3 חודשים לתוך החלום

(למי שלא עוקב, ביומיים האחרונים התחלתי לפרסם פוסטים, או חלקיקי פוסטים, שכתבתי במהלך המסע אבל נשארו במגירה הוירטואלית. אני חושבת שהיה לי ממש מסובך לשתף את החוויות תוך כדי, לפני שהן הספיקו לעבור איזשהו עיבוד פנימי מינימלי, והייתי צריכה את מרחק הזמן והמקום כדי להתפנות להתעסק בהן. אז כתבתי לאורך כל המסע, אבל לא פרסמתי, ועכשיו אני מרגישה בשלה להוציא אותם לאור.)

3.01.2018

כמעט 3 חודשים לתוך החלום, ואני כבר אחרי ההתפקחות הכואבת. החיים ב-vacation land דומים מדי לחיים שחשבתי שהשארתי מאחור. הרי את עצמנו אנחנו לוקחים איתנו לכל מקום. והקושי העיקרי שהיה לי בחיי הקודמים, עכשיו שאני מזקקת את זה במבט לאחור, זה מיעוט הזמן הפנוי. והקושי הזה בא איתי גם לפה, כי קשיים הם שיעורים שצריך לעבור. ופה איכשהו הוא כאב אפילו יותר. מוקפת בטבע פראי ויפיפה, בצעירים חופשיים מכל העולם, רק הרגשתי ביתר שאת את מר גורלי ונתתי לרחמים העצמיים לשטוף אותי כהוגן: "כל הצעירים האלה, הם לא יודעים כמה טוב להם! הם לא מעריכים את כמות החופש הבלתי נתפסת, שלעולם לא תחזור, שיש להם עכשיו ביד. קמים ביקיצה טבעית, מתרגלים יוגה בשקט, יוצאים לארוחת בוקר מפנקת, מבלים את ימיהם כאוות נפשם, יוצאים בלילות ורוקדים את החופש באקסטזה. ורק אני כלואה בתוך התפקיד העמוס של אימא, כובד האחריות מאיים להכפיף את כתפיי לכדי גיבנת של יאוש, להזקין אותי טרם זמני…" זה משאיר בפה טעם רע, אפילו רק לכתוב את זה, אחרי שאני כבר לא מרגישה ככה. אלה מחשבות קורבניות מרעילות.

זה אחרי שנפלה לניל הגלידה על רצפת השוק המטונפת פעמיים! כולל טנטרום מחריש אוזניים ואמא מנסה ככל יכולתה להציל ולנקות את הגלידה…
להיות עם הילדים 24/7 זה מחרפן!
שוקעת ברחמים עצמיים

אבל אחרי שאיפשרתי לעצמי את השהות במקום המעפן של רחמים עצמיים, נהיה לי מקום לפקוח עיניים ולראות את כל מה שיש לי, את כל מה שהצלחתי לקחת כמובן מאליו בזמן הקצר בו אני חיה את החלום. וזה חלק ממה שאני מתכוונת אליו בזה שאנחנו לוקחים את עצמנו איתנו לכל מקום, השקיעה הבלתי נמנעת לתוך שגרת תלונות קבועה. אין התלהבות והתרגשות מהחיים המופלאים שהצלחנו להנדס לעצמנו; מזה שאנחנו כולנו יחד כל הזמן, בלי ללכת לעבודה ולבזבז שם חצי שבוע. שאנחנו חיים בתוך השפע המטורף הזה! תאילנד הופכת את השפע למוחשי יותר, בכמות, איכות, מבחר והמחיר של כל מה שאנחנו צריכים: שייק פירות 5 שקלים, מנת נודלס/מרק/אורז מקומית 4-8 שקלים, עיסוי 20-50 שקל לשעה, שכירות חודשית נעה בין 500-3,000 שקל לחודש, תלוי בגודל, מיקום ושאר תנאים. הכל פה זול ונגיש ונעים וטעים! בקופנגן יהיה יותר יקר, זה נכון, אבל חודשיים וחצי פה בפאי היו כל כך זולים. אנחנו חיים פה על ממוצע של 200 שקל ליום, כולל לינה, אוכל, פעילויות, ביטוח וקטנוע. זה לא חוקי הדבר הזה!

