האלוהות שבאימהות ~ The Divinity of Motherhood

 

היעדר האנוכיות, ההקרבה הגמורה שבזה, האמהות בשבילי היא המסירות האולטימטיבית, דרכה אני עובדת את האלה, אפשר לומר. זו עבודת הקודש שלי. אין אני, לרוב, רק האנשים הקטנים האלה, הנשמות היקרות האלה, מתהווים וניזונים בזכות אהבתי, הרכות שלי, הטיפול שלי.

כי העניין הוא שזה זמני. רמה זו של אינטנסיביות נמשכת רק כמה שנים. הייתי רוצה לחשוב על זה כעל טיפה באוקיינוס החיים. יש לי כל כך הרבה זמן לפניי (חצי חיים, נכון?) כדי לחזור לעצמי, להנות מהזמן והפנאי לרדוף אחר כל תחומי העניין האחרים, לעשות עבודה אחרת שמחכה להיעשות על ידי בלבד. אך הזמן הזה, השנים הבודדות היקרות האלה, מוקדשות לגידול ילדיי כמיטב יכולתי.

אני משקיעה בהם את כל כולי, ואז עוד קצת. כשאני מוצאת שאין לי מספיק בתחום מסוים, אני עושה עבודה קשה ומיידית לפצות על החסר. זוהי ההתפתחות האדירה ביותר שחוויתי, המהירה והמדויקת ביותר שהכרתי.

הם חשובים, אתם יודעים, ילדים. הם מה שהעתיד מורכב ממנו, ואני מתכוונת ליצור את העתיד המדהים ביותר שניתן להעלות על דעת, כדי שאוכל לשבת ולהתפעל מהם ומהישגיהם בזיקנתי.

הפרספקטיבה הזו, דרך הסתכלות זו על השנים האכזריות של גידול ילדים אינטנסיבי, זה מה שנותן לי את הכח להתמודד עם עוד יום מפרך, זה נותן לי את הבהירות כדי לראות כמה העבודה הקשה הזו חשובה, היא משתלמת. לא בגלל איזה רווח עתידי מעורפל, אלא בגלל אמונתי, האידיאולוגיה שלי, תחושת הבטן שלי.

20161225_094110.jpg
פני תינוק רכות, עגלגלות, פתוחות – לא לזמן רב

הרכות של פניהם התינוקיות תקשיח עם הזמן, העגלגלות שלהם תתחדד, הפתיחות שלהם תיסגר. הם יהפכו לבני אדם בפני עצמם, נפרדים ממני, אבל כל האהבה שאני מכניסה לתוכם היום תזרח דרך עורם, דרך העיניים שלהם, ותאיר את החשכה עבור כל מי שיפגשו. זה כוח העל שלי, לייצר ישויות אור מלאות אהבה שישנו את העולם. ואולי, אני מקווה, לתת השראה לאחרים לעשות את אותו הדבר.

2017-01-07-22.55.14.jpg.jpeg
עוד נותרה קצת תינוקיות בפניה

*הפוסט הזה נכתב במקור באנגלית, אז למי שרוצה, להלן הגרסה המקורית שכתבתי:

The selflessness, the utter sacrifice of it, motherhood for me is the ultimate state of devotion, through it I work the goddess, you could say. It's my Divinity. There is no me, mostly, only these little people, these precious souls, being formed and nourished by my love, my softness, my care.

Because, the thing is that it's temporary. This level of intensity only lasts a few years. I'd like to think of it as a drop of water in the ocean of life. I have so much time ahead of me, half a lifetime, right? To return to myself, to have the time, the leisure to pursue any and all other interests, to do different work that is waiting to be done by me. But this time, these few, precious years, are devoted to raising my children as best I know how.

I put into them all I have, and then some. When I find myself lacking in some department, I do instant hard work to make up what's missing. It's the greatest development I've experienced, the fastest, most accurate evolving I've known.

