הרגלים ושגרה

אומרים שלוקח 21 יום של התמדה כדי ליצור הרגל חדש. אז אומרים. בתחילת הדרך שלי עם הבלוג, כתבתי יום יום במשך חודשיים. והנה אני שלושה חודשים אחרי ותדירות הפוסטים ירדה בהדרגה לפעם בשבוע. וזו התנהלות שאני מכירה היטב, הקושי להתמיד בפעילות. בכלל קשה לי להכריח עצמי לעשות דברים. אז איך זה עובד, לעזאזל? כי אני באמת רוצה לכתוב כל יום. ואני באמת רוצה לרקוד כל יום. אבל הרגלים פשוט לא תופסים אצלי. אפילו לצחצח שיניים כל יום זה בגדר נס, שמתפספס ביציאה הכי קטנה מהשגרה. שגרה, אולי כאן טמון הסוד. יש לי יחסי אהבה-שנאה עם שגרה, כמו עם הרבה מסגרות והגדרות בחיים. אמביוולנטיות קשה לגבי איך דברים אמורים להיראות, להיעשות, להרגיש. "אתם לא תגידו מה לעשות!", צועקת המורדת שבי. והיא, יש לה ווליום, זאתי.

20161008_181253.jpg
מורדים בשקיעה

ראיתי היום סרטון של בחור שטייל באופניים מאורגון בארה"ב עד הקצה הדרומי ביותר בדרום אמריקה. מה שנשאר אצלי הכי הרבה מהדברים שלו, היה שבתחילת שנות ה-30 שלו הוא חשש שייפתח לעצמו כזו שגרה, שהוא רק ימצמץ וכבר יעבור עשור. ובאמת יש בשגרה משהו מאוד מרדים. אנחנו רצים בתוך גלגל האוגרים שלנו, והופ חלפה שנה, חמש שנים, עשור, חצי חיים. הזמן חולף בכל מקרה, חיים בלתי שגרתיים פשוט מרגישים לי מעניינים יותר. חיי שגרה חולפים מהר יותר. פחות עוצרים להריח שושנים, להנות מהשקיעה. יותר עסוקים בכל מיני חובות וכל מיני עניינים חשובים מאוד בעבודה. אבל האם הם באמת כאלה חשובים? מה באמת חשוב? אני עובדת קשה מאוד בפקיחת עיניו של ניק בן זוגי לאמת הזאת. עיקר העבודה היא המאמץ שנדרש ממני לעצור את עצמי מלהציק לו ולתת לו להגיע לזה בעצמו. לתת לו את הזמן הדרוש לו לתהליך היציאה מהמטריקס. אבל אני חסרת סבלנות. אני רוצה חיי פנאי נינוחים, ואני רוצה אותם עכשיו.

אבל האם זה בכלל אפשרי? הסקפטית שבי מרימה את ראשה מלא הספקות. האם זה בכלל מציאותי לצפות משלב זה של חיינו, עם ילדים קטנים כל כך, להיות נינוח ומלא פנאי? הרי תינוקות וילדים קטנים זה מלא עבודה, והכל כל כך רגשי ומתפרץ, אין מצב לשלווה. "אל תאמיני לה", לוחשת לי האמונה. כל מה שאנחנו רוצות יתגשם במהרה, רק צריך להאמין. המאבק המתמיד בין הספק לאמונה, בין השליליות לחיוביות. השליליות היא הרגל רע, החיוביות הרגל שאני עומלת להטמיעו. אני חושבת שהציפייה שהרגל חדש יוטמע ואז לא אצטרך להתאמץ יותר, זו ציפייה לא מציאותית. אולי צריך להמשיך להתאמץ ולהשקיע כל החיים, בילדים, בזוגיות, בעצמי, בכתיבה, במיניות. אולי שום דבר טוב לא מגיע ללא מאמץ. אני מחייכת כי אני שומעת את העולם הישן נאחז בי בשארית כוחותיו. שם היה צורך במאמץ ועבודה קשה. בעולם החדש יש רק להרפות. אם משהו הוא מדויק עבורי, הוא יקרה מאליו. זה לא אומר שאין עבודה, אלא שזו עבודה מהנה, מענגת, נעימה. כך אני בוחרת להאמין, זו המציאות שאני בוחרת ליצור.

2016-10-10-22.02.31.jpg.jpeg
חיי פנאי נינוחים

זה שינוי פרדיגמטי של צורת המחשבה. עשייה היא דבר מבורך. עשייה אינה מרוקנת ומעייפת. עשייה ממלאת, מזיזה את האנרגיה התקועה. הסטגנציה מעייפת, החוסר מעש מעייף. ואני רגילה לחשוב הפוך. ואני רגילה להתייחס באותה צורה גם לרגשות. להרגיש נתפס אצלי כמרוקן ומעייף, אז הייתי אוגרת את רגשותיי במאגר מים גדול, ונזהרת שלא ייראו אדוות על פני המים. סטגנציה, כבר אמרנו. והנה אני רואה שההיפך הוא הנכון. התנועה היא התשובה. אז אף על פי כן, נוע אנוע. ואכתוב, וארקוד, ואחייה חיים בלתי שגרתיים.

תגובה אחת בנושא “הרגלים ושגרה”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s