על מראות ואובדן התמימות

ראיתי היום סרטון של יולי שהטריד אותי. היינו במפגש חנב בגן שעשועים. כל הילדים הסתובבו יחד על הקרוסלה והיו מתוקים להפליא, היינו חייבות להנציח את הרגע. בסרטון רואים את הילדים שרים ומסתובבים וצוחקים, ויולי מחזיקה את ניל על הברכיים. אבל ניל מנסה להימלט, והיא מתעצבנת ונוזפת בו ומחזיקה אותו חזק יותר, ואז הקרוסלה מסתובבת והיא מול המצלמה, אז היא מחייכת את החיוך המלאכותי החדש שלה.

2016-09-22-22.29.30.jpg.jpeg
ניל מנסה להימלט

הסצנה הזו מפריעה לי משתי סיבות עיקריות. ראשית, עצוב לי לראות את אובדן התמימות הילדית שלה, את התחלת המודעות העצמית לנוכח המבט החיצוני עליה. היא נזכרה שמצלמים אז עטתה על פניה ארשת הולמת של חיוך. ממש ראיתי את השחקנית שבה לוקחת תפקיד. וזה עצוב לי כי זו תחילתו של הסוף. סוף החופשיות, סוף הסח הדעת, סוף חוסר הדאגה. כאן מתחילה מודעות יתר חברתית, התאמת הפנים לציפיות הסביבתיות, הסתרה ובושה ומבוכה. אני שומעת בדברים שאני כותבת את הילדה הקטנה שהייתי, שעברה את התיאור הזה של אובדן החופש ואימוץ התאמה חיצונית. אני יודעת שיולי היא לא אני, יש לה סיפור אחר. התפקיד שלי הוא לא לתת לסיפור שלי להפריע לה, לא להרכיב את החוויות שלי עליה. לפחות מהצד שלי, לא להכביד עליה עם ציפיות ונבואות. יהיה לה מספיק מזה בעולם. ובכל זאת הרגע הזה מסמל עבורי מעבר כואב לעולם המבוגרים, החיוך המלאכותי החדש הזה פוצע משהו בתוכי. אני שמחה שאני קולטת את השינויים העדינים האלה מתרחשים בלייב, ומקווה שבעזרת המודעות שלי אוכל לסייע לילדה שלי בדרכה שלה.

20160921_101143.jpg
חיוך קצת פחות מלאכותי

הסיבה השנייה שהסרטון הטריד אותי כל כך היא המראה שהוא שם לי מול העיניים. האופן שבו יולי נהגה בניל באגרסיביות, חוסר הסבלנות כלפי הרצון שלו המנוגד לשלה, הכעס שהתעורר בה, את כל אלה היא למדה ממני. ואני מתביישת בעצמי. החודשיים האחרונים דחקו אותי לקצה היכולת שלי, ובמקום הזה יצאו ממני דברים שאני לא גאה בהם. הייתי עצבנית, רגזנית, צעקתי יותר מדי, נהגתי בילדים בתוקפנות, ריחמתי על עצמי, מלמלתי מילים קשות בקול רם, הפגנתי חוסר סבלנות וחוסר עניין וחוסר אכפתיות. כל מה שאני עובדת כל כך קשה לא לעשות, נשפך ממני ללא שליטה בהינף אוגוסט אחד. טוב שיש את אוגוסט להאשים…

אבל באמת שאני מעבר להאשמות. אני יודעת שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה בכל רגע נתון. גם אם ההכי טוב הזה לא מגרד את הקרסוליים של הסטנדרטים שלי, הוא עדיין טוב מספיק לנסיבות. ויש לי נסיבות מקלות ותירוצים לרוב. זה לא העניין. העניין הוא שהצלחתי לתפוס את עצמי. לעצור לרגע ולהתבונן. האישה השלילית הזאת זו לא מי שאני רוצה להיות. אני לא מסכימה לתת לה את המושכות על החיים שלנו. אני בוחרת להשתנות. אני בוחרת לטפל בעצמי ברכות, בעדינות, בטוב לב, כדי שאוכל לטפל כך גם בילדים שלי.

אז הצלחתי לראות את המראה שהילדה שלי שמה מולי, הצלחתי לראות שלהתנהגות הבלתי רצויה שלה יש מטרה חשובה מאוד של להעיר אותי. איזה מזל וכמה נפלא שאני רואה. זה לא מובן מאליו ואני שמחה בזה וגאה בעצמי. עכשיו רק נשאר לתקן. לרכך את היחס שלי, קודם כל כלפי עצמי, ואז כלפי הילדים. להחזיר את מרווח הנשימה שמאפשר לי מידה של שליטה בתגובות שלי. לראות תמיד את הטוב בכל אתגר, את הכוונה הטובה בכל התנהגות שקשה לי איתה. מפה מתחילים לעלות. היה שלום, אוגוסט, ותודה על השיעורים.

 

7 תגובות על ״על מראות ואובדן התמימות״

  1. אבקש סליחה מראש אם אינך מסכימה איתי. 😆.. לדעתי זה ממש בסדר ו"טבעי" שיולי עושה פרצופים למצלמה. היא פשוט מבינה את הקודים החברתיים הרגילים של העולם שלנו! היא מקבלת ממכם המון ואני בטוחה שהיא גם לומדת ומפנימה את האג'נדה השונה שלכם, וזה מעולה. היא תכיר הכל מהכל ויהיה לה תמיד הדברים שלמדה מהבית. בקיצור, הבנתי למה זה הפריע לך, אבל אני חושבת שזה באמת בסדר, מה שהיא עשתה…

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s