על קריאות וטיסות: שבועיים לתוך המסע

שבועיים לתוך המסע. הזמן חולף במהירות, אנחנו עסוקים בהסתגלות למה שזה לא יהיה שאנחנו מנסים לעשות פה, ולא נשאר לי זמן לכתוב. תיכננתי לכתוב כל יום כמובן, לעדכן ממש בלייב לטובת הזיכרון המשפחתי בעיקר, אבל זה לא זורם לי. לא מפתיע. מה שכן, זה תוקע אותי בכתיבה. כי יש לי כל כך הרבה לכתוב כבר, אבל הרצון שזה ייצא מסודר ומלא בכל הפרטים המדויקים תוקע אותי אי שם חודשיים לפני היציאה לטיול. טיול? האם זו הגדרה נכונה? בינתיים ככה זה מרגיש, ואולי פה טמונה בעיה. כי זה אמור להיות אורח חיים חדש, שכולל איזושהי שגרת עבודה ופנאי הגיונית, אבל בינתיים אנחנו בהסתגלות כנראה. מה גם שעוד לא הגענו ליעד התמקמות הראשון שלנו, פאי שבצפון תאילנד. אני עדיין שואפת לכתוב משהו יותר מסודר על החודש וחצי של לפני הטיסה ועל השבועיים הראשונים למסע/טיול, אבל בינתיים מגרד לי לשפוך את החוויה הרגשית נקרא לזה. אז מה היה לנו בינתיים?

מתרגשים בדרך לשדה התעופה

התחלנו את המסע בעשרה ימים גדושים ועמוסים ברוסיה. למה רוסיה? שאלה מצוינת. ובכן, בן זוגי היקר נולד בסנט פטרסבורג, שם נשארו כל שאר בני משפחתו כשהוא עלה לארץ בגיל 7 עם אימא שלו. כל שאר בני המשפחה כוללים דוד (אח של אימא שלו) שהיה עבורו יותר כמו אבא, דודה (אשתו), שני בני דודים, חצי אחות ושני ילדיה האחיינים ואבא (שהיה יותר כמו דוד) ואשתו. קצת טלנובלה, אבל ברוסיה זה הסטנדרט. בכל אופן, הטיסה שרצינו להזמין לתאילנד הייתה עם עצירה במוסקבה, וחשבנו לנו אם כבר עוצרים ברוסיה, למה לא לשלב ביקור קצר אצל המשפחה? עכשיו, הקשר של ניק עם אבא שלו הוא רופף במקרה הטוב. הם מדברים בטלפון פעם בשנתיים ונפגשים פעם בעשור בערך. אז מה, לא נקפוץ לביקור? נקפוץ.

קופצות לביקור

רק אחרי שכבר דיברנו עם אבא שלו והתחלנו להתרגש מהטוויסט בעלילת המסע למזרח שלנו, קלטתי שהקפיצה הקטנה שלנו לסנט פטרסבורג מכפילה לנו את עלויות הטיסות, ועולה לנו כאלף דולר נוספים, לפני שעוד לקחנו בחשבון את עלויות המחיה שם היקרות בטירוף. אבל שמענו את הקריאה, ואחרי ששומעים, קשה מאוד עד טעות פאטלית להתעלם ממנה. (נפתח רגע סוגריים על קריאה: אם יש משהו עיקרי שקורה במסע הזה, או יותר נכון מוביל אותו, זה עניין הקריאה. אני מרגישה שאני נקראתי לעזוב את החיים שלי בארץ ולעבור לתאילנד, סוג של "לך לך לארצך". לא יודעת להסביר את זה באמת. גם לא התעמקתי בזה יותר מדי, שזה מעניין כשלעצמו. לא חושבת שממש עצרתי לשאול את עצמי למה אני עושה את המהלך הזה, ברמה העמוקה יותר. נשארתי על פני השטח הבטוחים והמוכרים של "יאללה תאילנד, מגניב, יהיה כיף!" אבל הייתה קריאה. ואני נשמעתי לה. וזה חשוב שיאמר. אז אמרתי 😜)

מגניב בתאילנד!

