סיפור הלידה של ניל

*אזהרה: לפניכם סיפור לידת בית חיובי ומעצים, כנה במיוחד ומכיל תיאורים גרפיים.*

אתה כזה קסם! אני כותבת את סיפור הלידה שלך בזמן שאתה יונק להירדמות בסוף יום ארוך איתי בלימודים, ביום ההולדת הראשון שלך. אתה בן שנה היום! היום לפני שנה הבאתי אותך לעולם, בלידת בית מדהימה, מעצימה ומושלמת.

ב-4 לפנות בוקר יום ראשון, שבוע 39, התעוררתי בתחושה מוזרה של פיפי או רטיבות לא ברורה. מיד קפצתי מהמיטה לירידת מים אדירה על רצפת החדר. איזו הפתעה! בכלל לא עלתה בדעתי האפשרות של ירידת מים, כי הלידה של יולי התחילה בצירים וככה היה לי בראש שמתחילה לידה. הערתי את ניק בהתרגשות, שילווה אותי לשירותים כי המשכתי לטפטף והייתי מאוד נרגשת. אחרי שנרגענו קצת ועיכלנו את העובדה שיום הלידה הגיע, חזרנו לישון.

כמובן שלא ממש הצלחתי לישון. התחילו לי צירים קטנים כל רבע שעה, ובכלל ניחוח הזרע בחדר לא הישרה עליי שינה (למי שלא יודע, למי שפיר יש ריח מובהק של התרומה הזכרית לתהליך ההתעברות). קמתי עם יולי בשש, כדי לתת לניק להמשיך לישון ולצבור כוחות בשביל שנינו. הצירים הפסיקו מיד עם ההתעוררות של יולי. היה לי ברור שהלידה לא תוכל להתקדם בנוכחותה, אני זקוקה לפניות מוחלטת בשביל ללדת. אחרי שעה-שעתיים, הערתי את ניק והוא לקח את יולי להוריי. אחרי הטלפונים לעבודה של ניק להודיע שהוא לא יגיע בימים הקרובים ולמיילדת להודיע על ירידת המים, נכנסנו למוד של יום חופש בבית.

20151122_104314
איזו בטן!

אחרי כמה שעות טובות של צפייה בטלוויזיה, אכילה מרובה וצירים חלשים, הבנתי שזה לא מתקדם לשום מקום. דיברתי עם רונית המיילדת ובהנחייתה שיניתי כיוון להזמין את הלידה להתחיל, פשוט להתנהג כאילו כבר יש צירים חזקים. אז התחלתי עם הנשימות של ההיפנובירתינג, תנועתיות באגן, התכנסות פנימה, ובאמת הצירים התחילו להתחזק. אבל משהו עדיין עצר מבעדי. הבנתי שאני חוששת שהלידה תתקדם מהר ורונית לא תספיק להגיע בזמן, אז ביקשתי ממנה ומהדולה יפה להגיע כבר. הן הגיעו בסביבות ארבע אחהצ ואז הכל התחיל לזוז בקצב טוב.

20151122_104212
מרחב הלידה, כולל מזרן, בריכה, כדור פיזיו ומובייל מהמם ממעגל הלידה המרגש שערכו לי חברות נפשי

הצירים התחילו להיות אפקטיביים יותר, חזקים יותר, כואבים יותר. כבר הייתי צריכה לעצור ולהתרכז בכל ציר. הנשימות של ההיפנובירתינג היו עבורי כלי מדהים. כל ציר שהצלחתי לנשום בו כמו שצריך מתחילתו, עבר בצורה הרבה יותר נסבלת מאשר ציר שלא תפסתי מההתחלה ולא נשמתי כמו שצריך ואז כאב לי נורא. באיזשהו שלב אימא שלי הגיעה במפתיע וזה קצת שלף אותי מתוך הריכוז, אבל אני חושבת שזה היה משמעותי עבורה לראות אותי ככה ולקבל הרגשה של מה זו לידת בית, ואני שמחה שהיא הייתה שם בשבילי לפרק זמן קצר. אחרי זמן לא רב, נראה לי שעה-שעתיים כזה, כבר התחלתי להשמיע קולות חייתיים בזמן הצירים, ורונית הציעה למלא את הבריכה. מהרגע שהאופציה של מים נכנסה לתמונה, נהייתי חסרת סבלנות ורק רציתי להיכנס כבר לבריכה והזמן שלקח למלא אותה הרגיש לי כמו נצח!

