חלפה שנה

חלפה שנה מאז שעזבנו את הארץ, ואני מרגישה שנדרש פוסט סיכום שנה. פתחתי את הבלוג הזה כדי לתעד את המסע שלנו, אבל איכשהו הוא היה הכי פעיל בשלב התכנון ורדום עד מאוד בזמן המסע. וזה בכלל לא מרגיש כמו מסע, זה מרגיש כמו החיים עצמם, כמו שהם נועדו להיות. להיות בארץ ולרקום את המהלך הזה, זה הרגיש כמו מסע. כמו חציית ים סוף. אני נזכרת ולא מאמינה כמה היה קשה לצאת מהביצה של כל ההרגלים שלנו, כל מה שחשבנו שלא נוכל לחיות בלעדיו, כל מה שחשבנו אותו לבלתי אפשרי.

עולים למטוס בבנגקוק לצ'אנג מאי

עוזבות את הארץ לפני שנה
הרים של מזוודות, מויאטנם חזרה לתאילנד
ההתרגשות של לפני שנה

לכבוד יום השנה שלנו, ולגמרי במקרה כמו שדברים כאלה קורים, מצאנו את עצמנו חוזרים לפאי, שהיתה היעד הראשון שלנו מתוך שלושה יעדים עיקריים, או מקומות קינון. לחזור לפאי הרגיש כמו לחזור הביתה. העמק הפועם מכניס שקט לנשמה שלי, ההרים הירוקים מקיפים אותי בתחושת ביטחון ושלווה. בכלל לא היינו אמורים לחזור לפאי, היינו בדרך לניו זילנד. אבל איכשהו זה קרה, וקפצנו לחודש, ואנחנו לא רואים איך אנחנו אי פעם עוזבים. עוד מוקדם (תמיד…) לצאת בהכרזות, אז כל מה שאני יכולה לומר בשלב זה הוא שפאי מרגישה כמו בית.

איזה נוף!

הבודהה הלבן

עגלה בחצר הבית שלנו בפאי
פילה רוחצת בנהר בפאי

אז מה היה לנו השנה הזאת?! זאת השאלה, לא? כמה התמודדות! מהמרפסת של הבית המושלם הזה בפאי, עם הנוף המטורף והבודהה הלבן מסתכל עליי, אני לא כל כך זוכרת היטב את האתגרים והקשיים. את התקפי החרדה המשתקים שהיו לי כמעט בכל מעבר. את נשיכת הכלב שאישפזה אותנו בבית חולים עם 5 זריקות ו-6 תפרים וכאב ופחד בלתי מדידים. את קשיי הקליטה בכל מקום חדש. את הבדידות העצומה. את הדיכאון והיעדר המשמעות. המתיחות בזוגיות והריבים. יש עוד כמובן, אלה רק ההיילייטס, וגם רק בראשי פרקים. כל אחד מהם הוא תיבת פנדורה של פוסט עגום בפני עצמו. אבל מפה הכל נראה קטן. קטן עלינו, קטן לעומת כל הטוב והמדהים שהיה ויש.

יולי עברה עקירת שן

רגעי קושי: "אין לי כוח להמשיך ללכת"
באישפוז בבית החולים אחרי נשיכת כלב רצינית
כולנו מעולפים עם בחילה איומה, פלוס שני ילדים מקיאים, במעבורת לקופנגן

הסתגלנות וההתרגלות שלנו היא ברכה ומכה. כמה מהר מתרגלים לטוב ולרע. כמה משופרים חיינו בהשוואה למה שהיו וכמה אנחנו לוקחים זאת כמובן מאליו ולא מעריכים ומודים על כל רגע. כמה בקלות אנחנו מתרגלים לכל קשת התנאים המשתנים: אין תנור, יש נמלים, המקרר קטן, אין מזגן בסלון, יש יתושים, אין מגבות, יש אמבטיה, אין מאוורר, והכל משתנה ומתחלף עם כל מעבר דירה. חיים מהמזוודה כבר שנה. פורקים רק מטבח וצעצועים וספרים לילדים. כשקשה לי להירדם, אני סופרת מיטות. בכמה מיטות ישנו מאז שעזבנו את הבית. בספירה האחרונה הגעתי ל-36 מיטות, כמספר שנותיי תחת השמש. אני לא יודעת מה זה אומר, אם זה הרבה או מעט, טוב או רע. חלק מהמיטות היו רעות ממש, זה בטוח. וגם לזה מסתגלים.

מהמיטות היותר יוקרתיות שלנו, עם ההורים במלון מפואר בצ'אנג מאי

בבנגקוק
סידור לינה נפוץ: מחברים ספה למיטה, אפשר לראות את יולי ישנה בה
בסנט פטרסבורג, רוסיה
בדירה פחות מפוארת בצ'אנג מאי
בגסטהאוס בפאי

אני מרגישה שאני כל כך בתוך זה, שאני לא יכולה להסתכל על זה מבחוץ. אני רוצה לתת תמונה משקפת של החיים שלנו ולא יודעת מה לכתוב, על מה לענות. אולי מישהי רוצה לראיין אותי? לכתוב לי שאלות שהיה מעניין אותה לדעת את התשובות להן? אני עובדת הכי טוב מתוך שיתוף פעולה והנעה הדדית. מה שבטוח זה שאני מתגעגעת נורא לכולם, ואני רוצה לכתוב יותר כי זה סוג של לשמור על קשר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s