התנגדויות להתמדה

הגיע הזמן בחיי לגעת בנושא אחד הקשים, התמדה. הבשילו התנאים לבחון למה לעזאזל כל כך קשה לי להתמיד בדברים שהחלטתי לעשות, בדברים שאני רוצה לעשות! הדפוס הכה מוכר שלי הוא התחלה מלאת מוטיבציה, כמה ימים, שבועות או חודשים של עשייה במרץ, ואז דעיכה הדרגתית עד לכדי עצירה מוחלטת. אני בטוחה שזה דפוס שמאפיין רבות ורבים מאיתנו, ובטח כבר נכתב עליו, אבל הנה ניסיון להסיח את דעתי מהנושא. ואני אמצא הרבה כאלה, להערכתי, במהלך כתיבת הפוסט הזה. כי באמת זה נושא קשה, כזה שמלווה אותי כל חיי הבוגרים וקשור עמוקות בדפוסי התנהגות ודימוי עצמי.

20161229_173933.jpg
הסחות דעת לטובת המתקשים

אז למה כל כך קשה לי להתמיד? המוח שלי מוצף בקולות ואני מנסה לעשות ביניהם סדר. ראשון עולה לי שבטח בתור ילדה לא התמדתי במשהו, כמו שילדים נוטים לעשות, ואמרו לי משהו כמו "למה את אף פעם לא מתמידה? אם רק תתמידי תוכלי להגיע להישגים מרשימים!", וזה בטח חזר על עצמו כמה פעמים בילדות ובנערות שלי והופנם. זה קצת פשטני ולא מרגיש לי נכון, או לפחות לא מדויק. אבל כן עלתה עם הקול הנוזף נקודה חשובה; הישגים מרשימים! תוך כדי הכתיבה הרגשתי כמה זה מאיים ומכווץ, להגיע להישגים מרשימים! כמה זה מוציא את כל חדוות העשייה שאולי הייתה שם רגע לפני. פתאום יש יעד, יש מטרה, ואני אמורה להרשים איתם את העולם. פחד. אני מבינה שמפחיד אותי להתמיד, מפחיד אותי להגיע או לא להגיע להישגים, מפחיד אותי אם הם יהיו מרשימים או לא. נכנס לחץ חיצוני לתוך מערכת עדינה של הנעה פנימית.

אני מרגישה את זה חזק מאוד בכל מה שנוגע לכתיבה פה. הרי זה התחיל כפלטפורמה עבורי לכתוב, לתעד, להיות מחויבת לתהליכים שאני מבקשת לעבור. אבל זה הפך להרבה יותר מזה. זה הפך לדברים טובים כמו השראה לאחרות, כמו מחמאות וחיזוקים לאגו שלי, כמו תחושת שליחות להפיץ את הבשורה, והנה זה יצא מפרופורציה. זה פרץ את גודל התבנית שיכולתי להחזיק בבטחה, והפך למשהו שמסוכן לי להחזיק. מסוכן כי אני יכולה להגיע להישגים מרשימים! מסוכן כי ההישגים האפילו, מלשון להאפיל, על העשייה, על הדרך. אם כך, למה יעדים מפחידים אותי? האם אלה רק יעדים מרשימים! כלומר גדולים ורחוקים, שמפחידים אותי? נראה לי שכל היעדים מפחידים אותי, ללא אפליית דת, גזע או מין. מרגיש לי שזה דבר ידוע, שלחץ לגבי התוצר פוגע במהלך היצירה.