They are important, you know, children are. They are what the future is made up of, and I intend to create the most awesome future imaginable, so that I can sit back and marvel at them and their accomplishments in my old age.

This perspective, this way of looking at these brutal years of intense child rearing, is what gives me the strength to face another grueling day, it gives me the clarity to see this hard work is important, it will pay up. Not because of some obscure future gain, but because of my faith, my ideology, my gut feeling.

The softness of their baby faces will harden in time, their roundness will straighten, their openness will close. They will become their own people, separate from me, but all the love I put in them today will shine through their skin, through their eyes, lighting the darkness for all whom they meet. That is my super power, making light beings full of love to change the world. And maybe, hopefully, inspiring others to do the same.

20170102_123637.jpg

4 תגובות על ״האלוהות שבאימהות ~ The Divinity of Motherhood״

  1. נשמע נורא. באמת. נשמע כל כך מתקרבן. כמו כת אלילית שהילדים הם בבת אחת הקורבן והאלוהים.
    נשמע שאת תקועה עמוק בתוך מקום שלא טוב לך, ובגלל זה זקוקה לכל כך הרבה מאמץ ושכנוע עצמי כדי להאמין לעצמך שהכל בסדר, ולא רק בסדר, אלא ממש נפלא.
    הייתי שם. עשיתי את זה. והמשכתי הלאה. זה אפשרי, וזה נפלא. כשתהיי חופשיה גם הילדים שלך יוכלו לצאת לחופשי.

    אהבתי

    1. אני מודה לך על תגובתך, דינה. היא ערערה אותי כל כך וגרמה לי לעצור רגע ולתהות למה, לבחון מחדש את מה שכתבתי, מה שאני מרגישה והאופן בו אני פועלת. שזה תמיד חשוב ומבורך.
      עם זאת, העצה שלך "לשחרר" את עצמי ואת ילדיי לחופשי, נוגדת את כל מה שאני מאמינה בו, כל מה שהנשמה שלי זועקת לו. אני מאמינה בלאחוז בילדיי כמה שיותר, לתת להם את הביטחון, האהבה וההיקשרות להם הם זקוקים.
      התגובה שלך הפתיעה אותי משתי סיבות. הראשונה היא שתפסתי את הפוסט הזה כאופטימי להחריד, ברמת מתיקות מדאיגה יחסית. בטח ובטח לא כהתקרבנות שאת שמעת.
      הסיבה השנייה שהופתעתי היא שהתרגלתי לקבל רק תגובות תומכות ומעודדות בבלוג שלי. היה לי קשה לשמוע שחיי נראים לך ככת אלילית, אבל אני מניחה שרצית לעזור לי מתוך ניסיון החיים שלך וכוונותייך היו טובות.

      אהבתי

      1. היי,
        תודה על התגובה שלך.

        אני מכירה היטב את המקום הטוטאלי של אמהות בחינוך ביתי, ואני זוכרת את התחושה הזו של – זה קשה, אבל אני עושה את הדבר הנכון. חשבתי ש״המערכת״ תדרוס את ילדי, לא תראה אותם, לא תצליח להאיר להם פנים. חשבתי שאני אוכל לחכות עם הקריירה, שבן זוגי יוכל לחכות לזוגיות, שהחיים שלנו יוכלו לחכות לכל החוויות שרצינו לחוות כי עכשיו אנחנו במצב משפחתי שמאיר הכל באור שונה. וחייתי ככה לא מעט שנים. אבל שמתי לב שתחושת המחנק הזו, ולא משנה באיזה שם קוראים לה, ואיך מרוב דכדוך היא מובילה להתנשאות, לא באמת מיטיבה עם המשפחה שלנו. שלפעמים, לאחוז חזק מדי, פשוט מוציא את המיץ, לכולם. וניסיתי להרפות. ודווקא מתוך ההרפיה צמח אור גדול.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s