20151122_173934
רונית המהממת עוזרת לי לעבור ציר

הכניסה למים אכן הביאה את ההקלה הצפויה. במים רונית מיד ראתה דימום קל, והזכירה לי שאם יש דימום צריך לצאת מהמים. בלידה של יולי היה לי דימום כבד שהלחיץ את המיילדות, וזה היה אחד מהחששות שלנו בלידה. הצלחנו לעצור את הדימום באמצעות דמיון מודרך ונחישות, וכך העברתי "בנעימים" עוד איזו שעה של צירים אינטנסיביים, עד שהתחילו צירי לחץ. רונית ביקשה לבדוק את הפתיחה, וכמה זה נכון להגיע עד ללידה פעילה לפני שבודקים ומודדים ומציקים ליולדת! אני זוכרת שחשבתי לעצמי, ממש לפני שהתחילו צירי הלחץ, שעוד לא התייאשתי והרגשתי שאני עומדת למות אז עוד לא היה שלב המעבר, ושאני מקווה שהוא קרוב כי אני מתחילה להתייאש, ואז התחילו צירי הלחץ והבנתי שזה היה שלב המעבר. ממש בקטנה. אז רונית בודקת פתיחה, וכמו בלידה של יולי, גם עכשיו לא הייתה פתיחה מלאה ואסור היה לי ללחוץ. שמחתי על זה במידה מסוימת כי לא רציתי ללחוץ בכלל, רציתי לתת לתינוק להחליק החוצה בלי מאמץ, בלי קרעים, עם רפלקס פליטת התינוק. ספוילר: זה לא קרה.

עכשיו התחילה העבודה האמיתית של הלידה, הכאב העצום, המאמץ הרב. בהתכווננות שלי ללידה הזו, וכחלק מעיבוד הלידה של יולי, ביקשתי להצליח להישאר במודעות, בנוכחות ובשליטה בכל מהלך הלידה. בלידה הראשונה הרגשתי שנכנסתי לתוך איזה מקום אפל בתוכי וקפאתי שם בתוך הכאב העצום והפחד מוות והחוסר אונים. הרגשתי שלא הייתי נוכחת בלידה בכלל, אלא פעלתי מתוך אוטומט רק כדי לשרוד את הדבר הנורא הזה. בלידה של ניל הצלחתי לעשות תיקון מדהים לחוויה הקשה הזו, נשארתי בנוכחות ובמודעות ובשליטה לאורך כל הדרך בדיוק כמו שרציתי. וזה חלק גדול מתחושת ההעצמה שיצאתי איתה מהלידה. אבל אין לידה בלי מוות, זה משהו שקיבלתי מראש. כמו שרונית ניסחה את זה: בכל לידה האישה מתה ונולדת מחדש. רק שהפעם לא פחדתי למות. היה לי הביטחון שאני איוולד מחדש, שזה חלק מהלידה שצריך לעבור. כשאני חושבת על זה היום, אני מרגישה שמה שהאישה היולדת עושה זה בעצם לעזוב את עולם החיים, להיכנס לעולם אחר ולהביא איתה משם את הנשמה הזאת, את התינוק שלה שרוצה להיוולד לה עכשיו. וכמה אומץ צריך כדי לעשות את הדבר המופלא והמבעית הזה, וכנראה זה לטובה שזה נעשה ברובד כל כך עמוק ולא מודע.

