רגישות ומראות

הבנתי משהו לגבי העוצמות הרגשיות של יולי, האינטנסיביות שבה היא מרגישה דברים. הבנתי שזה מפחיד אותי. הבנתי שהפחד הזה ניהל אותי מולה, גרם לי לנסות לרכך עבורה את חווית הקיום בעולם הלא מותאם לה. הפחד הזה גרם לנו להתהלך על שברי זכוכיות לידה, להיזהר לא לעורר את הרגשות העזים האלה שלה. לא קל לי להודות בזה, זה לא משהו שרציתי לראות בעצמי, זה לא משהו שרציתי להכיר בו באימהות שלי ובהתנהלות שלי עם בתי. אבל הדרך לריפוי עוברת במודעות, לפחות בשבילי, לפחות עד כה. הבנתי עוד שאני עושה לה עוול בפחד הזה, נזק של ממש. כי אם אני, האימא הגדולה והחזקה והכל-יכולה שלה, מפחדת מהרגשות שלה הקטנה, אז כנראה שהם ממש מסוכנים. כנראה שכדאי להיזהר מהם, אולי להסתיר אותם טוב-טוב באיזו מגירה חשוכה, שלא יצאו משליטה ויפגעו במישהו. אולי כדאי לא להרגיש כל כך חזק כי זה מאיים על אחרים.

וזה מוביל אותי להבנה נוספת. הבנתי שיולי היא אני ואני היא יולי. קיבלתי חתיכת מראה בתור ילדה, ולא תמיד נעים להסתכל בה. יולי משקפת עבורי המון היבטים שלא הכרתי בעצמי לפני האימהות. או שהכרתי, אבל לא ברמת מודעות גבוהה שמאפשרת התבוננות עמוקה. זה האימהות הביאה, עם שלל ברכותיה, אבל זה לפוסט אחר. יולי מראה לי שאני רגישה מאוד, שיש לי רגשות מאוד עוצמתיים שאני בדרך כלל מדחיקה, שאני מרגישה לא מותאמת לחיים בעולם הזה, שאני צריכה המון. כל הדברים שאני הם גם היא. כל כך הרבה הזדמנויות לתקן, לרפא, לקבל, לאהוב. בעצמי. בה. אז הבנתי שאני בעלת עוצמות רגשיות. כלומר, זה לא היה ממש חדש לי, מן הסתם. אבל לחוות מה זה אומר מגיל אפס עבור יולי, נותן לי פרספקטיבה מטורפת, כמו לעמוד באולם מראות, וכל מראה מחזירה אותי אחורה בזמן.

אני מרגישה הכל ביתר שאת, זו רגישות יתר. ואני מנסה לראות את כל מה שטוב וחיובי בזה, כדי להביא את המבט המיטיב הזה ליולי, וגם לעצמי. כי אני באמת מאמינה שזו מתנה. אני פשוט צריכה לקלף מעליי אמונות, התניות, תפיסות תרבותיות, שלא תואמות את מה שאני רוצה להרגיש ולהאמין בו.

אבל זה באמת מפחיד אותי! כל פעם שאני מאבדת שליטה ויוצאת ממני המפלצת, כל פעם שאני מתאכזבת ממשהו בצורה לא פרופורציונלית, כועסת בעוצמה, נעלבת עד עמקי נשמתי, זה שם. הפחד שם. גם אני למדתי לפחד מהרגשות העזים שלי. גם אני למדתי להסתיר אותם. מה עושים עכשיו עם הפחד הזה? עם ההסתרה,ההדחקה האוטומטית? איך משתחררים מזה? זה כל כך קשה להתבונן בזה, המיינד שלי מנסה הכל כדי להסיח את דעתי מלהתקרב לדבר הזה. הגוף שלי מנסה הכל. הכאב בשכמה הימנית מתעצם ולא נותן לי להתעלם ממנו. אני רוצה להישאר עם זה אבל אני כבר לא שם. ובאמת אני פתאום שמה לב שאני לא נושמת. מה יש שם שכל כך מפחיד? זה באמת רק זה, רגישות יתר או עוצמות רגשיות שהפחידו מישהו בחיי מתישהו כל כך שזה גרם לי לתגובה כזאת? אני מניחה שאגלה בהמשך החקירה.

4 תגובות על ״רגישות ומראות״

  1. יש עוד משהו שקורה כשאת מהנדסת את העולם בצורה שתמנע ממנה רגשות לא נעימים. בסוף, כשהיא כן מביעה את רגשותיה העזים (כי בכל זאת יש דברים שאי אפשר לשנות…) אז את מותשת מהמאמצים שהשקעת במניעת הרגע הזה ואז קשה יותר להתמודד עם מה שהיא מביאה.

    Liked by 1 person

  2. היו זמנים שנורא הפריע לי שאני מפעילה "מסננת" בתגובות שלי כלפי העולם וממש מרככת אותן כדי לא להפחיד. כנראה את עצמי. ממש הרגשתי שאני עובדת קשה בעבודה סיזיפית של סינון. עכשיו אני כבר לא מרגישה ככה. אני חושבת שזה טוב שיש מסננת, היא באמת שומרת עלינו, כמו שאת אומרת.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s