פינת החפירה המוזמנת #4: גבולות!

כשהתחלתי בכתיבת הבלוג, זיהיתי בעצמי את הרצון לייצר פה מעין דיאלוג בקטנה, שבו אני אוכל לשמוע מכם מה אתם חושבים על מה שאני כותבת, ושתוכלו לבקש ממני לכתוב על נושאים שמעניינים אתכם. הערכתי ששיתוף כזה יעודד אותי להתמיד בכתיבה וצדקתי. אני מאוד מרוצה מההפריה ההדדית, אז תמשיכו להזמין נושאים או שאלות שאני אחפור עליהם! עבר הרבה זמן מאז הפינה האחרונה,  כבר יותר מדי זמן אני דוחה את זה, אבל עכשיו הגיע הזמן לכתוב את פינת החפירה המוזמנת בנושא גבולות שרונית ביקשה. נושא גדול וסבוך ומאתגר, אבל הנה דעתי עליו.

יש מעט מאוד גבולות הכרחיים. רוב הדברים שאנחנו אומרות לילדים לא לעשות הם מתוך הרגל, או קונבנציה חברתית, או שסתם אין לנו כוח לזה. אני חושבת למשל על להתלבש או לשים נעליים לפני שיוצאים מהבית (לא קורה כלום אם יוצאים ערומים או יחפים, מביאים בגדים ונעליים בתיק לאחר כך), על להתקלח כל יום (אין חובה קיומית כזאת, אצלנו לפעמים עובר שבוע ויותר בלי מקלחת אמיתית), על לקפוץ על המיטה או לטפס על האוטו או לאכול רק חטיפים וממתקים כל היום או לראות טלוויזיה כל היום.

אז הגישה שלי היא לנסות להסכים לכמה שיותר דברים שהילדה שלי מבקשת. אם היא מרגישה שמותר לה הכל, לא יהיה לה קשה כל כך להתמודד עם איסורים נקודתיים פה ושם. החיים יכולים להתנהל בגישה של הסכמה, עם מינימום עימותים והגבלות חיצוניות. Except when they don't, because sometimes they won't. משפט אהוב עליי בספרו המופתי של דר סוס, אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים.

20160414_155959.jpg
קצת מבולגן בלי גבולות…

לפעמים אין ברירה אלא להציב גבול, בין אם בקטע בטיחותי או בריאותי, ובין אם בקטע שקשה לי עם הדבר הספציפי הזה בגלל סרטים שלי. הערת סוגריים חשובה: תמיד כדאי לבחון שוב גבולות ואיסורים קיימים, בייחוד אם הם מעוררים מאבק. הילדים שלנו מרגישים מתי עובדים עליהם בעיניים, מתי הגבול הוא מלאכותי או שאני לא שלמה איתו. ואז הם נאבקים עליו בכל כוחם, כאילו מי ישמע מה ביקשנו. כאלה גבולות חשוב לבחון ולשאול את עצמי מה הסיפור פה, למה אני לא מסוגלת לאפשר את הדבר הזה? בדרך כלל זה יהיה קשור לאיזה משהו מהילדות שלי, והנה הזדמנות פז לפתור עוד תסביך מיותר, מתנה מהילדים שלנו, עטופה בצרחות ובכי.

אז יש גבול שצריך לאכוף, לא משנה כרגע הסיבה. הדרך כמובן היא באמפתיה. אמפתיה זה אומר לשים את עצמי בנעליים הקטנות של ילדתי ולנסות להבין איך היא מרגישה, מה החוויה שלה בסיטואציה הזאת, כמה זה לא פייר ומעורר תחושת חוסר אונים והתנגדות שיש מישהי שמחליטה עליי הכל כל הזמן ואני תלויה בה לחלוטין לכל צרכיי, ואני חייבת לראות עוד פרק או לאכול משהו מתוק עכשיו והיא לא מבינה אותי וכמה שזה דחוף לי! אמפתיה עוזרת לי להישאר בצד שלה. אני אף פעם לא רוצה להיות נגדה. היא יקרה לי ואני רוצה בטובתה. אם אני מגיעה עם הגישה הזאת, אין מצב שהיא לא מתרככת.

או שלא, כי לפעמים היא לא… לפעמים היא לא מתרככת, היא כועסת וצועקת ובוכה ושונאת אותי. והתפקיד שלי הוא להישאר יציבה בתוך הסערה המטלטלת הזאת, לא לקחת אישית שום דבר שנאמר, לא לפחד שהיא לא תאהב אותי ולא לרצות אותה. היא לא יכולה לא לאהוב אותי, היא יכולה לכעוס עליי. אם הכעס שלה מטלטל אותי, אני לא יכולה לעזור לה. אז עבודה על התמודדות עם עימותים, עם הרצון לרצות ולפייס כעס שמופנה כלפיי, עם הכעס שהתעורר בי כתגובה, או הקורבנות או האכזבה או האשמה או מה שלא יהיה הקטע שלי הפעם.

השאיפה שלי היא להישאר רגועה, להסביר את הגבול ולאכוף אותו פיזית במידת הצורך. עם קטנטנים באמת צריך לקום ולעצור אותם כל פעם שהם מנסים לעשות משהו אסור. אפשר ורצוי לכוון אותם לפעילות אחרת. עם גדולים עדיף לדבר ולשמר את האוטונומיה שלהם עד כמה שניתן. אז לעצור לרגע את הסרטון, לקבל את תשומת הלב שלהם, להסביר את הגבול (שחייב להיות ברור והגיוני גם לי), ולבקש מהם לכבד את הגבול. עדיף בלי איומים או התניות, בלי "אם לא תעשה איקס, אני אעשה וויי". לציין גבול בצורה כללית, "רואים שני פרקים ואז מניחים את הטבלט. את צריכה עזרה להניח אותו?"

חלק חשוב באכיפת גבולות הוא לתת מספיק אזהרה מראש. רוצה ללכת מהגן שעשועים הביתה בשש? תתחילי בחמש וחצי להגיד שהולכים עוד עשר דקות, ותמשיכי להזכיר את זה. מותר לצפות רק שעה? תזכירי שזה הפרק האחרון. היום עושים מקלחת? תודיעי על כך מראש. ילדים זקוקים לזמן הכנה מראש בדיוק כמונו. אבל בניגוד אלינו, התוכנית והתמונה הגדולה לא ברורות להם, לכן צריך לשתף אותם ולהזכיר להם.

20160816_101111.jpg
שני מלאכים מתוקים שאף פעם לא מוציאים אותי מהכלים

ברור לכולן שמה שתיארתי כאן הוא תיאורטי לחלוטין, נכון? אצלי בבית זה עדיין לא נראה ככה בדרך כלל. רוב הזמן מתפלקות צעקות ואיומים והתניות. אבל חלק מהזמן אני מצליחה. והחלק הזה נותן לי כוח להמשיך לנסות. ולכתוב על זה עוזר לי לשמר את ההתכווננות הזאת בראש ובלב. ולקרוא על זה נותן לי השראה וחיזוקים. וזו הדרך שלי.

אני מקווה שהצלחתי לענות על הציפיות של רונית. אני אשמח שתחלקו איתי אם זה עורר שאלות ספציפיות או מחשבות כלשהן. והכי אני אשמח אם יש למישהו נושא שהוא היה רוצה שאני אכתוב עליו את פוסט החפירה המוזמנת הבא! הפריה הדדית זה שם המשחק, חברים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s