הדרך לאושר

אני פשוט אתחיל ומשהו יצא. את ההקדמה הזאת אני אוכל למחוק, העיקר להתחיל להזיז את גלגלי הכתיבה. כי משהו רוצה לצאת, משהו קורה בפנים תמיד, רק מחכה להזדמנות להיחשף. והרי זו מטרת הכתיבה פה. הגעתי למסקנה שזה לא בלוג. ההגדרה הנכונה יותר תהיה יומן. זה פשוט יומן שאני כותבת באופן פומבי. אני לא סגורה על ההבדלים והדקויות, אני רק יודעת שלא הרגיש לי נכון לקרוא לזה בלוג. הנה שוב הצורך בדיוק. אבל למה אני מציינת את זה בכזו התמרמרות? זה לא צורך רע, כאילו שיש צרכים רעים. אני מקבלת את כל החלקים שבי, גם אלה שזקוקים לדיוק. אז במקום זה אני אומר, כמה נפלא שאני מצליחה לזהות מה גורם לי לאי נוחות ולבצע את השינויים הנכונים לי. הכל זה עניין של פרספקטיבה. נקודת המבט זו הבחירה הכי חשובה. לשים לב מאיזו נקודת מבט אני בוחרת להסתכל על דברים, זה צעד הכרחי בדרך לאושר.

"הדרך לאושר"… הפעם בנימה של הטלת ספק. האושר תמיד היווה עבורי מושא נחשק אך חמקמק. מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל הבעת משאלה של נרות יומולדת או כוכב נופל, תמיד ביקשתי את אותו דבר, להיות מאושרת. אף פעם לא ידעתי אם זו בקשה מאוד צנועה או נורא מוגזמת, אם היא מתחכמת או דווקא ברורה. היום אני כבר מבינה שהיא פשוט מוטעית וחוטאת למטרה. כי האושר הוא אינו יעד חיצוני, אליו מגיעים בסוף דרך כלשהי. האושר הוא בחירה בכל רגע ורגע מחדש. האושר הוא כאן ועכשיו ואינו תלוי באף גורם, פנימי או חיצוני. ברגע שהגדרתי אותו כמשהו שעליי להשיג, הרי שהפרדתי בינינו, מיקמתי אותו מחוצה אליי.

אני חושבת שאני מתקרבת, שזה מתבהר לי, והנה שוב זה נעלם, חומק מבין אצבעותיי. למה אתה כל כך מסתבך לי, אושר? אני בטוחה שאתה פשוט. אני בטוחה שאתה אפשרי. הנה שוב ההפרדה. אבל אם האושר איננו נפרד ממני, אז איפה הוא? או. אני מרגישה התקדמות. האושר נמצא בתוכי, אבל אני לא חווה אותו, לא מחוברת אליו, לא מוצאת אותו. עם זה אני יכולה לעבוד. הסחות דעת והרגלים אומללים, הם אלה שעומדים בדרכי. איך אפשר להיות מאושרת עם פייסבוק ברקע? עם ווטסאפ שמבקש תשומת לב כל הזמן? ואם, חלילה, שני ערפדי הזמן האלה שוקטים לרגע, יש שלל אפליקציות אחרות שאני משתמשת בהן כדי להסיח את דעתי ממה שקורה באותו הרגע. הקיום החצוי הזה מרגיש כל כך לא נכון, ועם זאת כה מפתה וממכר. מסמנת לעצמי לחזור לנושא הזה ולמצוא לו פתרון סופי, סטייל אושוויץ טכנולוגי. אז מלבד הסחות הדעת, ישנם ההרגלים האומללים. המוח שלנו עובד בצורה כזו, שכל רגש שאנחנו מרגישים הרבה פעמים, יהפוך להיות נגיש הרבה יותר, יהיה לנו קל להרגיש אותו שוב ושוב, ובעצם נפתח נטיה כלפיו. זה יכול להיות עצב, חרדה, שליליות, האשמה; הרגלי אומללות של שנים רבות, חרוטים עמוק בנתיבי הנוירונים הכבושים היטב. וכך כל חווית מציאות חדשה מוצאת את עצמה מנותבת דרך הנתיבים המוכרים האלה, ואנחנו תקועים בכלא מחשבתי. אז אולי "הדרך לאושר" היא לא ביטוי כל כך מוטעה? אולי זו דרך פנימית, שלא נצעדה מספיק כדי להיראות על המפה. אבל היא שם. הפוטנציאל למצוא אותה ולצעוד בה קיים. וככל שאצעד בה יותר, כך היא תיסלל לי תחת רגליי.

תגובה אחת בנושא “הדרך לאושר”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s