אני זוכרת איך בשלב הזה, בצירי הלחץ שמפלחים את גופי ומאיימים להכניע אותי, נשארתי במודעות, הרגשתי כל ציר של גופי וכל תנועה של התינוק שלי. המבט שלי היה מפוקס על ספריית הספרים שמולי, והיה רגע מצמרר שבו העיניים שלי נשארו פקוחות אבל לא ראיתי כלום. לא ראיתי בעיניים. כאילו יצאתי מהגוף שלי לחלקיקי שניות. אחרי הלידה הדולה אמרה שהיא קלטה את זה והרגישה איך פתאום אני לא שם. פסיכי.

העברתי כשעה בצירי הלחץ במאמצי על לא ללחוץ. אחרי כמה צירים כאלה, רונית בדקה שוב ועדיין לא הייתה התקדמות. היא הציעה לנסות לעזור להעביר ידנית בעצמה את הראש דרך צוואר הרחם, או משהו הזוי כזה, אני באמת לא זוכרת פרטים כאלה כי הייתי בריכוז עמוק. אני חושבת שהיא ניסתה ולא ממש הצליחה, או לא ממש ניסתה. בכל אופן, עדיין לא יכולתי ללחוץ אבל כבר לא יכולתי לעצור את עצמי, וכל ציר התחיל במאמץ לא ללחוץ ונגמר בלחיצה לא רצונית שלי. כבר לא יכולתי לשלוט בזה יותר ושאלתי את רונית בייאוש אם אולי אני כבר יכולה ללחוץ, ובשיא הנונשלנטיות היא עונה שכן, אני יכולה ללחוץ. באותו רגע, וגם יום-יומיים אחרי הלידה, הרגשתי ממש מרומה! אם כבר יכולתי ללחוץ, למה היא לא אמרה לי? הרי היה לי כל כך קשה לא ללחוץ וכבר לא יכולתי יותר. רק בדיעבד הבנתי כמה היא הייתה נהדרת ומדויקת בשבילי, כמה לידה היא לא דבר שצריך או אפשר להתערב בו. היא לא יכלה לומר לי מתי אני יכולה כבר ללחוץ כי רק הגוף שלי ידע את זה, רק אני יכולתי לדעת מתי הגיע הזמן ללחוץ. והזמן ללחוץ הגיע כשכבר לא יכולתי שלא ללחוץ.

בשלב הלחיצות הרגשתי את השליטה המדהימה שהייתי בה. בהקלה רבה נתתי לגוף שלי ללחוץ מבלי שהתנגדתי, עד שהתחלתי להרגיש את תחושת השריפה של ההיקרעות. כל פעם שהרגשתי את טבעת האש כמו שזה נקרא באנגלית, הפסקתי מיד ללחוץ כדי שלא להיקרע. זו היתה תחושת שליטה אדירה. יכולתי להרגיש את הראש שלו מתקדם במורד תעלת הלידה. זה לקח הרבה זמן וכבר התחלתי להתעייף. בשלב מסוים קיבלתי החלטה להמשיך ללחוץ על אף השריפה, מתוך הבנה שזה אומר שאני אקרע את עצמי, כי לא רציתי להתיש את עצמי וכבר כל כך רציתי שזה ייגמר. ובאמת הרגשתי בכמה לחיצות האלה בדיוק איפה נקרעתי, בדיוק את המחיר של להוציא את התינוק הזה כבר.

ואז הראש היה בחוץ. וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת. קודם כל, הצירים הכל כך כואבים, עוצמתיים, אינטנסיביים, פשוט נפסקו. הכל דמם ויכולתי סוף כל סוף לנוח לרגע. וראשו של התינוק שלי היה בין רגליי, מתחת למים, בין חיים למה שזה לא יהיה שיש לפני. ניק ואני שלחנו ידיים מהססות לגעת בפלא הזה, וזה אחד הרגעים המרגשים בחיי. זיכרון חושי שצרוב לי בלב ובתודעה.