אני ישר חושבת על גידול ילדים, ועל כמה לחץ מופעל על הורים "ליצור תוצר טוב", וכמה הלחץ הזה פוגע במהלך היצירה, פוגע באפשרות שלנו כהורים להנות מהילדים, ופוגע בילדים שצריכים להפוך לאיזה תוצר טוב. כמה לחץ על איך הילדים מתנהגים, על ההישגים שלהם, על איך ההורים מחנכים, על ההישגים שלהם שהם התנהגות ילדיהם. כמה לחץ! (שמתי לב שסטיתי מהנושא, אבל זה נושא מספיק חשוב בשביל לעשות detour) הלחץ לגבי התוצר גורם לנו להתרכז רק בתוצאות הנראות לעין, ההתנהגות של הילדים, ולא בעיקר שזה התהליך. אנחנו רוצים תוצאות מיידיות בתהליך שלוקח שנים, וזה פוגע בנו ובילדינו. אני לא רוצה להתעכב על זה יותר מדי, אני רק אוסיף שלדעתי חשוב להתייחס לילדים כאל בני אדם שלמים, ולא תוצר שאנחנו יוצרים, כי הם מגיעים אלינו כבר עם מי שהם אמורים להיות בתוכם, אנחנו רק צריכים לאפשר להם את התנאים הכי טובים לצמוח לתוך עצמם, בלי לחץ ומבלי להתרגש מההתנהגות יותר מדי.

20161225_094110.jpg
!ילדים הם אינם הסחת דעת 

אז התנגדויות להתמדה. למה קשה לי להתמיד. אני חושבת שאני זקוקה למידה רבה של דיוק בתהליכים שלי, וכשמשהו הופך להיות דבר שבשגרה, אולי הוא מאבד מההתכווננות הראשונית שהושמה לו. זה מתחיל להיעשות באוטומט, בלי תשומת לב ובלי נשמה, ואז זה מאבד מהערך שהיה לו. כמו הכתיבה פה. באיזשהו שלב נגמר המומנטום הראשוני של הכתיבה בשצף, והוא הוחלף בהכרח. הכרחתי את עצמי להמשיך לכתוב כל יום כי רציתי להתמיד, וזה הרחיק אותי מהעשייה המדויקת לי, מלאת הנשמה שהכתיבה הייתה אמורה להיות. זה קצת מבלבל אותי, אבל נראה לי שאם לא הייתי כופה על עצמי להתמיד, היה לי יותר קל להתמיד. זה נשמע הגיוני? אני כבר לא יודעת. איבדתי את המומנטום של תחילת הפוסט, והנה אני בכתיבה שיש בה כפייה ואין בה דיוק ויש בי תסכול. וכל מה שאני רוצה זה להצליח להכניס כמה הרגלים טובים לחיים שלי! להצליח להתמיד בתהליכים גם כשלא בא לי. אולי זו לא הדרך. אולי לעשות משהו כשלא בא לי זה לא הכיוון. אולי הכיוון הוא להזכיר לעצמי את המטרה ולתת לזה לדרבן אותי. אני מרגישה שיצאתי מכל זה יותר מבולבלת ממה שנכנסתי, אבל מקבלת את זה כחלק מהתהליך שלי. מותר שיהיה בלבול, מותר שיהיה תסכול, מותר שלא יהיה בדיוק כמו שרציתי. לכל צעד בדרך יש ערך. גם לצעד אחורה יש חשיבות, הוא מאפשר לשים לב לכל מה שאולי פספסנו בפעם הראשונה. העיקר להמשיך לנוע. וגם לעצור ולנוח מדי פעם. אין אמת אבסולוטית, זה הכל גם וגם. זה לא הכל גם וגם, כי אין הכל, כי אין אמת אבסולוטית. בלבול. תסכול. קבלה. נשימה. הסכמה להיות במקום בו אני נמצאת. הודיה.

4 תגובות על ״התנגדויות להתמדה״

  1. I love how you begin with your struggle to start with something and stick with it until the end, and try to explain where it comes from. How it's relevant with our parenting skills and the consequences it has in our children. And then you move on to how things can't be perfect, according to plan, not exact, not the way you might have imagined it, and that it's ok. The kindness you show yourself in this struggle is admirable and lovely and inspiring 💜

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s