להרפות בתוך אוגוסט

מישהי ביקשה שאסביר מה כל כך נורא באוגוסט ובין היתר כתבתי שזה מרגיש כמו לשחות נגד הזרם בנהר שוצף שמאיים להטביע אותי. כמובן שמיד חשבתי על זה שאני צריכה פשוט להרפות לתוך הזרימה הטבעית של הנהר הזה, בלי התנגדות, לא בכוח. אבל איך מרפים בתוך זרימה כזו חזקה? אני מרגישה נהר שוצף כזה של אקסטרים קייקים, לא נחל זורם מעדנות.

אז אולי סוד ההישרדות טמון בכלי השיט? אולי לתקופה הזאת יש להצטייד בקייק זריז וקשיח, משוטים חזקים וחגורת הצלה. היו לי כוונות להגיע מצוידת היטב לחלק המאתגר הזה של הנהר, ופתאום אני כבר לא כל כך בטוחה. אין לי כוחות, אין סבלנות, אין אנרגיה חיובית מרוממת. כבד לי וקשה לי ואני מרגישה תקועה בלופ של תלונות ושליליות.

יולי עושה יוגה עם אנרגיה חיובית מרוממת

"זה חלק מזה", עונה לי קול עדין בראשי. "את שורדת, ואת עושה את זה נהדר". תודה. תודה על התזכורת לחיוביות, תודה על האוויר לנשימה. אני מחזיקה חזק חזק באמונה שספטמבר יתקן הכל; זה מה שמחזיק אותי. ואז מתגנבת לה מחשבה ארסית ומערערת ששואלת: "מאיפה הביטחון? אולי את טועה? מה כבר יכול להשתנות בהינף של יום אחד?"

אבל זה מה שיש לי להיאחז בו, ועם זה ננצח. אני רואה את עצמי תולשת את חודש אוגוסט מלוח שנה דמיוני בתחושת הישג והקלה. השנה החדשה תתחיל ויהיה קל יותר. הסתיו יגיע ויהיה נעים יותר.

עוד מחשבה שמסתובבת לי בראש כבר כמה זמן, על הכתיבה שלי. כבר כתבתי על זה? אני מרגישה שאני כותבת בצורה לא קוהרנטית, לא ברורה, בלי סדר או נושא מוגדר. הרבה פעמים אני מרגישה שבכלל לא הצלחתי להעביר את מה שחשבתי, שהרבה מחשבות נפלו בדרך בין הראש להתנסחות. מצד שני, זו הכתיבה שלי. זה חלק מהעניין פה. כתיבה אינטואיטיבית, רצף תודעה, מחשבות לא מעובדות. אותנטיות. כשאני כותבת, אני אוהבת את זה. כשאני קוראת לפני הפרסום, אני מרגישה חוסר ביטחון לגבי זה. כשאני חושבת על אנשים אחרים קוראים את זה… אמא'לה. אז אני משתדלת לא לחשוב יותר מדי, ולוחצת על הכפתור.