עברו כמה דקות והצירים לא התחדשו. חיכינו לציר שיבוא כדי ששאר הגוף ייצא, אבל פשוט לא הגיע ציר. אני חושבת עכשיו כמה זה בעצם היה מדויק עבורי שאני אהיה זאת שדוחפת אותו החוצה, בעדינות, במודעות, בשליטה, ולא איזה רפלקס לא אישי ולא רצוני. גם ביקשתי מרונית מראש באופן כללי להתערב כמה שפחות, להמעיט בבדיקות ובמיוחד לא לתפוס את התינוק שלי, אלא אם אין ברירה. זו הלידה שלי, ואני רציתי ללדת בדיוק כפי שהתאים לי. אחרי כמה דקות כאלה של מפגש אצבעות בראש עם שיער רך, כמה דקות של מנוחה מבורכת אחרי העמל הרב של הלידה, רונית אמרה שאני חייבת להוציא אותו, והינחתה אותי ללחוץ בלי ציר. נדמה לי שתוך שתי לחיצות הוא היה בחוץ, וכמו שחלמתי וייחלתי, אני תפסתי אותו ואני הוצאתי אותו מתוכי ואני הוצאתי אותו מהמים והנחתי אותו על החזה שלי. אין לי מילים לתאר את תחושת העוצמה, ההישג, התיקון. השעה הייתה תשע בערב. והגור הפצפון הזה ישר התחיל לחפש את הפיטמה, ומיד התחבר בעצמו וינק בכוח מפתיע ואפקטיביות מרשימה. וכך הדבר הראשון שאמרתי לו היה "איזה אלוף אתה!"

heart20151122_203454_cr_cr
ה-תמונה

המשמעות של השם ניל היא אלוף בשפה הגאלית. וגם אני, אחרי לידה כזאת מדהימה, הרגשתי אלופה. איזה דבר מדהים זה להביא חיים לעולם, ליצור בן אדם קטן בתוכי, לזמן את הנשמה הזאת לחיי. פשוט קסם מופלא. ניק ורונית ויפה עזרו לי לצאת מהבריכה ברגליים רועדות מאדרנלין, עם ניל בזרועותיי עוד מחובר אליי בחבל הטבור, ולהישתרע על הספה לחכות לצירים שיוציאו את השיליה. הצירים לא התחדשו, ואחרי כחצי שעה של התאוששות והתחברות לתינוק המופלא שלי, רונית ביקשה שאלחץ את השיליה החוצה בלי ציר. היא משכה בעדינות ואני דחפתי ביעילות, והשיליה יציאה בשלמותה, עץ החיים שקיים את ניל בתוכי. נדמה לי שזה השלב שניתקנו את חבל הטבור, ונדמה לי שניק הוא זה שחתך אותו. השיליה עברה כלאחר כבוד להתגורר במקפיא, שם היא נמצאת עד עצם היום הזה, כמו אצל כל יולדת בית חפפנית מצויה… וזהו. ככה ניל היצור המתוק והקסום הזה נולד, וככה אני נולדתי מחדש כאימא לשניים.

img-20151122-wa0006_cr
עכשיו אנחנו משפחה שלמה

7 תגובות על ״סיפור הלידה של ניל״

  1. מרגש ומופלא.
    סיפור לידה אמיץ גלוי ואמתי
    מאחלת לך אושר רב כאם לשניים
    שהעוצמה שגילית בץוכך בלידה תלווה אותך בחיים

    Liked by 1 person

  2. איזו חוויה עוצמתית איזו גיבורה שאת. כעת יש לך זיכרון מדהים של מופלאות הלידה. נהנתי מאוד לקרוא ולהתרגש מהנס הגדול של הבאת נפש לעולם.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s