תמונת אושר: הפעם הגלידה לא נפלה
חגגנו חנוכה בפאי, שפע של אור בחושך
חגגנו גם קריסטמס עם חברים גרמנים, אוסטרלים, בלגים, ארגנטינאים… הם ארגנו פעילות הכנת עוגיות קריסטמס לילדים, ודאגו שיהיה טבעוני בשבילנו 💜

טוב, עד שאני מצליחה לכתוב קצת, אני אנסה שיהיה מעניין. אני חושבת שקשה לי לכתוב בגלל הדיסוננס שאני חווה בין החיים שלנו בפועל לבין הציפיות שהיו לנו לפני ואלה שאני מדמיינת שיש לחברים ולמשפחה מאיתנו. כלומר, אני מרגישה שאנחנו אמורים להיות ברקיע השביעי, עפים על עצמנו ועל החיים, נהנים מכל רגע וכל זה, אבל אנחנו לא. ואז אני מרגישה אשמה; למה אנחנו מעפנים ולא נהנים יותר? למה אנחנו מצוברחים, עייפים או סתם אדישים באותה מידה כמו שהיינו בארץ? יש הרבה רגעי אושר והנאה, כמו שהיו גם בארץ. הנקודה היא שמידת האושר/אומללות שלנו לא השתנתה בכלל, וזה מה שמבאס. לא נסענו חצי עולם בשביל להישאר באותה רמת אושר! אז אמנם צפיתי את העניין הזה מראש, אבל זה עדיין מוריד אותי למטה. ואולי זאת הבעיה? למה החלטתי מראש שרמת האושר של אדם היא קבועה ושינויים גדולים בחיים (כמו זכייה בלוטו או מעבר לארץ טרופית מושלמת) משפיעים באופן רגעי בלבד? כי קראתי את זה איפשהו… וגם זה נשמע לי הגיוני. קיבולת האושר שלנו יכולה להשתנות, אבל זה עניין הדרגתי שיש לעבוד עליו ללא הרף. ואני קצת הרפיתי מהעבודה הזאת לטובת עבודת תחזוקת חיי הנוודות שלנו (כי מישהו צריך למצוא מקומות מדהימים לישון, לאכול ולבלות בהם).

אמורים להיות ברקיע השביעי
ארץ טרופית מושלמת גם מתחת לאדמה
יש לי טונות של תמונות של תיירות סיניות מבקשות להצטלם עם הילדים

אני מאמינה שאחרי 3 חודשי הסתגלות לכל העסק הזה, אני יכולה לחזור לעצמי, לחזור לעבודה האמיתית שלי של התפתחות אישית (או משהו שנשמע פחות פלצני מזה). לקחתי חופשה מהחיים, קרסתי לתוך דיכאון ורצף מחלות, ועכשיו הגיע הזמן לחזור. האמת שאני מרגישה ממש טוב עכשיו! ההתרוקנות איפשרה לי למלא מצברים, ואני מרגישה שוב איך מנגנון הגאות והשפל האנרגטי הפנימי שלי משפיע על הכל ואין להתחמק ממנו; צריך פשוט לזרום איתו ולחכות לפעם הבאה שתהיה עליה במפלס האושר. אה, ולהנות ממנה!

חופשה מהחיים
עוזרים לתאילנדית נחמדה לאסוף זרעים אדומים מהעץ
מפלס אושר גבוה: ערב קסום בפסטיבל אומנות מקומי בפאי

3 תגובות על ״3 חודשים לתוך החלום״

  1. פוסט נפלא ומעניין, לוטן!
    גם אני קראתי שרמת האושר לאדם היא קבועה, פחות או יותר, וחוזרת לרמה "הרגילה" שלה לאחר שינוי גדול. זה היה ב"קיצור תולדות האנושות" וזה באמת נשמע הגיוני.
    החיים, אפילו במסע מופלא, הם החיים – עם רגעי אושר וגם רגעי עייפות, שעמום ותיסכול… אני חושבת שזה טוב שמבינים את זה!
    ( מאז שהגיעו הילדים לחיי השתפרתי בהתאמת ציפיות למציאות, אם כי יש עוד על מה לעבוד 😂)
    תודה רבה על השיתופים המרתקים 🙏 מאחלת לכם הרבה רגעי אושר 💖 ושייקים טעימים ומשתלמים!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s