אז העצירה ברוסיה לא הייתה הגיונית מבחינה כלכלית (אלף דולר, לסבר אוזניכם, שווי ערך לכחודש מחייה בתאילנד), וגם לא מבחינה משפחתית בתיאוריה, כי מה לנו ולמשפחה הרחוקה של ניק ברוסיה? באמת שלא היה ביננו שום קשר משמעותי או אחר. אבל, כאמור, קריאה. בסוף לא הסברתי ממש מה זו קריאה, נכון? אז קריאה זה כשאת מרגישה שאת חייבת לעשות משהו מסוים, שלא נראה הגיוני במבט ראשון, וגם לא בשני ושלישי. אבל את ממש מרגישה שאת מוכרחה לעשות את זה, ואין לך שקט עד שזה לא קורה. זה יכול להיות איזה קורס שלא קשור לתוכנית הקריירה הנוכחית שלך, איזו נסיעה, איזה קשר עם מישהי, אפילו ברמה של ללכת לסופר הרחוק כשיותר הגיוני ללכת לקרוב. זו קריאה, ואני מאמינה שזה מה שמוביל אותנו במסלול החיים שלנו, וחשוב להקשיב לקריאות האלה כי הן הנווטים הטובים ביותר שיהיו לנו, יותר מהגיון בריא, עצות מבוססות ואוטומט החיים. הן מובילות אותנו לייעוד שלנו, למפגשים עם אנשים שאנחנו חייבות להכיר, לשיעורים שאנחנו צריכות לעבור.

הקריאה של ניל

בקיצור, טסנו לסנט פטרסבורג, רוסיה. באוקטובר. מובן שההחלטה התקבלה אחרי שכבר מסרנו את רוב בגדי החורף שלי וכל בגדי החורף של הילדים. אז אין לנו בגדי חורף ואנחנו טסים לרוסיה באוקטובר. נשמע כמו מתכון למחלות… (ספויילר: לא חלינו!) קוששנו כמה בגדים חמים לילדים מחברה, ארזנו את הבגדים החמים שלי (שהיו אמורים להישמר לי בארץ ולא להיזרק בהוסטל במוסקבה, אבל אני לא מרירה) וקיווינו לטוב. ניק, אגב, הוא רוסי, אז הוא לא צריך בגדים חמים, זה קטע כזה לא ברור. אין לו חולצה ארוכה אחת לשמו. נו מילא, קצת מסתורין זה טוב לזוגיות.

קר ברוסיה

בסוף יוצא שאני בכל זאת כותבת מסודר. מעניין. יש לציין שאני כותבת בשש בבוקר כשכולם סביבי ישנים במלון בבנגקוק, אחרת מתי בדיוק אני אמורה להספיק לכתוב?! חזרה לרוסיה. על הטיסה אני יכולה ומקווה לכתוב פוסט שלם. היו לי תובנות מעניינות לגבי טיסות עם ילדים קטנים. זה התחיל בתור האינסופי לבידוק הראשוני של לפני הצ'ק אין. באמת תור מטורף, לקח לפחות שעה. עכשיו, לילד קטן שאמרו לו (בתקווה) שנוסעים לשדה תעופה לטוס במטוס, כל עניין השעות הארוכות בתורים הוא פשוט לא לעניין. ילדים קטנים לא מסוגלים לעמוד בשקט ולחכות בתור! הם לא בנויים לזה. והנה סביבי מלא משפחות עם ילדים קטנים מחכים המון זמן בתור וכצפוי מתחרפנים. הם מתבכיינים, משתעממים, זזים באי נוחות, צועקים, בוכים, סובלים. גם לנו ההורים זה על גבול הבלתי נסבל כל התורים הארוכים האלה. זה קטע שיציאה מהארץ, יציאה לחופשה, כרוכה בסבל רב כל כך.

