בלתי נתפסת עבורנו, שעדיין טריים פה מתרבות חוסר האמון הבסיסי ההדדי ממנה באנו. כל שבוע עולים פוסטים בקבוצה של פאי על טלפון שנמצא, ארנק שאבד ועוד פריטים שונים ומשונים, שתמיד נמצאים בעליהם, או כמעט תמיד. אבל עצם זה שמישהו שיכור מאבד את הסמארטפון שלו בבר ואשכרה מקבל אותו חזרה! כל שבוע זה קורה פה. תחושת ביטחון אדירה. תחושה שהעולם מקום בטוח ואוהב. זאת פאי, חברים.

העולם מקום בטוח ואוהב, בייחוד במעיינות החמים. קרדיט צילום: אוהד לוי
תחושת ביטחון אדירה, גם בקצה הצוק בפאי קניון

איפה היינו? מותר לפתוח פסקה חדשה בתוך סוגריים? נגיד שכן ונפתח עוד כמה בדיעבד בעריכה. אז קיבלנו ג'יפ הונדה ענק, באדיבות היקום ומיסטר באנג, לדחוס בו את מטלטלינו המרובים ולהתגלגל לנו חזרה לעיר הגדולה בדרך המיטבית לנו ביותר. תודה תודה תודה! ועכשיו, לרגע שכולנו חיכינו לו (או לפחות אני, שחוקי הדקדוק מטרידים אותי באמת), נסגור את הסוגריים האלה! שאם היה לי כוח לחזור אחורה ולשכתב את כל הפעמים שהם הוזכרו, הייתי נפתרת מהם מתוך הבנה שזה לא היה הסבר לסוגריים, אלא פוסט שלם בפני עצמו. אבל אין לי כוח, אז סגור סוגריים!)

היינו במסיבת פרידה שהיקום אירגן לנו בתזמון מושלם, ובדיוק יצאנו לנסיעת הרדמה מוצלחת. תוך 10 דקות, שני ילדים ישנים! דוהרים חזרה בג'יפ המהולל, זורקים ילדים ישנים על שמיכה בצד ולכמה שעות בודדות זוכים להרגיש את החופש החמקמק והנעים של הצעירים חסרי הילדים (או המבוגרים שילדיהם מספיק גדולים להישאר בבית/בארץ, יש גם מלא כאלה בפאי).

זהו, שעתיים של כתיבה באמצע הלילה; חשוב לזהות את הגבולות של עצמנו. אחרת לא אוכל לנזוף בצדק בניק שיושב על המחשב עד אמצע הלילה, ולנזוף בדו פרצופיות משאיר טעם רע בפה. לילה טוב, עולם.

3 תגובות על ״פרידה מפאי״

  1. לוטן, זה גדול!
    כיף מאוד לקרוא פוסטים מתחילת המסע שלכם. תודה ענקית שאת משתפת אותנו בנדיבות 💜.

    אין לי ניסיון בזימונים, אני חושבת שיש לי כמה מחסומי אמונה להתגבר עליהם כדי להצליח בהם. זה כן נשמע לי כלי חשוב!

    והסוגריים האלה היו מעולים! 😊

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s