אז הילדים סובלים, ההורים סובלים, ההורים צועקים על הילדים שיפסיקו לסבול בקול ובתנועה, תענוג. ואנחנו, שועלי טיסות עם קטנטנים שכמונו, כבר ערוכים לכל העסק הזה. הכל מתחיל כמה זמן לפני הטיסה (תלוי גיל; לקטנטנים ממש מספיק יום-יומיים לפני, לגדולים יותר 4-6 אני מספרת שבוע לפני), כשמתחילים לספר לילדים שאנחנו נטוס במטוס ליעד כלשהו. אז לא נשארים בטיסה וביעד, אלא מפרטים כל שלב בדרך למטוס. כמה שיותר פרטים, כמה שיותר פעמים. אלף בית של הכנת ילדים למשהו גדול. אז דיברנו על כמה תורים יהיו, וכמה ארוכים הם יהיו, ומה המטרה של כל תור כזה.

מוכנים לטיסה

בתורים עצמם אני ממליצה להתפצל. הורה אחד נשאר עם המזוודות בתור המושמץ, וההורה השני מעסיק את הילדים, ויש המון מה להעסיק ילדים בשדות תעופה! עלינו אהובים במיוחד הטלפונים הציבוריים, זה שוס. מושיבים את הילד על המדף שיש בדרך כלל מתחת לטלפונים, ונותנים לו ללחוץ על כל הכפתורים ולדבר שיחות חשובות עם יצורים דמיוניים. חוץ מזה אפשר כמובן לרוץ, לקפוץ, לזחול, ואחד הטריקים המוצלחים של יולי בשביל ניל; לעשות כמו חיות שהוא אוהב, לקפוץ כמו צפרדע, ארנב, פרה, חתול… דרכים מצוינות להוציא את הצורך של ילדים בתנועה.

ילדים בתנועה גם ברכבת

זה אולי הזמן להבהרה קלה; אני ממש לא מצפה מילדים קטנים להיות שקטים ורגועים בשדות תעופה או בכלל. זו לא המטרה שלי. אני מרוכזת בעיקר בכך שהם לא יסבלו מהחוויה וקצת בכך שאנחנו ושאר הנוסעים לא נסבול מהם. אבל אם בכל זאת נתקלנו במצב שבו צריך להיות יותר שקטים ורגועים, אז אני מביאה מראש חוברות ציור, מדבקות וטושים, ותודה לגיסתי המוכשרת שלימדה אותי את השיעור הזה בארוחות משפחתיות במסעדות. כמה שצריך יותר זמן שקט, ככה החוברות והמדבקות צריכות להיות שוות. תוסיפו על זה נרתיק קטן עם מכוניות, עוד אחד עם פליימוביל, וזה אנחנו מסודרים לכל דיליי בלתי צפוי. אני גם מגוונת בתכולת הנרתיקים בין טיסה לטיסה, שתמיד יהיה משהו מפתיע וחדש לשעה קשה.

משהו חדש ושווה לטיסה באדיבות סבא

דבר נוסף חשוב מאין כמוהו בטיסות עם ילדים קטנים זה נשנושים. ילדים זקוקים למנות סוכר תדירות, למקרה שלא שמתם לב, אחרת הם הופכים לגרמלינס חדי שיניים ורמי צווחות. אז תמיד שיהיו עליכם מגוון נשנושים, בלי קשר לטיסות, זה ממש משדרג את החיים עם ילדים קטנים, כי הרבה פעמים נהיה להם קשה בגלל רעב או ירידת סוכר. אנחנו טבעונים, מה שעלול להקשות עלינו למצוא נשנושים במדינות זרות, וגם על זה אני אכתוב בהזדמנות. מה שאנחנו מביאים איתנו זה בדרך כלל סנדוויצ'ים, ירקות ופירות חתוכים, עוגות, עוגיות, אגוזים ופירות יבשים, חטיפים וסוכריות. כמובן שבעודי כותבת על ילדים רעבים בטיסות, יולי מגיעה ומבקשת משהו לאכול…

נום!

אז אני עוצרת פה ומקווה לחזור לכתוב בקרוב מאוד! כי זה ממש עושה לי טוב לצאת רגע משצף החיים, להסתכל על הכל מלמעלה ולקבל פרספקטיבה.

2 תגובות על ״על קריאות וטיסות: שבועיים לתוך המסע״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s